ס. יזהר: ציטוטים [אחרי שיעלה לאתר]:

אחת ההשפעות העמוקות היא נטיעת רגש האשמה: שלעולם אינני טוב למדי, ואינני עושה נכון, תמיד לא כמיוחל ממני. ובכתם־אשמה כזה עליך להתהלך כל חייך. תמיד אתה קצת בוגד. תמיד איך־שהוא חוטא. תמיד קצת ראוי לעונש. האם שתילת הכרת־האשמה היא סוד כוחו של החינוך? [מתוך על חינוך ועל לא־חינוך]

קיטור האש מגיע לירושלים, מתוך: הימים היפים / שלמה שבא ציטוטים

בינתיים, המשיכה והתפתחה מסילת יפו־ירושלים. שתי רכבות כבר יצאו יום־יום מיפו לירושלים ובחזרה, וכשהמזל האיר פנים, נמשכה הנסיעה רק ארבע שעות. המאזנים הראו על רווח יפה. ב־1911 הודיעה החברה לבעלי המניות על הכנסות של כמיליון וארבע מאות פראנק. גם מספר הנוסעים ברכבת גדל, אך נראה שהסדרים לא שופרו. חמדה בן־יהודה, הרגילה לסדרי אירופה, מתלוננת בעתונו של בעלה: הנסיעה לא נעימה… הלכלוך רב. הפקידים גסים ויש בלבולים ואי־צדק. יש יחסנים ואין להם תאים מיוחדים, ומכניסים אותם לתאים של עזרת נשים המיועדים לנשים בלבד, ואיפה תסענה הנשים? והיא קובעת: זו הסיבה שעוד מרבים לנסוע בעגלות ובחמורים.

חמדה בן־יהודה מוסרת על יחסם של העובדים לנוסעים: על תחנת ירושלים אין תלונות. בקופה מתנהגים באדיבות וכן גם בפתח אולם־הנוסעים ועד צאת הרכבת. אבל מוליכי הרכבת חושבים כי הם האדונים והקהל כאילו משרתיהם וביפו מוכר הפתקאות מדבר בגסות וצועק על הנוסעים כעל עבדיו ואף השוטר שבתחנה מוסיף על צעקות הפקידים.

מפי חמדה בן־יהודה אנו שומעים שאלה חמורה: איה, במחילה מכבודכם, בית־הכבוד, החשוב כל־כך בנסיעות ארוכות?

והיא מספרת מעשה נורא בכומר, שנסע ברכבת:

כומר אחד חלה פתאום. מה היה לו? איש לא ידע. אולם הכומר צעד בתוך העגלה הלוך ושוב. וירגז וירקע ברגליו וישך את שפתיו, הכל לשוא, את מבוקשו לא מצא, ואז קפץ הכומר האומלל מהעגלה שרצה במהירות, החוצה. האורחים נזעקו, הרכבת הועמדה וייצאו רבים להציל את הקופץ. אולם בינתיים הוטב לכומר, וכשבאו אליו המושיעים צחק לאיטו, ‘מה זה עשית’ – שאלוהו הנוסעים ‘את אשר הייתי צריך לעשות’, ענה הכומר. ובזה שבו לעגלה והרכבת עפה ליפו. והכותבת2 מסיימת: זהו סיפור המעשה, קצת גס, קצת לא נעים, אבל לקוח מהחיים.

נראה מכל־מקום, שהערתה של חמדה בן־יהודה הובאה לתשומת־לב הנוגעים בדבר. כפי שנמסר, ניתנה הוראה שהרכבת תעצור בתחנות לזמן ארוך יותר, כדי שהנזקקים יוכלו לעשות את צרכיהם.

