הרצאה בועידת מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תל-אביב, 15 באוגוסט 1950

חברים! בועידת המפלגה וגם בערב זה נשמעו טענות על ירידת-המתח החלוצי בקרב צבורנו. משום מה איני יכול להאמין לטענות אלו. אינני יכול להאמין, כי אני שומע קינה זו. זה 44 שנים. אינני זוכר ועידה שבה לא הועלתה התרעומת הזאת.

ההיסטוריה שלנו מתחילה לא מלפני 20 שנה, היא לא מתחילה אף מלפני 44 שנה. בעקבות דבריו של החבר י. אורי נזכרתי באיש השח"ל הראשון. אינני יודע בדיוק כמה שנים עברו מאז, מיום בו נאמר לאברהם “לך לך” – כמדומה שזה קרוב לארבעת אלפים שנה. אבל אדבר על התקופה הקצרה מאוד, שבה זכיתי לחיות בארץ.

איני מאמין וגם לא האמנתי אף פעם בטענות על ירידת המתח החלוצי, אך כי לפעמים ביטאוּ זאת אחרת, כי לפני 40 שנה לא דיברו בעברית הצחה של ימינו אלה. אינני בטוח שאז השתמשו במלה מתח, וודאי שלא אמרו “חלוציות”. לא היו כלל “חלוצים”. קראו לבחורים שלנו בשם “צעירים”. המונח חלוץ טרם נתחדש, אבל החלוץ היה קיים, והוא לא נולד גם אז, אלא הוא ליווה כל ההיסטוריה היהודית. אם לא נראה ההופעה החלוצית בכל תולדות ישראל, לא נוכל להבין קיומו של העם היהודי ומאבקו הבלתי פוסק, ואנסה להגדיר מה זאת חלוציות.

זוהי קודם כל אי-השלמה עם המציאות. אינני יודע אומה בעולם שבמשך כל שנות חיה גילתה כוח עקשני ומתמיד כזה של אי-השלמה. היהודים לא השלימו עם הגלות הראשונה שלהם, לא השלימו עם הגלות השניה, לא השלימו עם התלאות והמצוקות שבאו עליהם, לא השלימו עם מנדיהם ורודפיהם – ולא נפחדו גם מהמוות. אין עם בעולם שיש בתולדותיו רקע כזה של אי השלמה כתופעה מתמדת יסודית אורגנית כאשר יש לאומה היהודית. בלי כוח זה לא היה נשאר מאתנו זכר, כאשר לא נשאר זכר מהמוני עמים שפגשנו אותם בדרך, מאז יצא איש השח"ל הראשון מחורן – “הלוך ונסוע הנגבה”.

הדברים לא התחילו עם התנועה הציונית. והמפעל הציוני לא התחיל עם הקונגרס הציוני הראשון. יסוד פתח-תקוה קדם לקונגרס. אבל גם מקוה ישראל קדמה לפתח-תקוה, והפרדס של מונטיפיורי קדם למקוה ישראל. החבר בן-צבי גילה וממשיך לגלות שהחקלאות היהודית לא פסה מן הארץ. אף על פי כן היה חידוש בתנועה הציונית.

במשך אלפיים שנה גילה העם היהודי כוח נפלא של אי השלמה פסיבית, של אי-כניעה לכוחות-זרים ולדרכי נכרים. הוא לא נכנע לעולם הנוצרי, הוא לא נכנע לעולם המוסלמי, ולא נכנע לכוחות אחרים שרצו לבלעו ולכלותו, מבחינה רוחנית או מבחינה גופנית.

הדבר שנתחדש בדורותינו, שבמקום אי הכניעה הפסיבית באה ההתנגדות האקטיבית, בא רצון המהפכה והכיבוש החיובי. בדורות האחרונים לא הסתפקו עוד חלוצי ישראל באי-כניעה, אלא גמרו אומר להפוך גורלם בעצם ידיהם ולבנות לעצמם חיים חדשים. הופיעה חלוציות חיובית, בונה וכובשת, וראשוני החלוצים החדשים הקימו הכפר העברי הראשון בארץ. קצתם של חלוצים אלה באו מבין חומות ירושלים העתיקה וקצתם מגלות הונגריה. ומאז הלך וגבר היצר הבונה, וכל אשר יש לנו בארץ עכשיו הוא פרי המהפכה היוצרת. הכוח החלוצי הוא כל הזמן בעליה, ולא להיפך.

