איגרת שנשלחה בּימי המלחמה העוֹלמית הקוֹדמת בּאמצעוּת קצין–צבא יהוּדי מגרמַניה, בּתקוה שתגיע לחוּגי נוֹער יהוּדי בּגוֹלה. “הארץ והעבוֹדה” א' (ב'), ניסן תרע“ח, עמוּד 48; ”פּרקי הפּוֹעל הצעיר“, כּרך י”א, עמוּד 17.

(ממה שנאמר בּועידה החקלאית השביעית, פּוּרים תרע“ח. נדפס ב”בּעבוֹדה“: קוּנטרס חברים, הוֹצאת הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים, תרע”ח, עמוּד 1; “ילקוּט אחדוּת-העבוֹדה”, כּרך בּ', עמוּד 1.)

"אין דבר אשר יְשַוֶה על מעמד שבּחברה תו של ערך וּשאָר-רוּח, כּאשר ההכּרה שהוּא נוֹעד להיוֹת מעמד העתיד, שהוּא נוֹעד לעשׂוֹת את יסוֹד-קיוּמוֹ ליסוֹד הכּללי של התקוּפה, את רעיוֹנוֹ לרעיוֹן המנהל של כּל החברה, ושהוּא עתיד להטבּיע את דמוּתוֹ על החברה העתידה.

הכּרת התעוּדה הגדוֹלה הזאת, אשר ההיסטוֹריה העוֹלמית הטילה עליכם, צריכה למלא את כּל מַעיניכם וּמאוַייכם. המידוֹת הרעוֹת של הנכנעים, הבלי הבּוֹערים, ואפילוּ קלוּת-הדעת התמה של הריקנים – כּל זה אינוֹ נאה לכם. אתם הסלע, אשר עליו יבָּנה מקדש העתיד.

הרעיוֹן הזה, בּכוֹבד מוּסרוֹ העמוֹק, תקוֹף יתקוֹף בּעצמה את מוֹחכם, בּקנאוּת לוֹהטת ימלא את רוּחכם, ויעשׂה את חייכם ראוּיים לוֹ, שוֹעים תמיד אליו. אַל יעזבכם הרעיוֹן הזה. בּעבוֹדתכם בּסַדנה, בּשעוֹת מַרגוֹעכם, בּלכתכם לשׂוּח, בּפגישוֹתיכם ואסיפוֹתיכם, ואף בּשכבכם על משכּבכם הקשה – תהגוּ בּוֹ, עד אשר תפקידוּ את נשמתכם בּידי מלאך החלוֹמוֹת.

כּכל אשר תעמיקוּ לחדוֹר לתוֹך הרצינוּת המוּסרית של הרעיוֹן הזה, כּכל אשר תוֹסיף תשוּקתכם אליו שלימוּת וחוֹזק, כּן – היוּ נא בּטוּחים – תחישוּ את השעה, אשר תקוּפתנוּ ההיסטוֹרית תמלא את תפקידה, כּן תמהרוּ אתם להגיע לתעוּדתכם".

(מדברי לַסַל¹)

בּמבוּכת-נפש פּוֹתח אני את שׂיחתנוּ בּפגישתנוּ הראשוֹנה לקראת עתידנוּ. הנה בּא הרגע אשר אליו ציפּינוּ זה כּמה. נפלוּ אזיקים. חלפוּ חיי השבץ, חיי הדראוֹן, חיי הבּלהוֹת. אימת ההרס והחוּרבּן, אשר ריחפה כּל השנים האלה על מפעל החיים של שני דוֹרוֹת לעבוֹדת הגאוּלה וּליסוּריה – חלפה אף היא. וּלאוֹר בּרק הבּשׂוֹרוֹת הגדוֹלוֹת המבקיעוֹת אלינוּ מתוֹך מַחשכּי העוֹלם אנוּ יוֹצאים מחדש לראוֹת בּאוֹר החיים. מה זה איפוֹא נפעם הלב ונבוֹך? מהוּ הכּאב הנוֹסס? האוּמנם רק מבוּכת-חדוָה היא, דמעוֹת שחרוּר והקלה? לא רק זה. עוֹד השׂמחה בּמעוֹננוּ אינה מלאה. תוֹסס הכּאב של “אֶפס קצהוּ”. עוֹד המרחב המקוּוה לא נפתח לפנינוּ, עוֹד חיי היצירה טרם התחילוּ, עוֹד לא התעשרוּ החיים בּמחנוֹת חלוּצים חדשים, ועוֹד הלב מתעטף בּיגוֹנוֹ, לא רק לזכר העָבָר. אשר יָגוֹרנוּ בּא לנוּ. אנוּ, מתֵי המעט – נתמַעטנוּ, נפרדנוּ. מספּר כּוֹחוֹתינוּ המעטים, המרוּתקים יחד בּתקווֹת וּבמכאוֹבים וּבחיי ענין זה שנים – חוּצצוּ. וּבבוֹאנוּ עכשיו, אחרי כּל מה שעבר עלינוּ, להיוָעֵד על עתידנוּ, והנה חסרים אנוּ את רוֹב כּוֹחוֹתינוּ, רוֹב מנין ורוֹב בּנין. אין אִתנוּ זקן-החבוּרה², הכּוֹאב וּמנחם, התוֹבע וּמוֹכיח, ההוֹגה וצוֹפה, אשר עצם הוָיתוֹ בּינינוּ, חייו אִתנוּ, יש בּהם מִשֶל העלָאַת נשמה; אין אתנוּ החברים החבוּשים בּבתי-הכּלא התוּרכּיים³, המוּגלים לקצוי עוֹלם; אין חֶבֶר-הכּבוֹד, חֶבֶר ההגנה והשמירה, וּמי יוֹדע אַים וּמה אִתם כּרגע; אין אתנוּ חֶבֶר הרֵעים החביב והיקר, אשר מילא את המשמרוֹת הכי-אחראיוֹת בּתנוּעתנוּ, חבר של איניציאַטיבה, הרגשה, רצוֹן וּמעשׂה: דגניה, כּנרת, תל-עדשים, מרחביה; אין אתנוּ חבר-הפּוֹעלוֹת אשר בּוֹדדוֹת עלוּ הראשוֹנוֹת בּמשעוֹלים התלוּלים וּפילסוּ את הדרך לעבוֹדת האשה. אין אתנוּ הגליל! ונלחץ הלב מכּאב לפגישה זוֹ בּמיעוּטנוּ, בּיתמוּתנוּ. ויוֹדע אתה היטב, כּי לא רק הפּעם, בּערב זה, אתה מרגיש בּחסרוֹנם, כּי אם בּכל אשר נפנה, בּכל העבוֹדה העוֹמדת להיעשׂוֹת. ועד מתי, עד אנה?

