במדרגות מערכת העתון חסרו כמה חווקים, והמתעקש להגיע לדלת התלויה על בלימה צריך היה לדלג דילוג רחב־פסיעה. תחת מדרך כף־הרגל המדלגת נראה חלל מכוער ומרופט בן שש קומות. איש לא היה משער שמצוי עתון באותו בנין, לולא שלט קטן שבחוץ, הדומה במקצת לשלטן הזנוח של אותן קונסוליות של ממשלות גולות, שההכרה הרשמית ניטלה מהן מזמן, ושמזה שנים לא העניקו ויזה לאיש, – אף על פי כן יושב בהן אדם זקן ומר, מבשל לעצמו מרק ירקות ומחזיק בחותמת.
האשה ששערה יפה עלתה לקומה הששית בשמץ כבדות. בפנים לא היה איש זולת העורך, שקרחתו הגחונה, העגולה, בלטה לפניה כפנים ללא קלסתר. בשמעו את צעדיה הרים ראשו, ובמקום משטח העור החלק הופיעו עתה עינים שחורות, בולטות במקצת, חוטם חזק, וקמטים מרובים.
“אין שום דבר”, אמר, “מחוץ לאותו אסיר פוליטי שלך”.
“קראת את הכרוזים שלו?”
“קראתי”.
“מתי ההוצאה להורג?”
“מחרתיים”.
העתונאית פשטה לאט את כסיותיה והניחה את ארנקה על שולחן הכתיבה. אצבעותיה לא היו מטופלות. לעורן היה גוון סגלגל כלשהו.
“כבר כתבנו עליו את כל הניתן לכתוב”, אמר העורך.
“כן. כתבנו”.
“מה עולה בדעתך?”
“אין לי מושג. אולי אלך לראות את השופט”.
“אם תסתבכי גם את בענין הזה, לא ישאר לנו איש בעתון”.
כיון שדיבר בלא אמונה רבה, שתקה.
“חמש עשרה שנה”, אמר העורך. “חמש־עשרה שנה הצלחנו לא לצאת אל מחוץ לחוק”.
“אני רק חמש”, אמרה.
“מפני שריסנתי לאותך”.
“מה הבצע?” משכה בכתפיה.
“את לא יודעת לשמור על עצמך. למה טפסת עכשיו את כל הקומות האלה? עוד לא עברה שנה מאז מחלתך”.
“עזוב אותי, טוב?”
“אל תעשי שטויות”.
נטלה את כליה ויצאה. צעדיה הדהדו במדרגות הבית הריק.
המסעדה הסמוכה מלאה היתה אותה שעה שוליות של בעלי מלאכה מן החצרות שבסביבה. היתה זו שכונה של תעשיה זעירה, מקום שמנסרות מנסרות בו כל היום, מקדחים חשמליים וכלי ריתוך מרעידים את האויר. היתה רווחה כלכלית. הבריות הרויחו יפה. עתה הגיעה שעת ארוחת הערב. ריחות של חמאה ובצק כיסו לרגעים את ריח המתפרות והבורסקיות. קדרה הרחישה יתר על המידה, והוסרה מן האש.
שניים הצטרפו לשולחנה, לאחר שנטלו רשות, ושוחחו ביניהם בקולות נעימים מבלי להפריע לה, מקנחים צלחתם בלחם. העתונאית חככה בדעתה אם לבחור, כמצוות הרופא, במאכל דל־מלח – ולבסוף לא עמד בה הכוח. הזמינה אותה מנה שאותה אכלו שכניה־לשולחן. לפתע שאלה:
“שמעתם על האסיר הפוליטי החדש?”
“כן”, אמר הצעיר שבשנים. “זה שקוראים לו מלך?”
“למה קוראים לו מלך?”
“מי יודע? כינוי שדבק בו.”
“ומה דעתכם?” המשיכה להקשות.
“מלך ודאי שאיננו,” המשיך אותו צעיר. “אולי בחור מסכן”.
המתינו לה בנימוס, וכשראו שאין עוד בפיה שאלות, קרבו אליהם את המרק בציקי־קדרה, ואכלוהו בתיאבון. העתונאית השתעשעה עוד זמן־מה בכלי האוכל, ולבסוף קמה והלכה לתא־הטלפון. בקושי מצאה באפלולית את מספר הטלפון של בית השופט. ישבה דחוקה באותו תא קטן, וחיכתה בסבלנות שייפתח לה הקול מן הבית הגדול, הקול המהדהד מקצהו של מסדרון ארוך, קולו של איש שחצה אכסדרה ריקה מלאת פסלים כדי להשיב לטלפון. הבית הגדול לא היסס לקבל את התא הקטן שדיבר בקול עיף. הוא היה מוכן לראותה. שילמה בעד מה שנטלה, ויצאה שוב לרחוב. יגיעה גדולה, שלא באותו יום התחילה, פשטה בעצמותיה.
