נחום סוקולוב

במראות הקשת

מהדורה שניה

הספריה הציונית

על –יד הנהלת ההסתדרות הציונית

ירושלים תשכ"ב

עיוני לשון

מגיפת המליצה הנכריה

הגר אשר בקרבך יעלה עליך

מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה.

(דברים כח, מג)

הוראת השם “מליצה” בעברית, הונחה, בעצם וראשונה, על דיבור בסגנון נשגב, אשר הוצק חן בפיו בציורים יפים ונאומים נעימים, בחן, באמרי בינה ושכל טוב. חכמת המליצה כוללת כל דרכי הדיבור, לפי חיקוי ההתפעלויות והסדרים והנעימות אשר התנו בה בעלי החכמה הזאת; כי בלבד מה שיורה שם “מליצה” בלשון עברית על הכלל, יורה גם בפרטות על כל מאמר, אשר יבואו בו דברים זכי הרעיון על סדר נאה, למען הטביעם בנפש האדם, ולשמרם בזכרונו; ויש עוד מחלקי המליצה, המאמר הנקרא בשם “חידה”, ונקרא כן על שם חידודו, להיותו מאמר סתום עד סופו, ובתוכו כעוקץ חד, אשר ירד פתאום בלב השומע כחץ; ומתנאיו, שיהי מלבד נעימותו לנפש, גם מעיר את השכל בפתע-פתאום; ובעבורו ישאיר רושם השמחה בנפש. לפי זה יהיה כל שיר וכל חידה – מליצה, אבל לא כל מליצה – שיר או חידה או משל, וזוהי כוונת הכתוב: “להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם” (משלי א‘, ו’). והושאלה ההוראה הזאת גם לשיר-היתולים ולעג שנון, מעין השירים הקצרים, הנקראים ביוונית “אפיגרמה”, ובמובן זה בא השם “מליצה” בהכתוב: “הלא-אלה כלם עליו משל ישאו ומליצה חידות לו ויאמר הוי המרבה לא לו עד מתי ומכביד עליו עבטיט” (חבקוק ב‘, ו’), והמכוון בזה, שהעמים, שנבוכאדנצר חשב להכניע, ישאו משל וידברו אמרים צחים ושירים סתומים וקשים בפתרונם, כוללים דברי חידודים ובזיון, ומאלה מביא הנביא לדוגמה את המאמר: “הוי המרבה לא לו”, כלומר, המרבה הון ומלכות ולא לו, שהיה שולל עמים רבים, ואינו אלא מכביד על עצמו משא כמו טיט עב. המלה האחרונה הזאת היא טיפוסית לשפת המליצה, מפני שהיא מלה בלתי מורגלת, כפולה, מקדימה את התואר להשם, בדרך יוצא מכלל חוקי הלשון, וגם הכוונה היא מסותרת קצת, והיא מורה על קוצר ידו של הכובש להחזיק ברשות שלטונו את כל המדינות, שכבש בכוחו ובעוצם ידו, כי נקל לכבוש מלהחזיק ימים רבים את הנכבש, וזהו רעיון מדיני נכון, ולא רעיון מוסרי, כביאור המפרשים הקדמונים, כדרכם בקודש: לתלות בכל מלה ומלה מדברי הנביאים איזו תוכחת מוסר. ככה ביארו גם חז“ל את השם “מליצה” באמרם: “את מוצא צדיק מוליד צדיק רשע מוליד רשע רשע מוליד צדיק וכולם יש להם מקרא ויש להם משל ויש להם מליצה… רשע מוליד רשע ויש לו מקרא ויש לו משל ויש לו מליצה. מקרא: דכתיב והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים, משל: כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע. מליצה מניין מה ילדה החפושית קרץ רע ממנה” (מדרש רבה שיר השירים א'. בארמית: “קרוצי בושי מינה”); כינה את הדיבור הפשוט שבתורה בשם “מקרא”, את המשל הקדמוני – בשם “משל”, ואת המאמר הציורי, שהיה, כנראה, נאום שגור מדרכי הדיבור בהשפה הארמית בשם “מליצה”; והוא דומה להמושג החדש של “ציטאט”. ורוב המליצות הן באמת ציטאטין – דבר שלא עמדו עליו חוקרי הלשון העברית די הצורך. זה היה מדרך חכמינו, שדרכו בעקבות בעלי המקרא שקדמו להם: בעוד שפתנו אתנו ככל גויי הארץ אשר לשונותיהם חיות הנה, היו סופרינו מוקירים את דברי אנשי הרוח אשר לפניהם, והיו לוקחים להם מכל אשר בחרו מזמרת מליצותיהם מעט דבש ומעט צרי, לרקוח בהם את דבריהם רוב טעם, יש אשר העתיקו מהם מלים או מאמרים שלמים בצורתם או בחילוף מקצתם, ויש אשר עשו כמתכונתם בשינויים רבים, במגרעות ונוספות¹: כי היו רגילים להביא דברי סופרים שקדמו להם, גם בלי אמור דבר בשם אומרו בתור דברים שעשו להם כנפים². בהמשך הדורות, הושאל השם “מליצה” לכל דבר אמור בסדר נאה לפי רוח הלשון “לפרש תוצאות ענינם ומחלקותיהם ולהראות פני המלה כפי מליצתה”, “הם מאזני המלה ופלס משפטה ומלמד מליצתה, ומבלעדיה לא יקום פתרון”³ ור' שמואל הנגיד כתב: “לא יהי איש אחי מליצה מקורא עד אשר נדחי מליצות ישובב”⁴. ור' שלמה בן-גבירול בשירו “מליצתי” שר: “בדאגתי הדופה, ושמחתי באנחתי דחופה”. וראוי לשים לב לדברי אלחריזי: ויטווה לשוני פתיל רעיוני, ובגדי זמני בשיר אשבץ, ונדחי מליצות אשיבכם קבוצות, ומהם נפוצות יהודה אקבץ⁵. מה אלה “נדחי המליצות” שזכר רשב”ג ואחריו האלחריזי? ברור הדבר, שכוונתם ג“כ על ציטאטין ממחברים שנשכחו, ושהם ראויים להתחדש. באופן יותר כללי הפיץ אורו על מטרת המליצה ר' ידעיה הברדשי, אשר דורות הביניים שלנו עטרוהו בתואר “המליץ”, בהפליגו את ערך המליצה בתור כוח מושך את הלב, וברמזו דרך אגב על כשרון בעלי המליצה להוציא דברים מידי פשוטם ולתלות בהם כוונה זרה. הנה כי כן כתב: “דרך כל שיר לחזק דתו ולגדל אמונתו בנועם המליצה וערבות המשלים אשר תטה הנפש אליהם ויתעוררו הלבבות לקראתם”⁶, ובמקום אחר הוא תולה טיפה של מרה באנשי המליצה, באמרו “אנשי המליצה והמשוררים ישוב אצלם הכילי נדיב והנדיב מפזר”⁷; ור' שם טוב פלקירא הביע את הרעיון השלילי הזה ביתר ביאור במאמרו: “ואם דברי מליצה הוא אשר בם יפותה כל חסר לב בשקרו”⁸; החכמים ההם הוקירו גם את סגולת התחיה של המליצה העברית, והחכם הנ”ל נתן ביטוי לרעיון זה באמרו: “ויתעסקו במליצות ושירים עד אשר יבדו להם הגדות הדברים והענינים אשר היו בזמן שקדם… ויהיו הם בעלי הצחות ומליצה באותה אומה”⁹; ובמקום אחר כתב: “היתה עלי יד השיר, לחדש אמרים נושנו, ודבר השיר להשיר, וברק המליצה להיישר”¹⁰. רק בדור האחרון, בלי שום מסורת לאומית-ספרותית קודמת, נצנץ ונתפתח ניגוד להסגנון המליצי במקראות מכתבי הקודש ו“מליצה” ו“מליץ” היו כמעט לשמות גנאי בפי מבקרים קלים והקוראים הנגררים אחריהם. רוצה אני לשאול את חברי, הסופרים העברים, שאלת תם: האם המליצה, בכלל, היא בדורנו זה אסורה, או מותרת? ואם המליצה העברית נאסרה לבוא בקהל, מה דינה של המליצה הנכרית? כמעט רציתי לומר: “כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין?” – אבל חוששני, שמא יתפסוני במליצה תלמודית. ובכן בלי מליצות, במלים פשוטות: האם אסור לכתוב רק בסגנון של ארטר, מאפו, שמשון בלוך ומותר לכתוב בסגנונם של ז’אן פאול, וואלטר סקוט, ויקטור הוגו – שהיו מליצים כולם? ילמדונו רבותינו! הייתכן, שאדם אשר קורה בין עיניו, יאמר לחברו: קיסם בין עיניך? שונאי הציצים והפרחים של סגנון ה“מליצה” העתיקה (לא רק בספרותנו העברית, אך גם בספרויות והשפות אחרות, נפלגו הדעות ונחלקו הטעמים בנוגע לסגנון; וישנם סופרי “מליצה” וכנגדם סופרים פשטנים, ואף בין אלה האחרונים, ישנם גוונים של מקילים ומחמירים) הם נכשלים בעצמם בהדבר שהם מוחים כנגדו, ובהימלטם מ“פח” המליצה הקדמוניה, הם נופלים ל“פחת” המליצה החדשה. יש סגנון מתהדר כתוכּי בכינויים ובמונחים מדעיים; דברים פשוטים, שבני אדם דשים בעקבם, הינם פתאום מוכחלים ומפורכסים בשלטים נוצצים ומבריקים, ולבושים צורה של מומחיות מקצועית, ללא שום צורך; בימינו אלה, לא יאמר מליץ שכזה בלשון פשוטה: “אין לי כסף”, אך ידבר כחכם יושב בקתדרה, ושונה פרק בכלכלת המדינה: “אינני יכול למצוא את הגישה הנכונה, להתרת הפרובלימה של התנאים הכלכליים שלי”. המלה “גישה” נעשתה ל“אפנה”, ובכן נתמלא כל העולם “גישות”. מה זאת אומרת? מליצה! מליצה היא כל דבר שאול מאחרים, שאין הבעת-הרעיון המדוייקת צריכה לו, ושמשמש רק תכשיט ונוי. יש שהמליצה היא לקוחה מהתנ“ך, יש – מהתלמוד, – מספרי המופת של הגויים, יש מבין המונחים המדעיים של ספרי החכמה – אין הבדל בדבר. לפעמים המליצה התנ”כית, או התלמודית, היא פחות נפוחה, פחות מגוזמת ותובענית, מהמליצה המדעית. אילו, למשל, השתמש המדבר הנ“ל בהמליצה התלמודה “כלתה פרוטה מן הכיס” או “אפס כסף”, או שערי המעות ננעלו”, אזי היתה אף זו – מליצה, אבל מליצה תמימה והולמת את הרעיון יותר מ“הפרובלמות” ו“התנאים הכלכליים”, שהם משא כבד מנשוא בעד אותו משהו של עובדה אמורה כאן, שאין כסף לאדון זה. עיקם הכתוב י“ב תיבות, נכנס בעובי הקורה של מדעי האיקונומיקה, כדי שלא להוציא דבר מגונה מפיו, שאין לו כסף: כמה תפלה מליצה זו! לא העמיקו כל צרכם בהבנת ענין ה”מליצה“, ולא היה נסיון מספיק ובקיאות בלשונות ובסגנונים, לאותם הפשטנים “מתנגדי המליצה” בינינו בהידור העבר, שצמצמו את כל המושג הזה במחלוקת ביתית פעוטה – בפסלם את חצאי המקראות, ואת צרופי המלים רק מהתנ”ך. הם “אסרו יונה” ו“התירו עורב”, אסרו את המליצות העבריות, שיש בהן על כל פנים בבואה של קורות העם, שיש בהן תמונות טבעיות מארצנו¹¹, שיש בהן מופת ודוגמה, לפחות, לדקדוק ולחוקי שימוש הלשון, והתירו גיבוב מליצות נכריות, נאמר, פתגמים מוכנים ויצוקים במטבע ספרותי, מכל כינוי מדעי מכל העתונות הזרה, אף מכל התיאטרון הזר. לאמיתו של דבר, שגיאה גדולה היתה מצידנו לחשוב את המתנגדים ההם, למתנגדי המליצה, בכלל. הם לא היו מתנגדי המליצה בכלל אלא מתנגדי השפה העברית, שיש בה ריח תורה וחובבי השפה העברית ההדיוטית, היבשה והמקובלת, שאין בה שום לחלוחית של מקוריות – והראייה, שהם הוסיפו להשתמש באפני דבור מליציים מכל השפות האחרות. כל ענין היה להם ל“שאלה”, ושמות המאמרים: “לשאלת…כבשים” או “לשאלת…העתודים” – רבים הם ואין מספר, יען כי בגרמנית, בלשון הלהג העתונאי, רגילים לומר: “צור פראגע”. לא יעלה הרעיון בלב סופר אנגלי או עיתונאי, לתרגם מלה במלה “צור פראגע” לאנגלית, שאף על פי שהשפה העיתונאית בכלל היא מופקרת קצת לשוק, איננה מופקרת לגמרי; רק אצלנו הכל מופקר, והותרה הרצועה. מלים כמו “המוהיקנים האחרונים”, “פסיכולוגיה פרולטרית”, “גבורה של דון קיחוט”, “פרובלימות אירוטיות”, וכל מיני “גיבוש” ו“התגבשות”, הן מושגים מקצתם מדעיים, מקצתם מליציתים, והמשתמשים בהם, מקבלים לכתחילה ל“קיימא לן”, שהקורא הבינוני מכירם, מביתם, ממולדתם, והם רק מזכירים אותם מה שהם יודעים מכבר. אבל את ה“קיימא לן” הזה, אין מתנגדי המליצות מקבלים לכתחילה, בנוגע למושגים ולדרכי החשיבה שלנו. להיפך! קיימא להו ש“גבורה של דון קיחוט” יבין הקורא היהודי הבינוני, פחות או יותר, אם מפני שקרא את החזיון הספרדי כולו או ששמע מעט אודותיו. אבל, כשנועזתי פעם לכתוב על דבר איש אחד, ש“מנהגו כמנהג בן נמשי”, בא אלי המגיה, שנתפרסם כבקי בש“ס, ונעץ בי עינים תמהות! “איזה בן נמשי”? – “יהוא”– השיבותי לו, ורק אז זכר נשכחות; אבל אינני בטוח כלל, שהקורא הבינוני יודע מי יהוא, ומה טיבו, ואלה הקוראים לעצמם “לאומיים”! כל לאומי של עם אחר, הוא בקי בשפתו הלאומית ובמאורעות לאומו. התפארת הגדולה שבשפה אין בזה, שהגרמני קרא את הרהיט, שאני כותב עליו, בשם “טיש”, והסלבי בשם “סטול”, הצרפתי בשם “טאבל”, ואני, העברי, בא קורא לו “שולחן”. בצירוף זה של אותיות, אין ענין לאומי ואין אופי מיוחד. והאופי המיוחד של השפה, הוא גנוז בעמקי יצירותיה, בשיתופיה וצירופיה עם רעיונות ומושגים ידועים. זהו הדבר, שעמי-הארצות שלנו שונאים. זהו הדבר, שקראו לו “מליצה”, מפני שהרגישו בו קצת קדושה; ואין הם רוצים בקדושה, הם רוצים רק חול שבחול. באמת, אינם רוצים בקדושה שלהם, אבל בקדושה של אחרים הם רוצים; אינם רוצים במליצות שלהם, אבל במליצות של אחרים הם רוצים, זוהי הדרך העולה לעם-הארציות; זוהי הדרך אשר בה “חם ממשמש ובא”. באולם הקריאה של קלוב מצוין בלונדון, מסרו מיד ליד את הגליון החדש של ה”טיימס“, בשל מאמר ראשי מענינא דיומא, שהיה מצוין בחידודו וליבונו. בכל החוג ההוא אשר בו ישבו הג’נטלמנים המסובים על כורסותיהם מסביב לאח המבוערת, והיו מקבלים את העתון “דין מן דין”, וכל אחד ואחד מנענע בראשו, לאות הסכמה, נמצא רק קורא אחד, שנתקשה קצת, לא בתוכן המאמר אלא בשמו. שמו של המאמר היה “מערת עדולם”. כל הג’נטלמנים הנוצרים ידעו את פירוש השם הזה, ורק הג’נטלמן היהודי לא ידע, ופנה אלי בשאלה ע”ד פירוש השם הזה. היהודים האנגלים אינם בעלי תנ“ך כהנוצרים האנגלים. בר-נש זה היה מתבולל קצת, ואין מקשים על יהודי מתבולל. אבל עד היכן מגעת “למדנותם” של לאומיינו, וכמה מהם יודעים את המושג העברי הקורותיי, שהסופר הנוצרי בעל המאמר הראשי בה”טיימס" הציג בראש מאמרו. הנני יושב בתוך ספרים ועתונים כתובים בכמה שפות, יש לי הרושם, שהתנ“ך סוקר לקראתי מכל פינה ופינה – מהמאמרים המדיניים. מחמת קוריוזיות רשמתי לעצמי קווים מועטים. היומן הצרפתי Temps מיום 27 יוני לשנת 1928 כותב: (משפט בצרפתית) – רוב חזק מתכנס מסביב להמיניסטריון העשוי כצלמם. – המלים האחרונות האלה הן מובנות רק על פי הכתוב: ויברא את האדם כצלמו. כך המושג הזה הוא שאול מהעברית שבתורה. היומן האנגלי הגדול בניו-יורק New York Times הדפיס מאמר ראשי ביום (עשרים) 20 במרס לשנת 1920 בשם Each to his Kind – זהו התרגום ה”למינהו" מספר בראשית, וממנו לספר בן סירא (י“ג, י”ח). היומן האנגלי משיקאגו Chicago Herald Examiner מיום 12 באפריל 1923 כתב: The Mayer of Johnston seems to have been diligent in his business הכוונה “איש מהיר במלאכתו”, כמעט לא יובן בלעדי המקור (משלי כ“ב, כ”ט). בהיומן הגדול מהעיר הנ“ל Chicago Daily Tribune מיום 13 באפריל לשנה הנ”ל כתוב: “And if it is true that charity covers a multitude of sins” המלים האלה הן מובנות רק למי שזוכר את הכתוב: “ועל כל פשעים תכסה האהבה” (משלי י', י"ב).