מתי זה יבוֹא כּבר היוֹם ההוּא של פּגישת האחים השלמה, כּאשר נתַנה אח אל אח את אשר עבר עלינוּ מיוֹם נקרענוּ, כּאשר נבכּה ונִשׂחק יחד, וּכשנתאַחד מחָדש לקראת חיי המרחב, לקראת הכּוֹחוֹת החדשים אשר יִוָלדוּ לתנוּעת-חיינוּ?

וּלפי שעה אין אנוּ פּטוּרים גם בּעמידתנוּ זוֹ מלרַכּז את מתי מעט כּוֹחוֹתינוּ וּלהיוַעד על העוֹמד לפנינוּ, על חוֹבוֹתינוּ לעצמנוּ, לרגע, לעתידנוּ. תהיה איפוֹא שׂיחתנוּ זוֹ פּתיחה לאוֹתה הועידה, ועידת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, אשר תיקָרא בּיוֹם ההוּא, יוֹם ניפּגש כּוּלנוּ.

בּירוּר דרכינוּ לימים הבּאים – זוֹהי עכשיו חוֹבתנוּ, חוֹבתנוּ המיוּחדת, הגדוֹלה. הרגע ההוֹוה, המכריע אוּלי בּחיי העם בּמוּבן הציוֹני-המדיני, יהיה לוֹ ודאי גם כּוֹח-הכרעה רב בּהתוָיַת הדרכים בּפְנים, בּפנים היצירה הלאוּמית.

עם פּתיחת השערים הרחבים אל תוֹך החברה העברית העתידה מתגלה לפנינוּ פּרשת דרכים שוֹנוֹת, המתפּרדוֹת וּמתרחקוֹת. מבּחירת הדרך אין הפּעם למי שהוּא להשתמט. חוֹסר בּחירה אף זוֹהי בּחירה ידוּעה, אם בּיוֹדעים ואם בּלא יוֹדעים. והאם לרבּים אף בּתוֹך הציוֹנוּת יֶשנה אוֹתה הזכוּת המוּסרית, אוֹתה ההכנה הנפשית להשתתף בּבחירת הדרך, בּנטיית הקו, כּאשר לאוֹתוֹ חֶבֶר-אנשים, אשר בּחר לוֹ את דרך חייו, אשר שאלוֹת העתיד נשאלוֹת אצלוֹ מתוֹך עבוֹדתוֹ, מתוֹך יצירתוֹ את העתיד? זוֹהי זכוּתוֹ וזוֹהי גם חוֹבתוֹ הגדוֹלה של הפּוֹעל.

שילוּב מיוּחד שילב את עצמוֹ הפּוֹעל בּעבוֹדת הגאוּלה. תוֹרת-החיים, מַשׂא-הנפש היוּ אצלוֹ למפעל-חייו. עבוֹדתוֹ, עבָרוֹ, נסיוֹנוֹתיו ואף כּשלוֹנוֹתיו הם הם השלַבּים, אשר בּהם הוּא מטפּס ועוֹלה, וּמהם הוּא משקיף על העתיד, עתידוֹ, עתיד-העם. העבוֹדה היתה לוֹ למקוֹר צרכים, מחשבוֹת, הערכוֹת. מתוֹך אַקטיביוּת העבוֹדה היוֹם-יוֹמית צוֹמחת אַקטיביוּת המאוַיים, הדרישוֹת, אַקטיביוּת הרצוֹן החברתי. והרצוֹן החברתי מתגלה שוּב בּעבוֹדת היוֹם, מפרנסה וּמאוֹששה. הכּרת האדם אוֹ הקיבּוּץ את עצמם אינה מכילה רק בּיקוֹרת וּמוּסר-כּליוֹת, כּי אם אמוּנה וּבטחוֹן, הערכת הרצוֹנוֹת והכּוֹחוֹת. הבּיקוֹרת והניתוּח אינם עוֹזבים אוֹתנוּ בּעבוֹדתנוּ. את תביעוֹתנוּ לעצמנוּ אין כּוחוֹתינוּ מספּיקים לפרוֹע בּמלוֹאן. רגילים אָנוּ למשפּטים קשים על עצמנוּ, על חיינוּ. רחוֹק, רחוֹק לנוּ לשׂביעת-רצוֹן. אוּלם נוֹדה, האם כּל זה מַקטין את עצם הדבר הממלא את חיינוּ, המעסיק את נפשנוּ וידינוּ? מה שלא נחשוֹב על אוֹדוֹת עצמנוּ, כּמה שלא נגלה את פּצעינוּ, את רפיוֹננוּ וּמיעוּטנוּ, איננוּ שוֹכחים ואַל נא נשכּח ­­– מה הוּפקד בּידינוּ. הפּעוּלה האישית, החלוּצה, המעשׂית והאַקטיבית להגשמת הציוֹנוּת יוֹם יוֹם מתוֹך חיינוּ, ליצירת חברה עברית חפשית, החיה על עבודתה – נפלה בּגוֹרלנוּ. וגוֹרל-החיים הזה אשר אנוּ בּחרנוּ בּוֹ, הוּא הנוֹתן עָצמה אף לאין-אוֹנים, הוּא המדריך את רצוֹננוּ ואת פּעוּלתנוּ, הוּא המאַמץ את ידינוּ ואת מחשבתנוּ, הוּא המַנחיל לנוּ את נאמנוּת המפעל ואת הֶעָזַת הרעיוֹן.