רחובו של השופט לא היה מן המפוארים, והבית לא התהדר בהבלים, אך עמדה בו צינה ואפלולית, פוחלץ של עורב עמד על המדף מעבר לראשו של השופט, ועשאו כאות בכתב החרטומים. עין־הזכוכית של היושב נתגדלה ובהקה רגע בכניסתה.
השופט שיחק במקטרתו ואמר:
“רגשותי מעורבים”.
אמרה העתונאית מבלי להרים ראש:
“היה לי מורה בבית הספר שנהג לומר: אמרת דבר בנלי – חפש את השקר”.
אמר השופט:
“אל תחשבי שלא ירדתי לסוף דעתך. אבל אינני סופר שאדייק במילים כל כך. לכל אדם מקצוע.”
“היה מי שאמר יהי אור, ודייק”.
“את רואה,” פשט ידיו לצדדין. “למדרגה כזאת קשה להגיע. יותר ממה שאני יודע, אינני יודע. והמיטפיסיקה הזאת רחוקה ממני.” אחר כך גחן לעבר ואמר: “אל תחפשי פתרונות מוחלטים. אחרת אין העולם יכול לעמוד”.
לא היה לאן ללכת בצאתה מבית השופט. אל המסעדה לא אבתה לחזור מפני הריחות. נמלכה בדעתה והחליטה ללכת לבית הסוהר, לראות את זה המתקרא מלך. לאחר ששבוע שלם עשתה בענייניו, סביר היה שתחזה בו פעם אחת לפחות. אוטובוס הגיח מצללי הערב, וישבה בו עד תחנתו הסופית, רואה איך אזלים הנוסעים מתחנה לתחנה, עד שלא נותרו אלא היא וגבו הרחב, האטום של הנהג בתוך תוגת הערב. הלה פשפש ברדיו שלו, אלא שלא מצא בו דבר ראוי; וכך נסע בטרטור חרישי לאורך הכביש שכבר אין בו בתים, המוליך לתחנה הסופית, כביש שיש בו עצבות חריפה של רחוב שאיננו מאוכלס.
גוש בניני בית הסוחר תעתע מרחוק במשושי זרקוריו.
המפקח אמר אליה: “יכולה את לראותו, אבל מרחוק. עמדי על כסא ותוכלי להציץ בעד האשנב לתוך התא.”
לא רצתה לטפס על כסא, כי לא נראה לה לפי כבודה להפשיל שמלותיה ולהציץ בעד חורי אשנבים לפי רשותו של אותו מפקח, מה גם שהוא עמד בסמוך כממתין לחזות ברגליה. נוסף על כך, ידה השמאלית כאבה. ישבה על כסא השומרים במסדרון, מתחת לנורה הקלושה הראשונה בשורת הנורות, וחלשה עליה דעתה. השעון השמיע חצאי שעות, והיא ישבה עדין על הכסא ולא ידעה כיצד תראה את המתקרא מלך. עד שבא שומר אחד ופתח את תאו כדי להובילו למקום רחצה, והעתונאית נסתתרה מחוגה של הנורה העירומה כדי שתיטיב לראות.
ראתה אותו רגע חטוף אחד, אבל מיד ידעה שהוא מלך. בעצם, לא נתקבל הדבר גם על דעתה, שכן מלכים יש להם כלבים גדולים עצובים, יינות ישנים יקרים, מזרקות בלתי פוסקות בגן, המתפעלות כל העת פססס־פססס מן ההדר שסביב, שולחן המכוסה כולו כותנות ספורט לבחירתם, שמביא הסוחר לארמון, וכביש פרטי. ואלו כאן לא היה דבר מכל אלה, אלא עיניו בשחור־לבן מול חומת האבן, עיני מוצא להורג, כלומר מלך. ידעה שתהיה לו חולצה לבנה פתוחה, ושיהיה צנום מאד, וידעה מיד איך יביט בשעונו: לא בזרוע צמודה לגוף, כדרך הקמצנים, אלא יפשוט זרועו בהיקף מלא, ויחזירנה, ויביט בשעון. ועוד קיוותה, מעבר לכל תקוה סבירה, שיהיו לו ידי תלמיד־חכם. משבא בחוגה של נורה רחוקה יותר באותו מסדרון, נתלהטו הידים לרגע, וראתה שנעשה לה נס גם בזאת. החזיק באיזיקים בלא משיכה ובלא זלזול, כדי שלא יטריח את השומר המוליך אותו. אחר כך נעלם בזוטו של אור, וגם דשדוש נעלי השומר לא בא עוד. קמה מכסאה והלכה אל תוך העיר. הדרך לחדרה ארכה יותר משעתיים, ורק בסוף הדרך מצאה אוטובוס הנוסע בקו שלה.