השעון צלצל אלף ותשע מאות, מתוך: הימים היפים / שלמה שבא

וכך, על סף המאה החדשה, הגיע לסיומו משטר הפקידות. תמו “החיים המתוקים”. שיירה של עשר עגלות יצאה מזכרון־יעקב לנמל טנטורה, עם הרהיטים היפים של משרד הפקידות שנשלחו באניות־מפרש לביירות ונמכרו בה. בוריס אוסוביצקי, היינן של ראשון־לציון, נטש לבסוף את התזמורת, קיבל כמה אלפי פראנקים פיצויים ויצא את הארץ. יק"א פרסמה בהודעות במושבות, כי כל אכר המבקש לעזוב את הארץ יקבל 3000 פראנק פיצויים. הכסף ניתן רק בשעה שהאכר ומשפחתו עלו לעגלה שהובילה אותם לנמל. משמונים המשפחות של זכרון־יעקב יצאו עשרים. רבים מצעירי המושבות ניצלו את ההזדמנות, לקחו פיצויים, הרחיקו נדוד, ועד אוסטרליה ואפריקה הגיעו. אחד היוצאים לאוסטרליה היה אותו צעיר, שראו בו נציג דור חדש בארץ: אליעזר מרגולין. (לימים, ב־1917, יחזור לארץ, בראש אחד הגדודים העבריים בדרגת קולונל. הוא ישתתף בהגנת תל־אביב, במאורעות 1921, יפוטר על שום כך מהצבא הבריטי – ויחזור לאוסטרליה).

אחד הפועלים בארץ היה נח שפירא. הוא היה גם פזמונאי של אותו דור וכותב בעתונים בשם בר־נש. חמש שנים לפני כן, באחת החגיגות של זכרון־יעקב, כתב את “יה חלילי, יה עמלי”, שהוא מהשירים המוכרים מאותה תקופה. והנה, עמד נח שפירא עגום בנמל יפו, בראותו את מאות הפועלים היוצאים מהארץ, מלאי יאוש ואכזבה, וכתב שיר על הירידה:

על חוף יפו יזעם הים,

יהמו, ירעשו המשברים,

ובהד קולם תתלכד שם,

גם אנקת נשים וגברים.

אבות ובנים נאנחים

ומבכים את גודל שברם,

על כי מחדש מוכרחים,

לבקש מקלט, למצוא דרכם.

השנה הראשונה למאה העשרים היתה שנה עצובה. מספר בעל הזכרונות: “החנוכה דהאי שתא עבר עלינו במושבות בלי שום רושם של הילולא, של סופגניות, של חגיגיות הלב, של אומץ־הרוח, כי כל הרוחות המנשבות ועוברות על פנינו היום, רוחות רעות הן. רוח של רפיון־ידים, רוח של כשלון־ברכים, רוח של אימת־הריסה, רוח של הפרת־התקוות, חיים מחדש, רוח של חורבן”.

אבל לאט־לאט נתעוררה הארץ מקפאונה: כעבור שנתיים־שלוש החלו האכרים לחיות מאדמותיהם, ניטעו פרדסים חדשים. נתגלו ניצני ארגון עצמי של האכרים, קמה אגודת “פרדס” לשיווק משותף של פרי־ההדר, הכורמים התאגדו אף הם ופתחו במשא־ומתן עם הברון, להעביר לרשותם את היקבים.

בחנוכה תרס“ד – סוף 1903 – עגנה אניה ביפו וכמו לפני 21 שנים, ירדה גם הפעם לחוף קבוצה של צעירים וצעירה אחת. הם היו שונים באופיים ובטבעם מאנשי ביל”ו שבאו בשנת 1882, אבל כמוהם רצו לבנות ביתם בארץ־ישראל. העליה השניה החלה. נפתח דף חדש בתולדות הארץ.

אדיסון הירושלמי מחפש כלה, מתוך: הימים היפים / שלמה שבא

אנו זוכים גם להודעות רשמיות. הנה, הבלדיה של ירושלים, היא העיריה, מודיעה: “בהיות כי רבים משתינים בשוקים למרות האזהרות והאתראות אשר נעשו על זה, משליכים את זבל בתיהם וחנויותיהם לאמצע הרחובות, אשר זה מקלקל את האוויר וגורם מחלות ומאוס להעוברים והשבים – ניתנה פקודה להשוטרים ולכל פקידי השרות להעניש כחוק כל מי שיעיז להשתין או להשליך הדברים המסריחים”.

אהבה בעמוד ראשון, מתוך: הימים היפים / שלמה שבא ציטטתי בפב"י

איתמר נולד בירושלים. אביו החליט כי ישמע רק עברית, והקפיד עם כל הסובבים את איתמר כי ידברו רק עברית. כבן עשרים זכה בפרס על סיפור. אז פרסם בן־יהודה וידוי בעתונו:

"על הילד הזה, בהיותו כבן שנה, ניבא לאמו איש חכם ונבון הוא הרב יחיאל מיכל פינס, כי יהיה אידיוט! בימים ההם היה האדון פינס ידידי היחיד בירושלים. ויהי היום ואשוב מהעיר אל ביתי ואמצא את אשתי המנוחה בוכיה, הילד על ברכיה ועיניה זולגות דמעה.

