רקע
משה גליקסון
אבינועם ילין

מרובים וקשים וסבוכים עניני הימים, התובעים את בירורם ואת תקונם, אבל אין הלב פנוי בשעה רותחת וצווחת זו אלא לדבר אחד: לאסון האחרון שקרה אותנו, לאבדה האחרונה הגדולה שאבדה לנו עם מיתתו, מות קדושים, של אבינועם ילין.

והמית הלב, הסוער לקרבן-הדמים היקר, נתונה קודם-כל לאסונם של ההורים השכולים והאלמנה האומללה, - זו המשפחה המכובדת והמקובלת על הישוב כולו, המושרשת זה דורות על דורות בקרקע המולדת ועיר בירתה הנצחית והמשמשת סמל ודוגמא מפוארת לבנין מכורת-עם על יסודות עתיקים-מחודשים.

כמה יהמה הלב לדברים, הנשגבים בפשטותם והטבועים ברוחה של אמונה קדושה ומוסר יהודי נעלה, שהשמיע האב השכול עם סתימת הגולל על קבר הבן הקדוש. האב הישיש מתנחם, שמעל הר הזיתים תהיינה עיני הבן יקיר לו פקוחות נוכח ירושלים עירו לראות את שלומה ואת שלום הארץ, אשר מסר את נפשו עליו. בקול חנוק מדמעות התפלל האב השכול, כי האלהים הנותן שלום על ישראל יתן שלום על ארץ-ישראל. כמה גדולה מעלתו הדתית-המוסרית של אדם, אם תפילה כזו על לשונו בשעה כזו.

והאם השכולה, אשר רוח בית-אבא, ר' יחיאל מיכל פינס ז"ל, חי בלבה, יודעת לספר על קברו הפתוח של בן זקוניה בשבחו, כי נקרא לאמריקה, לחיי כבוד ורווחה ושלוה של פרופיסור בפילדלפיה, ובחר בירושלים ונפל בה קרבן; האם האומללה, שידעה להביא את “עפרו הקדוש של בנה הקדוש קרבן לה'”, ידעה גם לשאול מאת שלטונות הארץ את השאלה המזעזעת: “היבואו גם הנה לירות באבינועם, היוכלו לירות גם לתוך הקבר”? - ולהשיב את התשובה המזעזעת: “לא, כאן אין הוא מפחד עוד”. לא הרגישה אולי האם לא נוחמה, כי תשובה מרירה זו יש בה מן הסמל לגורלה העגום של האומה, אשר עליה שר הפייטן האנגלי הגדול:


גם יונה מצאה קן, מעון כל גבר,

סלע השפן, ויהודה רק קבר…


וכדברי הפרידה של ההורים השכולים עם סתימת הגולל על קבר בנם האהוב נוגעים עד הלב דברי הפרידה של בן מעל הוריו, עם כבות אור עיניו. מזעזעים דבריו האחרונים של הקרבן הקדוש, שמסר דודו ר' יוסף מיוחס בהספדו: לבי-לבי להורי הזקנים היקרים…

ששים שעה דאג וחרד הישוב לשלומו ולחייו של אבינועם ילין לאחר שכדור מרצח פלח את קרביו; וכשהגיע שעת הפקודה האחרונה, והוילון השחור, החוצץ בין שני העולמות, ירד על הקרבן הקדוש, המו כל הלבבות מכאב ומצער על האבדה הגדולה, המו מרגש של רחמים והשתתפות באבלם הכבד של ההורים השכולים, ורבים לא יכלו להתאפק מלשפוך אתם דמעות חמות מלב סוער…


*

אם היה עוד צורך בראיה נוספת לשפלותם התהומית של שונאינו, הממלאים את הארץ חמס ודם נקי, הרי פשעם המתועב האחרון הזה, רצח אבינועם ילין, הוא ראיה נצחת לדבר. כדור המרצח פגע לא רק באדם יקר ונעלה, איש שלום וישר-דרך, אשר כל ימיו היו קודש לתרבות אנושית, לתורה, למדע ולעבודת-חנוך, אדם אשר הוא ואבותיו היו מעורים בקרקע הארץ הזאת זה ארבעה דורות; כדור המרצח פגע הפעם באדם, אשר יחס הכבוד והחבה לעם הערבי, ללשונו, לספרותו ולתרבותו, מסורת היא במשפחתו. אביו, ר' דוד ילין שליט"א, הוא אחד המעטים בארץ הזאת – המעטים גם בקרב הערבים – הבקיאים בלשון ובספרות הערבית, והרבה מכחו הרוחני ומלמדנותו המדעית הקדיש לתרבות הערבית: אף הקתדרא המיוחדת לו באוניברסיטה העברית בירושלים, השירה העברית בתקופת ספרד, קשורה קשרים פנימיים אמיצים בתרבות ובשירה הערבית. ואף הבן יצא בעקבות האב, אף הוא הקדיש הרבה ממרצו ומכשרונותיו ללמוד הלשון והספרות הערבית ולהרבצתן בצבור העברי. ואף הוא כאביו בקש באמת ובלב תמים את דרך השלום והאחוה של שני העמים, הקרובים זה לזה קרבת גזע ורוח; אף הוא בקש את שתוף העבודה התרבותית עם העם הערבי, את התחדשותה של אותה שותפות היצירה התרבותית, שהיתה בשעתה לכבוד ולתפארת לשני העמים גם יחד.

