כשקבלתי את ה“דפּים, גליון חג השנתיים” של נחל־עז, נזכרתי במה שהתנבּא על מושקה, בעָברי על פניו בחצר: “תשאיר את הכתובת. אולי ירצו לשלוח מתנה. קצת התקשרנו, בכל זאת!”
ניבּא – ולא ידע, כי אמרתו זו – מתנה. כשקבלתי את ה“דפים” עניתי בדברים ולא שלחתים. ועכשיו – – ייסלח על השיר, שיצא דחוף, ועל יתר הדברים.
נקלעתי ונקלטתי ביושבים על רצפתה של מרפסת. המַמטרה לא היתה עמנו. היא התהלכה בחוץ עם הסילונים שלה, אך מציצה בנו, בקביעוּת, לראות “מה עניינים”. על השלָמה דיברו. השלמה…השלמה…את הממטרה לא הזכירו. אז שלפה אחד הסילונים הארוכים שלה, ונָקמה בנו…
משפּניתי עם המכתב, שניתן על ידי מאת “ארגון ותיקי ההגנה”, לקבּלֵני לימי שמירה במקום – אמרו לי: רוֹי. רוֹי? צליל אנגלי. אייק, מייק וכדומה. מה מתברר? רועי.
מאז רואים אותו, ברכיבה וברגל ארוכה,על פני מישורי נחל־עז – –
שם, על הגבול, ניצב החצב, חָדד־בָּדד, כמראה־מקום. ואף־על־פי שעכשיו העונה ובכל מקום אחֵר כבר הוציא מערכת פרחי לוֹבן ראשונה, ככנפי אפרוח בקִנו – כאן, על הגבול, עוצֵם ולא פוקח את פקעוניו המכוּדנים, אלא מחזיק אותם סגור, חגור ואגור, מזומני סגינם הנהור,סומני־עין של בר־כנף כמֵה להיבּקע.
וכאן, בחצר, שעוּנה על הקיר גיגית־שלאחר־כביסה, עם שארית מים בערוץ, וידיה על עורפה.
צוּצוּ יצאה עם המַמטרות. פיזרה צינורות אלומיניום בחצר – ומחבּרתם. עוד לא חוּבּר כהלכה כשאהרלה עובר ונותן עליה בקולו. על צוצו זו, “צָדי” שב“צָדי”, באמת – ציפור דרור ונחליאלי באחת, שעל פיה יישק כל מים – הדשאים ידשיאו והמים ימַמטרו – עליה יצא הקול, קול בנים על בנות בקן המרכז של התנועה המאוחדת בתל אביב, זה היכל הטיח המתקלף, שהִנחיל את חבריו לנחל־עוז; המועדון, אשר בסמוך לו – מוכר הגלידה הסמקסק, בסמוך לו – הפלאפל, בסמוך לו – החוּמוּס.
צוצו לא נבהלה ולא הגיבה. כאן לא מועדון.
לחצר נכנס טרקטור, מלוּוה טור־אבק־ענן מעוּרבּל. משנעמד – בהול חזר האבק אל הדרכים.
אל החדר נכנס פְלֶס, שחור־עורב־השֵׂער. יצא שחור נכנס לבן. כמוהו כאלעזר, יחפים ירַחֵפון, הרצפה ילפֵּפון, הטרקטור כבר נח – והם עוד יטפֵּפון.
בחצר עוברים ושבים – מי לתגלחת ומי למקלחת.
כהיכּנס יוגב אל ממגוּרת התבואה וראה שק גבה־דגן פתוח לפניו בעינו הטובה, העגולה והרחבה ונטל מעט מזרעוניו, משַׁטחם על כף ידו, מעלֶה ומוריד, טר ושוקל את כוֹבדם הזערורי הנעים, בעוד שמצד גב הכף, במתגנב, מחק, שָׂשׂ־חָשׁ כוֹבדה היציב של גדושת השק המלא אשר מתחתיו – כן נכנס פלס לבֶן־אבק־השֵׂער אל מקלחת צריף הנוזלוּת, חש משהו, נוגע פי הברז, ממש, ממשש, מרחרח כלשהו, “קוֹנה” את שפתיו במשיקה, לֶקק חולק לחכּו, נושף ונותן אל אפו הארוך –ויוצא רחוץ.
בחצר עולים ובאים, עוברים ושבים.
ציפּי? איֵה כאן חדר התרבות? רוצים לשֶׁבֶת, לען כלשהו, לחשוב משהו.
