“אחד העם” הדפיס תשובתו “החטא וענשו” עוד הפּעם בעברית ורוסית בעת ועונה אחת (הזמן גליון כ“ב, ה”וואָסכאָד" גליון י"ג). אחד העם אומר, כי עיקר תשובתו היא להאיר את כל הענין, עד כמה שהוא נוגע לעצם השאלה.

והשאלה הזאת, כשהיא לעצמה, אינה חדשה, וגם מלחמת הסופרים שהתעוררה כעת בכח חדש לרגל השאלה הזאת גם כן אינה חדשה. בכל אופן, לא הרומן “אלטניילנד” הולידה, ובמדה ידועה לא נשגה גם כי נאמר, שאף לא הציוניות הרשמית בראה אותה. גם לפני תקופת הקונגרסים, בשעה שהיתה בעולם אַך הציוניות הסתמית, בלי כל שם לואי, גם אָז נחלקו כבר הציונים, או כמו שקראו להם אז: “חובבי ציון”, למפלגות שונות, ואַך לחנם מוצא אחד העם, ששאלת הקולטורה נולדה בעת אחת עם הציוניות החדשה, הנקראת “מדינית” ¹. גם אָז היו אנשים שהיו רואים את נקודת הכובד של תנועת התחיה ביסוד מושבות, בקנית קרקעות וכדומה, ואחרים, ובראשם אחד העם, השתדלו להעתיק את נקודת הכובד של תנועה זו אל עולמה של התנועה הרוחנית, אלא שאז אמרו שמוטב ליסד בית-ספר אחד על אדמת ישראל מהושיב על האדמה הזו מאה קולוניסטים, ועתה הם אומרים, “שיסוד בית מדרש גדול אחד בארץ ישראל לחכמה או לאומנות, יסוד אקדמיא אחת שם ללשון ולספרות” – זהו “מפעל לאומי גדול ונשגב, המקרב אותנו אל מטרתנו יותר ממאה קולוניות של עובדי אדמה” ². אם כן הננו רואים, שלרגל גידולה והתפּתחותה של התנועה הציונית נשתנה גם קנה המדה, שאנו מודדים בו כעת את תביעותנו. לפנים דברנו על דבר בית-ספר אחד והיום הננו מדברים על-דבר יסוד בתי מדרש גבוהים ואקדמיות ללשון ולספרות, ואם נתנו אָז במחיר בית ספר אחד מאה קולוניסאים, הננו נותנים כעת במחיר אקדמיה אחת מאה קולוניות שלמות.

אבל טעות גדולה היא לחשוב, שעד הציוניות המדינית שררה אחדות גמורה בין כל “חובבי ציון” הישנים, כי כשנמצאו אנשים אחדים “שחשבו להם חובה לעסוק בעבודת “המדינה” ובעבודת “הקולטורה” כאחת”, והכל בשם “חבת ציון”, לא היה אדם שערער על התאחדות המעשים האלה“. החושבים כן אינם אלא טועים. מובן מאליו, כי מספּר המערערים והמתאוננים היה אָז פּחות מאשר כעת, מפּני הטעם הפּשוט, שמספּר ה”חובבים" בכלל היה אָז קטן ודל לעומת מספּר הציונים בשנים האחרונות, אבל בזעיר אנפין היה גם עולם החובבים הישנים נפלג למפלגות שונות והיה קולט לתוכו בעלי השקפות שונות, אלא שכל אחד ואחד היה מכניס לעבודתו את כונתו המיוחדת. ומי יודע את המצב הזה של חבת ציון הישנה יותר מ“אחד העם” עצמו? הן בודאי זוכר הוא, כי ה“אמת” הראשונה שלו מארץ ישראל לא היתה נעימה לכל החובבים ואף לא לרובם של החובבים. הן בודאי זוכר הוא את הרעש שהטילה אז ה“אמת” שלו בעולם החובבים ובספרותנו, שהיתה אָז עניה עד למאד! אין זאת, כי לא הציוניות הרשמית גרמה ל“אחד העם” שירגיש את עצמו ברגעים ידועים בתור “אבל בין חתנים”. הרגש הזה היה צריך כבר להיות אצלו כמעט לרגש תמידי, ואַךְ לחנם מעלה כעת “אחד העם” נשכחות ומוצא, כי הימים הראשונים היו טובים מאלה.