מעוֹדוֹ, מראשית בּוֹאוֹ, היה הפּוֹעל בּוֹדד בּארץ. בּוֹדד בּעבוֹדתוֹ; בּחייו, בּלחצוֹ החמרי, בּמכאוֹבי נפשוֹ, בּפגעיו, בּמחלוֹתיו, בּחייו וּבמוֹתוֹ. לא רק “פּני הארץ”, אלוּ שראוּ בּוֹ סכּנה לכיסם, למנוּחתם הקפוּאה, ל“כבוֹדם”, קיבּלוּ אוֹתוֹ בּקַלָסה וּשנינה, בּחרָמוֹת וּרדיפוֹת. גם הטוֹבים והנאמנים בּדוֹר החוֹלף, הוֹגי התחיה בּארץ וּבחוּץ-לארץ, אשר היוּ צריכים לראוֹת בּוֹ אוּלי את יוֹרשם הרוּחני, לא הבינוּ לוֹ ועמדוּ כּצר לוֹ. זה היה בּן-דוֹר אחר, חניך מעמד אחר. האוּמנם כּזה יהיה חלוּץ-האוּמה, מגַשם תקווֹת הדוֹרוֹת? יחף-רגל וּקרוּע-חוּלצה? לא. לא. זה לא נתקבּל על הדעת. ואף דיבּוֹריו המוּזרים, שׂפת הדוֹר וּתרוּעת-הנוֹער, וההתמרמרוּת של המהפּך, הבּלתי-מַשלים, הרוֹצה למחוֹק הכּל וּלהתחיל מבּראשית – כּל אלה הילכוּ אימים.

הכּל, הכּל בּחברה – סדרי החיים הכּלכּליים ויחסי אנשים – הכּל סגר עליו את הדרך. אוּלם השׂטן הפּנימי אשר בּתוֹכוֹ היה הרבּה יוֹתר חמוּר וּמסוּכּן מכּל זה. צריך היה לגבוֹר על החינוּך, על ירוּשת-הדוֹרוֹת, על הרפיוֹן וחוֹסר-היכוֹלת. הוּא צריך היה להוֹליד בּקרבּוֹ תכוּנוֹת, כּוֹחוֹת וּרצוֹנוֹת, אשר לא היוּ בּוֹ, אשר לא ידעוּם אבוֹתיו ואבוֹת אבוֹתיו.

והנה, בּמשך השנים עלה בּידי הפּוֹעל בּמידה ידוּעה לכבּוֹש לוֹ את עמדתוֹ בּחיים. אין אנוּ מעלימים מאִתנוּ אף כּל שהוּא את מרי האמת. עמדתוֹ הפּרטית של הפּוֹעל עדיין רחוֹקה, רחוֹקה מהיוֹת מבוּססה, מנת חלקוֹ החמרי עדיין דוֹחַק ולַחַץ, שאלת-הקיוּם של משפּחת הפּוֹעל עדיין אינה עוֹמדת אף בּראשית פּתרוֹנה, וּבתנאי העבוֹדה הנוֹכחים קשה גם לחשוֹב שהיא עלוּלה להיפּתר. כּן, עוֹד רחוֹק החוֹף. אוּלם – העבוֹדה העברית היתה לעוּבדה, ליֵש קיים.