הקורא את ה-New York Times מיום 12 ביוני לשנה הנ“ל לא יבין את שם המאמר הראשיIn the House of his friends אם איננו יודע את הכתוב: “המכות אשר הוכיתי בית מאהבי” (זכריה י"ג, ו'). הקורא את השבועון הגדול The observer מיום 8 בפברואר 1931 לא יבין את שם המאמר הראשי The Writing on the Wall אם איננו זוכר “פסא די-ידא וכתבא דנא רשים” (דניאל ה', כ"ד). זה עתה קראתי סיפור מצוין מאת C.E.Montague נקוב בשם Disenchantment ובו מצאתי על עמוד 36 את המליצה העברית: stones that the builders of public opinion had confidently rejected had found their way up to the heads of corners, אשר לא יבין אותה מי שאיננו זוכר תהילים קי”ח, כ“ב. ובאותו ספר (עמוד 44) It looked like a part of Sancheribs army on which the angel had breathed, את הכתוב בספר מלכים ב' י”ט, ל“ה. כשביקרתי בוורשה לפני איזה שנים, הציגו על הבימה הפולנית חזיון בשם Wilki w nocy כמליצת הכתוב “זאבי ערב” (צפניה ג‘, ג’), ובעתון עברי שם תורגם השם “זאבים בלילה”, ולא ידעו שהמלים האלה הן מליצת הכתוב. בהשבועון Cosmopol קראתי מאמר גדול בשבח השיטה המטריאליסטית בהיסטוריה, והוא מביא את המשל הקדמוני האנגלי It is the belly that makes the feet amble, and not the feet the belly. והוא שאול מן המדרש בראשית ל', ושם תיבות אלה הן אך שלוש תיבות כרסא טעון רגליא. פעם אחת היה לי ויכוח עתונאי עם בעלי הצעה אחת, שהפצירו בי, בדברנות שופעת, להסכים עליה, ולא נדרשתי להם; ותחת אשר הם באו בארוכה, בהמון אותות ומופתים, שנראו לי מדומים ומפושקים, באתי אני בקצרה, והשיבותי במאמרי בעברית “לא ירד בני עמכם”. רצונכם זוהי מליצת הכתוב, רצונכם, זוהי מלה פורחת, ומוחלטת, שלילה בלי נימוקים. לי היה הרושם, שדווקא מלים מועטות הללו מביעות את מה שרציתי לאמר: עשו מה שאתם רוצים, אני לא אשתתף, לא אני ולא כל הנוגע אלי! הרי זו מלה מקובלת, מלה שיש לה מסורת; כמו שאיש מן הגויים, שהוא רגיל יותר אצל מלים זרות, היה אומר: “נון פוססומוס” (אין אנו יכולים), שגם היא יותר ממלה – מושג ידוע אצל הקתולים, מיאון גמור. אפשר לומר, שזוהי מליצה, ובלי ספק ציטטה, אבל כשהיא באה מאליה אל הסופר או אל הדברן, אזי היא הביטוי היותר מתאים בשביל רעיונו. בשל “לא ירד בני עמכם” זה, התנפלו עלי בעלי-דבבי “כתרנגולים של בית-בוקיא” –: הנה המליץ! הנה בעל חצאי המקראות! אבל בהמשך אותו פולמוס נלהב כתבו נגדי “מתנגדי המליצה” הללו: “מה לו היקובה – שבגללה יבכה”; – ובכן מליצה זו של שקספיר ב”המלט“, הקורא העברי צריך לזכור, ו”לא ירד בני עמכם" – איננו צריך לזכור! – “היקובה” “ולא ירד בני עמכם” – שתיהן, אם רצוננו בכך, “מליצות”, אלא שהראשונה היא לקוחה מהמיתולוגיה העכו“מית, והשניה היא שאולה מכתבי הקודש, כלומר, מספרות המופת העתיקה שלנו. ובכן – הראשונה מותרת, והשניה אסורה? עולם הפוך! “מתנגדי סגנון המליצה”, מגינים על שיטתם, בהאמתלא, ש”הדור החדש" אינו מבין את “חצאי המקראות” ואת “דברי התלמוד”. אגלה לכם סוד: לא כל היודעים את השפה הגרמנית, מבינים את צירופי המלים מספרי גיתה, שילר, היינה, קרנר, לינוי, הרדר, לסינג וכו‘, שכותב המאמר הראשי בה“נייע פרייע פרעססע” משתמש בהן, או את שיתופי הרעיונות ורזי הביטויים של ראסין, מולייר, מיססה, ויקטור הוגו – שהמאמרים הראשיים בה“טאן” הצרפתי שופעים וממולאים בהם. הסופרים אינם מקפידים על כך, ואינם מורידים את שפתם לדיוטה התחתונה של פשטות דלה, כתרגילי המיתודה של אולינדורף; אלא משמינים ומעדנים אותם במושגים ספרותיים שיש בהם משום “מליצה”, אף על פי ששפתם חיה בלי ספק, ואף על פי שהדיבור השגור צריך שיהא נקי ומדוייק. אבל הדיבור השגור לחוד, והדיבור הספרותי והעתונאי מן הבחור לחוד, ואם הקורא מתקשה בהבנת מלה מיוחדת – אין בכך כלום; מתוך קישורו של המאמר ישער הקורא, ואם לא ישער תיכף, הוא עתיד לשער מתוך קריאה. מובן שהכל תלוי בשיעור ובטעם, ושלא מן המידה הוא להכביד על הרעיון עבטיט של מליצה; אבל שפתנו צריכה לינוק מעסיס העבר שלה, כמו שכל שפה חיה שואבת ממעיינות העבר, כי רק על ידי זה, מתעוררים בקרב הקורא הזכרונות הקורותיים של המושגים הלשוניים, ועל יד זה מתגלה נשמת הלשון, טעמה המיוחד והסוד והצביון שלה. המלים בעצמן, אינן מספיקות לבאר להקורא דבר שאינו ידוע כלל, ובשום שפה שבעולם לא יספיק פירוש המלים לבד. בעתון גרמני אחד קראתי, אחרי גמר הבחירות לפרלמנט, שהמנהיג של מפלגה ידועה “מוסטערט זיין העער, אונד זיעהע, איהם פעהלט קיין טויערעס הויפט”. והנה מי שאיננו יודע את השיר “גלאקקע” לשילר, לא יבין את הדברים האלה ואת שיתוף הרעיונות התלוי בהם, כלומר, הוא יבין את “פירוש המלים”, ולא יבין את השנינה התלויה ב“פירוש הענין”; וכשהסופר באותו עתון גרמני מוסיף ושואל: “אונד וואס ווירד די רעגירונג דאצו זאגען?”– ומשיב: “אונד איין נארר ווארטעט אויף אנטווארט!” – אז מי שאיננו יודע את השיר הקטן והשנון של היינה החותם בהמלים האלה, לא יבין בשום אופן מה סופר זה סח, וכל ההומור שבסיום זה יהיה לו כספר החתום, אלא שהעתונאי הגרמני סומך על הקורא שלו, שהוא יודע את החרוזים השגורים הנ“ל אם ממקורם הראשון או מן הדיבור המליצי השגור בפי אנשים יודעי ספר, ואיננו חושש שמא מצא קורא פשוט והדיוט גמור. בוודאי נמצאים גם כאלה, אבל “בשופטני לא עסקינן”, וכמעט כל סופר ועתונאי, עם כל השתדלותו לכתוב בשפה קלה ומובנת להמון העם, הוא משתדל בכל זאת לתבל את סגנונו בציטטים מספרותו הלאומית, ועל ידי זה הוא משגיר את ספרותו בפי העם ומעשיר בה את השפה המדוברת. עוד דוגמה אחת קטנה: מי שאיננו יודע את המטבע שטבעו המבקרים לנגינות וואגנר: “מוזיק דער צוקונפט”, לוא גם יהי גרמני מלידה ומבטן, שאיננו מבין שום לשון אחרת, אלא את לשונו לבד, לא יבין את פירושן של המלים האלה, שנעשו למרגלא בפומייהו של כל הסופרים והנואמים; אלא שהוא משער, שזהו מעין הגדרה “הלכתא למשיחא”. ראיתי שמתרגמים “מוסיקת העתיד”. – מדוייק מאד, אבל בלתי מובן. אני תירגמתי מכבר “שיר העתיד לבוא”. וכמדומני, שאין זה נופל מהמקור. או לדוגמה: “רעפטיליען פאנד”, אותה קשיות-ההבנה בעצמה למי שאיננו יודע את הנעשה בהונו של מלך האנובר, והורדתו לטמיון, וההשתמשות בו ע”י ממשלת ביסמארק לשחד את העתונים; והפשטנים תירגמו את המלים האלה בפנים שונות, ובלי טעם. תרגמתין “קופה של שרצים”. אף המלים האלה אינן מבארות את כל הענין, אם הוא נעלם מהקורא הבינוני, כמו שגם המלים הגרמניות (שהן באמת זרות) אינן מבארות די-באר את כל העניין, אבל מכיון שיש להמלים האלה צירוף ויחס במימרות ידועות, הן נעשות קרובות לרוחנו. באופן זה, תירגמתי את ההגדרה הידועה בין המונחים הפוליטיים “אידינטישע נאטע” בשם “כתב הנשתוון” ולא נחה דעתי בהתרגום “רשימה זיהית” (מן זיהות-אידנטית, מה שהוא בעצמו רחוק מאד ולא כל מוחא סביל דא); וזכורני, שבספר אחד היה לי לכתוב על דבר כתב פלסטר, שהייתי קורא לו בשפה אירופית “איין פאטהאלוגישעס פאמפלעט”, מפני שתוכנו מלשינות, ומקורו רוח חולנית, וכולו מעשה שטן, וכתבתי עליו “אגרת בת מחלת”, שיתוף מלים עם המושג התלמודי על דבר הרוחות הרעות; ותפס אותי חכם אחד בעוון “מליצה!” את חטאי אני מזכיר, ואני מודה ומתוודה: נער הייתי וגם זקנתי וכל ימי על משמרתי אעמודה להשתמש בצירופים ושיתופים כאלה, כביכול “להכעיס”, תחת להשתמש במליצות זרות, לקוחות משפות זרות ומעולמות אחרים. “אאתרא דליעול ירקא, ליעול בישרא וכוורא, השתא דקשישנא לדרדקי”. דרך איש הישר בעיניו, והשגיאה לפתח כל אדם רובצת. היו לנו קוראים רבים פי עשרה מאשר עתה, שהבינו אותנו למרות ואולי בזכות מליצותינו העתיקות. וזה היה השכר לפעולותנו. לדוגמה, אני עומד ומסתכל במגיפה חדשה של “מליצה”, שחדרה לתוך לשונות העמים, ודרך קפנדריה זו התגנבה גם לשפתנו, מזמן המלחמה העולמית ואילך, והיא המליצה הצבאית, שריחה ריח שדה-מלחמה וקסרקטין, ירייה ברובים ובכלי תותח וכו’ וכו‘. גם אלה הם חצאי-פסוקים, אבל לא חלילה מדברי נביאים או מדברי חכמים אלא ממולטקה, מהינדנבורג, מז’פר ופוש. כולנו היינו בלי הכנות מרובות ובלי גבורה יתירה, אלא אגב שיטפא דלישנא… לגינירלים ולמפקדי תכסיס. כולנו עושים “חזית”, ו“חזית מאוחדת”. כל בטלן עושה “התקפה” או “תקיפה”; ונתמלאה השפה “ריקוניסנסים” ו“מאניברים”, “בומבות” ו“טאנקים”, הפלת פצצות מאווירונים, וחתירת טורפידין מתחת לאניות, וגזים מרעילים ומסווים-של-מגן לשמירה, “ראשו של מחנה” ו“עקבו” ו“הבטחת העקב” ו“תנועה של התקפת האויב” ו“בצרון” ו“מצור” ו“הפתעת האויב” ו“הרעבתו” ו“שיעורים של צידה” וקציבתם וקביעתם. – דם ממש מטפטף מהשפה החדשה הזאת, שהעתונאים והדברנים מתהוללים בה, ושנדבקה כקליפה רעה גם להרבה מבעלי הסיפורים והשירים החדשים. מונחיה קטלנית זו ממלאת חלק מהספרות, מהראי-נעים מהתיאטרונים וכו’, ולא רק בהמקצועות הנוגעים לקורות המלחמה, אלא גם במקצועות השלום והמנוחה התחילה שולטת הלשון המדברת גדולות, לשון הצו והפקודה, וההגדרות התכסיסיות שבאמת כלום הן ענין לכאן? ויש אשר רגש ההתמרמרות תוקף אותך ואתה רוצה למחות ולקרוא תגר: לדביקות ולחיבה יתרה זו לסגנון חובלני, מה זו עושה? היתה מלחמה עולמית נוראה, היו ימים שאז, לאסוננו, היינו כולנו שקועים בלשון זו, אבל הלא, ב“ה, עברה המלחמה, ואין חזית ואין התקפה, אין ראש-מחנה ואין עקבו, למה נתמיד לחבב את המונחים החייליים האלה, בשעה שכולנו רוצים בשלום ובהתפרקות כלי הנשק? האין לנו תמונות אחרות, מתאימות יותר לציורי שלום ועבודה, ואנו מוכרחים לסמן ע”י הסמלים האלה דברים שאין להם שום יחס וקשר עמהם? או – כל הטפתנו ע“ד השלום היא דרשנות של צביעות, ובסתר לבנו אנו מתגעגעים להחזיתות וההתקפות, עד שאין אנו רוצים להסיח דעת מהן בסגנוננו? האין אנו דומים לבעלי המסעדות הצמחוניות, הנותנים להמזונות של ירקות צורה דומה לפשטידא של צלי-בשר ולארוחת עשב – תבנית של קציצות וכף-רגל עגל? הפנים, אי אפשר לעולם בלא צורה זו, והרגל-המלחמה נעשה לטבע שני! איה השכל הישר וחוש-הבקורת בעולם? אם באמת אנו רוצים להשבית מלחמות, עם הגאוותנות של רוצחי המונים, ועם הריקלמה של “גבורה”, ולעורר בקרב המון העם רגשי כבוד לגבורה ולכיבושים, לנצחונות ולהישגים ממין אחר, הלא חייבים אנו לבטל את הלהג המלחמתי שנעשה אפנה, ושבני הדור הצעיר מתעלסים בו באהבים, ומשרים על ידי זה על העולם השראה של פולחן ומזבח חדש למולך, מתוך התלהבות כלפי כל אותם ציורי הדמיון של חילות ותכסיסים, חזיות וגבורות, תחבולות קרב והוד שבתפארת “התקפות”, מה טיבה של התקפה, זולתי התנפלות גייסות על גייסות? ואיזה טעם יש בריר חלמות, לכנות בשם זה מעשה תם וישר, שאין בו “דם ואש ותמרות עשן”, אלא פנייה נכוחה ופשוטה, שאנו פונים אל הקהל, בשביל איזה דבר טוב? האם יש מליצה טפשית, יותר מגוזמת ומזוייפת מזו, שהשגירו עכשיו לעינינו סופרים טפשים בהרבה לשונות ובהרבה נוסחאות? באמת צריך היה חבר-הלאומים לשים לב, מתוך התנגדות לרוח-מלחמה, – למידה נבערת זו; ואם אין להחבר