(שלושים שנות עבודה)
גם עליו עברה הכוס. אחד מידידינו המשותפים גילה לי את הסוד, שלכאורה הייתי צריך לעמוד עליו בעצמי: מלאו שלשים שנה לעבודתו החנוכית והצבורית, וסופו לירוש “יובל”. מודה אני: לא בלי קורטוב של סקרנות ושמחה לאיד אני מקבל פני החג הזה. חגיגה של יובל, הלך-רוח של “צילינדר” כביכול, - ודוד לוין! לאדם פקח וחריף, בעל חוש בקורת מפותח, בעל מוח שנון ולשון שנונה שכמותו, הרי זה תענוג מפוקפק מאד להיות נושא ל“יובל”, ואני משתאה לדעת, כיצד ימלט מן השגרה המשעממת והבאנאלית. הוא ידע, כנראה, להעלים מזולתו את מספר שנותיו: זה חמש-עשרה שנה הוא יושב ועובד בתוכנו, ולא שמעתי שיחוגו את יובל שנת הארבעים או שנת החמשים שלו. אבל לא הצליח להעלים את מספר שנות עבודתו לצבור, לציונות, והעיקר: ללשון ולתרבות העברית. זו, העבודה, גלויה לכל. וכך נתפס ליובל.
*
זכורני את יום ראותי אותו, וביתר דיוק: את יום התרשמותי ממנו בפעם הראשונה. בחבורה שלנו, חבורה של סטודנטים ציונים ו“עברים” בברן, היו מופיעים כרגיל בראשית כל “זמן” “פנים חדשות”, סטודנטים צעירים-חדשים, שהיו נכנסים לאט-לאט למסכת חיינו, ולא בנקל ומיד היו מתבלטים בתוכנו. דוד לוין הופיע בתוכנו יום אחד ב“זיונו” המלא, בלי ענוות-מורך של פרחי כהונה, בלי שמץ התבטלות של מתאבקים בעפר “גדולים”, כולו אומר בגרות ויתרון שנינות. באספה של “עבריה” הופיע פתאום הסטודנט החדש, בשעת שיחה על נושא ספרותי, והפתיע אותנו, את “זקני” החבורה, בנאומו בשעת הוכוח, בלשון עברית עשירה וחיה, בהגדרות מדוקדקות ושנונות, בבדיחות הדעת ובחריפות של תלמידי-חכמים. אותה שעה אמרתי בלבי: הנה מבקר חדש לספרות העברית, אבל השערתי לא נתקיימה. דוד לוין היה תמיד מעורב בדעת עם הבריות, איש רעים להתרועע, אבל עם זה היה תמיד “אכסמפלר” לעצמו, וקשה היה “להגדירו”, להכניסו למסכת מסוימת. לא ארכו הימים ודוד לוין נעשה אחד האישים המרכזיים והחביבים בחבורתנו, היה לוקח את הלבבות בשיחותיו המחודדות והממולחות, בחריצותו הפולמוסית, בבדיחותיו השנונות, ועם זה עמד במקצת מן הצד. אף מקצועות-למודו השתנו מאלה של החבורה: רוב חברינו למדו פילוסופיה, כלכלה מדינית, היסטוריה, מזרחנות, וכדומה, ומעוטם למדו רפואה, ולוין למד אותה שעה את תורת המשפטים, ולא לשם תכלית ופרנסה אלא מתוך נטיה טבעית לעשות שמוש את חריפותו ובקיאותו התלמודית. ופתאום – כבולעו כך פולטו. לוין נעלם, יצא כמדומה לפאריס, ושוב לא ראיתיו ולא שמעתי עליו דבר כעשר שנים שלימות, האיש בעל ההשכלה המקיפה, בעל הלשון העברית המצוינת והכשרון הספרותי המובהק, לא היתה לו, כנראה, האמביציה להכנס ל“היכל הספרות”; איש הטמפרמנט הצבורי הער והמתקיף – לא התגדר ולא בקש כנראה להתגדר בעסקנות צבורית. לשם כך אין לו מדה מספיקה של כשרון ההתמדה, של דיקנות, של נטיה לקביעות ול“סדר”, של רצון מכניע. חריף הוא האיש, שנון ומחודד, מחונן בתפיסה מהירה, בשכל אנאליטי, בטמפרמנט חי, בחמימות חב“דית, אבל חריפותו קודמת ל”חמימותו" ולחכמתו במשמע היהודי. דומה שאף אם יחיה מאה שנים לא יהיה בו לעולם מטעם “זקנים”, צלולי הדעת והבינה הסלחנית. הנטיה לאנאליזה, חוש-הבקורת המחודד מעכבים על הטמפרמנט ועל הדחיפה לפעולה, ומדת ה“בטול” החסידי, תכונה מיוחדת לחריפים שבאנשי חב“ד, יש שהיא פונה לצד האובייקט, מקלקלת את שורת ה”התמדה" ומוציאה את האדם מעולם לעולם. דוד לוין קרא ושנה הרבה, אבל הוא יותר “עלוי” ממתמיד, והעלוי יש בו מדת-מה של נדידה רוחנית, של רפרוף, של קפיצה מענין לענין; אין העבודה וה“עבוד” יכולים להדביק את התפיסה המהירה, את קפיצות המחשבה. ואף האינטרסים הרוחניים של העלוי משתנים ומתחלפים.