והנצחוֹן הזה, הראשוֹני, הוּא ההתחלה, אב-בּנין לנצחוֹנוֹת העתידים, פּנימיים וחיצוֹניים. עמדתוֹ הכּלכּלית של הפּוֹעל היתה תלוּיה לא רק בּוֹ וּבכוֹחוֹתיו הפּנימיים שהביא אתוֹ ושפּוּתחוּ בּוֹ, כּי אם גם בּכל המשטר הכּלכּלי של הארץ, בּגוֹבה החקלאוּת המקוֹמית, וּלשינוּיָם וּלתיקוּנם דרוּשים עוֹד הרבּה, הרבּה כּוֹחוֹת. אוּלם את עמדתוֹ בּעבוֹדה, את עמדתוֹ החברתית, האזרחית ידע הפּוֹעל לברוֹא. הוּא כּבר יֵשוּת, שאינה ניתנת להיבּטל בּשוּם אוֹפן. העבוֹדה העברית יצקה דם חדש בּעוֹרקי הישוּב הקיים. יצירוֹתיה הכּלכּליות הישוּביוֹת, התרבּוּתיוֹת והמדיניוֹת: העבוֹדה המשוּתפת בּצוּרוֹתיה השוֹנוֹת, הקבוּצוֹת, המוֹשבים, החינוּך ונסיוֹן החקלאי, עבוֹדת האשה, השמירה וההגנה, עתוֹנוּת-העבוֹדה, מוֹסדוֹתיו ההסתדרוּתיים של הפּוֹעל וכל הסביבה האזרחית החיה, התוֹססת, שנבראה על ידוֹ, – כּל אלה הם גרעינים חיים, אשר בּקרבּם צפוּנים עוּבּרי עתיד. והכּוֹח הפּנימי אשר התגבּש בּיצירוֹת אלוּ בּפעוּלוֹתיו וּבחייו, הוּא אשר הקנה לפּוֹעל גם את הכּוֹח החיצוֹני, את ערכּוֹ והשפּעתוֹ בּחיי הישוּב.

---

מה יהא ערכּוֹ של העוֹבד בּימים הקרוֹבים?

הנצחוֹן החיצוֹני של הציוֹנוּת מַנחיל לה נצחוֹנוֹת פּנימיים. “אוֹהבי עשיר רבּים”. והסכּמת אדירי עוֹלם, המשמשת שוֹפר לגאוּלה, הֶעשירה ותעשיר ודאי את הציוֹנוּת בּהרבּה “מסכּימים” חדשים גם אצלנוּ, וּבתוֹכם ודאי גם “אדירים” שלנוּ. אין לנוּ כּל צוֹרך וכל יסוֹד להקטין את ערכּם של הנצחוֹנוֹת האלה. מעוֹדנוּ, מאִבּנוּ פּיללנוּ לימים, אשר גלי התנוּעה הלאוּמית יִגאוּ. אוּלם השאלה תוֹססת: נצחוֹנוֹת אלה כּשהם נמדדים לא רק מצד ערכּם המדיני התעמוּלתי ותגבּוֹרת הכּוֹחוֹת סתם, כּי אם מצד ערכּם הפּנימי – מה הם? מה עתידים הם להביא אתם לתוֹך עבוֹדתנוּ החיה?

הציוֹנוּת הישנה, הרגילה, זוֹ שהיתה מטרה לכל החיצים, של אוֹיבים ואוֹהבים, וגם לחיצינוּ אנוּ, בּניה הסוֹררים וּמַמרים, אוֹתה ידענוּ היטב. ודאי, היא היתה רחוֹקה, רחוֹקה מהיוֹת את אשר היא צריכה להיוֹת. ואנחנוּ – דרשנוּ, תבענוּ הרבּה יוֹתר מאשר היא היתה יכוֹלה לתת, מאשר היא הבינה לעשׂוֹת. אנחנו עשׂינוּ את שלנוּ, המשכנוּ את שלנוּ בּעקשנוּת של בּוֹדדים, התמַרמרנוּ, מתחנוּ גזר-דין קשה, ועם כּל אלה ידענוּ תמיד מי לפנינוּ. קלסתר הפּנים היה מוּבהק. דוֹר העוֹבדים הראשוֹן, נאמן בּיתה, דוֹר הלֶוינסקים והצ’לֶנוֹבים⁴, גדל וצמח יחד עם התנוּעה, קשר את חייו בּחייה. לתנוּעה בּארצוֹת רוּסיה וגרמניה היוּ כּבר חניכיה, אשר מסוֹרת לאוּמית בּריאה, נאמנוּת ורדיקליוּת מעשׂית – בּמידה ידוּעה – התמזגוּ בּהם לתכוּנה. לגדוֹלוֹת אוּלי לא קיוינוּ מהם. אוּלם בּנאמנוּתם בּטחנוּ. צעדיהם היוּ מדוּדים. אבל הם לא עמדוּ. וּמתוֹך רצוֹנם הלאוּמי השלם היוּ הם צריכים סוֹף סוֹף לבוֹא, אמנם בּאִטיוּת מרוּבּה, וּלהכּיר בּערך העוֹבד, בּצוֹרך ההתאָמה של הפּעוּלה הלאוּמית אל הכּוֹחוֹת החדשים המתגלים, ליצירת העבוֹדה העברית. לאִטיוּת של כּל החיים הקוֹדמים, לאִטיוּת העבוֹדה, למיעוּט הכּוֹחוֹת התאים זה בּמוּבן ידוּע, אלה היו החשבּוֹנוֹת האחרוֹנים של הימים הקוֹדמים. אוּלם מה היוּ בּשביל התנוּעה, בּשביל חייה הפּנימיים, בּשביל העבוֹדה בּארץ, מחנות בּני-הלוָיה החדשים שנספּחוּ אל הדגל? לאן יפנוּ הם, וּלאן יאמרוּ הם להַפנוֹת את התנוּעה? היקָלטוּ הם בּתנוּעה הציוֹנית, יתמזגוּ בּה, יקבּלוּ בּנאמנוּת את יסוֹדוֹתיה ויעשירוּה, או יכריעוּה?

עוֹד מעט וה“ועדה הציוֹנית”⁵ תבוֹא לארץ. בּרוּכים יהיוּ בּבוֹאם, אלה אשר בּגוֹרלם עלה להביא את התעוּדוֹת הדרוּשוֹת, אשר הרצל לא זכה להן. מראש אנוּ בּטוּחים בּכונוֹתיהם הציוֹניוֹת הטוֹבוֹת. אוּלם הלב מהסס.