הזה פנאי לטפל בשאלות שימוש הלשון, להיותו טרוד בהלכות טעינת כלי נשק ופריקתם, ועוד כדברים ממין זה, העומדים ברומו של עולם, צריך היה למסור שאלה זו לאנשי הרוח (ה“אינטלקטואילים”), הקובעים הסתדרות מיוחדת בשביל לעיין בדברים יותר דקים ונאצלים, שמסייעים לשלום, ושמעכבים בעדו. אבל לא על זה אני דן; וכלום אנו מתמנים אפוטרופסים להשלום הכללי ולהאורגאן בין-לאומי שלו. מענין אותנו הדבר רק מצד חידושו, בתור מליצה מזויינת, מליצה של מלחמה, ונקודת הסטירה והאירוניה של תקלה זו היא – כניסתה אלינו. עשיו רשאי להתענג בזה – “הידים ידי עשיו”, פסקה המלחמה העולמית, אבל המוח הוא לעולם משוקע במלחמות. ישמעאל אף הוא רשאי – “על חרבך תחיה”. אבל מה לנו ול”חזית“? מה לנו ול”התקפות“? מה לנו ולה”ראש" או ה“עקב” של המחנה? ומה טיבם של “אקציה”? האם גם במיתולוגיה שלנו יצאה “מין ערווה”, חמושה מכף רגלה ועד קדקדה ממוחו של ראש האלילים זיוּס? האם דמיונם של ישראל שוגה בדם ואש, וחולם תמונות של מחנות יוצאים חוצץ? שמא תאמר, אין כאן כוונה להשחית, זהו רק דרך הלשון, זוהי רק רגילות של מה בכך, שהרי כך נוהגים העולם עכשיו לדבר ולכתוב – נעניתי לך! בוודאי אין כאן כוונה, אבל גם דעת וטעם אין כאן, ולא שום ניצוץ של הבחנה והערכה. יש כאן רק חיקוי והתדמות, יש כאן רק מתכונת העוף-המדבר. ו“על דא קא בכינא”! הסגנון הוא האדם, ויתר על כן: העם. לכל עם יש תמונות משלו; העברית היא שפת תמונות מאין כמוה. לכל עם יש שפה מליצית משלו; ואמנם צריך להימנע ממליצות יתירות, אבל – אם להשתמש לפעמים גם במליצה, הריני מבכר אפילו את ה“אץ קוצץ בן קוצץ קצוצי לקצץ” – למליצת החזיתות וההתקפות. שאין בהן לא רמז לאיזה מדרש, ולא סמל של איזו מסורת, כמו שיש אפילו להזיבוריות שבפיוטים, אלא תמונה זרה ומעוררת זוועה ברוח עמנו. כשהיהודי קורא פיוט קשה שאין להולמו, הוא מביט למטה באותו ספר, ושם הוא מוצא איזה פירוש, ורווח לו. הריהו גם רגיל בכך, שגוף הספר יהיה קשה קצת, ושיצטרך לעיין בפירוש, ולפעמים בהרבה פירושים. הוא איננו אוהב את גוף הספר שיהא קל ביותר, וכמו שפוך ומרודד על כף היד. הוא אוהב ללמוד ולא להתבדר. מי שהוא בקי בתכונת הנפש של היהודי תלמיד החכם, או הסמוך לו במדריגה, יודע, שהתענוג הרוחני של בן אדם זה, הוא, שברגע הראשון יש לפניו דבר סתום, אבל ברגע השני מתברר לו הדבר והוא בבחינת מגלה טמירין וצפנת פענח. הוא מרוצה כשמחדשים בקרבו זכרון דברים גדולים, מפני שעי“ז מקרבים אותו אל מקורו. זהו ממין שמחתו של אדם, כשהוא שב מדרך רחוקה לביתו. ביתו, ז.א. גירסא דינקותא שלו, או של אבותיו, שאיזו בת-קול הגיעה אליו מהם; ביתו ז.א. הפרשה חומש, הפרשה של נביאים, הפרק משניות, נוסח התפילה וכו', לא רק משום שזהו “דת”, אלא מפני שזהו מולדת-בית ו”תוצרת הארץ" במיטב מובן המלה, מפני שבזה היו הדורות קשורים בעצם הוויתם, הדורות שאנו נושאים וממשיכים ע“י הווייתנו אנו. כולנו מעריצים את ישראל סבא, את ישראל קדמאה. ברם אל נרמה את עצמנו ואת העולם! נשימה ידינו על ליבנו ונודה על האמת. אין אנו יודעים, וכבר קשה לנו להרגיש את גדעון או שמשון הגבור או את נחבי בן ופסי. כל זה הוא מן העתיקה (אנתיקה) הרחוקה והנשגבה. אפשר שכאשר נוסיף לחפור ולחפור במעמקי השדרות שלנו, נזכה למצוא גם את השם הגיאולוגי הזה הקבור תחת כל כך שטחים. לעת עתה יש לנו שדרות יותר קרובות אלינו. הרעיון הזה בעצמו של תחבורת והתאמה לאומית – כשאנו מלבישים אותו בבגדו שהוא כמדו: “כל ישראל חברים”, אז המלים הפשוטות האלה משיבות אותנו לבית המדרש של עירנו, שאנחנו בעצמנו, או אבותינו היו מתפללים בו בשבת שמברכין; והש”ץ דמתא היה מסלסל בקול נגינה רכה את הסיום הזה של ברכת החודש; ומי שאין לו מהזכרונות האלה, עכ“פ יזכור, שאביו או קרובו או ידידו, כשהודיע צערו על הקטטות שבקהילה, היה מתאנח ואומר, שצריך להיות “כל ישראל חברים”, או – האם הוא נטול כל כך מהיהודים ומדרך שיחתם, עד כי גם את הפתגם היהודי השגור הזה לא שמע, אז אם היה לו מגע כל שהוא עם הספרות העברית, מצא הרבה פעמים את הפתגם הזה אצל הסופרים; ולכל הפחות ידע שיש חברה גדולה בפאריס שנקראת כן (ובלע"ז “אליאנס”); האם המלים האלה הן “מליצה”, או לא? קרוב לשער, שהן במובן ידוע “מליצה” (בצדק אמר צוויפל, שרק טענת ראובן לשמעון “מנה יש לי בידך” איננה מליצה) – אבל מליצה מעולם-המחשבה היהודי הידוע לנו (לא מעולמו של “נחבי בן ופסי” שכבר אבד עליו הכלח). ואולם “חזית” ו”התקפה" להיכן הן מובילות אותנו? איזה זכרון הן מעוררות בדעת הצבור שלנו? מה לנו ולהמיליטריזם של הגויים? מה לנו ולהמליצה או הפראזיולוגיה החיילית-המלחמתית? אין בית המדרש בלא חידוש, וידוע, שבזמן האחרון התחילה כת אחת להשטיר, ולטקס ולהצביא אי-אלה פלוגות בקרב הנוער, להלבישם ולהנעילם בתבנית אחת ולסמנם בסימנים ולתת בפיהם חיתוך דיבור של תכסיס. אם זהו בשביל התעמלות וחילוץ איברים – תבוא עליהם הברכה, משום פיתוח הכוח הגופני והתרגלות לסדר ולמשמעת. אם זהו בשביל חיקוי והתבוללות של מיליטאריזם – “מרעין בישין” הללו יעברו מהם, מפני שאין להן יסוד. ואיך שהוא, לא אל החוג המוגבל הזה פונים, כשמדברים ע“ד חזית, אלא אל העם בכלל, ולהעם בכלל, חזית זו הריהי מעין “מדרש חזית”, מדרש הנעלם. כותב הטורים האלה היה, לפי זכרונו המדויק, העתונאי העברי הראשון שהתחיל להשתמש במלה זו בתור שוות משמעות עם “פרונט” – בציוריו מהמלחמה הרוסית-יאפאנית, בלקחו אותה משפת המשנה, ומני אז נשתגרה, ואיש לא עמד עליה בכוונה יתירה, ואני לא בקשתי לי פטנט מיוחד שהכנסתי “מחמת מלאכה” אלפי מלים כאלה שנתקבלו בחשאי, וגם מלה זו נכנסה למחזור, וכל קורא עברי יודע אותה, אבל לא הרהר אף בחלום, שעתידים להשתמש בה במובן סוציולוגי ובדברים הנוגעים אל עמנו. עכשיו נתקיים בי בייחס המלה הזאת: בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי. עכשיו קוראים לחזית של הציונים לחזית של המפלגות המיוחדות, לחזית של הסופרים, להתקפה של קרן זו או אחרת. כולנו גינירלים. ו”מי שמך?" איזו זכות מונופולין יש רק לנו ללבוש בגדי שרד ולהכריז ולפקד מחנות ולהציג חזית ולהתריע על התקפות? אם חיקוי זה הוא מסוגל למגבית, למה לא יעשו כן גם תאבי-מגבית אחרים? ובכן, איידי דחדתא באים המתכנים בשם “חרדים” (חרדים לממון), והמתפארים בשם “שלומי אמוני ישראל” (“יהללוך זר ולא פיך” כתב החכם מכל אדם, ברם החרדים האלה אינם חרדים לעבור על הכלל המוסרי הגדול הזה!) עושים חיקוי על חיקוי, בחינת עוף המדבר שלמד מעוף-מדבר זולתו, והתחילו מרעישים עולם ב“חזית דתית”. תמונה של חזית, אפילו אצלנו הלאומיים אף היא מלאכותית ומגוחכת; אבל “חזית דתית” כבר עוברת אף את גבול החוכא ואיטלולא. בדמיון מצטייר קו שווה של יהודים מעוטפים בטליתות ובתפילין, ואולי לולביהן בידיהן, – או תינוקות של בית רבן, ולצידם רישי דוכנא, איש איש והחוטר דמתקריא “טייטל” בידו, מתוחים ועומדים זה בצד זה, לא זיז יוצא וזיז נכנס, אלא שורה אחת שווה ומדויקת – “חזית מאוחדת” על “שדה המלחמה”, בחצר בית הכנסת בווילנה, או ברחוב קרוכמאלנא בוורשה, דגלים מתנפנפים ברוח, חניתות וכידונים נוצצים מבריקים לאור השמש, מתופפים בתופים ותוקעים בשופרות – “התקפה”! הגבאים וקופסותיהם בידיהם מתנפלים – על מי? על החזית שכנגדם? וגם היא שורה מכונת של סתם יהודים, שהם “השה לעולה”? או התנפלות על היצר הרע? או התנפלות על האפיקורסים? בשביל מה צריכים אלה ל“חזית מאוחדת”? בשביל לברך “מזומן”, ג' יהודים דיים, בשביל תפילה בצבור, עשרה יהודים דיים: זוהי חזית הדתית האמיתית, לא זיוף מליצה נכריה, אלא דברים כהווייתם אצלנו מקדמת דנא: חזית קטנה – ג' יהודים, אם רוצים להציגם שורה אחת כאנשי צבא בעת מלחמה אין זה דבר של “דת”, אלא דבר אחר. הרבה מן הגיחוך יש בהציור המליצי של מפלגות יהודים לאומיים, ציונים פועלים, מעמד בינוני, מורים, חלוצים וכו' מעמידים “חזית”, אבל סוף סוף רעיון המשטר וההרכב יכול בשעת הדחק להתלבש במליצה זו. ברם, אפשר למות מצחוק, כשהבריות מדברים ע“ד חזית שתמשך מ”גור" ל“בעלז” ומ“בעלז ל”אלכסנדר“. משהתחיל הז’רגון המיליטאריי שולט, יש לשער שלא יארכו הימים וידברו גם ע”ד הזדיינות והתפרקות, התקפה והגנה, התחייבות של לא-התקפה ופאקטים וספרי ברית מסחר להוצאה והכנסה של יינות מבירת “רבי” זה לבירת “רבי” אחר. עסקים, רבותי! לא דת, אלא עסקים! “ריליגיה” היא הקנקן, אבל בתוכו יש דבר אחר. יש פוליטיקה. כשריליגיה עושה פוליטיקה, אז הפועל-היוצא היא… קליריקליות, לא אותה הקליריקליות שלהם השלטת בעולם, אלא חיקוי קלוש, תולדה דתולדה, “כמו שנדפס באמשטרדם”. כשאנו דוגלים בשם העם, וכשאנו מוחים כנגד עירובו וטמיעתו בעם זולתו, עלינו לזכור, שהתערובת של בריות מעמים שונים, איך שהיא בלתי רצויה, חניפה ונלוזה, יש תערובת אחרת, שהיא עוד הרבה יותר מסוכנת, גרועה ומזיקה, והיא – התבוללות המושגים, כלאיים של שמות וגדרים, שמביאים לידי ערבובם וטשטושם של הערכין והרעיונות, אשר השמות האלה נקראים עליהם. לכל עם ועם, יש מין “מליצה” משלו, אפילו “תנ”ך" שלו ו“חז”ל" שלו. ההתנגדות למליצה היא בעצמה גם כן מליצה. כשהתחילה שפתנו להתרוקן ממליצה שלה, התחילה מתמלאת מליצה זרה, שמזייפת גם את התוכן. בכל השתמשות במליצה זרה לא העובדה פוסלת, אלא הנימוק פוסל. הנימוק הוא תמיד התהדרות, ותמיד “תעלא בעידניה סגיד ליה”. צריך לנקוב עד תהום, כדי למצוא נימוק זה, אם ימצאו למשל, סתם “שלום” או “אחדות”, לא יעשה הדבר רושם על השוטים, מפני שהשוטים אוהבים “מלחמה”, “התקפה”, “חזית” – לפיכך מתחכמים ומשתמשים בהמלים האחרונות, מפני חביבותן על השוטים האלה. אבל התחכמות זו לא תועיל, ופשרה זו סופה מחלוקת. צריך לקרוא “שלום” בשם “שלום” ו“מלחמה” בשם “מלחמה”. צריך לקרוא כל דבר בשמו, אם הלשון מערימה, וקוראה לדבר בשם הפכו – הריהי “לשון תהפוכות”; ואין “לשון תהפוכות” אלה כלאיים של מושגים. זהו הדבר העיקרי, שבשביל להילחם בו נבראה השאיפה הלאומית של טבעיות ומקוריות, כנגד תערובת וחיקוי. אבל כשהלאומיים נכשלים בעצמם באותו דבר, שבשביל ביטולו נבראו, הרי הם דומים ל“מי שטובל ושרץ בידו”. לא יספיק הדבר אם ניזהר מנישואי-תערובת של גוף. בעיקר, היזהרו מנישואי תערובת של דעות ומושגים! – קץ למליצות שדה מלחמה! נחדל מגיוס ולגיונות! רק הגיניראלים הדמיוניים מה יעשו בלי “חזית” ובלי “התקפה”! זכורני שפעם אחת בשבתי עוד באחת מערי השדה בפולניה בנעורי, באו אלי יהודים אחדים ופניהם צוהלים משמחה, וכמעט קשה היה להם הדיבור מרוב התרגשות. בשורה היתה בפיהם: הקרוב שלהם באמריקה, שבו היו מתגאים, ואליו היו עיניהם נשואות, לקבל ממנו תמיכה, נתמנה ל“גינירל”! דבר זה נראה לי מעט תמוה, ועל שאלתי: מנא להם דא? הוציא הגדול בהם מכיסו, בזהירות גדולה את ה“תעודה”: את המכתב הכתוב ביהודית; בעצם ידו של ה“גינירל” החדש. בראש הגליון היה שמו ותארו של הקרוב ההוא בדפוס ובמלים אנגליות “גנרל-דילר”, שפירושו: “חנוני כללי”, ר“ל מוכר סחורות שונות, והמלה “גנרל” הטעתם. צר היה לי, לפתור באכזריות את חלום אשרם הגיניראלי, ואומר בלבי: מה העולם חסר, אם התמימים האלה שבעים נחת, מקרובם שנעשה גינירל? – לכל היותר, יבקשו ממנו, שיגדיל את תמיכתם כיאות לגינירל – יהי גינירל. קצת יותר חמורה היתה טעותם של יהודים אחרים שבאו אלי פעם, גם כן בהתפארות דומה לזו, בספּרם לי שקרובם נתמנה למיניסטר באמריקה. אבל ביקורם של אלה האחרונים, לא דמה לביקורם של הראשונים. הראשונים באו רק כ”מבשרים ואומרים“, והאחרונים באו בתביעה, שאני אכתוב אל המיניסטר מכתב ברכה. בימים ההם לא היה מאורע כזה מן המאורעות שבכל יום, והקרובים היו בטוחים, שהמיניסטר שלהם אברך הגון יליד לומז’א, יוכל “להביא את המשיח”. כשהלאו אותי בהפצרות, באורח גוברין יהודאין, נאלצתי לבאר להם את פשר המלה “מיניסטר”; והביאור הזה היה כמין סילון של צונן שקילח על ראשיהם. באמריקה, ובמקצת גם באנגליה, קוראים לרוב, לערב-רב, לפעמים אף לשוחט, – מיניסטר. אותו אברך נתמנה לשוחט בבופאלו! כעבור איזה שנים, הייתי בעיר זו, ופגשתי את האברך, לצערי, בשעת קלקלתו, כי העבירוהו משחיטתו. “נפילת