חדר התרבות נפתח בשעה ארבע.
והרי יש ועסוקים בלילה; וביום…
יש החלטה. לא תשנה.
השֵׂער והפנים נוצקו חזק, חלק ובלי גומות. ויפה הכתובת:
“יש החלטה. לא תשנה”.
באתי אני היום לנחל־עוז והערב ליל ראש־השנה. על מרפסות הבתים ובצריפי הנחל ובכל מקום עבודה בחצר ובמוסדות המשק עמדו אנשים, קבוצות קבוצות, עוד בבגדי העבודה, ולרגליהם חבילות־שי חג ראש־השנה, מאשר שלחוּן האמהות עבריות כבּירות־הכוח מהערים והמושבות בארץ, לבניהן ולבנותיהן בנחל־עוז. ולא היו בחבילות לא בגד ללבּוֹש, לא כובע לחבוש ולא כר תחת הראש – אין זה מתקבל – אלא “דברים טובים”, בקופסאות קרטון – קיץ ותמרים ושקדים, עוגות ועוגיות וכל מנעמים, שוקולד וסוכריות וכל ממתקים. עמדו ואכלו. מתבּשׂמים מרֵיח התרגימא של הבית ומהשומשמין שעל מיני המתיקה. עמדו ואכלו, תוך בולמוס ופולמוס על הַאי בית אבא, על ליל זה ועל חג זה, פֹּה – ושם.
כילו לאכול – וקַלו קופסאות הקרטון ויישאן הרוח ולא היו.
ככה התקדשו בנים ובנות בליל התקדש חג ראש־השנה בנחל־עוז.
גם אני לקחתי וַאפל.
אני אינני אדם בעל אומץ רוח. ותמיד דחוּק הייתי המצרך אישי זה. לדוגמה: בשנת 1948, בימי מלחמת העצמאות, עלתה אצלי הדחקוּת הזאת לשיאה – ואף־על־פי־כן, כשהייתי בצבא, לא הוֹכחתי בשום פנים איזה מעשה שהוא של אומץ לב. אדרבּא, ארשת פנֵי חברַי בגדוד ענתה בי, שזה כך…
ומאידך, כאשר נתכבדתי והואילו להעניק לי, כליֶתר, את כבוד הסמל,אות הקוממיות" – לא היה גבול לבטחוני, כי אמנם זה מגיע לי. וכאשר בתי בת השבע, אשר רוח חזון צררה בין אצבעותיה למָתחן עד מאד, במאמץ הראוי לברכה עד היום הזה, להגיע עם כבוד הסמל היקר אל אדן המסגרת המרובעת של תצלום הורי, העשויה עץ מעניין, התלויה על הקיר – והִציבתו, באומֶר בשתיקה, בזווית משמאל ליד מקום אמי – אני, גם כן באומר בשתיקה, שמחתי על כך; שכּן לא הייתי יכול, מטעמים של צניעות, לענוד את כבוד הסמל יום־יום על חזה מעילי; ואילו כאן יהיה חשוף וגלוי לעיני כל בָּאֵי הבית.
מאז בּתי קיבלה כבר אצבעות ארוכות ויודעת לספּר על שבירת סרגלים בכיתה. אך כבוד הסמל במקומו מונח. ואני ובִתי עוברים על פניו בשתיקה.
אף כשנכנסתי, בשעתו, לארגון ה“הגנה” – עשיתי זאת משלושה טעמים. ראשית, אוּכל לכתוב על כך במכתבים להורי לפולין; שנית, למעו חברַי, שיראוני ויאשרוני; שלישית, מצפון רומנטי.
כיום – אינני כותב מכתבים להורַי לפולין; חברים, כמו ילדים, אינם באים יותר; ואשר לאחרון – מצפון – אינו לסיכום, אלא להמשך.
הוליכני אל העמדה חובב. הלכנו בחושך. בדרך שָׂח לי כי עומדים להתקין זרקורים. אין הם צריכים לזרקורים, סבור הייתי לעצמי… הגענו לעמדה.
משעזבַני חובב לא ידעתי מזרח ומערב, צפון ודרום. ידעתי כי פה נושמת כוח נחל־עוז. סובב הייתי על עָמְדִי בין כותלי הלילה העבות.