מאין איפוא נובעת התלונה המתמדת על ירידת המתח החלוצי? אין תלונה זו לגמרי מחוסרת יסוד. אין אנו מסתפקים במעשינו, בכיבושינו ובניצחונותינו. ישנה סגולה שלישית שהיא מטבע החלוץ: מבטו מופנה, תמיד למחר, לעתיד ולא לעבר. הכיבושים והנצחונות שכבש וניצח, אינם מניחים דעתו, כי הוא רואה לפניו דרך ארוכה וקשה שעליו עוד לעבור, והמאמצים שנעשים בשעה זו אינם מספיקים.

אין אנו צריכים להצטער שבועידתנו הוקדשו שעות אחדות לתיאור כברת הדרך שעברנו. מגיעים לנו רגעים אחדים של נחת רוח לאחר המאבקים הקשים, החיצוניים והפנימיים, שעברו עלינו. מגיע לנו רגע קט של נחת רוח ומותר לנו להסתכל בדרך שעברנו עד כה. אולם ברוכים אלה שרוחם קצרה והם תובעים מאמצים מוגברים וכל מעייניהם נתונים למחר. כיבושי אתמול אינם מספיקים עוד, נדרשת הסתערות חדשה.

ובתביעה זו של תנופה חלוצית חדשה ומוגברת – כולנו שותפים. אבל אני חולק על כמה מחברי בהצגת התביעה. איני גורס הגינוי הסיטוני שמגנים בו צבורנו – כשם שאיני גורס הרומנטיקה של הליכה ברגל. תאמיני לי חברים – השנים הטובות והמאושרות בחיי לא היו השנים האלה שבהן אני נוהג לנסוע במכונית, אלא דוקא אותן השנים הראשונות שבהן הייתי מתהלך אך ורק ברגל. אבל לא נעשה עוד בימינו אלה מלאכתנו באמצעים אשר בהם עשינו המלאכה לפני ארבעים או לפני חמשים שנה. בימים ההם היה אידיאל חיי להשיג לעמי אקדוח פרטי. ברונינג עלה אז כמדומני 30 או 40 פרנק או יותר והמשכורת החדשית שלי היתה בסך הכל – שלושים פרנק, ולא היתה כמעט כל אפשרות לחסוך הכסף בשביל נשק. השגתי סוף-סוף את שלי ורכשתי אקדוח בהקפה, ורק לפני שנים אחדות הגישו לי חברי ה“שומר” החשבון וסילקתי חובם. אבל בימים אלה לא יספיקו לנו אקדוחים עכשיו דרושים לנו תותחים וטנקים ומטוסים.

כאשר שמעתי הדברים היקרים והנעימים של חברתי היקרה רחל בן-צבי, או כמו שקראנו לה אז רחל ינאית, על דבר הימים הטובים ההם כשהיינו הולכים ברגל, נזכרתי בועידה הראשונה שזכיתי להשתתף בה, זו היתה ועידת היסוד של המפלגה, מפלגת פועלי ציון, לפני 44 שנים בסוכות תרס"ז. לא נבחרו צירים נבחרים לועידה, אלא כל חברי המפלגה באו, מהגליל, מהשומרון, מירושלים, ממושבות יהודה ומיפו, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, באו ברגל. והיה טוב לנו אז, והיינו מאושרים. ואף על פי כן כאשר שמעתי דברים אל של רחל, חשבתי בלבי: כמה ישובים נוכל להקים בשנה אם נצטרך ללכת רק ברגל, ונעבוד לפי הקצב של הימים ההם? אני זוכר מתי זכיתי לראות נקודה חדשה שנוסדה אחרי בואי לארץ. היום אנחנו שומעים על עשרות ישובים חדשים, על מאות ישובים. היה רגע אחד בועידה שהיה נדמה לי שאני שומע מַשק כנפי השכינה, זה היה בזמן שאשכול מסר דין וחשבון לועידה השמינית של המפלגה אשר נתקיימה בשנת 1954 או 1955, ובועידה הופיעו נציגי עשרות אלפי חברים חדשים שנתיישבו בחמש מאות הכפרים שנוצרו בין הועידה השביעית ובין הועידה השמינית. ודברי אשכול לא היו דברי חזיה – כי בעצם דיבר על המעשה שנעשה בשנתים אלה. אבל לפני 44 שנים חכיתי בארץ שלוש שנים עד שזכיתי לראות בפעם הראשונה ששה גגות אדומים חדשם, – זה היה אז הסימן של ישוב יהודי שהוקם בנקודה החדשה. וזו היתה נקודת מצפה בגליל התחתון, הנקודה הראשונה אשר הוקמה אחרי בואי לארץ. אבל אם אנחנו רוצים להקים עשרות נקודות בשנה ולא נקודה אחת בשלוש שנים, אנחנו מוכרחים להשתמש באוטו ובטרקטור, אם כי לנו היה אז יותר נעים, בכל אופן לי, לחרוש במחרשה ערבית רתומה לשני שוורים; אולם השטחים הנרחבים שבידינו היום לא נחרוש עוד בשוורים.