אצלנוּ, בּפרשת-הדרכים המתגלה לפנינוּ, נחוּצה הבנה עמוּקה לא רק ליֵש, לקיים, כּי אם גם למתחיל להתהווֹת. היצירוֹת העיקריוֹת, הכּוֹחוֹת העיקריים להגשמת תקווֹתינוּ עוֹד אינם בּמצב של ישוּת מוּחשית. היביאוּ אִתם הבּאים את ההבנה הדרוּשה, את חוּש-העתיד, האם לא יהיוּ הם זרים לחיים המתחילים להיוֹת, כּאשר היוּ זרים לפנים טוֹבי המנהיגים לנוּ, בּראשיתנוּ?

ועם גידוּל האפקים, הלא גדלה בּכּל גם הסכּנה, הסכּנה הכּרוּכה בּכל משגה, בּכל זרוּת, בּכל דיחוּי ועיכּוּב הכּוֹחוֹת. ואם בּימים הקוֹדמים עוֹד הספּיקוּ כּוֹחוֹתיה המצוּמצמים של העבוֹדה החלוּצה, למען השפּיע בּצמצוּם על מהלך החיים הדלים, מה תקותה לימים הבּאים, מוּל שפעת הכּוֹחוֹת השוֹנים העוֹלה? היעלה לה לשַׂגֵב את עמדתה, לגַשֵׁם את משאלוֹתיה, להרחיב את דרכּה, היִרבּה גם כּוֹחה בּה בּמידה?

אלה הם החששוֹת המלַוים את תקווֹתינוּ לימים הקרוֹבים. וּתשוּבה על החששוֹת הללוּ אין לנוּ מלבד אחת – נאמנוּתנוּ לעמדתנוּ. כּוֹח ההכרעה העיקרי בּעבוֹדה שבּארץ, נַאמינה בּזה, הוּא בּנוּ, בּכוֹחוֹת היצירה הספוּנים בּנוּ; בּעבוֹדה אשר אנוּ עוֹשׂים. נַפנה את כּוֹחוֹתינוּ פּנימה, לבירוּר המחשבה ולעבוֹדה, ונַגבּיר אוֹתם. כּל כּיבּוּש חיצוֹני הוּא פּרי הנצחוֹן הפּנימי שלנוּ בּתוֹך עבוֹדתנוּ. תוֹרת החקלאוּת המעשׂית מלמדת אוֹתנוּ את “חוֹק המינימוּם”. לא החמרים המרוּבּים הפּזוּרים למַכבּיר בּקרקע, כּי אם החוֹמר הנמצא בּמיעוּטוֹ, הוּא הקוֹבע את בּרכּת היבוּל, כּפי מתכּוּנתוֹ. כּרבוֹתוֹ הוּא – תרבּה אפשרוּת הניצוּל של החמרים המרוּבּים. ויש גם אשר בּחיי החברה הוֹלך הכּל אחרי המיעוּט, המיעוּט האַקטיבי, הנוֹשׂא בּקרבּוֹ את העתיד, וּמיעוּט אשר כּזה צריך להיוֹת הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי. נעשׂה ונאמין שהיה יהיה.

בּבוֹא ימי המרחב צריך רצוֹן-החיים של הפּוֹעל להתגלוֹת בּריכּוּז כּל הכּוֹחוֹת, כּוֹחוֹת הנפש והמחשבה, בּאימוּן כּוֹחוֹת החיים ומיצוּיָם לעוּמקם, למען אשר על כּף המאזניים ההיסטוֹריים של העם תהיינה מוּרגשוֹת אבני-המשקל של הכּוֹח החדש בּעם – העוֹבד. עצמוּתוֹ החברתית של הפּוֹעל, פּעוּלתוֹ המעשׂית, צרכיו, מאוַייו וּמשאלוֹתיו צריכים להיגָלוֹת בּכל תקפּם ועזוּזם, צריכים להַתווֹת דרך לחיי העם.

---

(מאמר מוּסגר.

בימים אלה שוֹעה הלב מאליו והוֹגה בּהרצל.

בּראשית התגלוּתוֹ פּגשוּהוּ הדברים על דבר הגאוּלה, אשר תבוֹא על ידי נביאים ולא על ידי דיפּלוֹמַטים⁶. איזה הד מצאוּ הדברים האלה של אחד-העם, הקלַסיים בּפשטוּתם הצוֹדקת, בּלבבוֹת עברים צעירים. היכן היה אי-הצדק? בּליקוּי הראִיה, כּי נביא-אמת לפנינוּ. כּי דיפּלוֹמַטיה זוֹ אף היא ממַעיני הישוּעה נוֹבעת, כּי צוּרה חוֹלפת היא של חזוֹן, חזוֹן-ימינוּ.

והעם? העם לאוֹהליו, טף וזקן, שמע, רצה, רצה להאמין, ללכת כּילד אחריו, ולא היה לוֹ הכּוֹח.

יש דברים אשר קשה, קשה להשמיע אוֹתם בּרבּים. ואוּלי גם אינם ניתנים להישמע. אבל גם לא תמיד עוֹלה לך להבליג, לכלוֹא אוֹתם. ויש אשר הדברים מתפּרצים ונאמרים. וגם הפּעם.