ממרחק־מה נראית גדר פנסים, פזורה וחרוז סביב. פנסי האור, נורי החשמל החדרניים של ימות החול, יודעי שכינת עוללים בלילה, רואי את לוח הלב בלילה בלילה, זוכרי מקומן של נעלי־עבודה לגררן בבוקר, עוד לילה – אלה יצאו ונערכו כטבעת סָביב למשק. ידע כל אחד על השני, סמוך כל אחד בשני, כי הִכּירו זה את זה – למרות שיעורם שנתגדל לצורכי תפקידם.
מעגל האור, אותנו מקיף, מכה את העינים. מרגע לרגע נלאו הפנסים. האופל, כמה מטרים מהגדר, ראה – ומשך.
האורים, באמצעות ההילות, קרבים ומתדבקים איש ברעהו והופכים מחגור זוֹהר חי, פעיל ומשוּבּץ. סיכים וסכינים וחַדודים, דא בדא סבוך וחד בחד חתוך, הא בהא נעוץ והך בהך נתוץ.
הזוהַר הלך והתעבּה.
האופל ראה – והתעבר.
קודם לכן לא הרגשתי, ואילו עכשיו מבחין אני במעשה שהיה, כי כל אותה שעה רוחות היו באות מעֵבר לגדר, מצד האפלה, ומתנשבות כששבשבת נפצים תקיפה, כעין אלה של מגילות קלף מגוללות – בְּנַפְנֶפֶץ הלוך ובהבהבת גלוֹת את בשר הרוח.
ואתה – חַשֵׁב וְהָסֵב – והפוך, דרוֹך והדוֹף את שפשפת הגולל!
אך לא. גוזר הרוח – וחוזר גלילה.
כזאת היתה הרוח. קשה למסור זאת במלים, אך נדמה לי – גם סובּי ניצות קלות התנצתו והיו במקהלה. לא ידעתי מה בכוונת הרוח.
מעגל האור הִכּה את העיניים. האופל ראה וקרא מעבר לגדר. עינַי יצאו מחוֹריהן למחוּץ לגדר. ואני עומד ואינני שומע עוד ואינני רואה. ראש דממה ירד, בשקע־פתאום, כנקע כאב.
ובשעה של דִממת אֵינקול יש תמיד מראות של בלימה:
במעין סוּפה רכה, מי שאיבריו מן החי – מצע עלים רכּים מתנשב. מתנשם – ורוגע; מתפתח – ופוחת; תופח – ופוסק.
ומשֶׁקע הדממה תִלים הוֹוים, בטבע חופים רוחקים – מאשר ימם הגדול עזָבם. מומים בפצָלות, בצבע הטין – מאשר מַצף מים כבדים הותירם.
וכאן עלַי לספּר דבר אשר לא שומעים, אבל אמת: –
אשה עמדה, ראיתיה בגבּהּ. בגפּהּ עמדה לנוכח הגבהים. נשר־מולכיות כתפיה, ראשה לכאן ראשה לכאן – ולא ראיתי פנים. חופשית עמדה, בלא תפילה – גבה אלי ולא שמעתי קול. טרה ושוקלת את עצמה. נושא־ונותנת את עצמה – –
לא יותנו בנים לפני בני קנאה; ויצירתם הגאה־נעלה – למס ואי־כבוד; ואדמה. למיום אדום אדמה – פניהם טחו בה. למיום ראשון לאדמה.
והמגילות – מגילות…
למה תמיד בידי נְבֻזָאדָם ישלח?
אין יד ארזים ליי'? נתביישה היד? אין די יד?
עלי התעטלף הלילה. בגרוני אני חש קַשיוּת, כמי שלא בלע לעומקו. מה אעשה? אתעטש? אשתעל? אקרא בקול? לא עושים כך בעמדת שמירה. טוב כי הלילה סִתרה לה ואין פוגשים אותי בכאן. ואולי… מפני שחבוי אתה מדי, מוסתר באפלה זמן רב – תקיף הרצון לצאת, להיחשף, להרעים קול – ע־מ־וֹ־ד!
נשמע כרסום של נעלים מסומרות. בעלי הנעליים הפסיקו את הכרסום ועמדו מיד.
– סיסמה?
פניהם היו עטופי מור הלילה. מבני העליות החדשות. אחד מהם אמר את הסיסמה וזה שמאחוריו – רעף:
- ומי יודע את הסיסמה אם לא אנחנו?!
משחזרתי לעמדה מצאתי את חובב עם קומקום קפה חם. בלי קשר אמרתי:
- אינכם צריכים לזרקור.
אחר שהלך חובב נזכרתי ב“אִשה” – ואיננה. נמוגה־נבלעה פֹּה בסביבה. רק אפרורית כחולה במקום. מי האשה ההיא?