אינני גורס גם הגינויים הסיטוניים שמגנים בשם החלוציות את הצבור “הבלתי חלוצי”. כלום הצבור העובד בעיר אין כל ברכה בעבודתו? כלום אין צורך והכרח גם בעבודה זו? האם בגללם רפה המתח החלוצי? כל מי שהוא חלוץ בנפשו אינו מתקנא באלה שאינם חלוצים, כי החלוציות יותר משהיא חובה ועול – היא זכות וברכה. החלוציות מעלה האיש, מעשירה חייו, מפרה כוחותיו הגנוזים; החלוציות היא מותר האדם.

חברי ואנכי עזבנו העיירה הקטנה שלנו ועלינו לארץ, ונשארו מאחרינו מאות חברים יקרים. לא בזנו להם, לא גינינו אותם, אולי רחמנו עליהם; עם עלותנו ועבודתנו בארץ הרגשנו שלנו קרה משהו גדול. לא הפריע לנו כלל וכלל שרוב חברינו, שהיו אתנו באותה אגודת נוער ציונית ופועלי ציון, נשארו בגולה. הרגשנו במלוא הוויתנו האושר שקרה לנו שזכינו לעלות לארץ ולעבוד בה. ואמנם להיות חלוץ זוהי זכות, זכות אישית גדולה, ועוד רבים יזכו לזכות זו. לא דלל המקור! אנשים ילכו לנגב או למחנות העולים – מתוך אהבה ומתוך התרוממות, וכשילכו ידעו וירגישו שזכו בזכות גדולה ויקרה.

מה היא הזכות? יש היסטוריה לכל עם, וימיה הם אפורים ודומים זה לזה. פעם במאות שנים או רק פעם באלפי שנים קורה דבר גדול שקוראים לו מהפכה, כשכל המציאות, האנשים והחיים מתחדשים. אינני יודע אף דור אחד בישראל או בעמים שלו ניתנה ההזדמנות הגדולה של מהפכה יותר עשירה, יותר רבת תוכן, יותר מבורכת מאשר ניתנה לדורנו אנו. לא מהפכה פוליטית שמספר מדינאים עושים אותה. יש שגם זה חשוב, אבל זה לא ישווה למהפכה שלנו. לנו, לכל אחד מאתנו, ניתנה ההזדמנות היחידה במינה של מהפכת-משנה, מהפכת אדם ומהפכת טבע.

הפכנו להיות אנשים אחרים. לא חדלנו להיות יהודים, לא חדלנו להיות ציונים, לא חדלנו להיות סוציאליסטים, אבל הפכנו להיות יהודים יותר טובים, ציונים יותר טובים וסוציאליסטים יותר טובים. לא היה לנו סיפוק בגולה ביהדות הקיימת, בציונות הקיימת ובסוציאליזם הקיים; הפכנו קודם כל עצמנו, כל אחד נהפך בלבו ובנפשו ובחייו, הפכנו להיות אדם יוצר. אדם שחייו אינם מוגשים לו על ידי האחרים, ולפי טעם האחרים, אלא הוא עושה אותם בעצמו, כרצונו, כמאוויו, כחזונו. אנו מעצבים מבראשית כל חיינו וטובעים צלם אנושי, יהודי, פועלי חדש.

ודאי, כל אחד מאתנו שקרא בראשונה השירה האדירה של ביאליק הרגיש חוויה עמוקה, אבל אין זו החוויה שהיתה בנפשו של ביאליק בשעה שהוא בעצמו כתב “מגילת האש” ו“משא נמירוב”. ומה זה כתיבת שיר לעומת כתיבת ספר החיים, חיי אדם? אין חיינו אנו בארץ דומים לחיי יהודים בארצות אחרות, לא מבחינה אנושית, לא מבחינה יהודית. הכל נתחדש. האדם שלנו שונה מהאדם היהודי בכל ארץ אחרת. וכל זר שבא הנה מרגיש מיד בשוני. ביצענו ואנו מבצעים לא רק מהפכת אדם. לנו ניתנה מהפכה לא פחות מבורכה ויקרה, מהפכת טבע. אנו מחדשים מעשי-בראשית בארץ זו. אנו משנים פני הטבע, מתקנים סדרי הבריאה. לפני בואי ארצה קראתי על הפרדס של מונטיפיורי ועל מקוה ישראל של קרל נטר ועל פתח-תקוה של שטמפר וסלומון, התגאיתי ביהודים, אלה וגם קנאתי קנאה גדולה באלה שזכו למשהו שלא ינתן עוד לשום יהודי, כי זכו להיות ראשונים, וראשונות ניתנת רק פעם אחת. כשבאתי ארצה ראיתי שהפרק הראשוני לא נסתיים כלל וכלל, להיפך, הוא כמעט שלא התחיל עדיין.

