(אחרי מטתו של ידיד נעורים)
ד"ר יעקב מאיר זלקינד, שמת מיתה חטופה במוצאי שבת, היה אדם מופלא ויחיד במינו, אישיות צבעונית מקורית, רבת פנים וגוונים, שמעטות דוגמתה בדור מפוכח זה. הוא היה איש רעים להתרועע, נוח לבריות, חבר טוב וידיד נאמן, ועם זה בודד בעולמו, מהלך בצדי דרכים ומבקש כל ימיו את שבילו המיוחד, - אדם שאינו יכול לפי עצם מהותו להכנס או לעמוד זמן רב בשום מסכת או מסגרת מקובלת; תלמיד חכם מובהק, גדול בתורה ומצוין במדע, למדן חרף ומעמיק ובקי, רב הכשרונות והידיעות, בעל תפיסה מהירה וקולט אוצרות למודיים בקלות של משחק, ועם זה לא עשאם מעולם שמוש ראוי ומפרה, אלא חלקם בזבז ופזר לכל רוח וחלקם גנז בפינות רוחניות רחוקות ומוזרות, ולא הגיע מעולם למדריגה ניכרת של יצירה והשפעה בעול הרוח; אדם בעל טמפרמנט צבורי ואינטרסים צבוריים, ציוני נלהב עד כדי קיצוניות לוהטת משחר ילדותו, אבל לא ידע להתיצב במערכה עם המחנה ולתפוס בה את מקומו הראוי לו; אדם המעורה כולו, בשרשים מוצקים ובנימי נשמה דקות מן הדקות, בקרקע המסורת היהודית, ועם זה עתים מפציע לצדדין ומבקש גם כאן את השבילים הבודדים והמתרחקים מן המקובל, שאבק מרדנות דבק בהם. יעקב מאיר הלוי זלקינד היה יהודי חבור פרובלימות, אחוז סתירות ונגודים, נוטה מטבעו, טבע של אדם שאינו מסתפק במועט, לאופוזיציה ולמרדנות, תוהה ובוחן וחוקר ומבקש דרכו כל ימיו, רחוק, עם כל טוב לבו ונדיבות רוחו של אדם אופטימיסטן מיסודו ואל הנחלה הרוחנית. בחיצוניותו היה לכאורה אדם מרושל, כבד תנועה ופעולה, שאין לו שום נטיה לקחת “מושכות” בידו, ועם זה היה בפנימיותו כולו תסיסה ותהיה ונדודי-נפש נצחיים. שמרן היה האיש – ומעולם לא נרתם בעגלתה של מפלגה מן המפלגות השמרניות; מרדן היה ותובע ונטול-מנוחה כל ימיו – ומעולם לא זלזל ולא בעט במסורת הדורות.
בדברים רבים ושונים ניסה את כחו, ב“מלאכות” שונות שלח את רוחו, ולכאורה ידע כל פעם לטבוע במלאכתו חותם של מקוריות ועצמיות, אבל מעולם לא הגיע ל“שיא”, כפי שאפשר היה לכאורה לחכות לפי כשרונותיו המצוינים. דברים הרבה למד באוניברסיטה, לשונות ומקצועות לאין מספר ממש, ואין אני יודע, במה הצליח ביחוד. הוא ניסה את כחו בעבודה ספרותית, כתב ופרסם בימי נעוריו כמה מאמרים לשאלות השעה (וחתם עליהם “מבני היכלא”), כתב ופרסם קצת אגדות נחמדות בעברית יפה להפליא, פוריסטית וחיה כאחת – ולא המשיך; כתב מאות מאמרים, רשימות וספורים בלשונות שונות, כתב כמה מחקרים בתולדות ישראל, כמה קונטרסי תעמולה לציונות, לעברית ולשיטתו המיוחדת בתקון עולם – כתב והפסיק. נאמן ונלהב ודבק בציונות היה בימים ההם, ימי הזוהר ומלחמת-הכבוש לתנועה, אבל מי שמע על פעולתו והשפעתו בתנועה? אף בתוך חבריו לדעה ולשאיפות בברן, באותה החבורה, שעמדה בקשרי מלחמה כבדה עם ההתבוללות האדומה, וכל “כח” היה יקר בעיניה. – אף כאן לא מצא בעצם את דרכו ואת שדה-פעולתו, ואך בתוך חוגים מצומצמים ידע לפעול ולהשפיע. אדם עממי היה לפי כל טבעו, וכשהתחילה התסיסה הדימוקרטית בחוגי הסטודנטים הציוניים, שהביאה ליצירת הסיעה העממית הידועה, הזדרז זלקינד לגייס את השמרנים ואת ה“לויאליים” שבין הסטודנטים ולהעמיד אופוזיציה לאופוזיציה הדימוקרטית. רוח של אופוזיציה, ובמקצת אף של “להכעיס” הביאה אותו בימים ההם ליצור “קורפורציה” דוקא של מנין סטודנטים ציוניים, בנוסח הקורפורציות באוניברסיטאות של גרמניה, ולהכניס לחוג פעולתה גם את תורת הסיוף והשתיה כדת ושאר הדינים של אותו שולחן-ערוך.