ד. לוין הוא סופר כמעט בעל-כרחו, ונואם ומרצה לתיאבון. סבת הדבר הוא באותה התכונה העלויית שלו. יודע הוא אמנם את סוד הכתיבה, יש לו סגנון אישי מצוין, הרצאתו מאירה, והדברים שמחים ומחוורים. אלא שה“מלאכה” שבדבר מעכבת. נוח לו להרצות עשר הרצאות על נושאים מדעיים חשובים מלכתוב מאמר אחד. הנאום, הדבור החי, מתאים יותר לטמפרמנט שלו, לעבודת-מחשבתו המהירה. מטבעו הוא איש התורה שבעל-פה ולא איש התורה שבכתב, איש הקתדרא ולא איש הספר ושולחן הכתיבה. הוא מרביץ תורה ברבים להנאתו, מלבד שעוריו הקבועים במחלקות העליונות של הגימנסיה “הרצליה” ובבית-המדרש למורות, הוא מלמד תורה זה שנים שלמות משבת לשבת ב“אוהל שם”, מרצה בכל הזדמנות בשעורי-מדע ובשעורי-עם, אבל קשה כקריעת ים סוף להוציא ממנו מאמר אפילו על נושא הקרוב ללבו ושהוא מומחה לו. חורף שלם הקדיש ב“אוהל שם” להרצאות על שמונה פרקים להרמב“ם. וכשהצעתי לו, לרגל עבודתי כעורך “הארץ” בימים ההם, שיכתוב מאמר קצר על נושא זה בשביל המאסף לזכר הרמב”ם, שהוציא “הארץ” במלאות שמונה מאות שנים להולדתו – לא נעניתי, כנהוג. זמן-מה היה עורך הירחון “החנוך” והוכיח, שהוא יודע להיות גם עורך טוב גם סופר פורה: מאמריו הצטיינו תמיד בתכנם ובצורתם ומשכו את הלבבות (כעת הוא מעורכי הרבעון “החנוך”). אבל לא היה בידו לגזור על עצמו את ההתמדה ואת הדיקנות ואת העבודה הטכנית ההכרחית, שאינה לפי מזגו.
*
במשך ימי המלחמה בא לידי להפגש שוב עם דוד לוין ולראותו בעבודתו, - בעבודה נלהבת ונלבבת שלקחה את לבו. לוין השתקע בימים הם בכל כח כשרונו וחום מזגו, השואף קרבות, בעבודת “תרבות”, זו העבודה המהפכנית בימים ההם ליצירת בית-הספר העברי השלם בגולה. לוין נלחם אותה שעה, במוסקבה ובקיוב, מלחמה עזה ונמרצה בשונאי ציון ועברית מכל המינים, שהרימו ראש בימים ההם ומצאו קן להם במוסדות הצבוריים השונים של יהודי רוסיה לתקנת המצב ולהשכלת ההמונים. ולא קטן היה חלקו ביצירתה הגדולה של “תרבות” בימי סערה ומבחן אלה. וזה חמש-עשרה שנה הוא יושב בתוכנו, עובד את עבודתו, עבודת החנוך ועבודת הצבור, כדרכו וכרוחו המיוחדת לו, יש שהוא תוקע את עצמו לעבודה ציונית, שהשעה מצריכתה, מסתבך במלחמה בעסקי הציונות, בעסקי החנוך או בעסקי צבור אחרים, כיד הטמפרמנט הטובה עליו, ויש שהוא פורש שוב לעיקר עבודתו, מרביץ תורה ברבים וזורע דעת והשכלה עברית מתוך מדת-מה של קפדנות תלמידי חכמים, התובעים הרבה מעצמם ומאחרים, - עד שיתבע שוב לאיזה ענין צבורי, הקרוב ללבו, ויקפוץ שוב לתוך הכבשן הצבורי.
ובין כה וכה מלאו שלשים שנה לעבודתו החנוכית והצבורית.
ברוך יהיה לנו.
“הארץ”, י“ב אדר א' תרצ”ח, 13.2.38.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.