אמת, כי אז, לפני הקונגרסים, לא היו ההשקפות השונות בולטות כל כך, מפּני שחיבת-ציון בעצמה לא היתה עוד בולטת ביותר; אמת, כי אז לא היתה לנו כל אורגניזציה, וכל אחד היה מגין על דעותיו בתור איש פּרטי, ובכל זאת מתאונן “אחד העם” עוד בשנת תרנ“ה: “וכשיצא אחר-כך ה”פּרדס השני פרסמתי בו לתומי איזו מאמרים חדשים, אשר בהם דברתי גלוי מה שבלבי כפעם בפעם, בכובד ראש ובזהירות האפשרית, והנה פּתאום שמעתי מאחרי קול רעש: מינות, הריסת הדת, תורה חדשה, וכדומה מן הבטויים, המוכנים תמיד בפי ה”שחורים" בישראל להטיל אימה על ההמון התם. ועם זה העלוני המרעישים לגדולה ועשוני לראש כל חובבי ציון, כדי שיוכלו להטיל את האשמה על חבת-ציון בכלל" ³. ולא רק החרדים, המקנאים קנאת ה' צבאות, התקוממו נגד “אחד העם” ושיטתו. בין המתקוממים היו גם חפשים בדעת, ועם כל הכבוד שרחש לבם ל“הסופר” ול“איש הרוח”, שכחו גדול בעיון, לא עמדו כמעט מעולם תחת השפּעתו בתור אנשי מעשה. אחד העם היה עומד על פּרשת דרכים וטוען: לא זו הדרך! ואנשי המעשה היו שומעים ומתפּלאים על אומץ רוחו של הטוען, והיו אומרים “אף-על-פּי-כן!” וכה התנהלה לאטה “חבת ציון” הישנה. וכה פנתה את הדרךְ לאט לאט לפני הציוניות הצעירה, או מה שיהיה נכון ביותר, כה עברה תנועת התחיה בקרב עם ישראל מ“חבת-ציון” ל“ציוניות”.

מיד אחרי שנתפּשטה הקריאה הראשונה של הד“ר הירצל, שהיה אך אחר-כך למנהיג הציונים, התקבצו אל הקונגרס הראשון החובבים הישנים, וגם “אחד העם” היה בתוכם. מובן הדבר, כי זה “אחד העם”, שלא יכול לשעבד לשיטתו את החובבים הישנים, לא יכול להשפּיע גם על החובבים שנהפּכו בין שלשת ימי הקונגרס לציונים; אבל תחת אשר עד כה היה יכול לשער, ששיטתו אינה מתקבלת אַך מפּני חוסר אורגניזציה משוכללת, והיה יכול לקוות עוד, כי סוף-סוף יסתדרו החובבים, ושיטתו תכריע את הכף, הנה נוכח כעת לדעת, שהתקוה הזאת לא תוכל עוד לשעשעהו, וכי, להפך, היא מתרחקת ממנו. הציוניות הרשמית כתבה על דגלה את השאיפה למקלט בטוח, ראשית כל, והניחה לכל אחד ואחד, שנאספו תחת הדגל הזה, להכניס אל המקלט הבטוח העתיד את כל אידיאליו הוא. ובאמת לא יכלה האורגניזציה הציונית העממית והמקפת, או השואפת להקיף, את כל חלקי העם לחרות על דגלה כתובת אחרת, שתהיה שוה לכל נפש; ואם לא תהיה שוה לכל נפש, ואם לא תהיה מובנת היטב לכל אדם מישראל, הלא תחטיא את המטרה הראשית. “אחד העם” היה חפץ בודאי שהציוניות תכתוב על דגלה: “החירות המוסרית”, “השחרור מעבדות הפּנימית”, אַך כתובת כזו היתה מובנת רק ליחידי סגולה, רק ל”אחד העם" והדומים לו, רק להכהנים העומדים ממעל להעם, אבל לא להעם.