ראינו בקעה רחבה להתגדר בה, והבקעה פשוטה, והמלאכה שיש לעשות צנועה – אבל חשובה מאין כמוה. הם בנו מושבות. לא עלה על לבנו בתחילה להקים ישובים חדשים. זה בא בהמשך הזמן, אחר כך. הבקעה שמצאנו ואשר בה השקענו את כל הלהט שלנו היה הדבר האלמנטרי והפשוט – עבודה עברית. להקים פועל יהודי עובד האדמה במושבות העבריות, זה היה האידיאל של חיינו, וקודמינו לא עשו זאת. דבר זה סיפק לנו, ובו ראינו זכות גדולה לעצמנו, זכות יותר מחובה.

ולא שאלנו מדוע אחרים לא עובדים. ראינו לעצמנו הזכות הגדולה להיות פועלים יהודים. ורק באשר הדבר הזה היה קשה מאד, כי בעלי הבתים היהודים לא היו כל כך להוטים אחרי הפועלים היהודים ולא תמיד מצאנו עבודה, ונתברר לנו לאט לאט שבלי שינוי יסודי במשק, בלי משק חדש – לא תהיה עבודה עברית, – הגענו למחשבה הרבולוציונית – להקים ישובים חדשים. לא רק חדשים בזמן, אלא חדשים בתכנם – ישובים בנויים על עבודה עצמית.

ושוב, אלה שעשו זאת ראו זכות לעצמם. לא היה איכפת להם שהם מעטים, רק עשרה או עשרים איש. אינני זוכר ברגע זה בדיוק כמה היו אנשי עין גנים, וזה היה כמדומני הישוב הראשון, שהוקם על יסוד של עבודה עצמית, אם כי גם המונח הזה, עבודה עצמית, נדמה לי, עוד לא היה אז קיים. אבל אנשים ראו לעצמם זכות גדולה, להניח יסוד לדרך חדשה ולמפעל חדש. וכך ראו אנשי דגניה, והם הם שנתנו לנו גולת הכותרת של כל מפעלנו בארץ – ההתישבות העובדת.

עכשיו מוצא הנוער בארץ מדינה ישראל, למעלה ממיליון יהודים, כ-500 כפרים יהודים, צבא-הגנה לישראל, צי יהודי, צי מלחמה וצי מסחרי. חיל אויר, אוניברסיטה עברית, – כמה דברים שלא עלו על לבנו בימים ההם. אולם מי שבורך ביצר של חלוץ, בטבע של אדם יוצר, מי שאיננו יכול להסתפק במה שאחרים עושים בשבילו אלא יש לו הצורך הפנימי להעלות את עצמו, לעצב חיים חדשים ולכבוש איתני הטבע, יש לו שוב כר נרחב לפעלו. לא רק הנגב, אלא כל הארץ, הרריה, עמקיה, גיאיותיה, ערבותיה פתוחים לפניו וקוראים לו. יש גם מרחבי הימים ונתיבות שמים.