המיניסטריון” – זאת צריכה להיות הכותרת על ידיעה או טלגרמה זו אם הגיעה לעתון מתהדר בכותרות. עוד זכורני, שבעיר אחת בכרכי הים, התכוננתי לבקר את הרב דמתא. מכיר אני כמעט את כל הרבנים בערים הגדולות, אבל את הרב ההוא הלכתי לראות, בפעם הראשונה. אז אמר לי אחד ממכירי, שהיה גם ממכיריו של אותו הרב: כשתדבר אליו, אל תשכח לכנותו בתואר הכבוד “אימינאנס” כמו שמדברים אל הגמון קתולי (בארץ ההיא, השפה התרבותית היא הצרפתית, ופירוש המלה אימינאנס הוא כמו “הוד מעלתו”, "מופלג, “מצוין”), מפני שזהו דרך כבוד, והיהודים ניהנים מזה, שנותנים להרב שלהם את התואר, שהקתולים נותנים לכמריהם. אבל אזהרתו ומסירת מודעתו של מכירי פעלו עלי באופן מתנגד לחלוטין, החלטתי לבלי השתמש בתואר ההגמוני, וגם החלטתי, להכעיס, לבלי דבר אל הרב ההוא צרפתית, כי אם דוקא אידיש, אלא שהאידישיות שלי לקתה הפעם הזאת, מפני שלהרב ההוא היתה אידיש אחרת, והיא: לאדינו. גימגמתי קצת לאדינו, והדגשתי בדגש חזק את התואר “רב” ו”רבי“. אבל מתוך שיחתנו הוברר לי, שהוא ראוי יותר לתואר “אימינאנס”, ואז החלפתי את תואר הכבוד שלו, והתחלתי לקרוא לו “אימינאנס”. הרהרתי בלבי: אפשר כדאי לקרוא לו “פטיש החזק”, זוהי מליצה, אבל גם “אימינאנס” היא מליצה, ואין ביניהן אלא שעל “פטיש החזק” קבע המנהג היהודי את חותמו, ו”אימינאנס" היא גוזמה קתולית. לא עברו ימים מועטים, והתחילו הכיתות באותו כרך מקנתרות זו עם זו, וכולן יחד עם המרא דאתרא, והמליצה הזרה “אימינאנס”, לא עמדה לו לאותו רב, בשעת דחקו. הגמון קתולי – משנתמנה נתמנה, ואין עדתו יכולה לחלוק עליו, מפני שאין להרהר אחרי האפיפיור, על כן הוא, באמת “אימינאנס”, אבל אין פפא ואין הגמון ליהודים, אלא יש “פטיש החזק”, ובא פטיש יותר חזק והולמו. הרי שהמליצה העברית, אפילו בגבהותה איננה מתרוממת כל כך מעל להמציאות, כהמליצה הנכריה¹². כך היה מעשה ביהודי אחד, – לא “מיניסטר” ולא “אימינאנס”, אלא שם מליצי אחר, זר בעינינו: “קירכענראט”. בעיר אחת במדינת באדין בגרמניה, הובא אלי כרטיס-ביקור כזה. טפסר שיש לו תואר זה בא לבקר אותי במלוני. בא טיפוס יהודי, פרצוף פנים עם החוטם, מאותם קלסתרי-הפנים של יהודי פרנקפורט דמיין, שפניהם דומים לפני קהילה שלמה. ככה היה גם מבטאו, וסגנונו הגרמני לעילא ולעילא אשר גם זהו סימן ליהדות. הוא בא אלי לדבר על לבי, לבל אעשה פירסום לציונות בעיר ההיא, שמא יעשה דבר זה “רשעות”. הבינותי הכל, אבל דבר אחד לא הבינותי: השם “קירכענראט”! איזו “קירכע” ואיזה “ראט”? האמנם יהודי זה משמש יועץ ב“קירכע” פרוטסטנטית? עדין לא ידעתי אז, ואך אח“כ נודע לי הדבר, ששם נהוג הדבר לקרוא לסינגוגה “קירכע” ולפרנס הקהילה “קירכענראט”. השם הזה נתקע בגרוני כעצם, לא לבלוע ולא להקיא. יצר הבלשן שבי, לימד זכות וטען. מה ההבדל? סינאגוגה אף היא מלה זרה, יוונית, ואם מותר לתרגם בית כנסת לסינאגוגה, למה לא יהא מותר לתרגם אותה “קירכע”? והסניגור הליברלי שבי, עמד גם הוא כפרקליט וטען: זהו דרך כבוד ושיווי זכיון, שאין מבדילים. אבל השכל היהודיי הפשוט שבי אמר: שקילו טיבותכם ושדי אחיזרי! חסד-לאומים זה חטאת, מפני שזה רמז, שהשם הפשוט והמוסכם סינאגוגה הוא טעון כיסוי, כמו למשל, הכינוי “איזראעליט” תחת “יוּדע” – שהשם איזראעליט” איננו רע, אך גם יפה, ויסודו בקודש, אלא שהכוונה, הגורמת להשתמש בו, היא רעה, מפני שהיא רומזת, שהשם “יוּדע” הוא שם מגונה וחרפה היא להיקרא בו, ועל כן מטים כלפי חסד, ומחפים על החרפה ו“צופנים את המרצע במרצוף”. עיקומים וציפונים כאלה גורמים, מצד אחד, לטמיעה, מפני שהפרנס דמתקריא קירכענראט עלול הוא להתחיל להאמין בעצמו שהוא באמת קירכענראט, ולהתנהג כקירכענראט, ולהפוך את בית הכנסת לקירכע בלי צלבים; ושנית סופו של רב זה, לעורר שנאה וקנאה, ככל חיקוי, שבעלי האוריגינל מואסים ומזלזלים בו, ורואים בו מעין הסגת גבול¹³. אינני יודע בדיוק, מה מצבם של ה“קירכענראטים” משלנו, בזמן המבול הנוכחי, שבא לשחת כל בשר וכל נשמה ואפילו כל גלגול יהודי וכל זרע שם בגרמניה. של המברקים והמכתבים והפיסקאות שבעתונים, והספר החום והספר השחור עדין לא נצטרפו לתמונה של חזות-הכל, להשקפה מקפת וכוללת את הצרות הגלויות והנסתרות, לפרטיהן ולפרטי פרטיהן, ואינם אלא תצלימים כהרף-עין חטף-קודאק. בכל זאת נקל לשער, שהשוט השוטף עבר גם על ה“קירכות” ועל ה“קירכענראטים” מישראל, ושממונם והריסותם וההתעללות בהם יותר נוראים, דווקא לרגל הזיוף המליצי וההתהדרות הכנויית! פרנס שסוחבים אותו “למחנה הריכוז”, לפחות יש לו מסורת וזכות-אבות, אם לא בדורות האחרונים, אז הקודמים להם היו הגרמנים סוחבים פרנסים לבתי המאסר בתוקף עלילות שונות. אבל “קירכענראט” אין לו מסורת כלל. כלום יש היסטוריה לזה, כלום הוא יודע למה התנפלו על ה“קירכע” שלו, שהיתה חלום קצר, שנגמר “בהקיץ” פתאומי. הראשון הוא דרמה; האחרון אפילו מילדורמה איננו, אלא רעש ומהפכה! לפני הרבה שנים ביקרתי את “בית המדרש” בווינה, כששני המאורות הגדולים רבי אייזיק הירש וייס ורבי מאיר פרידמן (איש שלום) הורו שם את שיעוריהם, זה בהלכה וזה במדרש. מעודי לא שבעתי חדווה רוחנית כזאת. פרקו של וייס היה ההיפך הגמור מהשיעורים הפלפוליים, שהייתי רגיל בהם מקודם. הרצאה בהירה, הגיון, אופק. המדרש של פרידמן היה שיר השירים של דמיון, הללויה של תמימות ומתיקות לירית. בשיחה פרטית שהיתה לי פעם עם ר' מאיר, שאלתיו, מדוע לא יקרא בית המדרש ההוא בשם “סימינר”. שני המורים האלה נקראו בשם “לקטורים”: אם “לקטורים”, וגם קרה שם כמה פעמים שבאו שמה תלמידי חכמים מחו“ל לקבל סמיכה (אני בעצמי הזדמנתי שם עם ה' זינגר מלונדון, שנסמך וחזר ללונדון ושמש ברבנות וזכה לשם טוב), מדוע איפה נגרע הבית הזה מהיות “סימינר”? על זה השיבני “לקטור פרידמן”, שהיה פיקח מצוין, בשאלה: למה אין אתה שואל, מדוע קוראים בגרמניה לבית מדרש סימינר, אלא אתה שואל להפך? התשובה היא פשוטה: נתביישו בהשם הטבעי, ויבכרו את התואר הזר. אבל יליניק-וייס-פרידמן מיאנו לשנות ממטבע שטבע העם (ילניק הוציא לאור, גם קונטרסים חשובים מאד, בשם “בית מדרש”, ורא"ה וייס המשיכם, ויוסף עליהם את “בית התלמוד” שלו). אמנם הסימינריות של גרמניה הביאו ברכה מרובה ל”חכמת ישראל“, למדעי היהדות; וכשהגיעה עכשיו תקופת הירידה, לא הועיל להן השם היפה בימי עברה, וגם עליהן עברה הכוס. לפונדק לא אחד נזדמנתי בנסיעותי עם משולחי מיר, שנפגשו יחד עם משולחי הסימינריות. זהו מה שקוראין בארצו של היטלר “גלייכשאלטונג”. זוהי במידה ידועה, התרת השאלה הכלכלית אליבא ד”סובייטים“: לא שהעניים יעשו אף הם עשירים, אלא להפך, שהעשירים ייעשו אף הם עניים. הכל עניים, ואין שום הבדל בשאלה עוד. ואחרי שהושווינו בכיס, אפשר שנושווה גם בשם? ניעבד שלמא, ואנחנו והם נטייל בגן עדן של צדיקים בעולם הזה. זאת היתה הרוח הכללית בהפגישה המשיחית הזאת. התחילו לחשב את חשבון הסיכויים. צירפו חד אל חד לא רק את הישיבות ואת הסימינריות, אך גם את הקרנות, את הקופות את המפעלים וכו' וכו‘, אלה שכבר באו, אלה שהם בדרך לבוא, ואלה שעדיין לא זזו ממקומם, אבל מכינים את עצמם לבוא למצולה זו שאין בה דגים, למשבר זה, שנעשה קבוע, לרעבון זה, שמצרצר מכל פינה! אחווה-לצרה זו, שותפות הכרחית זו, מזכירתנו “מעשיה” קטנה מהונגריה. מעשה ביהודי מפורסם אחד, פלוני ולוי הוא, נודע בשערים כאחד מגדולי הבורסה בבודאפסט: הימים ימי מגיפת שינוי השמות בהונגריה, וכל יהודי שהיתה הברה אשכנזית בשמו, ומניעה גדולה להתכחשות ולטמיעה, הלך ושינה את שמו לשם הונגרי; ומכיון שאדם רשאי לבחור לו שם, הריהו נוטל מן המובחר, ונתרבו בישראל ממבחר השמות ההונגרים המיוחסים – ומחלביהם. והלך האיש מבית לוי, ושינה את שמו מלוי ללוטפוי, ופירסם שלש פעמים בחלק המודעות של עתון המלכות כדת, והכל שריר וקיים. נסתלק לוי אחד מן העולם, ועל מקומו בא לוטפוי המאג’יארי החדש. והיה שם בהיקפה של הבורסה יהודי עני, בלוך שמו, והיה מתפרנס בדוחק מסרסרות קטנה סביב להבורסאים הגדולים, וביניהם היה משתכר לפעמים איזה פרוטות גם מאת הבורסאי הגדול לוי, שבין כך וכך היה ללוטפוי. והמסכן בלוך לא ידע, וכאשר פגש אותו בשער הבורסא, הקדים את פניו כדרכו בברכה: צפרא טבא, אדון לוי! אבל לוי הפך את פניו ולא החזיר לו שלום. אמר המסכן בלבו: וודאי היסח הדעת במקרה. עשיר וטרוד. נתכוון ביום המחרת, כשפגע בו עוד פעם, – צווח עליו ככרוכיה: צפרא טבא, האדון לוי! – אבל גם הפעם לא זע ולא השיב לוי דבר. “דין עסק ביש”! כנראה לוי כעס. ולא מלתא זוטרא היא דא לסרסור עני שמפסיד חלק מן הפרורים שהוא מלקט אצל העשירים. החליט העלוב להתאושש, לגשת אל העשיר ולברר את הדבר. כאשר נפגשו עוד הפעם, נגש בלוך העני אל לוי העשיר, ואמר לו: אדוני ה’ לוי. אינני יודע מה פשעי ומה חטאתי שהעלמת עיניך ממני. זה פעמיים ברכתיך, ואתה כמסתיר פנים ממני! – “לא ברכתני” – “כיצד? פעמים קראתי לך צפרא טבא, אדון לוי, ובפעם האחרונה הרימותי את קולי עד שנעו אמות הסיפים”! – “כן, שמעתי, אבל אתה קראת להאדון לוי, ואני אינני לוי, אלא לוטפוי, שלש פעמים פורסם שמי החדש בעתון”! – בלוך הרכין ראשו, ויתחנן: “סליחה! אלף פעמים סליחה! באמונתי, לא ידעתי, לא קראתי את העתון, לא שמתי עין במודעות”. “אבל מכאן ואילך תדע” סיים ה' לוטפוי את דבריו, וברית חדשה כורתה. מאז והלאה, נתכוון בלוך לדייק בשמו החדש של מגינו ומשגבו. לימים פגע בו עוד הפעם בשער הבורסה, שינן את לשונו ונתן תבל בנעימת קולו וקרא בכוונה עצומה: “צפרא טבא, אדון לוטפוי!”, והיטה אליו זה ראשו, ובלעג מר על שפתיו אמר לו: “יכול אתה לקרוא לי שוב לוי, כמאז, כי הנה ירדתי מנכסי ברדת השער נעשיתי שוב לוי כאז!” ככה יכולים אנו בעוונותינו הרבים, לחבר, כהקדמונים שלנו, את התורה עם החוכמה, את ה”משולחים" עם הפרופיסורים, ולשוב ולקרוא להסימינריון – בתי מדרש או ישיבות. הפרופיסורים יאמרו ש“הגיעו לתנאי כלכלה בלתי אפשריים”; והמשולחים יאמרו, ש“אין אף מזון סעודה אחת”. רואה אני את סגנון המשולחים מסגנון הפרופיסורים, אך מפני דבר אחד יאחזני שער: שמא ישמע הריפורטיר, שהפרופיסורים והמשולחים נתחברו, והכריז באותיות ענקיות על החזית המאוחדת החדשה ועל ה“התקפה” של בעלי מלחמות הללו – וחרד כל העם אשר במחנה, ובאחרונה, יעשה גם העם “חזית” להיקהל ולעמוד על נפשו בפני ה“התקפה”. זה הכלל: כל שפה צריכה למלח ותבלין משלה. “נהר יוצא מעדן” העבר שלה להשקות את שדמותיה. התנגדות מוחלת למליצה היא שטות. מפני שאין לך כלי מחזיק ברכה לתרבותו של עם מן הספרות העתיקה שלו. צריך להתנגד רק להפרזת המליצה. אם שוללים מאת השפה את המלח ואת התבלין שלה, וכידוע, “אין הטבע סובל את הריקנות”, אז ממלאת השפה את חסרונה ע"י מלח סדומית ומיני תרגימא דאתיין מרחוק, מן הרקק הזה נברא הז’רגון החדש – כמו שבני אמריקה, כשנגזרה עליהם גזירת נזירות מוחלטת, גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה, שלחו לשונם ללקק כל מיני מים מרים ומאררים ולשתות כוס רעל, והיו להם המים הזידוניים תחת נטפי היין הטוב, שנאסר להם, עד שצריך היה לשוב אל היין, רק בתנאי שלא יפריזו על המידה. השפה צריכה לקלוט את הטוב והיפה גם מן החוץ, אבל הכל תלוי בטעם ובמידה, ובכל האופנים למולדת בית השאת והיתרון לפני ילדי נכריים. וצריך לעצור את מגפת המליצה החדשה. אם מנהג טועה זה של חרם כנגד מליצות עבריות וגיבוב מליצות ילך ויתרחב, אז מי יודע, אם לא נגיע לכך, ששפתנו תתפרק את מליצותיה משפע ספרותה העתיקה, והספרויות והעתונים הזרים יינקו מטובם ויתעשרו מפסולתם, ונראה עוד הפעם את החזות הקשה, שחקירת דקדוק שפתנו וההתחקות על עתיקות ארצנו היו למקצועות חביבים על חכמי העמים, שעשו בהם גדולות, ונחלתנו נהפכה לזרים, ואנחנו אך מתחילים לעסוק בהם. שובו ונשובה את הבארות אשר סתמנו, נחתה ונחשוף את שפוני טמוניהן, זה ראש פינה בעבודת התחיה שלנו, עבודה שיש בה בנין האומה בעצם הוויתה ובאמיתת אופיה. ומובן שבראש העבודה הזאת צריך הבורא ניב שפתיים, ועד הלשון העברית, לעמוד – ביצירת מלים חדשות לפי טעם השפה (דבר שהוא עושה בשקידה רבה), וגם לעמוד בפרץ התבוללות המליצה והחיקוי בלשון.