ועל האיש הזה הורמה יד המרצח, שליחה של התנועה “הלאומית” הערבית; ולתפארת לשני העמים גם יחד.

אכן, אין חקר ואין גבול לשפלותה של “תנועה” זו. רצח אבינועם ילין אינו אלא חוליא חדשה בשלשלת המעשים המפוארים של רציחות ילדים, של יריות וזריקת פצצות על גני ילדים, בתי-ספר ובתי מושב זקנים, של רצח אחיות רחמניות, המטפלות בחולים ערבים, וכדומה.


*

הגברת איטה ילין שאלה, כאמור, על-יד קבר בנה את השאלה המרה: “היבואו גם הנה לירות באבינועם?” והנה אנו שומעים, שלאחר ההתנקשות בחייו של אבינועם ילין החליטו שלטונותינו לדאוג לכך, שתהיה מנוחה לפקידי-הממשלה היהודיים לא רק בקבר בלבד. אנו קוראים: “המשטרה הציבה משמרות קבועים של שוטרים מזוינים ליד משרדי מחלקת החנוך במקום שהתנקשו בחייו של א. ילין, ובסביבה, עד שער ציון”. ולא זו בלבד. אנו שומעים גם כי “משרדי מחלקת החנוך הממשלתית הנמצאים על הר ציון, יועברו החל ממוחרם לדירה חדשה”.

יש רק להצטער, שאותה החלטה נאה “להעמיד משמרות קבועים של שוטרים מזוינים” וכו' אחרה קצת. והרי זה כבר יודעים הם שלטונותינו מן הנסיון, עד היכן מגיע תיאבונם של “פטריוטים” ואנשי כנופיות שונות לדמם של פקידים, ולא רק של פקידים יהודים אלא גם של פקידים בריטיים בכלל.

אין אנו יודעים, מה פירושה של אותה החלטה: להעביר את משרדי מחלקת החנוך הממשלתית לדירה חדשה. אם הכוונה היא להרחיק את פקידי המשרדים האלה מן הסכנה שבסביבת אויבים ולהעבירם לסביבה, שאינה חשודה על מעשי איבה ושפיכת דם יהודים ובריטים, נקבל את ההחלטה בקורת-רוח. נשמח מאד, אם סוף-סוף יבוא הקץ לנטיה המשונה, הקיימת במחלקות השונות של הממשלה, לאכסן את משרדיהם דוקא בשכונות של אויבים פוליטיים.


*

לבן-צבי היה אומץ-רוח להגיד על יד קברו הפתוח של קרבננו הקדוש קצת מלים הכרחיות כלפי-פנים. הדברים האלה, העשויים אולי בשעה קשה זו לעורר תרעומת בקצת מחוגי הישוב, הם ברוחו של המנוח, איש השלום והתרבות והמוסר היהודי. “שום טירור לא יפחיד אותנו ולא ישבור רצוננו לגאולה”. אנו נדע להתיצב נגד כל אויב ומתנקש. “אבל לא בדרך של רצח ממארב, של שפיכת דם נקיים”. “לא יכופר דם צדיק זה ברצח עובר אורח לתומו”. היו ימים והימים האלה אינם רחוקים עוד מאתנו, שלא היה צורך בהחלט בדברים כאלה; לא היה צורך להטיף מוסר לנו, כשם שלא היתה תועלת בהטפת מוסר לאויבינו. חדשים אחרי חדשים עברו עלינו בפורענות ובפגעים קשים ומרים. חדשים אחרי חדשים היינו מטרה לכדורים ולפצצות של מרצחים מן המארב, הותר דמנו, הותר דם עולל ויונק. דם אשה וזקן, רכושנו ופרי-עמלנו, בתינו ושדותינו ניתנו למשיסה ולבעירה, זועזעו יסודות בניננו ועתידנו. ואנו עמדנו במסרתנו היהודית: ידענו להגן על חיינו וכבודנו, אבל נמנענו ממעשי נקם בעלמא, מפגיעה באנשים נקיים. ורוח זו של כבוש היצר וגבורה מוסרית היתה לנו לא רק לכבוד אלא גם לברכה. בכחה החזקנו מעמד כלפי פנים וכלפי חוץ כאחד; היה בה לא רק מן התפארת המוסרית אלא גם מן החכמה הפוליטית. אילו נואלנו לרדת להשגותיהם המוסריות של אויבינו, אילו היינו יוצאים בדרכם, היינו מסייעים בידינו לנצחונם הפוליטי, שאליו שאפו ואותו לא השיגו. לא היינו יכולים לעשות להם נחת-רוח גדולה יותר מאשר בדרך זו של הסתגלות וחקוי למעשיהם.