ושיטת “אחד העם” היתה אָז כבר משוכללת כל צרכה ומיוסדת לכל פּרטיה. ומכיון שנגמר בנינה לא היה עוד כל צורךְ לבעל השיטה להוסיף ולבנות, ויחדל מן העת ההיא ממלאכת הבנין, ויחל לעסוק במלאכת הסתירה. אשתדל לבאר את דברי. גם בשנות עבודתו הראשונות היה “אחד העם” בונה למחצה וסותר למחצה, כלומר, בה בשעה שעסק בסתירת בניניהם של רבים מהחובבים הישנים, היה מקדיש את מחציתה השנית של עבודתו הספרותית לאיזו הצעות חיוביות, אבל מן הקונגרס הראשון ועד היום הקדיש רובי עתותיו אך להראות את המגרעות ואת החסרונות שבהאורגניזציה הציונית. מיד אחר הקונגרס הראשון יצא להזהיר את העם מן ה“ריאקציה העומדת אחר כתלנו” ⁴ וחפץ לבטל ב“ילקוט קטן” אחד את כל ערכו של הקונגרס. הקונגרס הזה היה אָמנם נכבד גם בעיני “אחד העם” מצד ערכו המוסרי, “כי לא ליסד היום או מחר מדינת היהודים באנו לבזיליה, כי אם בשביל לקרוא באזני קל העולם קריאה גדולה: עם ישראל עודנו חי וחפץ חיים!” “וזאת עשתה האספה הבזילית בראשיתה באופן נעלה, ובעבור זאת ראויה היתה להכתב באותיות-זהב זכרון לדורות, לולא… חפצה לעשות עוד יותר”, וכל מה שעשתה האספה הבזילית הראשונה, מלבד הקריאה הגדולה באזני כל העולם, לא הפיק כבר אז את רצונו של “אחד העם”, מן צירי הקונגרס, ועד המון ה“הצעות הדמיוניות על דבר “אוצר לאומי” ויתר ה”פּוליטיקה הגבוהה" של “מדינת היהודים”.

מיד אחר הקונגרס הראשון יצא אחד העם לערער על הציוניות המדינית, כלומר, על אותה הציוניות השוטפת, ראשית כל, למצוא מקום מקלט בטוח בעד עם ישראל בארץ אבותיו, ולהוכיח לכל, כי הציוניות הזאת ריקה היא מכל אידיאל מרום ונשגב, כי “מדינת היהודים” תוכל רק אז להמציא מנוחה לעם ישראל הנרדף, רק “כשהצדק העולמי ישב לכסא וימשול בחיי העמים והמדינות”, ולעת-עתה, גם אם נניח שאפשר ליסד את “מדינת היהודים” בזמננו ולוא גם על-פּי תנאים היותר נוחים והיותר נאותים – גם אָז “אי-אפשר לעם עתיק יומין, אשר היה לאור גוים, להסתפּק, בתור שכר לכל תלאותיו, במועט כזה, שהרבה עמים אחרים, בני בלי שם ובלי תרבות, השיגוהו בזמן קצר, מבלי לסבול תחלה אף מעט מן המעט ממה שסבל הוא” ⁵. רבים, גם ממוקיריו של “אחד העם”, השתוממו אָז לקרוא את הדברים האלה בילקוטו הקטן, אבל שתקו – מפּני הכבוד, ולא רק מפּני הכבוד בלבד, אלא גם מפּני שהאורגניזציה הציונית היתה עוד רכה, וכל אלה שנכנסו לתוכה היו טרודים בשכלולה ולא חפצו להתוכח באותה שעה.