כל כרוזיו של המתקרא מלך היו מונחים על שולחן הכתיבה שלה, פזורים. מישהו חיפש בהם בהיעדרה. אבל היא כבר ידעה אותם בעל־פה. חיממה לעצמה כוס חלב, וגמעה אותו לאט, ליד החלון, צופה בקהל יוצאי ההצגה האחרונה בקולנוע. ידעה שעליה ליטול תרופות מן המגירה, אך לא עמד בה הכוח לקום. ליבה דיבר בכוח, כמכלה עצמו בנבואה, פעם אחר פעם, בחבטות רגושות. השיער החום היפה חימם את לחייה.
בבקר קמה מעל כורסתה, רחצה, עטפה כתפיה בסודר והלכה לככר האבן. לא רבים היו האנשים הבאים לחזות הפעם. היא נשענה על קיר האבן וצפתה שיביאו את המלך. מיטת־ההלם הצרה עמדה כבר בככר, וטכנאים טיפלו באלקטרודות ובחוטים. שמש עמדה בעיניה, חמה וצעירה, ולא היה חפזון, אלא מעש בלבד. הכל היו עסוקים בככר. המקום היה מלא חוטי חשמל ארוכים ושחורים, שזחלו על הריצוף בין האנשים.
אחר כך הביאו את המלך, ראשו גלוח מעל אוזניו, ופניו צנומים עתה מאד. הטכנאים והחשמלאים התלוצצו עמו:
“הי, מלך, אתה לא חייב לנו איזה כסף, או שעון, או משהו? עוד מעט לא תזכור למי אתה חייב ולמי לא.”
נענע המלך בראשו, פשט שעונו וחגורתו ונתן לטכנאים. כסף לא היה לו.
“מה זה, שלישי לחודש ואין לך כסף? לא קיבלת סעד?”
“לא לקחתי סעד”, אמר להם, כמתנצל. שכב על מיטת ההלם והחלו קושרים אותו, שלא יקפוץ ויתעוות בעת ההלם.
“רגע אחד,” אמר, “חבל על הבגדים שיזדהמו.” המתינו לו עד שפשט את החולצה ונתן גם אותה לטכנאים. אחות שעמדה בסמוך הכינה חלוק־פסים של רפי־השכל, אותו ילבש אחר־כך.
כשהיה קשור, לא היה מה לעשות, עד שבא קצין הפסיכיאטריה, שכנראה איחר במקצת, נחיריו רוטטים ופיו פתוח קמעא והזיעה מכסה את מצחו ואת כפות ידיו. לבוש היה מדים חדשים.
בדק את האיש השוכב בשקט, והעתונאית נסלדה למראה ראש מיוזע זה הגוחן אל החזה הנושם, כאלו בה־עצמה נגעו. סימן לעוזרו, וחיברו את האלקטרודות. עתה היה ראשו של המלך מוסתר מעיניה, ולא ראתה אלא את גבם של העוסקים בו, עד שזזו משם. רצועת שמש חמה הלבינה עתה את זוית־לחיו של המלך, וחגרה את מצחה של העתונאית. פסי־שמש רבצו על קירות האבן.
ראה הפסיכיאטר שהשעה כשרה, והרים ידו אל החשמלאים. ברגע האחרון ראתה את איזור העור הלבן, המפורז, שלא שזפתו שמש, על אמת ימינו של המלך, מקום שם היה השעון, ונסתחרר בה לבה. התקעים חוברו. הפסיכיאטר פקד: “החל!” – ימינו של הטכנאי סחטה את מנוף הזרם, זרוע שנכנסה לחייו של האדם השוכב במרחק חוט ארוך ממנו, ומיד יצאה מהם.
אז נשתוותה סוף־סוף החרדה שבחוץ לחרדה שבתוכה, ואפשר היה לצאת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.