מי מִילל בנחל־עוז?
ברִדתי מן העמדה לפנות בוקר וחזרתי לחצר, היה האוויר פתוח. עברתי ליד הנגרייה, שמוּארת היתה. לא ראיתי בה מאותם גזרי רָהיטים גדולים, חטיבות שלמות, אלא חלוקי עץ קלים בצורות שונות – הם חלקי צעצועים שמתקינים לילדים: סוסים־ספק –דובים, מיני גמלים, טרקטורים קטנים, מְריצות – ושאר כדומה־למשל. אין לומר “ילדים”, כי עוד אין, לבד מן מיכל הקטנה, בת שמונה החודשים, זו שרואים כל בוקר שכוּבה על הבטן, ב“לול” ליד הבית, העושה מעשה קמטים במצחה כדי לראות את הבא. הנה כי אין זה מתקבל על הדעת, שקבוצה צעירה של צעירים ייצרו וייַצאו צעצועים ל“צוצקים”, כדרך ותיקים חִיקְקִים באפיקים, המפיקים לבידים דקיקים; וגם לא משום הכלל: “או הכל או לא־כלום” –
כי אם שמחים אנשי נחל־עוז על הכותנה שלה – זו זמורֶת־של־חָדש, המעוררת סקרנות, שעלתה ונקלטה באדמתם, ומפרישה ממעי פקעיה עֻבָּרים עת לִדתהּ, עטופי צמר ענוֹג־צחרחר, הדומים לפרחי החצב באִבּם.
אין אפוא אלא מכינים צעצועים ושומרים למען בנות הבנים עם בני הבנות שייוולדו בקרוב.
בסמוך עברתי על פנֵי האוּרווה. שם עמד בּפּתח, בשמינית של אור בוקר, פֶּרד, גבוה שני סוסים. פרד כזה, עלה בדעתי, אפשר לעשות בנגרייה. עמד כפטום־קש בתוך הקש בלי ניע. ראשו הוארך עוד במשך הלילה. ניכּר, שלא יצא מאווירא דאורווה אלא כמלוא ראש.
בעברי על פניו הִרגשתי, שהפֶּרד־ראש־העץ עוקב אחרַי ונע בראשו בתנועת מחוג השניות, שלא היתה ניכּרת בחלל. עמדתי גם אני להסתכל בו והנה…
אין בכוונתי לבוא ולטעון, כי הפּרד־ראש־העץ פתח את פיו לדבּר, כדרך שהאלוהים פתח את פיה של אתון בלעם; אין בימינו אלוהים שפותח פיהן של אתונות. נוסף לכך, כמדומה, דורנו מתאים לדעה, שאלוהים עושה והאדם מאמין. אף בנוגע לאתון הנזכרת לא הגיעה לידנו שום שמועה או אסמכתא מפורשת, שכּן בלעם הרשע בָּלע ובָלם את הסוד.
אין, אפוא, אלא אגיד בפשטות, כי…
פתח הפּרד־ראש העץ וידבר מלה במלה:
"בכל מקום שהנך מהלך הנך רגיל להפנות ראשך לאחור, מדמה שמישהו, איש או אשה או ילד, קורא לך… אך איש אינו פונה אליך. ואף עכשיו לא עצרת כוח וַהסיבּותָ את פניך. וכאן אני לא אשיבך ריקם. –
אין אני “מדבר בעדך”. רק ראיתיך טועה לחשוב את הארכובית השבטבטית, סופגת אבק הדרכים, לחצב שלנו. הייתי סבור, כי חפץ אתה לדעת…
אין אני “גבוה שני סוסים”. אני אוכלוס בנחל־עוז, עובד יחד עם החֶברֶה. בחצות ייכנס יוסי, יכין את הבְּליל – ויעניק גם לי, באור המונמך שבאורווה, חבטה־של־חיבּה לצווארי, כמו לסוסה, אף־על־פי שזו היפהפיה גומלת לו בהתפלשות המקסימה של רעמתה. אני אין רעמתי נחשבת. באורווה וברפת של כך וכך ראשים – אין ראשי “ראש”. מעולם לא ידעתי טעם צהילה או נעירה של ממש. עומד אני לפניך בכל ארבעתי החשופות. הקרצית אוכלת אותי, אי־שם, בכל־פֶּה.