חיה בּלבּי ההרגשה, כּי לא נסתם חזוֹן מעם, התקוה לגילוּי-שכינה עוֹד לא עזבתנוּ. בּראשית התגלוּתה של הציוֹנוּת, עוֹד טרם היוֹתה ל“יש”, ל“תנוּעה”, נתגלוּ בּה שברירי ניצוֹצוֹת של חזוֹן-עם. בּטרם עלוֹת השחר היבהבוּ נגוֹהוֹת, צפרירי הגאוּלה, צוֹפים וּמבשׂרים. – ועוֹד לבּי אמוּנה, כּי בּנביא-האמת ניוָשע.

אנא, זכרוּ נא את מעמד הקוֹנגרס הראשוֹן. האם לא בּכפיית הר כּגיגית היה מתן הפּרוֹגרמה הבַּזילאית? עלעלוּ נא בּדפּים עתיקים ותקראוּ מהם את הויכּוּחים הרבּים על דבר “פֶלקֶרליך-רֶכטליך”. כּמה זה היה מוּזר. כּמה זה לא נתקבּל על הדעת. האם תפס מוֹחנוּ אוֹתה, האם היוּ המוֹח והלב היהוּדי עלוּלים לתפּוֹס דברים כּאלה כּפשוּטם, כּהוָיתם; האם לא נכוֹנים, לא צוֹדקים, לא הגיוֹניים היוּ דברי הבּיקוֹרת והבּיטוּל שהקיפוּה מצד טוֹבי העם, מצד ההגיוֹן הלאוּמי, העממי, הסוֹציאַלי? מאיזה מַעמקים, מאיזה מרוֹמים בּא כּל זה?

גדוֹלה זכוּתה של ה“דֶקלַרַציה” לוּ גם בּזה, שהיא תגבּיר בּנוּ את האמוּנה החיה בּגאוֹניוּתוֹ של הרצל, וּבזה אף בּגאוֹניוּת העם, בּנבוּאת-אמת. כּמה נחוּצה לנוּ אמוּנה זוֹ בּכל חיי אדם, אמוּנה פּוֹעלת, זכּה וּמחייבת, כּמה עוֹז ועצמה תוֹסיף היא לחיינוּ העתידים).

---

על סף העתיד עוֹמדוֹת רגלינוּ. שעת הפּתרוֹן לחלוֹם-הקדוּמים מתקרבת. מה יהיה תכנוֹ?

העם העברי השׂיג את כּרטיס-הכּניסה לשוּב לארצוֹ ולעשׂוֹת את העבוֹדה המחכּה לוֹ. את ערכּה האמיתי תקבּל איפוֹא הדקלרציה בּמה שיבוֹא אחריה, בּעליית העם, בּשיבת-ציוֹן. מה איפוֹא יהיה תוֹכן החיים הלאוּמי-החברתי של שיבת-ציוֹן בּימינוּ, תוֹכן החיים אשר יֵעָשׂוּ פּה?

שאלה זוֹ, החיה בּלבּנוּ מעוֹדנוּ, היתה עוֹד לפני ימים מוּעטים בּשביל הרוֹב הגדוֹל אוּלי רק חוֹמר למזמוֹרי שיר לעתיד לבוֹא. איזה יהוּדי רחב-לב יקמץ בּהבטחוֹת-הנביאים, יוַתר על יעוּדי הבּחירה והגאוּלה, ומעיו לא ישׂישׂוּ על כּי מציוֹן תצא תוֹרה? מי לא ידע לחזוֹר אצלנוּ, כּי אנוּ נתַנוּ לעוֹלם את אידיאַלי הצדק והיוֹשר, כּי להיוֹת אוּמה שפלה כּאחת אוּמוֹת הבַּלקַנים זהוּ בּנקרוֹט היסטוֹרי, כּי לא על זה מסרנוּ את נפשנוּ בּמשך דוֹרוֹת, וכי עלינוּ להיוֹת אוֹר לגוֹיים? מימרוֹת אלה הלא מוּכנוֹת וּמזוּמנוֹת אצלנוּ לכל עת מצוֹא. וּמי זה לא יֵדע להשתמש בּהן, וּלהוֹכיח מהן כּל מה שיִדָרש? אכן, לא לשוא חיוּ הטרדנים הגדוֹלים ישעיהוּ, מיכה וירמיהוּ. הם הנחילוּ סוֹף סוֹף כּמוּת פּסוּקים מספּיקה לתַבֵּל בּהם את שׂיחתוֹ וּסעוּדתוֹ של אדם הגוּן בּישׂראל.

גם לא לשוא חיוּ פּעם בּעוֹלם בּני-המרי: הֶס, מַרכּס ולַסַל, אשר עצמוֹתיהם אינן מוֹצאוֹת מנוּחה בּקבר עד היוֹם; לא לשוא יוֹשבים נכדיהם על כּסאוֹת המלוּכה בּרוּסיה, בּאוּקראינה וּבשאר רפּוּבּליקוֹת; לא לשוא הוֹלכים יוֹם יוֹם רבבוֹת נשמוֹת יהוּדיוֹת, בּני העם הנבחר, לשמוֹע לקח וּמוּסר הַשְׂכֵּל בּבית-מדרשוֹ של “הפוֹרבֶרטס” הניוּ-יוֹרקי וחבריו, לוֹחמי האמת והצדק. האין כּל זה בּא להעיד על גדוּלת הגזע, על ה“אַתּה בּחַרתנוּ”, וּלהגבּיר את אמוּנתנוּ בּעתידנוּ הגדוֹל? הלא כן?