כזה היה זלקינד הסטודנט, וכזה, אחוז תסיסות ותהיות ובקשת-דרכים, היה גם לאחר שיצא לבמת-החיים. הוא, האדם העממי והציוני הנלהב, לא שב לתחום-המושב שברוסיא, משכן המוני בית-ישראל, ואף לא עלה אל ארץ-ישראל, כמו שעשו רבים מחבריו, אלא יצא לאנגליה. ואף כאן לא הלך ב“תלם”. שמש זמן-מה רב (בקארדיף), ערך זמן-מה עתון אנארכיסטי באידיש (הוא בקש אידיאולוגיה חדשה לציונות ורצה להעמיד את תנועת התחיה בישראל דוקא על יסודותיו של אנארכיזם אינדיבידואליסטי, או קורפורטיבי, מעין זה של קרופוטקין, בזווג עם המסורת היהודית ושלטון הצדק המוחלט ברוחם של נביאי ישראל), נלחם בציונות הרשמית באנגליה, עבד עבודה ציונית לפי דרכו – הוא היה מיוצרי ה“אחוזה” הראשונה באנגליה, שקנתה ויסדה את כרכור – ועסק בתורה לפי דרכו. ודוקא כאן, בעסקו בתורה, נתגלו נטיותיו “האינדיבידואליסטיות”: הוא נגש – לתרגם התלמוד לאידיש. מי שראה את תרגומו ואת פירושו, אף הוא באידיש, למסכת ברכות, לא יוכל שלא להשתומם על העמל הרב ועל החריפות והלמדנות העמקנית, שהשקיע האיש בעבודה זו, שאין לשום איש צורך בה: הקורא הזקוק לתרגום לא יבין בשום אופן את הפירוש הלמדני, עם כל בהירותו, ומי שמסוגל להבינו, אין לו צורך בתרגום לאידיש. בשנים האחרונות, בשבתו בארץ, הסתלק זלקינד מתכנית זו ועסק במפעל נועז אחר: בחבור פירוש חדש וממצה, בעברית, למשנה. לא עלה בידי לראות פירוש זה, אבל מפי ביאליק ז“ל, שראה פרקים ממנו, שמעתי תהלות ותשבחות נלהבות על החבור. ואמנם גדול היה האיש בתורה, עם כל נטיותיו לשבילין מיוחדים ותמוהים, חריף ובקי ועמקן כאחד הלמדנים המובהקים שמלאכתם בכך. וכשקראתי הבוקר בעתוננו את מודעת האבל של המשפחה, המכתירה את הנפטר בתורת “הרב הגאון”, היה אמנם הצירוף הזה: “הרב הגאון” וידיד נעורי ד”ר זלקינד תמוה קצת בעיני, אבל על צד האמת היה המנוח גדול בתורה ולא פחות מכמה רבנים מפורסמים, שתואר זה “מגיע” להם לכל הדעות.
כזה היה האיש כל ימיו (כבן ששים היה), כך חי והתהלך והתלבט בתוכנו האיש המופלא והתמוה הזה, איש האשכולות, איש הכשרונות המזהירים והידיעות העצומות , שלא ידע מעולם לעשותם שמוש כהוגן. כמה שנים התהלך בתוכנו בארץ, ואך מעטים ידעו את האיש ואת שיחו ופעלו, ואף ידידיו ומוקיריו הקרובים לו לא יכלו בעצם לעמוד על סודו ועל לבטיו ותהיותיו, אם כי היתה להם ההרגשה הברורה, שאף כאן לא בא האיש אל המנוחה ואל הנחלה, אף כאן לא ידע אושר וספוק-רוח…
דומה שהאיש המופלא הזה, אשר הוציא שלשום את נשמתו בחיפה, לקח אתו אלי קבר איזה סוד לא נדע שחרו.
יבוא שלום ינוח על משכבו.
“הארץ”, כ“ג טבת תרצ”ח, 27.12.37
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.