באת אלינו לימי שמירה שבעה. רק שבעה. כי אינך מסוגל לשהות עם האדם אלא שהוּת קצרה בלבד. “כדי להניח מקום בשביל הקרניים” – תלמוד לומר? – אולם אותך יציל החיכוּך,שממנו השלהבת, שממנה הניצוץ. אתה עושה את מעשיך במחשך – וחושב זאת לצִנעה; אתה מוצא את עצמך בכל מקום שהאחרים נמצאים. “שגם האחרים מוצאים עצמם בכל מקום” – מתחכּם ומצטדק אתה לומר? – אך אין הללו חושבים זאת לצנעה.
באת אלינו וקראת שמך אברהם. ואילו שמך – האמיתי או לא־האמיתי – עילמת מפנינו. אך את שמך, האמיתי או לא־האמיתי, יודע אני. הנך יושב בתל־אביב, אוכל־ואינו־עושה אלא כותב שירים, או בדומה לשירים; הנך יושב בתל־אביב, בבית של זכוכית סגורה, במקום הרבים. אתה מפרסם את שירך, פורץ את הזכוכית ויוצא את ה’בית‘. שברי הזכוכית ננעצים בבשרך. רץ כמטואטא, ברחובות העיר ובגינות העיר כמטואטא ופיך שבוּר. עד שאתה חוזר **ל’בית’**.
ערב ראש־השנה פִּרסמת שיר ובו תַּנֶא. תנא – טוען אתה – הוא דני. תנא ודני – מעור אחד. או: זה מָאור של זה.
פרצת את הזכוכית ובאת אלינו, אל דני. והנה – אין בנוּ דני. חן – יש; יוסי –יש; צ’ימי וציפי –יש, שמות משמות יש – אך לא אחד בשם דני.
אתה חוזר הביתה – כְּתוֹב פרוזה. היא כמו ראי קבוע בחלון ראווה של חנות נעליים. האדם ברחוב מסתכל בנעליים החדשות – ומודד את הישנות… ואילו השירה היא ראי שקבוע בלוח הלב – ראי, אשר האדם מתחבא בפניו מאחורי פאת זקנו.
עומד אני – והקרצית אוכלת בי כנח. מעניין, כאשר יוסי כאן, איני חש בה… וכשמצפה אני לו – היא פותחת בסעודה… ויותר משמצפּה אני לבליל – מצפה אני לטפיחה. ויותר משירֵאה הקרצית את יוסי – ירֵאה היא את הטפיחה, שפירושו: שויון…
כשנקבל, אם ירצה השם, ‘השלמה’ – תמצא בה ודאי גם את דני. בינתים פגשת איזה מין פֶּטר־רֶחם בשם אַלבַּעל. היינו, העדר־מעיקרא של רגש הבעלוּת. אדם יהא בכיסו שעון – ולא יהא בעליו. ובאותה שעה עצמה לא יהא הוא צמיתם של מחוגיו. יֵצא לפועלו כגשתו לפת־שחרית; והשעון יהא בידו רק כמכנה־שם: עזה שעת רישא, רכה שעת אמצע, עמוקה שעת סיפא.
יש תחת ידי אֲדֹנָי עיטים, בַּזים, נִצים – ציפורים! והנה ביטל האדם את הבעלות על הרכוש – ויצר האדם את הבעלות על האדם. כלום אינך סבור שאני הוא אַלבּעל?"
הבהמה נראתה מרטטת בשפתיה ומאריכתן לעבר פְּנים החצר, כצופנת סוד.
עזבתי את הפרד־ראש־העץ והלכתי לדרכי. נראה שעבר עליו לילה של פשפושים. נכנסתי פנימה לבין הבתים – “לא דוּבים ולא יער”. שום סוד לא נתגלה לי. הבתים חיוורים בשינה. בחוץ רובצת, כרגיל, מיכל על בטנה ועושה קפיצת-מצח לראותני. מיכל זו ראיתיה פעם בחדר התרבות בזרועות אמה, כשהאם התעכבה על יד תמונת קיר. מיכל עשתה בידה תנועה פתאומית כלפי התמונה – תנועה שהזכירה את האגדה על משה הילד, אשר רצה להסיר את כתר פרעה מעל ראש מלך מצרים. מלבד זאת – הקרקע היה צונן ולח מִמטרות יום אתמול. המטבח מואר ובו שופתים לארוחת בוקר. לא דבר מיוחד. סתם מלאכת שפתיים של פרד־ראש־עץ! בחצר כרגיל.
החצב לִבלב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.