“לא תשׂא את שם ה' אלהיך לשוא” – למי יש צוֹרך עכשיו בּדיבּרה עתיקה זוֹ, אשר נאמרה בּימים אחרים, לאנשים אחרים, לאנשי מעמד הר סיני. כּשה“שֵם” עצמוֹ כּבר מזמן נתרוֹקן, מה יש לחוּש לחילוּלוֹ? יבוֹא כּל הרוֹצה וינַגב בּו את ידיו.

כּן. ה“אתה בּחרתנוּ” יחד עם כּל היעוּדים היה כּבר מזמן לצילינדר ישן, ממוֹרט, המהַדר את הראש הקֵרֵח של הנגיד ה“יוֹרד” לשעת שׂמחה של מצוה. הדם השפוּך מזכריה ועד אחרוֹן הפּוֹעלים משמש מחרוֹזת למליצוֹת לאוּמיוֹת עוֹברוֹת לסוֹחר. וּנביאי האמת והצדק קרוּאים עתה לחַפּוֹת על סדרי חיי העם, על משטר-העבדים אשר בּארץ.

ואֵי מנוֹס? לאן תברח לא מן הכּאב והרוֹגז, כּי אם מהשממוֹן הזה, משממוֹן חיי-עם?

אַיֵהוּ, איהוּ ה“אתה בּחרתנוּ” הקדמוֹן, החי, הלוֹהט, הממלא לבבוֹת, המצַוה, המזַכּה וּמחייב? איהוּ ה“אתה בּחרתנוּ” של הקטיגוֹרים הלאוּמיים הקדמוֹנים, של מכריזי “צִיוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵש”?

האוּמנם כּבר נס ליחנוּ?

---

“הנה הם בּאים האנשים הרעים”, הטרדנים, גוֹזלי המנוּחה, ואינם מסתפּקים בּכוָנוֹת טוֹבוֹת וּבמתק מליצה. הם שוֹאלים שאלוֹת חמוּרוֹת, ורוֹצים בּתשוּבוֹת של ממש: איזה הם התנאים הצריכים לשׂרוֹר בּארץ, למען שהפּתח הפּתוּח לנוּ לא יצטמצם להיוֹת כּקוֹף של מחט? איזה הם התנאים שהעם צריך לברוֹא לעצמוֹ, למען יחיה, למען לא יתנַוֵן, למען יִרבּוּ כּוֹחוֹתיו, למען לא יִשח גווֹ, למען יברא לוֹ חיי אדם ראוּיים וּרצוּיים? “הצריך להמשיך ולברוֹא בּכוֹחוֹת האוּמה וּבאמצעיה ישוּב המתנגד לעניני האוּמה ועתידה, לתקוַת תקוּמתה?”⁷

הציוֹני הטוֹב, בּעל-הבּית החשוּב, בּעל הכּוָנוֹת הרצוּיוֹת, מלמד אוֹתנוּ סבלנוּת והדרגה: למה אתם תוֹפסים מרוּבּה? למה אתם דוֹחקים את הקץ? למה אתם מערבּבים שאלה בּשאלה? תנוּ לנוּ לפתוֹר את השאלה הראשוֹנה, והכּל יבוֹא בּזמנוֹ על מקוֹמוֹ בּשלוֹם.

---

טוֹב ונאה להם לאמוֹר כּכה, לאלה, שהשאלה השניה אינה שאֵלָתם, לאלה שחוּשיהם אטוּמים בּפני האסוֹן השוֹלט בּעוֹלם. שאלוֹת החיים אפשר בּהגיוֹן להפריד וּלמַיין לכל מיני רוּבּריקוֹת, אוּלם מה לעשׂוֹת אם בּחיים עצמם, בּעשׂיית החיים אין השאלוֹת רוֹצוֹת להיפּרד, מה לעשׂוֹת לנוּ, אם בּחיינוּ אנוּ שאלה אחת נעוּצה בּחברתה, אוֹ יוֹתר נכוֹן, אין שתי השאלוֹת האלוּ ניתנוֹת להיפּרד כּלל? “אם העם רוֹצה לגאוֹל את אדמתוֹ וּמַקדיש לזה את חלוֹמוֹתיו, אמצעיו, בּניו וּבנוֹתיו, אין כּוָנתוֹ כּלל לגדל בּעלי לַטיפוּנדיוֹת וחיל פּרוֹליטריוֹן חקלאי משוּעבּד לוֹ. – – מה היא הפּרספּקטיבה המוֹשכת את הלבבוֹת? האוּמנם לשמש הדוֹם לבעלי האחוּזוֹת, שבּטוּב לבּם יאספוּ גם פּוֹעל עברי תחת כּנפיהם בּין מחנוֹת זרים וּמשוּעבּדים? האוּמנם להיוֹת פּוֹעל קרוּע מן האדמה, משׂחק לתעלוּלי משגיחים וקַפּריזי פּקידים, כּלי מלא התמרמרוּת, עלבּוֹן וצער, “שבר-כּלי” בּעבוֹדה, בּאוֹפן היוֹתר טוֹב מין אוּמן בּעבוֹדת האדמה, אשר כּל רוּח תפַזרהוּ, שבּניו גדֵלים תלוּשים, מחוּסרי בּית, פּינה וד' אַמוֹת שלהם? העוֹבדים “המסתפּקים בּמוּעט” דוֹרשים “תכלית”: מתן שׂכרם בּעוֹלם הזה; החלוּץ הצוּפה לעתיד, דוֹרש אף הוּא את מתן שׂכרוֹ: סיפּוּק הנפש, הכּרה כּי לא בּשביל משטר-עבדים הוּא עוֹבד, כּי לא דוֹרוֹת של “בּאטראקים” עלוּבים הוּא מעמיד לשם גאוּלה עלוּבה, כּי חיי אדם הוּא מכין לעצמוֹ, לבניו ולעם”⁸.

