על סוג מיוחד של אנשי עליה אמרו חכמים: גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. הללו הם הענווים והצנועים שבאנשי המעשה הטוב, שאינם מחזיקים טובה לעצמם ואינם מבקשים שכר, לא כבוד ולא שם טוב, על מעשיהם, אלא מעשיהם הטובים הכרח וגזירת טבע הם להם, והם קורנים מנשמתם כקרון אורה משמי תכלת בהירים. ולא שמיתתם מוסיפה להם גדולה אלא היא מגלה אותה יתר גלוי: בחייהם אין הבריות יודעים להוקיר את הטוב, שהללו זורעים סביבם לתומם, והם מקבלים אותו כמתנת-טבע, כאוירו ושמשו של בוקר אביב רענן, ואין מרגישים בו אלא בהעדרו.

כזה היה שמואל וויינברג, האיש הטוב והמיטיב, שהיה זורע סביבו יום-יום ושעה-שעה טובה וברכה וחסד-עליון של עין יפה, ורבים ממכיריו כמעט שלא הרגישו או לא הכירו בדבר, ולאחר שהלך לעולמו הופתעו לשמוע על כמה מעשים מופלאים שלו, שהיה בהם ממדתם של חסידים הראשונים. כי רחוק היה האיש לא רק מלהתהלל במעשיו או אפילו אך מלרמז עליהם לעת מצוא, אלא דומה היה לפעמים, כאילו מתבייש האיש בנטיות משונות שלו, שאינן ממנהגו של עולם, ועתים היה משוה למעשה טוב שלו אופי של צחוק ולעג מטוב לב, ויש שהיה שם על דברים שבכובד-ראש מוסרי עמוק צעיף של הלצה וקונדסיות, שלא רבים יכלו לעמוד על אפיין. מבחינה זו נראה לפעמים האיש הפשוט והלבבי הזה כחידה, אבל החידה לא היתה סתומה ותמוהה ביותר, כי על כן חסיד היה האיש, ומדת הבטול העצמי, זו המדה הפסיכולוגית-המוסרית המסובכת, שלא כל אדם מן השוק יכול לעמוד על טיבה, לא היתה זרה לו. חכמינו מספרים על גלוי מדה זו של בישנות, כביכול, במעשה הטוב בצורה של תמימות הנוגעת עד הלב. מר עוקבא היה רגיל לזרוק בכל יום לשכנו העני ארבעה זוזים בצנור הדלת ונזהר, שהלה לא יראה. פעם אחת הרגיש בו העני ויצא אחריו לראותו, ברח מר עוקבא ונכנס לתנור גרוף להסתתר מפני העני ונכוו רגליו. אותה תמימות של ראשונים אינה מדה בימינו; שמואל וויינברג היה “נמלט” לפעמים ממעשים טובים שלו בצלה של ליצנות או של אירוניה עצמית; הוא היה נמלט לפעמים מעצמיותו, כבדת המוסר והצידקות, למסור ה“קונדסיות”. כששהה כאן במשך כמה חדשים חד מחשובי סופרינו, היושב בחוץ-לארץ, לא נלאה וויינברג לטפל בו כל אותם הימים, להנעים לו את שבתו בארץ, לדאוג לענינים קטנים וגדולים שלו ולהראות לו את אלף סימני החבה ותשומת-הלב, שאך הנפש היפה וההרגשה הדקה עומדות עליהם. ועם זה היה מתלוצץ מטוב לב ומתוך ביישנות הסמויה מן העין על יחסי ה“רבי” ו“השמש”, היה שואל בטלפון: “ההיה אצלך הרבי? תמסור לו בבקשה לכשיבוא, כשהשמש שאל לו”, וכדומה. כשאמרתי לו פעם אחת דרך אגב, שיש בדעתי לכתוב דבר-מה, לכשאפנה, על פלוני הסופר הוגה-הדעות, אלא שלא כל ספריו מצויים בידי, מהר ושלח לי למחר את הספרים מספריתו הפרטית החשובה; היה לו זה צורך טבעי לסייע למישהו בדבר-מה, להנות מישהו במישרין או בעקיפין.

ודומה שזו היתה תכונתו היסודית, עיקר תכנו בחיים. הכרתי אותו איזו שנים, נפגשתי אתו כמה פעמים, ידעתי שיש לו איזו אינטרסים מדעיים (הרכב הספריה העשירה שלו העידה על כך), אבל מעולם לא דברנו, כמדומני, על נושא מדעי; הוא היה אדם בעל טמפרמנט צבורי ואינטרסים צבוריים, אבל תמה אני, אם בא לידנו לשוחח פעם על שאלה משאלותינו הצבוריות “הבוערות”; אין אני יודע אפילו היכן היה מקומו המדוייק במוזאיקה של פלגות בית ישראל. יודע אני רק, שדבר התחיה הלאומית והתרבות הלאומית במשמעו המקיף והעמוק ביותר היה לו עיקר אמונה ותכלית חיים המובנים מאליהם, ואלו כל השאר, כל מה שהומה ומהמה וגועש ומתרוצץ על-פני זירות המפלגות, לא לקח ביותר את לבו. עיקר העיקרים היה לו תמיד האדם החי, הריע, העמית; היחס החי, הטבעי-הראשוני, שבין אדם לחברו, ללא מחיצה של מפלגה, של אידיאולוגיה, או אפילו של “כלל”; חובת-הלבבות, שהיא גם זכות-הלבבות, הזכות הגדולה שניתנה לאדם לעשות דבר-מה לחברו, להקל לו את מצוקת הבדידות, לעודדו בשעת צרה, להחיות בלבו את האמון ואת האמונה באדם חברו.

שמואל וויינבגר היה איש רעים להתרועע: רבים היו מכריו, ידידיו, אנשי בריתו ודורשי שלומו. אבל נראים הדברים, כאילו תכונה זו ניתנה לו בעיקר לצרכי הריע ולא לצורך עצמו. היה מעורב בדעת עם הבריות, אבל לא היה מרבה לדבר על עצמו. אין אני זוכר, אם שמעתי פעם מפיו דבר-מה בשבח עצמו או קובלנא ותרעומת על מישהו. אף ברגעים של חדוה והרחבת-הדעת, ברגעים שלאחר סעודת חברים, למשל, לא שמעתיו מספר להנאתו בגלוי-לב בשבח עצמו, כמנהגם של גדולים וטובים ברגעים כאלה. אפשר שאני טועה, אבל נראה לי, שהמפתח לגנזי הלב של האדם היקר הזה ניתן לשמוש אך למעטים מאד, ואך ברגעים ספורים של עלוי-נשמה וגלוי-נשמה. וויינברג לא היה מן השתקנים, אבל ברוב דברים לא יחדל סוד.

משמת שמואל וויינברג בטלה בעולמנו הקטן ענוה אמתית ופסקו חסידים ואנשי הלב הטוב והמעשה הטוב.

“הארץ”, י“ז אדר ב' תרצ”ח 20.3.38