מבעיות הלשון העברית

בכל העמים ניתן לראות, כי צורת הלשון כולה עולה, שוקעת, מתפתחת, מסתלסלת, מסתאבת יחד עמהם. על כן מראות הלשונות את רוח העמים, את מזגם ותכונתם. הלשון הצרפתית, למשל נותנת בהחלט להכיר את הכרעת רוח הלאום כלפי רוח היחיד. ישווה נא מי שיודע אף מעט בטיבן של הלשונות, את הגרמנית בבחינת חופש התרגום, בגיבוב המלים הנכריות ועוד, והכיר בה את האינדיבידואליזמוס לגבי הצרפתים, אשר קיבלו את אוצר מליהם ואת הכתיב שלהם מוועד החכמים, מהאקדימיה, יען כי הם מרוכזים. הלשון האנגלית, למשל, מראה התאמה מפליאה אל אופיו של העם הזה, שבלא אונס מחוץ הוא מחזיק בכוח המסורת את אחדות הכתיב של המלים, למרות שינויי מבטאן לאין כללים קבועים – כנימוסי הארץ היא, שאינם מבוטלים אלא הולכים ומתרקעים שיכבה על גבי שיכבה. חוץ משאלת הסגנון, עומדת וקיימת עוד שאלת הלשון עצמה. רבים מיודעי עברית שלנו, ביחוד הזקנים והמחמירים שבהם, מתקוממים לחופש החידוש וליצירת מלים לצורך ושלא לצורך. כועסים הם על בניני השמות והפעלים הנועזים והקלוקלים, הנעשים ביחוד בארץ ישראל – במקום, ששם שימוש הלשון בשוק הוא לפעמים קודם לחקירה מתונה ועמוקה; כן גם בלשון השוק גם בלשון הספרות. אבל אין לכחד, כי הרחבת-גבולות כזאת היא הכרחית ללשון. הדרך: כיצד מתחברים ומתקשרים המושגים זה בזה, וכיצד הם מתפרדים ומתבדלים זה מזה באופן נוח וקל להבין להעם המשתמש בלשון זו, וכיצד תבוטל הוראתן הנושנה של מלים ידועות, והוראה חדשה תינתן להן – דרך זו לא ניתנה להתוות מראש, אלא הולכת ונסללת מתוך חוש לשוני פנימי. יצירת הלשון, המתבטאה בהכרה מוסיפה והולכת, היא מוטבעת לא תמיד במלים חדשות מיוחדות, אלא יותר מזה היא מתגלה בחידושים ובהרחבתם של שיתופי רעיונות הקודמים למלים. קיומו של מושג איננו תלוי כלל במלה שמסמנתו. רוב השיטות הגדולות מעידות על זה, שיש בהן מושגים אשר רק אחר זמן ימצא להם מילול טכני. צד עיקרי אחד הוא – הלשון בפני עצמה – ההוראה הראשונה והקדומה של המלה, אבל לא פחות עיקרית היא גם ההוראה האחרונה, שמייחסים לה. הצד האחר הוא – זיקת המלים לציון הרעיון. ציון הרעיון או האידיאה, ביחסה להחיים, גם היא בעלת התפתחות ועל כן ההכרה הולכת ומתפתחת, וזוהי, בעיקר, מה שאנו קוראים בשם “יצירת הלשון”. התפתחות זו שולה את המיוחד מן המשותף ומושה את הפרט מן הכלל, אשר בו היה נבלע, ועל ידי זה נבראים מושגים חדשים, וכשהם יוצאים לאוויר העולם, הם תובעים בגדים או סימנים. נמצאת למד, שיצירת הלשון הולכת בד בבד עם התפתחות ההבחנה בדעת ובהסתכלות. והנה, כל הימים שהבריות עסקו בלשון העברית כעסוק באוצר יקר ראוי לכבוד ולטיפוח, לא יכול שום רעיון לעלות על לב איש, כי יש יום – ונאנסו לחפש מלים חדשות, או הוראות חדשות במלים ישנות. הדבר הזה לא יכול לעלות גם על דעת אלה, אשר יצרו בלשון העברית, בימים הראשונים לפריחת ספרותה החדשה, פעלי מלאכת מחשבת בדרכה. אלה היו אבות מלאכה מפליאים של כילול ותיאור. אבל, מאז שבה הלשון העברית לתחיה, מן ההכרח היה להסתלק מן הטהרה הזאת. הן יש צורך לנו בשמות לכל דבר: לכל הדברים הנמצאים, ולכל המושגים של החיים החדשים וזהו אות לטובה: שאנו צריכים למלים, משמע, שמושגינו הולכים ומתרבים ומתפתחים! להעמקת פתרונה של שאלה זו, אני אנוס לנטות מעט הצדה למקצוע הפילולוגיה, יען כי זהו אחד מהדברים שהתפתחות תחיית ספרותנו העברית תלויה בו. כשעלה במחשבה לפני אחד-העם להוציא אנציקלופדיה עברית “אוצר היהדות”, חשבתי אני, בעניות דעתי, וזוהי דעתי גם עתה, שעם כל הברכה והשפעה והתועלת הרוחנית של אנציקלופדיה יהדותית, שכולנו נשמח עליה בכל לב, בא מועד לחבר ולהוציא אנציקלופדיה כללית בעברית, כי החייאת השפה העברית צריכה להיעשות בכל ענפי המחשבה האנושית. ואם חכמי ישראל בארצות המערב, שכתבו בלשונות הארצות, אשר בהן ישבו, היו כותבים אך על יהדות, דבר זה היה מובן וטבעי, יען כי המקצועות הכללים עובדו על ידי אחרים בלשון המדינה, וחכמי ישראל עסקו רק במקצועם המיוחד, והוא מקצוע היהדות. לא כן בתקופת תחייתנו, כשאנו מסתכלים בשפה עברית כמו בכל שפה חיה אחרת, אנו צריכים לכתוב על הכל, כמו שהסופרים בשפות אחרות כותבים על הכל, והקוראים מוצאים הכל מוכן לפניהם בלשונם הם. משפט הבכורה צריך שיינתן לענינים יהודיים, כמו לענינים גרמניים באנציקלופדיה בשפה גרמנית וכו‘. אבל לא להוציא לגמרי מן הכלל את העולם הכללי ועניניו ומדעיו, ולהצטמצם אך ורק בתחום היהדות, ולהניח ללשונות אחרות את כל השאר. אנו צריכים, – חשבתי ואני חושב עוד – להרחבת האופק ולא להגבלתו. הספרות צריכה להיות דוגמת האוניברסיטה העברית – הכל בעברית, מקום בראש למדעי היהדות אבל רק בראש – ולצידם כל המקצועות והמדעים. אחד-העם חשב אז אחרת. הוא חשב, שאין לנו כוחות מספיקים, לא בין הסופרים ולא בין הקוראים די הקם בנין תלפיות כאנציקלופדיה כללית על צד השלימות, ובאנציקלופדיה גרועה לא רצה. גם זו גם זו לא עלתה אז בידינו, כי הדור אז לא הוכשר לכך. אבל, כמו שאמר המשל הקדמוני הרומי: “בדבר גדול גם הרצייה בעצמה היא דבר גדול”. זה לא היה חילוק דעות, אלא הבדל במדרגות הבטחון. סבור הייתי שיש קהל מוכן, מעט מעט יתרבה; ואם אין לנו עדיין בעלי מקצוע גדולים די הצורך, טוב שנעשה מפעל, לוא גם לא יהיה בפעם אחת בתכלית השלמות, משלא נעשה מאומה. וצריך אני להעיר, שיותר שהתעניינתי בזה מצד נחיצות הפצת המדעים, התעניינתי בכך מצד נחיצות השלמת הלשון העברית החיה, שהיא קודמת לספרות; ואיש לא הבין את הדבר הזה כאחד-העם, אלא שהוא רצה להקדים יהדות לאנושיות – דבר שיש לו גם כן נימוקים חשובים. משל קצר יספיק להסביר את הדבר. הגע בעצמך, שהסופר העברי הגדול, גאון טהרת הלשון וצחותה, אברהם מאפו, היה רוצה להזכיר בדבריו את הפרח ה“גענזעבלימכען” הצנוע או את הפרח ה“בערגאסטער” הנאווה, או את ה“וואונדערבלומע” הנהדרת, או את ה“קאמיללה” הנותנת ריח, או את ה“זאננענבלומע” הקשה, או את ה“גיאורינה” נוצצת הצבעים – מה היה עושה? הוא היה אנוס להעלים מאת הקורא את מה שעלה במחשבתו, ולאמור די בשם כולל, כמו “פרחים”, “ציצים” “ניצנים”, או היה כותב “שושנים”, “חבצלות”, “פיטורי ציצים” וכיוצא בזה מן ההכללות או הנטיות הצדה. מובן שראשית תפקיד כל לשון הוא – לא לערפל ולטשטש, כי אם לברר ולהבליט. אדם הראשון, קודם להתפתחות חושיו – איננו רק “מסתפק” במועט של שמות צבעים, אלא גם איננו צריך ליותר. יען כי איננו רואה יותר מן הלבן והשחור, האדום והירוק והצהוב; וכן גם איננו רואה יותר מפרחים, בכלל, ושושנים וחבצלות בפרט – ועל כן מספיק לו המילון הישן, די והותר. אבל האדם המפותח רואה מאה פעמים יותר, ובכתבו עברית הוא בא במשעול צר גדר מזה וגדר מזה; הוא רוצה לכתוב או לדבר, כמו שהיה כותב או מדבר בכל שפה אירופית חיה, וכל מה שהוא רואה בעיניו או מהרהר בלבו הוא רואה הכרח בדבר לקרוא לו שם, אלא שהצחות מעכבתו. ומודה אני שכל אחד מאתנו מתקשה, אם לקרוא ל“גענזעבלימכען” – “פרח אווז”, ל“בערגאסטער” – אסתרת הרים“, ל”וואונדערבלומע" – “ציצת זוהר” או “פרח פלאים”, ל“קאמיללה” – “כמילה”, ל,זאננענ בלומע" – “שמשית או “חמנית”, לגיאורגינה” – “עובדת אדמה” או “אדמנית”. אנו מתקשים, אנו כוברים בכברה ומניפים בשלש עשרה נפה מהתלמוד וכו’ ויש שאנו דולים פנינים ויש שאנו מעלים חידודי חרס; אבל בעלי הצחות שקדמו לנו – צריך לגלות אמת זו פעם בדברים ברורים – היו דולגים בקלות ראש על הדברים האלה, יען כי לא האמינו באפשרויות פיתוח הלשון עד למדרגה אחת עם כל הלשונות החיות של עמים בעלי תרבות, אך רצו לשמור אותה בתור שעשוע וצעצוע, ובזה נשארו אדוקים וכפותים בשיעור ידוע להשקפתם של המתבוללים וכיבודם האלילי לגבי השפה העברית בגדר היותה דבר קדוש ועתיק יומין. מובן, שאין דעתם של אוהבי העברית, המורכבת משברי פסוקים, נוחה מהעברית החדשה. אין זאת המקרא! אברהם מאפו כתב בלשון המקרא! אבל מאפו היה קורא לפרחי אווז ולאסתרות ההרים “שושנים וחבצלות”. לא היו למאפו דברים קיימים בטבע, בלתי אם הדברים בתנ"ך, על כן כתב בלשון המקרא. רבים מאתנו מהשרידים אשר שרדו מתקופת ההשכלה רגילים היו לכתוב גם הם פחות או יותר בלשון המקרא; אבל אין אנו רוצים בזה, יען כי אין אנו רוצים לכבוש אף רושם אחד, אף קוצו של יוד אחד בתיאורנו וסיפורנו מן הטבע והחיים, מן המראות והמעשים בלא מלל אותו. הכל צריך להיקרא בשם ולהיסמן בדיוק, כבכל לשון חיה אחרת. מאליו מובן, שאוצר הלשון כולו, בשלימותו, עד כמה שיספיק, צריך להיעשות למלאכה ולהימסר לשימוש. אחרי אוצר לשון המקרא יבוא אוצר הלשון הגדול של המשנה, של הגמרא, של הספרות התלמודית ושל ספרות ימי הבינים עד הזמן החדש האחרון, כשאין למצוא את המלים המבוקשות כל עיקרן, צריך ליצור אותן בהרגשת אחריות גדולה, בהרגשת לשון דקה, על ידי בקיאות בהרבה לשונות, וברוח הלשון עברית ובטעמה.

דוגמאות מ"המילון הלכסיקוני

של הלשון עברית"