ומנהיג הציונים הלך לשיטתו הוא, אלא, שבהיותו גם הוא משועבד לאורגניזציה מסודרה, היה מוכרח להסחף אחר הזרם בתור מנהיג במקום שלא יכול לכוף הר כגיגית על צירי הקונגרס שיקבלו דוקא דעתו ונשאר נאמן להשקפותיו המיוחדות בתור איש פּרטי. הוא הכניס להפּרוגרמה הבזילית את העובדה הקולטורית והאיקונומית, אם כי בתור איש פּרטי התנגד להכניסה הזאת בכל כחו, והוא השמיט מהרומן

“אלטניילנד” את כל השאלות על-דבר העבודה הקולטורית, מפּני שכתב את ספרו לא בתור מנהיג הציונים, כי אם בתור איש פּרטי. אם החליטה האורגניזציה הציונית לתרגם את הספר הזה ולהדפּיסו על חשבונה – אין להאשים את מנהיג הציונים בדבר הזה. לכל אחד ואחד מהסופרים יש הזכות והרשות לשאוף להשפּיע על דעת הקהל מנקודת מבטו הפּרטי. ובכן אין להתאונן על מנהיג הציונים, שלא כתב את הרומן שלו בהתאמה להשקפותיהם של הציונים המוסריים, כי אם על ההנהגה המרכזית של ציוני רוסיה, שהחליטה לתרגם את הספר הזה ולקבל על עצמה את הוצאות התרגום, אם אך נניח באמת, שעלול הרומן “אלטניילנד” לשפּוך מרוחו על כל הקורא אותו. אמנם, כאשר אמרתי למעלה, אם חפצים אנו לנגוע ב“עצם השאלה”, אין לנו כל צורךְ לטפּל ביותר בדבר “אלטניילנד”. כל מי שיודע את השקפותיו של מנהיג ציונים יודע בודאי, כי מעולם לא עלה על דעתו להופיע בתור חוזה ומצייר את התמונה העתידה של התפּתחות עמנו הרוחנית לעתיד לבוא. מנהיג הציונים בחר לעבודתו את המקצוע שהוא מומחה לו, ובודאי יסלק את ידיו מן העבודה הרוחנית גם כשיגיע למטרתו לכונן את המקלט הבטוח בעד עמנו בארץ אבותיו, והיה כי תתעורר השאלה בדבר יסוד בתי מדרש גבוהים ואקדמיות וכדומה, יבטל אָז אל נכון מנהיג הציונים את רצונו מפּני רצון האחרים, שימצאו יותר מוכשרים לחוות דעה בענינים כאלה. אם כן לא חדש הד"ר הירצל בספרו החדש ולא כלום, וכשם שהוא לא חדש מאומה, כך לא חדש דבר גם מבקרו הנכבד. המחבר והמבקר גם שניהם חזרו הפּעם על הראשונות, והרומן החדש היה אך לסבה שיתגלע הריב הישן עוד הפּעם.

אָמנם לנו הציונים אין לנו עסק עם הד“ר הירצל בתור סופר, כותב פיליטונים, דרמות ורומנים. בעדנו הוא, ראשית כל – הדגול מרבבות אחיו, העומד בראש ההנהגה הציונית. ואפילו אלה שהכריזו עליהם בעצמם מן השעה הראשונה, שאין חלקם עם מנהיגים כאלה, מחויבים יהיו להודות, שהמנהיג הזה הגדיל לעשות, אף-על-פּי שישן עוד שנתו בשעה שהאיר כבר המזרח בארצות המזרח. הוא הגדיל לעשות לא ברומניו, לא במאמריו ובנאומיו, כי אם בכשרון האורגניזטורי שלו: הוא יצר את הקונגרסים, הוא ברא את הבנק ואת האוצר הלאומי, למרות מה שרבים קראו תגר והכריזו על הצעותיו הדמיוניות, ולכל לראש – הוא ברא את האורגניזציה, הלא זוהי האורגניזציה, ש”אחד העם" אומר עליה במקום אחד: "האורגניזציה הציונית הקיימת עתה, בכל מגרעותיה, היא עד כה האחת בעמנו, שנוצרה לשם התחיה הלאומית ". – והכי אין לנו די בזה? הכי אין לנו המשפּט והצדקה לאמר: הירצל בונה?