חדשים וחדשים עמדנו עמדת כבוד וגבורה במערכה, ורוחנו לא נפל, ורצוננו המוסרי לא נשבר. עד שלבסוף הגיעו קצת מאתנו לידי חולשת הדעת. לא יהא זה לא מחכמה ולא מן התועלת, אם נתעלם מן הלך-הרוחות החדש, שהתחיל מפעם חוגים מעטים וחלשי-רוח שבנו. אין פלא, אם היסורים המרובים והממושכים העבירו קצת בני אדם על דעתם ועל הכרתם המוסרית. וכל אסון חדש הפוגע בנו, כל תועבה חדשה של שונאינו עשויים לחזק אותו הלך-הרוח, המתפרנס מן היאוש.

אל נתן ליאוש ולעצותיו הרעות להשתלט עלינו. אף בשעה קשה זו של כאב וזעם אל נתכחש לעצמנו, לעצמותנו הלאומית-המוסרית.

ביום שזכה ישראל לשמש שופר ומבשר לדברת-האש האלהית: לא תרצח! – בו ביום נקבעה עצמותו הלאומית המיוחדת לעולם ועד; בו ביום נאמר לו: הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם.


*

לפני חמש-עשרה שנה, בשעה שהיתה לנו אף היא שעת נסיון ופורענות, פשטה שמועה על מעשה נקמה, שעשו איזו צעירים מישראל ברוחם של שונאינו. אותה שעה כתב המורה הגדול לדרך הרוח בישראל, אחד-העם ז"ל, את הדברים האלה (אולי עוררו אף הם בשעתם קצת תרעומת):

…דמנו נשפך כמים בכל ארבע כנפות הארץ במשך אלפי שנה ואנחנו דם לא שפכנו; אנחנו זכרנו תמיד, כי התורה המוסרית הגדולה אשר הנחילונו אבותינו היא תורת העתיד, אשר עלינו לשמרה ולמסור נפשנו עליה עד שתהיה לקנין כל המין האנושי, והחיה שבאדם תחדל מהיות שלטת בחיי הפרט והכלל. כך חי עמנו דור אחר דור, חי בארצות נכר, בין עמים אשר על חרבם חיו, ושפיכות דמים היתה מלאכת-ידם כל הימים, והוא, העם הנרדף בכל מקום, עם כל שפלותו החיצונית, הביט בגועל-נפש על שכניו, אשר ידיהם מגואלות בדם, ובעמקי לבו ידע, כי אין לו ולא יהיה לו לעולם, שום יחס לחיי פראים כאלה; כי בידו שמורה האמת המוסרית הגדולה, שעתידה להתפשט בכל הארצות ולשים קץ לפראות, לאכזריות, לשפיכת דמים בכל העולם. ואז ישב גם הוא לבטח בארצו ויראה בעיניו את נצחונו הגדול, נצחון תרתו המוסרית, אשר עליה הורג במשך אלפי שנה"…

האמנם יש יום וימצאו בארץ-ישראל החדשה, השבה לתחיה. יהודים, אשר ישכחו את תורתו המוסרית של עמם, אשר יהיו נוטים לערער את היסודות המוסריים הגדולים, שבהם סוד קיומנו וזכות קיומנו בעולם?

האומנם ימצאו בקרבנו קלי-דעת וקצרי-השגה, שיאמרו למחול על כבודנו, על יתרוננו וכחנו המוסרי הגדול בעולם?

אף בשעת כאב זו, אחרי מיטתו של קדושנו אבינועם ילין, ראוי לנו, שנתן לעצמנו דין-וחשבון לאומי ולא נגרר אחרי הרגשות סמויות של זעם ונקם.

אם היסודות המוסריים הנצחיים, יסודות קיומנו הלאומי והאנושי, יתמוטטו – מי ומה יעמוד לנו בעולם זר ואויב זה?

מי יתן ותשמע תפילתו של האב השכול על קבר בן זקוניו, הצופה פני ירושלים, לשלום העיר, העם והארץ…


“הארץ”, כ“א חשון תרצ”ח, 26.10.37

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 13318 יצירות מאת 545 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!