(א) משורש עוף נמצא שני משקלים בעתיד מבנין הקל: ויעַף וַיָעָף, ועל זה כתב הר' דוד קמחי (ספר המכלול דפוס ליק תרכ"ד דף קז) וזו לשונו: וכשתהיה פ“א הפעל או למ”ד הפעל אות גרונית או רי“ש יכבד על הלשון לקמוץ פ”א הפעל והשיבוהו פת“ח… כמו ויעף דוד (שמואל ב' כ“א, ט”ו)… אבל ויעָף אלי אחד מן השרפים (ישעיהו ו‘, ו’) להבדיל בינו ובין ויעף דוד שהם שני ענינים. עד כאן לשונו. (וכעין זה כתב הרד"ק גם בפירושו לישעיהו ו'), והסכימו לדבריו רבים מהמדקדקים האחרונים. אבל כשנזדקדק בדבר נמצא כי אמנם כשלמ”ד הפעל היא אות גרונית אז הקמץ שלפניה נהפך לפתח כמו ותנַח עליהם הרוח (במדבר י“א, כ”ו) ודומיהם, אבל כשפ“א הפעל אות גרונית הננו מוצאים את הקמץ קיים כמו ותָחָס עליך (שמואל א‘. כ"ד, י’) והכפולים ותָעָז ידך (שופטים ג‘, י’) ויָהָם את מחנה מצרים (שמות י“ד, כ”ד), ואין חילוק בדבר הזה התלוי המבטא בין שתי גיזרות הללו, ולפי זה ניקוד ויעָף בא כהלכתו. ואולם גם ניקוד מלת ויעַף דוד בפתח אין בו כל זרות, כי המלה הזאת איננה מגזרת ע”ו; עוף, כי אם מגזרת ע“י עיף (וכן הוראתה, כמו שהעיר כבר הרד"ק שם ), ונמצא העבר ממנה כי עיפָה נפשי להורגים (ירמיה ד', ל"א), והעתיד ממנה ראוי להיות יעיף על משקל גיל יגיל (משלי כ“ג, כ”ד) ועם וא”ו ההיפוך משפטה להיות ויָעֵף כמו ויָגֵל כבודי (תהל' ט"ז, ט'), והסגול מתרחב לפתח כמו ותעַד בהם (נחמיה ט', כ"ט), ויעט בהם (ש“א כ”ה, י"ד) המלה האחרונה הזאת שרשה עיט, וקשה להכריע אם היא מבנין קל או מבנין ההפעיל). (ב) בביאור המלה “סולת” יש תוהו ובוהו בין המבארים ומחברי המילונים הסומכים עליהם. מענינה במקרא נראה, שהוראתה הקמח הדק והמובחר, וכן מבור במילונים, וכן היא משמשת בלשון. אולם מן המשנה באבות “נפה שהיא מוציאה את הקמח וקולטת את הסולת” נראה ההיפך שהסולת עבה יותר מן הקמח, וכבר עמד על זה פירסט בהקונקורדנציה שלו וכתב וז“ל: והמובן קמח דק (פיינעס מעהל), ולדעת רד”ק קמח שהוא טחון טחינה גסה, וראייתו ממה שנאמר במשנה נפה שהיא מוציאה את הקמח וקולטת את הסולת, אכן מהמדרש ויקרא רבה (נמצא גם בירושלמי יומא פרק א, הלכה א) נראה ההיפך, ששם נאמר קמח דק מחית סלע. ובכל זאת לא תירץ את השאלה אלא בילבל אותה עוד יותר. ואולם גם הקמחי, אשר עליו אמרו בצדק שקמחו סולת (האדומי בספרו מאור עינים חלק אמרי בינה פ' ל“ה ובמצרף לכסף מ”א פ“ב ורי”ש נורצי בספרו מקדש יה) בפעם הזאת לא הביא לנו סולת. הפרופ' קאמפף בסדורו שיח יצחק הגיה את המשנה באבות: וקולטת את הפסולת במקום וקולטת את הסולת, ההגהה שלכאורה היא מחודדת, אבל רק מחודדת ולא אמיתית, מפני שאם כן מה בין משמרת לנפה? הן אמנם הרב המגיה חשב למצוא הבדל ביניהן באמרו כי בשמרים נמצא עוד מעט יין והסובין אינם שווים כלום, אבל באופן זה חסרה מידה שלימה, והיא תכונת התלמיד אשר את הטוב יקבל ואת הרע יזרה הלאה. גם בענין התדמות המלה הזאת עם לשונות אחרות מלשונות בני שם נמצא קושי. כי הוראת המלה בערבית (גיזיניוס בספר המלים שלו שורש סולת) היא גרש (גריטצע) משורש סלת שהוראתו פיצול וקליפה (אבשעלען, ענטבלאססען), ונמצא השורש הזה גם בתלמוד בהוראת בקוע: השתא סלותי מסלתינן (ביצה י"ט), ומאין זה ההבדל בין שתי הלשונות הקרובות האלה? כדי להבין את המלה כהלכתה צריך לשים לב אל ענין הטחינה. גרגרי התבואה מורכבים מחלקים שונים: תחת הקליפה העליונה הנותנת לנו את הסובין נמצאת שדרה דקה אשר הקמח נולד ממנה הוא מזין יותר בהכילו הרבה מיסוד החלבון, אבל הוא כהה קצת במראהו, והקמח הלבן ביותר אעפ“י שאיננו מזין כל כך בא מהחלק הפנימי של הגרגר המכיל רק עמילן. ברם, בני האדם הנותנים את לבם אל המראה היו מבכרים תמיד את הקמח הדק והלבן אעפ”י שאיננו מבריא כל כך את הגוף, והמציאו דרכים שונות לבער אותו מן החלקים העכורים. אחד מהדרכים האלה הוא שהם משנים את הגרגרים לגרש ע“י טחינה גסה, שעל ידה הם מסירים מהם את הסובים והקמח שתחתיהם, וישאר גרש המכיל רק את העמילן או הקמח הנקי, והגרש הזה, אחרי הרחיקם ממנו ע”י אמצעים שונים את שאר החלקים, אז הם חוזרים וטוחנים אותו עוד פעם לקמח דק ומבריק בלבנוניתו. ובכן סולת מורה בראשונה על הגרש העבה הנשאר אחרי הטחינה הראשונה, כמו בלשון הערבית ויהיה גריטצע – סולת. והקמח הנקי והלבן העשוי מן הגרש הזה ע“י טחינה שניה נקרא בשם קמח סולת (בראשית י"ח, ו') והוראתו: קמח הנעשה מן הגרש או הסולת (לא כדעת פירסט בספר המלים שלו ששני השמות האלה הם כעין ביאור זה לזה, אפפאזיציאן), ורק ברבות הימים קיצרו את השם הכפול ואמרו “סולת” תחת “קמח סולת”, ואם כן יש למלת סולת שתי הוראות: (א) הגרש בעצמו, ואליו כיוונו במשנתנו באבות, ואין בינו ובין השם הערבי ולא כלום, ו-(ב) קמח הנעשה מן הסולת, ולזה כפי הנראה הכוונה בכל מקום. ואחרי העיון מצאתי שכל זה כבר פורש בדברי רש”י על הגמרא (מנחות ע"ו): העומר היה מנוקה בשלש עשרה נפה וכו' תנו רבנן: בדקה בגסה בדקה בגסה (והתוספתא פ"ח מפורש יותר: בדקה שתהא קולטת את הסולת ובגסה שתהא קולטת את הסובין), ואלו דברי רש“י: ובתחילה היו מניפין בדקה שהיתה קולטת הסולת (רצונו לומר: הגרש) והסובין והיה הקמח (ר"ל הכהה) הולך לעבר הנפה כמנהג גרוסות ואח”כ נותנין אותם בגסה שקולטת הסובין שנשתיירו בסולת (ר"ל בגרש) והגרוסות כעין קרטון שממנו הסולת (ר"ל קמח סולת) נעשה היה הולך לעבר הנפה… ןחוזרין וטוחנין הקרטון והגרוסות והוין סולת (ר"ל קמח סולת). זכינו איפוא להון של שמות ופעלים: גריטצע – סולת; פיינמעהל – קמח סולת; פיינעס מעל זיעבען – סַלֵת; אבשאבען – סַלת; צערשניידען – סַלֵת (קצץ חתיכות וחלק) האלצעשפענע – סילתין, עצים מכותתים כעין קנה מחסס, עיין בספר ערוך השלם; אויסוואהל – סולת; select – מסולת (ספרי דברים פ' כ"א) מן הברורים שבכם מן המסולתין שבכם ועוד ועוד. (ג) הח' דוקעס בספרו בייטראגע ח“ב דף צ”ח מביא את דברי הרד“ק בפירוש לתהלים נ”ח י‘, – וז“ל: יבינו יפרחו וכן במשנה: הסיאה והאזוב משיבינו. והנה דברים כאלה אין במשנתנו, אבל נמצאים בתוספתא מעשר ראשון כ”א הוצאת צוקרמנדל עפ“י כתב יד ערפורט הסיאה והאזוב משיכינו, וכפי שהעיר המו”ל בכת"י ווינה הנוסחה משיבינו. פירוש המלה “משיבינו” הוא כמו משיגרעו, משיתנו גרעינים, מפני שפירושה של המלה בין או בנתא – גרעין (קארנכען פאן געטריידע): שבעה ביני כמונא (שבת ס"ז), פירוש: ז’ גרגרים כמון, וכמו זה: או בבינתא לא משכחת ליה (בבא בתרא י"ח): פירוש: הזרע שעל הירק בעת שנעשה קשה ועוד ועוד. אבל קשתה על מעתיק כתב היד הנ“ל הבנת המלה “משיבינו”, וימר את הבי”ת בכי“ף, ויצא לו “משיכינו”, ובדפוסים שלנו הגירסא משיניצו, מפני שגם המלה “הכינו” לא הבינו. באמת, אין זאת לא פריחה, כמו שתרגם הרד”ק, ולא הכנה, אלא קארניג ווערדען, קאֶרנכען טרייבען – תרגומו העברי: הבין, ואעפ“י שהמלה בעיקרה איננה עברית (לפי דברי בעל ערוך השלם היא מלשון פרסים), אבל נתנו לה צורה עברית, ולחינם השמידוה המגיהים הטועים. (ד) – פטוֹמאינים – בחימיה, היסודות הארסיים המתהווים לרגל התפרדות הגופים האורגניים, מונח מדעי. מקובל בכל השפות. ראיתי כמה מהמעתיקים חיפשו לתרגם את השם הזה ע”י סיבוך-מלים, ולא שמו לב, שהשם בעיקרו הוכנס לספרותנו ע“י חכמי התלמוד. ירושלמי תענית פ”ד ה“ה: אתיין טעונין רישיה (דבר כוכבא) גבי אדריינוס אמר לון מאן קטל הדין א”ל כותייא אנא קטליה א“ל חמי לי פטומייה אשכח חכינא כרוכה עליו¹⁴. והנה הערוך (ערך פטם) פורש גיד, ונמשך אחריו הפרופ' לוי בספרו “נייהעברעישעס ווערטערבוך” (ערך פטומא) וכותב קצת פלפול “אייגענטליך קנאָפף, אייכעלפארמיגער… מפני שרצה לגזור הוראת המלה ממלת פיטום. רק בעל קרבן העדה כמתנבא יפרש: הראו לי גופו ויש אומרים גידו, והראשון נראה לי. ואמנם אך המפרש הזה כיוון אל הפשט הנכון, כי המלה פטומא ביוונית פירושה: גוף מת, ואדריינוס רצה לראות את הגוף המת של בר כוכבא, ונחש היה כרוך על הפטומא, כלומר על הגוף המת; ויכולים אנו גם כן להשתמש בכל המלים שנגזרו מהמלה פטומא בלי פאראפרזות יתירות, כמו שנתקבלו בכל השפות ממקור הלשון היוונית, שסיפקה את המלים לתוך המונחים המדעיים. (ה) מַכתֵּב-מַכתֵּבה – מהמלים שנתחדשו בא”י – מַכתֵב – גריפפעל, אני מהסס עליו, המשקל מַפעֵל בעברית מורה עפ”י רוב על הכלי אשר יכין איזה דבר או אשר יעשו בתוכו איזו מלאכה, כמו מכתש מצרף, מרזח וכו‘, ואינני יודע לאיזה צורך תיקרא מלה חדשה בעד גריפפעל. גריפפעל הוא בעברית חרט, כלי חד לפתח בו פיתוחים. ועומת זה נכון לקרוא את שלחן-הכתיבה עם כליו והמגירות שבו בשם מַכתֵּב. (ו) אחד הפעלים המוזנחים בשפתנו הוא הפעל “עפל”. ויעפילו לעלות אל ראש ההר (במדבר י“ד, מ”ד) פירש רשי"י לשון חוזק, ומזה נגזר השם “עופל” שבישעיהו (ל“ב, י”ד), כי פתרונו מבצר חזק, והר’ אברהם אבן עזרא פירש שהוראתו הר וגובה, והוא מגזרת עופל ובחן (שם), והטעם שעלו אל העופל. אם נפסוק כהראב“ע אז צריך להגדיל את הוראת ההעפלה להעליה בהרים (בערגשטייגען), ויהיה בערגשטייגער – מעפיל, וכלל ההגדרות – ומספרן רב – הנוגעות לעיקרי מקצוע העליה בהרים אפשר לגזור מן הפועל הזה ע”י נטייתו לכל משקל ונטיה. אבל נראים לי יותר דברי רש“י, וזה הטעם: לפי כלל השרשים הנרדפים בשפתנו. שרשים רבים שהונחו על איזה פועל, ועל ההיפך מול המכוון לא הונח שורש אחר רק נעשה חילוף מצב האותיות, כמו שורש סלף: ההסרה מהדרך או מהדבר הישר (ויסלף דברי צדיקים, שמות כ"ג ח'), לעומת השורש פלס, פירושו שום למישור את כל המעקשים העומדים לשטן על הדרך או על הדבר הישר (פלס מעגל רגליך, משלי ד' כ"ו); השורש לחץ, הוראתו סגירת כל מבוא בפני מישהו או משהו לבל יוכל לפנות לאיזו פינה שירצה (וגר לא תלחץ, שמות כ"ג, ט'), לעומתו השורש חלץ, הוראתו יציאת הנלחץ ממסגרתו ומצרתו (צדיק מצרה נחלץ, משלי י"א, ח'); השורש שפט, ולעומתו השורש טפש, וכן השרשים חלק – לקח, חתם – מתח, דבק – בדק, חמל – לחם וכיוצא באלו (עיין מה שהאריכו בזה רבי שמחה פינסקר בספר “המבוא להניקוד האשורי” ור' משה רייכרסון בספר “חלוקת הנקוד”). על יסוד זה, קרוב לשער, שרש”י סמך את השורש עפל להשורש עלף, שהוראתו התחלשות (ותך השמש על ראש יונה הנביא ויתעלף, יונה ד, ח), לעומת זה עפל במשקל ההפעיל הוראתו התחזקות והתאוששות, אמנם הראב“ע כתב על הפסוק ותכס בצעיף ותתעלף (בראשית ל“ח, י”ד), שענינו משרש עטף בחלוף דטלנ”ת, וכן אצל יונה ויתעלף גם כן פירושו ויתעטף. מזה מובן שגם בהוראת השורש עלף צריך היה לחלוק על רש“י, ולא יכול היה לפרש כמותו את השרש עפל שאין לו שום יחס אל עטף, לפיכך, הוצרכו לסמכו אל עופל, שעל ידי זה תוגבל הוראתו. מהנכון להכריע כרש”י, והרי לפנינו יכולת-שימוש רחב בעד השורש עפל, לא רק בבנין הנמצא, אלא בכל הענינים ובכל גווני המושג להגדרות שונות במקצוע הופעות הכוח. (ז) בס' “מלאכת החשבון” (שיצא לאור לפני הרבה שנים בא"י) מצאתי מונחים חדשים במקצוע זה על צד הפוריזמוס הקיצוני. בניגוד לנטיית החידוש הקיצוני. איינע צוזאממענגעזעטצע צאהל, הוא מתרגם: מספר נבנה, איינע איינפאכע – מספר תמים. המונחים האלה אינם ידועים ואינם