אנחנו היינו בודדים. קשה למסור לכם האושר והשמחה שכל אחד הרגיש בעבודה הקשה והפשוטה אצל האכר היהודי, האושר של השתכנות באורוה או בחאן, האושר של ההליכה במשך לילה ויום מזכרון יעקב ליפו לועידה של המפלגה. אבל היה משהו שהעיק עלינו. וכשבא ביאליק בפעם הראשונה לארץ תפס זאת באינטואיציה העמוקה שלו. ולעולם לא אשכח את המשא שנשא לפנינו, על צער הבדידות והאלם שלנו. כי היינו בודדים. באנו בשביל עצמנו קודם כל, כי לא יכולנו לחיות את החיים ההם בחוץ לארץ, כי לא יכולנו לשאת בציונות העקרה, בסוציאליזם המילולי. ובאנו קודם כל בשביל עצמנו. אבל לא רק בשביל עצמנו. באנו בהכרת שליחות היסטורית – אבל “שולחינו” לא הבינו והתנכרו לנו, ולדור הזה יש אושר רב שאין כמוהו, הוא אינו בודד. לרבבות ולמאות אלפים באים עכשיו יהודים מכל ירכתי ארץ, וגם הם שותפים למהפכה הגדולה שמתחוללת בארץ ויש בתוכם כוחות יוצרים לא פחות מאשר לאנשי העליה השניה. אל תאמינו אם יספרו לכם שאנשי העליה השניה היו אנשים יוצאים מן הכלל, מעין עלויים רוחניים, מוסריים, אינטלקטואליים. הם היו בני בשר ודם פשוטים. וגם בתוך אלה שבאים עכשיו גנוזים כל אותם הכוחות והאפשרויות, בין שהם באים מתימן או ממרוקו, מבולגריה או מפרס. גנוזות בתוכם כל האפשרויות שהיו בתוך אנשי העליה השניה. הם אולי לא קיבלו כל הירושה שאנחנו ירשנו, לא ירושת התרבות העברית ולא ירושת התרבות הכללית. הם לא קראו את טולסטוי ומיכאילובסקי וסמולנסקי, ברנר וברדיצ’בסקי, ואין הם מסוגלים אולי לעשות הקפיצה הגדולה בבת אחת עד קצה הדרך ולהקים קבוצה. אבל גנוזות בתוכם כל האפשרויות ומעורים בהם כל הכוחות שהיו לאנשי העליה השניה. ננחיל להם מורשת עם ומורשת עולם – נשב ונחיה אתם יחד. אין זכות גדולה יותר לאדם עלי אדמות מאשר להעלות בני מינו, להעשיר נפשם ולהערות בהם הסגולות הנפלאות החבויות בכל אדם.

האדם אינו מכיר עצמו ואינו יודע כל העושר הצפון בלבו ובנפשו. אם יש בתוכנו פה אפילו רק מנין אחד של אנשים מחונני כשרון חלוצי, מחונני כשרון להפוך אדם ולהעלות קודם כל עצמו, להפוך את הטבע העקר והערירי לטבע פורה ומפרה – יעשו גדולות אם יפעילו כשרון זה וגם ידביקו בכשרון זה כל חבריהם. כי אין זכות גדולה לאדם עלי אדמות מעיצוב חיים חדשים: לעצב אנשים מובחרים, לעצב טבע, אדמה וים, ליצור ולתת – ולא רק לקבל מה שאחרים נתנו לו. ואפילו אם ימצאו רק עשרה – אל יבהלו. ילכו חמשה למחנות ויחיו עם התימנים והמרוקנים האלה; יתחברו אתם ויאצילו להם מברכותיהם הנפשיות – וגם יקבלו מהם, כי יש לתימנים ולמרוקנים גם מה לתת. כאשר אני נוסע בכל פעם לירושלים ורואה בשיפולי הגבעות האלה צריפים, ובין הצריפים אני רואה שתילי ירקות, – זה נותן לי לא פחות מאשר להם. ילכו למחנות ויצטרפו לעולים ויצרפו אותם. יתעלו יחד אתם; וילכו חמשה לנגב, לישימון העומד בחורבנו מששת ימי בראשית זה אלפי ומיליוני שנים – וישנו סדרי בראשית. והם יעשו זאת, כי אפשר להפרות השממה ויטעמו טעם יצירה ראשונית, ויבואו לחבריהם ויאמרו להם מה פעלו, – וחבריהם יצטרפו אליהם, חלוצים עושים חלוצים! מי שזכה להיות חלוץ ידביק את חבריו בסגולות החלוציות, כי יש ניצוץ חלוצי בכל אדם. וכל מי שעושה איזו שהיא עבודה בארץ – עושה עבודה חלוצית, אבל יש דרגות ושלבים, ורבים מאתנו רוצים וזכאים להתרומם לדרגות העליונות של חיי אדם חלוציים. ואין זה עול קשה – זוהי זכות גדולה, ואשרינו ואשריכם שיש עוד כר נרחב ליכולת החלוצית הגנוזה בתוך כל אחד ואחד. תעלו, תעשו, תתעלו עם העולים, תתעלו עם הפריית השממה, ותבואו ותספרו לחבריכם מה עשיתם ומה פעלתם, – ואז אם תגידו לאחד מחבריכם: לך לך, – ילך אתכם.