“מה לך” – שאלתי – “מה קרה פה?”

“היה פה האדון פינס” – ענתני – “ובשמעו אותי מדברת להילד עברית, אמר לי בקול חמלה: ‘מה את עושה? חוסי על בנך! הילד הזה, אם באמת לא תדברו אליו אלא עברית יהיה אידיוט! היה יהיה אידיוט. יען לשון עברית אינה מספקת לכל צרכי הילד. רוחו לא יתפתח כשאר הילדים. יהיה אידיוט!’”

"הרגשתי כי הרגע היה מאותם הרגעים הגדולים בדברי הימים, שבהם יוטל הגורל לפעמים לחיים ולמוות למדינות ולעמים שלמים. ראיתי בעיני חורבן מקדשי, חורבן תחיית לשוננו בארץ אבותינו! ולא פקפקתי ואומר להאם המסכנה:

“בתי, גם אני אוהב את בננו, לא פחות ממך. וגם לי יש דעה אולי לא פחות מלהאדון פינס. מובטחני, ותוכלי להיות בטוחה גם את, כי הילד הזה, גם אם לא ישמע אף מלה אחת בשום לשון אחרת זולתי בעברית, יהיה נבון וממולח לא פחות מכל הילדים, אבל אם חלילה אני טועה, אם באמת הדיבור רק בעברית יטמטם את מוחו ויעשהו באמת אידיוט, אם כך, יהיה אידיוט! האין בעולם אבות, ששולחים את בניהם למלחמה על שדה קטל? נשלח את בננו על שדה קטל! אם יחיה, יחיה, ואם אין – עשינו חובתנו!”

והאם המסכנה נדהמה, עיניה מלאו דמעות עוד יותר חמות ולא ענתה דבר. אך הילד לא שמע מאמו אלא קול מלים עבריות!

“ועתה, אבקש מבני מחילה על הדברים הנוראים ההם. עתה, שלאשרו ולשמחתי, נבואתו של האדון פינס לא נתקיימה, סלח יסלח לי, כי השתמשתי בו לנסיון מסוכן כל־כך”.

הבה נבנה עיר, מתוך הימים היפים / שלמה שבא

החברים הנכבדים של אחוזת־בית התווכחו בדבר מקומו של הרחוב המרכזי – רחוב הרצל לעתיד. לסוף סיכמו כי עליו לעבור באמצע השכונה, מול הגימנסיה. (בעתיד, תהיה זו אחת הסיבות להריסת הגימנסיה; יטענו, כי היא חוסמת את הרחוב).

אחד המשתכנים התרעם, על שעורכים תכניות ל־150 בית. הוא הציע לתכנן את השכונה רק לשישים בתים, שהרי אין צורך לתכנן את השכונה לאנשים נוספים. החברים דאגו לבל יקוצצו שטחי־קרקע רבים מדי מן המגרשים בשביל רחובות. בתחילה הסכימו כי רוחב הרחובות יהיה 16 מטר, לבסוף עשו אותם ברוחב 12 מטר ואת הרחובות הצדדיים – 10 מטר. עקיבא וייס הציע כי החברים יוותרו על שני סנטימטר מכל אמת קרקע לשם גן ציבורי. חברי האגודה עברו על ההצעה בשתיקה. יש המצביעים כיום על שדרות־רוטשילד ואומרים: “ראו את הראשונים! הנה, הם דאגו לצל ולגן, לא כנהוג בימינו”. ובכן, להסיר מלבנו רגש נחיתות, יש להודיע, כי כל עניין שדרות רוטשילד בא לעולם על־כורחם של הראשונים. אותו מקום היה נמוך מהגבעות אשר סביבו, מעין עמק, ומילאוהו חול כדי ליישר את מגרשי הבניה. לפי תנאי הבניין באותם ימים לא היה אפשר לבנות במקום של חול תחוח, שמא ישקעו הבתים. כיוון שלא היה מה לעשות במקום זה, נטעו בו אילנות. כך באו לעולם שדרות רוטשילד.