כן. מפלפּל לא הייתי מעולם, וכשאמרתי, כי “הירצל בונה ואחד העם סותר”, כוונתי לא אל הרומן של הירצל ולא אל הבקורת של אחד העם, אלא שחפצתי להראות, כי נקל למצוא חסרונות ומגרעות באיזה מוסד מוכן, מאשר להכין איזה מוסד ואפילו עם מגרעות וחסרונות. גם האמת הפּשוטה, ש“בנין” ו“סתירה” הם מושגים יחוסיים, ידועה לי מכבר, אבל יודע אנכי גם כן לברר את הערך היחוסי של המושגים האלה בשאלה הזאת המונחת לפנינו.

וחוזר אני על דברי, כי לחנם רואה “אחד העם” ב“אלטניילנד” “מורה דרך” חדש בעד הציונים, מעין שלחן-ערוך ציוני-מדיני, ולחנם הוא מביא את דברי מקס נורדוי: “פּה הראה הירצל בדיוק אותו דבר שאנו חפצים בו ועמלים בשביל השגתו”, ומוסיף על זה מצדו: “ומי נאמן להעיד על ה”עיסה" יותר מאנשי סודו של הנחתום?" – לנו אין כל דבר לא עם הנחתום ולא עם אנשי סודו של הנחתום, כי אם עם העיסה עצמה. לפנינו מונח רומן ככל יתר הרומנים המטפּלים בשאלות מדיניות או סוציאליות, ואם לא עלתה בידי מחברו להוציא מתחת ידו הפּעם רומן ממדרגה הראשונה, לא נרשום את האשמה הזאת על חשבון מנהיג-הציונים, שמעולם לא נסה להופיע בפנינו בתור מורה-דרךְ בשאלות הקולטורה של עמנו, כי אם על חשבונו של הירצל הסופר, ותו לא.

ומה שנוגע לרצונו של העם, שבו תולה מחברו של “אלטניילנד” את האפשרות של הוצאת הרעיון בדבר יסוד הקבוץ היהודי מן הכח אל הפּועל, יכול אני להעיר רק דבר אחד: מושג האפשרות בעצמו מחובר הוא אל מושג הרצון, ורצונו של עם שלם אינו יכול להיות גמור טרם שהתגלה. הן אין אָנו צריכים לעצום את עינינו מראות נכוחה: לעת-עתה אין לנו כל נסיון היסטורי, שנוכל לשפּוט על פּיו עד כמה מגיע כח רצונו של עמנו בזמן הזה וההשערות העיוניות תשארנה אַך השערות ולא יותר, ואם “אחד העם” בא ומחליט, כי “אם גם נרצה, לא נוכל להשיג את המטרה בקפיצה אחת באופן המצוייר”, יש הרשות לאחר לבוא ולהחליט, כי אם נרצה, נשיג את המטרה. אם במשך עשרים שנה או במשך ארבעים או גם שמונים שנה – הדבר הזה אינו מעלה ואינו מוריד במה שנוגע לעצם השאלה, ובכן אין כאן “הודאה בשעורים בשעה שטוענים בחטים”, אלא שיש כאן או חטים או שעורים. ו“אחד העם” היה צריך בודאי להביא גם את הדברים שבסוף הספר: “ואם אינכם רוצים, הרי זו בדותה”, מפּני שאינו דומה לאו הנשמע מכלל הן, ללאו מפורש.

“אחד העם” חותם את תשובתו: “אבל מה-בכך? יאמרו מה שיאמרו! הדממה הופרעה, האמת נתפּרסמה… המטרה הושגה איפוא. ובזה די לי”. איזו אמת חדשה נתפרסמה כעת לרגל בקרתו של “אחד העם” – אין אָנו מבינים. חושב אני, כי רק “אחד העם” הוא שגרם לפרסומו של הרומן “אלטניילנד”, שלולא זאת לא היה עושה כל רושם, לא חיובי ולא שלילי, בעולם הציוניות.