שוב הלך מאתנו אחד מאלה, שאנו קוראים אותם בשם משמר ראשון בציונות, אחד הראשונים והנאמנים לתנועת התחיה הלאומית בישראל, שעמדו לה מראשית ימיה ושנתנו לה במשך עשרות שנים את לבם ונפשם, את מרצם וכח פעולתם, את מחשבתם ואת רחשי לבם.

דוד טריטש היה אחד הציונים הראשונים בין יהודי גרמניה, אחד היחידים בין אלה, שטפלו בפרובלימה הלאומית של המוני בית ישראל, בשאלת הנדידה וההתישבות עוד לפני הרצל. והוא היה גם אחד הראשונים המעטים מיהודי גרמניה, שנענו לקריאתו של הרצל ובאו להשתתף בקונגרס הציוני הראשון בבאזל.

בקונגרסים הציוניים הראשונים היה דוד טריטש אישיות בולטת, אחד האישים המרכזיים, וכמה פעמים סערה מסביבו סערת הרוחות של מלחמת דעות ופרוגרמות. כי דוד טריטש לא היה מעודו ציוני רגיל במשמע המקובל בימים ההם: אדם המודה בעיקר האמונה הציונית, השמח על אמונה זו והרואה חובה לעצמו ולהכריז עליה מזמן לזמן, לנאום לשמה, להקדיש לה פעמים שעות של עבודת תעמולה וארגון, של קבוץ כספים לצרכי המנגנון, וכדומה. ציונותו של טריטש היתה דבר רציני מאד, דבר שהוא בקום וחשוב, קום ועשה, דוגמת חובת האדם לביתו ולמלאכתו, דבר שבתכנית מעשית, שהיום ושעה זו זמנה. טריטש היה בא לקונגרסים מלא תכניות והצעות לציונות “מעשית”, עמוס תיקים של חומר, של דוקומנטים וסטטיסטיקה וחשבונות מפורטים ומדויקים, מוכן להלחם כארי לדרישותיו ולתכניותיו נגד “הציונים הפוליטיים”, שהיו נוטים בימים ההם לזלזל בציונות ה“מעשית” החסרה את הבסיס הפוליטי של צ’רטר. טריטש היה מעין “הקדמת עתיד” בימים ההם, אנטיציפציה של תקופת-התפתחות מאוחרת, הטיפוס של מדינאי-הכלכלה, “ווירטשאפטספוליטיקר” בנוסח הגרמני, שהציונות בימים ההם, בתקופתה הרומנטית הראשונה, לא ידעה עוד דוגמתו. טריטש היה מעודו ציוני “ההגשמה”, איש “התכנית המעשית” להגשמת הציונות לכל היקפה, למיליונים מרובים מישראל, מעכשיו ולאלתר. איש המעשה לא היה מעשי כלל וכלל לעצמו, בחייו הפרטיים, הוא היה אידיאליסט מכף רגלו ועד קדקדו, אבל נושא האידיאליזם הזה היה – תיק המספרים והחשבונות של “קולוניזציה גדולה”. הוא ראה את עצמו כאדם מפוכח מאד וריאליסטי מאד, אבל זו היתה פכחנות מיוחדת במינה. פכחנות של חולם, אשר חלומו היא לו מציאות, המציאות היחידה; הוא היה נלהב הפכחנות והמעשיות לפי דרכו בימי החזון והלך הנפש, הפורח בתכלת האיתר. ולשם “התכניות המעשיות” שלו נעשה איש ריב ומדון למנהיגים ולאנשי השורה הראשונה בימים ההם. הוא היה רחוק במדה אחת מן הציונים הפוליטיים, תלמידי הרצל הנאמנים, מן הציונים הרוחניים-התרבותיים מיסודו של אחד-העם, ואף מן הציונים “המעשיים” ממשיכי הקו של חבת ציון. הכל, גם הפולטיקה, גם עבודת התרבות, גם העבודה הישובית בארץ ישראל, קבל אצל טריטש צורה מיוחדת ואופי מיוחד, ולפיכך היו ימים, שהכל נלחמו בו. הוא היה תמיד “מכסימליסטן” בציונות, אבל מכסימליסטן לפי שיטה מיוחדת. לבו היה נתון לכאורה גם לעבודה מעשית בציונות, גם לפוליטיקה ציונית גדולה ואף לעבודת תרבות שיטתית (לא לחנם היה ממיסדי ה“יידישר פרלג”), ואף-על-פי-כן לא היה לו מקום בתוך הסיעות והזרמים שבציונות של הימים ההם. ואף בשנותיו האחרונות היתה לו תכנית של פעולה התישבותית משלו, תכנית שהיתה צריכה ליתן את האפשרות להושיב בארץ-ישראל כחמשה-עשר מיליון נפש. אף עכשיו לא ניתן לו להכנס לתוך המערכה לעדור במערכה יחד עם אחרים ולהפרות את מחשבותיו – שבהרבה מהן היה בלי ספק גרעין חיובי בריא – במפעל. וכך נהפכו חייו, רבי התנועה והעלילה, בסופם של דברים, לטרגדיה של בדידות.