מובנים, ואינם כמו שצריכים להיות: דבר והיפוכו, כי מי יאמר לנו שהתמים איננו נבנה מחלקים? בית הוא תמים אעפ“י שנבנה מחלקים. התארים מרכב ונפרד כבר השתמש בהם ר' חיים זליג סלונימסקי בשנת תקצ”ד (1834), וכל מחברי הספרים בחכמת החשבון ולמה נשנה את הנושנות הטובות בשביל החדשות הגרועות? כן גם שינה את השמות “מרובע” ומעוקב“, שמשתמשים בהם כל המחברים במקצוע זה מדור דור, וקרא לראשון “קוואדראט” (תיתי לו, שכן הוא השם בכל השפות האחרות, ועל כל פנים את השם הזה יבין כל קורא), ולשני – גב. החידוש והשינוי למה לן? מרובע הוא קוואדראט בוודאי זה מאלפי שנים בתנ”ך (“אמה ארכו ואמה רחבו רבוע יהיה”) חמש מאות בחמש מרבע סביב, (יחזקאל מ"ה, ב'); וכן השם “מעוקב” הוא לא אחרת מן “גב” של המחבר הזה, מלשון “והיה העקב למישור” (ישעיה מ, ד). בשום אופן אין רשות למחבר לשנות בשל פוריזמוס או בשל נימוק אחר מונחים מפורסמים ומקובלים באומה. כן גם מה שנקרא מאז בשם “רכס” (מספר שהוכפל כמה פעמים בו בעצמו), מל' והרכסים לבקעה, ורכסי הרים ומתקבל היטב למעלה עליונה בלשון החשבון, ועם זה כבר קיבל זכות אזרחיות, וכבר נקבע בספרים “כליל החשבון” וב“מוסדי חכמה” לרחז“ס, המחבר קורא לזה: מורה, מורים של המעלה, בלי צורך כלל ובלי שום ריווח. השם “מורה” הוא כללי לדברים אחרים שונים, והשם רכס הוא יותר פרטי, ובספרי למוד, שהדיוק בהם עיקר, צריך להיזהר ממלים כלליות, שאינן מבליטות, אלא מבליעות ומכללות את המכוון. ככה גם רושם משונה עושה השם חידה לאויפגאבע. חידה היא לגמרי דבר אחר: סתום, מפליא, ואיך נקרא לשאלה בחיבור וחיסור: חידה, אף אם פשוטה היא בתכלית הפשטות, ואין בה כלום מגדרי החידה? אופגאבע היא שאלה. (ח) מלים תלמודיות ממקור עברי. – השם קיבורת (בשר הגבוה שבזרוע) בתלמוד פירושו התוספות (מנחות ל“ו. דיבור המתחיל קיבורת, וכן בחולין ק”ו: ד"ה אמר רב): מענין קבוצת בשר, כמו קיבורי דאהיני (בבא בתרא ה') שהוא ענין קבוצת תמרים. וקרוב לשער שמקור שתיהן (קיבורת וקיבורי) הוא בעברית: צבורת מהשם צבור (מלכים ב' י‘, ח’) בהוספת ת' סימן נקבה ובחילוף צ' בק' כמו במבטא הלשון הרומית. וכן השם שיתין (מעילה י“א, סוכה מ”ט, נ"ג ועוד), שהר' עובדיה מברטנורא במעילה (פ"ג, ג) פירש, דהיינו יסודות של מזבח, והתוספות יום טוב העיר (מעילה שם) מקורו בתרגום (תהל' קל“ט, י”ג). ובאמת נמצא לו מקור גם במקרא (ישעיה י“ט, י; תהלים י”א, ג). גם השם גשר (בריקקע) בתלמוד, שבעל “מוסף הערוך” בערך גשר ב' (ועיין גם בערך גשר א') מצא שרשו בתרגום (נחום ב ז) – גם הוא יסודו מלשון קשר – בחילוף גיכ”ק – בעברית, יען כי הגשר מקשר יושבי העבר האחד עם יושבי העבר השני, שבלעדיו היו נפרדים ע“י המים שביניהם. (ט) שער-שערוֹת. – בין השמות שהיחיד בלשון זכר והריבוי בלשון נקבה חשב בן זאב (תלמוד לשון עברי ק"ו בהערה) גם את השם שער, והר' דוד קמחי (מכלול ליק דף קמ"ג) אמר בפירוש שְעָרות הוא מן שַעֲרָה, ומן שֵעָר (אילו היה) שְעָרים. בן-זאב נמשך, כנראה, אחרי בעל “אהל משה”, שכן כל השמות שכתב בזה, כתובים כסדרם ב”אהל משה" (שער השמות רכ"ד), וזה האות כי הביא בן זאב גם את השמות מצוד, רחוק וכו' לא במשפט, והשם שופר לא במקומו, יען שכן אזיל וחשיב בעל “אוהל משה” וכן העתיקם בן זאב, ואחריהם נמשכו מחברי ספר החשוב “מסבות השם”, ויטו את השם שער, ברבים שערות וכו‘. אך בצדק נאמר עד שאתם שואלים ודורשים איך נאמר שער בריבוי, שאלו נא אם נאמר שער בריבוי, כי על הפסוק ושער בנגע (ויקרא י"ג, ג) כתב רש“י: מיעוט שער שנים וטובים השנים, כי הוא מדברי רז”ל בתורת כהנים, והרבה מיני נגעים תלויים בכלל הזה, ועיין הרמב"ם בנגעים א, ג: "ושער לבן הוא שיהיה במקום הנגע ב’ שערות“, ושם משנה ה: היו בו שער לבן… היו לבנות והשחירו, כתב הרא”ש: להכי נקט לשון רבים משום דתניא בתורת כהנים, מיעוט שער שתים" – והיה כי יאמרו אלי אין מביאין ראייה מדברי רז“ל למשפטי הלשון העברית וכאשר הקשה הרא”ש לשאול: מנא לן לרז“ל ששם שער מורה על ריבוי שערות? הנה כבר אמר הח' וואלף היידהיים (ומשנתו קב ונקי!), שרז”ל היו בקיאים במליצת לשון עברית יותר מכל החכמים הבאים אחריהם. ועוד הלא גם דעת גדול המבקרים והמבארים מתאימה לדעת רז“ל. הראשון היה בעל “מקנה אברהם” שגילה דעתו שהשם שער הוא שם קיבוץ, וכי “שערות” הוא מן שערה, אבל מן שער שהוא שם קיבוץ לא נמצא הריבוי, ואחריו הר' נפתלי הרץ ווייזל, הר' וו. היידנהיים, הרב מלבים וגזניוס ושטיינברג; ואינני יודע מה המריץ את מחברי הספר “מסיבות השם” לנטות מן הדרך הזה ולהטות את השם שער ברבים. במילון צריך השם שער להיות שווה-ערך להשם געהאאר ולא האאר, או להשם האאר אך ורק המובנו הקיבוצי. לפיכך, לא יעלה על הדעת לתת לו מספר רבים, אלא מיעוט הקבוץ הוא שניים, ודברי רש”י נכונים מאד. (י) השם “שירוּת”, שמרבים להשתמש בו ביחוד בעברית החיה (שירות הדואר, שירות הרכבת וכד'), נרשם בטעות בהמילונים ממין נקבה, ובאמת הוא ממין זכר, אעפ“י שבתלמוד (יומא נ"ח, ועל זה סומך גם הערוך) נזכר: “שירות אחת”. בהתלמוד מיון זה הוא יוצא מן הכלל, ואין לסמוך עליו, כמו שאין לומר “המאכל הזאת” מפני שנשתגרה המלה “מאכלות אסורות”. הטעות באה לרגל דמיון הצורה ל”חירות“, “עדות”, “ליאות”, “רשות”, “ישות” וכדומה, שכולן ממין נקבה; אבל שוכחים שבהשם “שירות” התי”ו איננה נוספת לשם המשקל, אלא היא שרשית, ואין איפוא בין “שירות” ו“שימוש” ולא כלום; “שירות” כמו “שימוש” וכמו “סיתות” צריכים להיות מלשון זכר. וכן אין לנקב את הרבים ולאמר “שרויות” כמו שאין לומר “סתויות” על הרבה סיתותים, אלא “שירותים” כמו “שימושים”, “קישוטים”, “פירוטים”, “ביאורים” וכו‘. (י"א) איגויזמוס. – כמדומני שהסופר המנוח טביוב הציע לתרגם איגואיזמוס בשם “אניות”. בנוגע לזה כדאי להביא דבר חכם מומחה בחקירת הלשון, והוא פרופ’ יוסף הלוי, שהדפיס ב“המגיד” שנה חמישית (תרכ"א) וזה לשונו: “ובכל זאת נשמור לנו פן נבנה מלין חדשות בדרך מליצה סרת טעם מן הלשונות הנכריות במקום אשר רוח העברית לא נכונה עמה, כמו “אנוכיות” מן אנוכי למושג איגואיזמוס. אמת הדבר, כי הסרח ­-ות נפרץ מאד בעברית, אכן עבודתו רק לבנות שמות מופשטים בלי צל פתרון נספח תחת אשר הסרח “איזמוס” מורה מכלל או נטיה לדבר, לכן תרשים מלת “אנוכיות” את מושג “איגואיזמוס”, “איכהייט”, תחת אשר מלת “איגואיסמוס” היה תהיה אהבת נפשו או אהבת עצמו”. עד כאן לשונו. הדברים האלה הם נכונים מאד. באמת יש לפנינו כאן שני מושגים שונים, באשכנזית “איכהייט” – “זעלבסטליבע” – אניות (יותר נכון: אנוכיות, כדי להמנע מן הרבים של אניה) ואהבה עצמית. (י"ב) השימוש בהשם או התואר “בודד” במובן “אחד” או “יחיד” הוא שיבוש מגוחך. פירושו של הדבר הוא – lonely (איינזאם) ולא single (איינצעלן). אין למכור גיליונות בודדים (איינזאנע בלעטער), אלא איינצעלנע בלעטער, ותרגומו: גליונות אחד אחד, או בלשון התלמוד: חדא חדא; ועוד יותר נכון וקצר הוא “לאחדים”. התלמוד היה נוטה לשימוש בצורות של מלים ארמיות (חדא תחת אחד) אבל לא היה מחליף את המושגים. מושג הבדידות ומושג היחידות שני מושגים הם, וצריך להבחין ביניהם. (י"ג) הננו משתמשים בהמלה “סבולת” להוראת המלה האשכנזית “בייטראג” (צרפתית ואנגלית “קונטריבוציון”). אבל מהסס אני אם המלה הזאת הולמת את המושג בדיוק. כוונת המלה “סבולת” היא כילול החלקים לדבר שלם ולא החלקים בעצמם. חזור על המקומות שבהם המלה נמצאת ונוכחת. לפי השערתי השם העברי “משאת” הוא יותר נכון ומדוייק. (י"ד) השם הפוליטי “פאשיסטען” (וממנו פאשיזמוס וכל הנגזר ממנו) מקורו השם הרומי Fasces“” פירושו צרור קנים וגרזן באמצע, שהליקטורים היו נושאים לפני הקונסול ברומא העתיקה, והוא סמל מושג הכוח והשלטון. ולפיכך בחרו בו האטלקים הרוצים להחזיר את כוח רומא ליושנה. תרגום נכון של מלה זו יש לנו בתרגום שני ו' י‘: תרין רַדינין די לבושיהון לבושא דמלכותא. ר’ אליה בחור ובוקסטורף הגיהו רפידין, ואולם הפרופ' לוי העמיד את המלה על החזקתה וגזר אותה מהלשון היוונית. תמה אני אם לא תכשר מלה זו לצורך בה את המושג הנ“ל להיותה קרובה אל השרש העברי רדה. (ט"ו) “צניעות” שלא במקומה. ראיתי כמה מהסופרים משתמשים בהשורש “צנוע” להוראת מידה קטנה, שיעור מוגבל ודל, כמדומני שהשימוש הזה הוא זר לרוח שפתנו והוא לקוח מהשפות הסלאוויות. “צנוע” בעברית הוראתו: עניו, ישר-דרך, פרוש בעניני אישות (קויש), או: נסתר כמוס (היימליך). אמנם בגרמנית אפשר לומר “איינע בעשיידענע סוממע”, אבל אי אפשר לומר “איינע קוישע סוממע”, ורק ברוסית או בפולנית המלה יוצאת לשני מושגים, למושג הפרישות וגם למושג הכמות המועטת. למושג האחרון הזה משמשות לנו המלים “מצער” “מצעיר”, ובארמית “זוטר”, זוטא”. (ט"ז) רצינות. המלה רצינות, שהוכנסה ע“י בן-יהודה, כבר נתקבלה, וכולנו משתמשים בה ובכל נטיותיה, וכלום אני רוצה לחלוק עליה מעיקרא? אבל האמנם אין למושג זה בהעברית העתיקה? הרי בספר ישעיהו ל‘, י’, כתוב: “לא תחזו לנו נכוחות… חזו מהתלות”, ואם אין לראות מזה, שהמלה “נכוחות” היא ההיפך הגמור מן המלה “מהתלות”, ז.א. “ערנסט”? ההרכבה “כובד-ראש” היא ידועה, ואולם לא תצלח לנטיות שונות. כנגדה המלה נכוחה היא נוחה גם לתואר וגם לתואר הפועל. (י"ז) קרוי ונקרא. ב”המסדרונה" שנה ב' במאמרו של שד“ל, בשורש קרא, כתב החכם הזה: “וכאן ראוי להעיר שלהיות שורש קרא משתתף בלשון הקודש לשתי הוראות: קריאה בשם וקריאה בספר ראו חכמים לחלק בקצת מקומות בין שני הענינים האלה, במלות קרוי ונקרא: קרוי – הקריאה בשם, ונקרא – על הקריאה בספר: “בנך הבא מן הישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן הנכרית קרוי בנך אלא בנה”; “משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה”. “מעשה ראובן נקרא ולא מיתרגם”; “מגילה נקראת”. עד כאן לשונו. והנה אעפ”י שבכל מקום שאנו מוצאים את דברי החכם המומחה הזה אנו משימים אזנינו כאפרכסת, מסופקני אם ההגדרה הנ”ל עולה יפה. ההבדל בין קרוי שהוא בינוני פעול מבנין הקל ובין נקרא שהוא בינוני נפעל, הלא הוא פשוט ומבואר: הראשון מורה על קבלת הפעולה בלי שיעסוק עוד הפועל בפעולתה, והשני מורה על קבלת הפעולה בעת שהפועל עודנו עוסק בה, ועל כן “בנך מן הישראלית קרוי בנך” וכן “משפחת אב קרויה משפחה” באו בבנין בינוני פעול מהקל, מפני שהשם “בן” ליוצא חלציו של איש, וכן השם “משפחה” לבית-אב אחד הם קבועים ועומדים מאז ומעולם; אבל “מעשה ראובן נקרא ולא מיתרגם”, או “מגלה נקראת” באו בבינוני נפעל, מפני שלא תצוייר פה הפעולה, בלי שיעסוק בה פועלה הקורא. וגם יש להשלים את הגדרתו של שד“ל להפועל “קרא” שמלבד שתי ההוראות שזכר, יש לפועל זה עוד שתי הוראות: קריאה למי שהוא בריחוק מקום, כמו “ויקרא יעקב לרחל וללאה השדה”, “ויקרא לבנו ליוסף”; וקריאת הפירסום (בגרמנית: אויסרופען), כמו “ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש”, ו”קראתם דרור". ומזה אויסרופונגסצייכען – סימן הקריאה. (יח) המחלק את המנות של סעודה Divider – טהיילער – פַלָג יש לייחס לר' אברהם אבן עזרא במכתבו הנפלא:

