אשתקד, ביום 19 במארס בבוקר, השיב לורד באלפור, אבי ההכרזה ההיסטורית הידועה לשיבת ציון המודרנית, את רוחו אל על.
כשהגיעה אחרי שעה קלה הידיעה לישיבת הועד הפועל הציוני, שנתקיימה אותה שעה בלונדון, ירד אבל כבד על הנאספים. ד"ר ווייצמן הספיד את המנוח בדברים מעטים, הנוגעים עד הלב ובקול נחנק מדמעות, ופירושם של הדברים היה: נסתיימה תקופה גדולה בתולדות הציונות ובמלחמתה בעולם ליסודותיה הפוליטיים, לעמדתה הבין־לאומית.
היה משמע טראגי למאורע: בעצם שעת המבחן הקשה לציונות ולמפעלה, חדשים מעטים אחרי התנקשות הדמים בקיומנו ובעתידנו וערב פרסום התעודה הרשמית, הראשונה בשורת התעודות של קטרוג ומזימת התנקשות פוליטית בציונות, — ערב פרסום הדו"ח של ועדת שאו, הלך מאתנו ידידה הגדול והנאמן של הציונות, אשר שמו נעשה סיסמא וסמל להגשמת הציונות המדינית, לזכות המולדת ולבנין המולדת של עם ישראל.
והסמל הטראגי שבמאורע קבל משמעות ריאלית מזעזעת יותר ויותר מיום ליום. דומה היה כאילו הקיץ הקץ על תקופת באלפור, כאילו נמחקה הדיקלרציה שלו מספר דברי הימים, כאילו הוזמה חובת הכבוד, שאנגליה קבלה על עצמה בחתימתו של איש המדינה — הפילוסוף. התחילה תקופה של ליקווידציה גלויה: אחרי הדו"ח של ועדת שאו באה הפסקת העליה, בא הפירוש הרשמי לגזירה זו, שקבל את כל הנחות הקטרוג והדבות של שונאי־ציון, בא לבסוף הספר־הלבן, שתפקידו היה לעשות את מגמת הליקווידציה שיטה פוליטית, שאין לערער1 אחריה. נראה היה, כאילו יחד עם ארתור ג’ימס באלפור ירדו אלי קבר כבודה של אנגליה ומדת האמת והיושר שבפוליטיקה שלה. הכרזת באלפור נעשתה לנו לכאורה שם שנתרוקן מתכנו, לעג מר לעם עני ואומלל…
ואף על פי כן ברוך יהיה לנו השם ההיסטורי באלפור וברוך יהיה זכרו מדור לדור. ולא רק מפני שכוונתו הוא היתה טובה, לא רק מפני שהוא שמר אמונים לעם ישראל ולתקות תחיתו הלאומית, וידו לא היתה במעל. זכרו של באלפור הוא לנו יותר מזכר אישי יקר ונערץ. הכרזתו היא לנו יותר מאפיזודה נאה של שעת רצון, שעברה לבלי שוב. התקופה הבאלפורית, או המגמה הבאלפורית, היא, לאחר כל נסיונות ההתכחשות וההתנקשות, מציאות היסטורית חיה ונושאת פירות. פאספילד לא ישכיח את באלפור, פוליטיקה אופורטוניסטית כושלת של משרד המושבות לא תמחה את זכר מפעלו של באלפור מספר החיים של ההיסטוריה, ארתור ג’ימס באלפור היה שליחה הנאמן של ההיסטוריה ועושה רצונה; הכרזת באלפור היתה הכרח היסטורי, מצות חיים לעם ישראל וחובת כבוד לאומות העולם.
לא באלפור והכרזתו יצרו את הציונות; רצון החיים של עם ישראל יצרה, והוא ערב לקיומה ולהגשמתה. אבל זכות גדולה נתגלגלה לאנגליה על ידי באלפור: לתקן את החטא הגדול שחטאה האנושות לעם ישראל, להשיב לו את כבודו הלאומי ואת זכותו האנושית הגדולה, זכות המולדת, ולהעשות אפוטרופסית לבנינה. אותו מאורע — ההודעה בזכותו של עם ישראל לביתו הלאומי — נעשה נכסי צאן ברזל בדברי ימי ישראל, נעשה גורם היסטורי ומציאות היסטורית, שאין לבטלם ואין להשיבם. ושום מזימה ומעשה חטא של יורשים לא ישכיחו ולא ישמידו אותו מפעל גדול של שעת ברכה ורצון, שנעשה תקופה ונקודת מפנה בתנועת התחיה של עם ישראל.
לתקופת השנה לפטירתו של באלפור יש בלבנו אמונה זו ובטחון זה אולי יותר מאשר בכל שעה אחרת. אותו פורקן מעט במתיחות הפוליטית הגדולה, שבא לנו בימים האלה, אף הוא יש בו מן הסמל. לא נתיאש, אבל גם לא נשלה את נפשנו באילוזיות. נוסיף לעבוד, נוסיף להלחם למפעלנו וליסודותיו הפוליטיים הקשורים בשמו של באלפור. וזכרו ילוונו בדרך מלחמתנו ויצירתנו כסמל מאיר לרצונה של ההיסטוריה ולמצות־חיים שלה.
“הארץ”, א' ניסן תרצ"א, 19.3.31
-
“להרהר” במקור המודפס, צ“ל: לערער – הערת פב”י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.