עַל הַדָּגָּה אַפְלִיג דְאָגָה

וְכי הַפִלֵּג אֹותִי דִּלֵג

אֹדֶם פָנַי צָחוּ שֶׁלֶג

לוּלֵי יָקְטָן הוֹלִיד פֶּלֶג.

בשביל לשון נופל על לשון נקד הראב"ע פִלֵג ויותר נכון פלג, גם השם פֶלֶג להוראת “פארציאן” הוא מתאים מאד. (י"ט) “רבגוני” משמש להוראות המלה Variated – בונטיש, לתרגם גם כן: כרוֹמי, מנומר, פֶתוך. הר, אברהם אבן עזרא השתמש להוראה זו בהמלה שרוק:

וּפֹּה תַמּוּ שִׁירִים

עַל פִּי נִדְבָּרִים

וְאֵלֶה הָאַחֵרִים

לְבָנִים וּשְׁרוּקִים

ברור הדבר, שאין כוונת הראב“ע לסמן צבע לבן-אדמדם, אלא להוראת Pell-mell, ז.א. ערבוביית מינים שונים, כמו שהגרמני משתמש להוראה זו בהמלה “בונט”. (כ) “A weak vessel”, ובגרמנית בדמיון לזה “שוואך זיין אים אדער פאם גייסט” – חולשה במובן הרוחני, כמו “עניות בדעת” השגורה בלשון החכמים – ניתנה להתבטא בהמלה “חולשה” גם בעברית עפ”י סגנון המתרגם ספר “אמונה רמה” להראב"ד, כנראה, מפתגמו: “וכל הספר ההוא מראה על חולשת מדרגתו בפילוסופיא”. (כ"א) הקדמות והיקשים. בשביל הסגנון הפילוסופי ההגדרה דלקמן ראויה לשמש מופת בשביל הגדרת “פרעמיססען” וקאנקלויזיאנען שחוזרת ונשנית בתורת ההגיון. “… התעסק לעשות היקשים, ולא נתחייב שתהיינה הקדמותיהם אמתיות, אך הספיק לו לפי דעתי הקדמות מדומות בצורת היקש אמתי” (האמונה הרמה פ"א)