---

השאיפה הלאוּמית בּהתגלוּתה בּחיים, בּהיוֹתה ליֵש מוּחשי, אינה יכוֹלה להיוֹת נייטרלית, חסרת תוֹכן חברתי. תוֹכן-חייה הפּנימי, החברתי, מוּכרח להיגָלוֹת. ואין בּזמננוּ תנוּעה לאוּמית קוֹנקרֶטית אשר תוּכל להימָנע מלעמוֹד בּיחסים ידוּעים לשאלוֹת העבוֹדה וחיי החברה.

כּבר עברוּ הימים, אשר אפשר היה בּתמימוּת לדבּר על דבר תנוּעה לאוּמית ולא לכוון בּזה לעניני העם החי, הרחב, השלם. הלאוּמיוּת החיה אינה עוֹסקת בּקנינים מוּפשטים, מגוּבּשים, הנמצאים מחוּץ לנוֹשׂאים חיים. הציוֹנוּת בּנוּיה מלכתחילה על האַקטיביוּת של העם, על הרצוֹן לברוֹא את האַקטיביוּת של העם, והאם תנוּעה כּזוֹ יש לה להתגשם מבּלי להקיף את עניני העם בּהמוֹניו? מה יכוֹלוֹת להיוֹת הפּרספּקטיבוֹת הציוֹניוֹת מבּלי התוֹכן העממי, מבּלי עליה עממית, מבּלי התנאים האנוֹשיים והחברתיים הרחבים שיתנוּ לעליה את קסמה, את חן הגאוּלה?

האוּמנם ישקיע העם את כּוֹחוֹתיו בּבנין בּית לאוּמי, אשר לַנדלוֹרדים ישׂוֹרוּ בּוֹ, אשר מתחת ל“חירוּת הלאוּמית” תשלוֹט העבדוּת הכּלכּלית, אשר הזהב יקנה בּוֹ את הכּל, העוֹבד יעבוֹר תחת שבט הנוֹגשׂ, ובָאשת התרבּוּת הקיימת – קיפּוּח חיי העוֹבד, שעבּוּד האדם – תפרח וּתשׂגשֹג?

ארץ-ישׂראל – אחר כּל ההסכּמוֹת – לא תיבָּנה מבּלי מחנוֹת המוֹני חלוּצים עברים. ואֵלוּ היבוֹאוּ לארץ למען הכין לבניהם אחריהם בּית-עבדים? האוּמנם אין אפשרוּת ואין תקוה, כּי האלפים והרבבוֹת של הכּוֹחוֹת הרעננים, העתידים להיחָלץ לעבוֹדת העם, ואשר בּלעדיהם אין תקוה לכל בּניננוּ, לא ימצאוּ בּקרבּם את הכּוֹחוֹת הנפשיים לבנוֹת את החברה העברית על יסוֹדוֹת יוֹתר בּריאים, יוֹתר חפשיים, יוֹתר פּוֹריים? תנוּעתנוּ הלאוּמית היא בּת-דוֹרה, משקפת את דמוּתם וצלמם של נוֹשׂאיה, והאם לא התלכּדה השאיפה לגאוּלת-העם וּלשחרוּר העוֹבד בּלב החלוּץ למַשׂא-נפש אחד?

---

הציוֹנוּת עוֹמדת שוּב לפני פּרשת-דרכים. אוּלם הפּעם אין השאלה: מזרח אוֹ מערב, מדיניוּת אוֹ ישוּב. שאלת עתידה של הציוֹנוּת היא, אם תגלה וּתפַתח את התכנים העממיים, האנוֹשיים, הרחבים והעמוּקים, הגנוּזים בּה מראשית היוֹתה, ותמצא את המַפתח אל לב העם, לברוֹא את התמַכּרוּתוֹ והתעוֹדדוּתוֹ, על-ידי חזוֹן גאוּלה שלמה, חזוֹן חירוּת וקוֹממיוּת יהוּדית-אנוֹשית, מרחב לחיי אדם, אוֹ שתישָאר פּעוּטה וּמדוּלדלת, פּוֹסחת על כּל הסעיפּים וּמפרפּרת בּין רמזי העתיד ושממוֹן ההוֹוה.

נדמה לי שֶבַּת-קוֹלה של ההשגחה ההיסטוֹרית כּבר משיבה: הכּוֹחוֹת הצעירים, השוֹאפים, החלוּצים, הם בּאים, הם יבוֹאוּ, הם ימסרוּ את חייהם ויאצילוּ מרוּחם על התנוּעה. התוֹכן החברתי החי בּלב אלה, אשר הגשמת הציוֹנוּת היתה לתוֹכן חייהם האישיים, הוּא יתן לציוֹנוּת את אָפיה המשחרר. אמנם, יוֹדע אני, כּי כּחוֹלמים בּהקיץ נהיה בּעיני רבּים בּאמוּנתנוּ זוֹ. ידוּע

כּי הציוֹנוּת הרשמית רחוֹקה-רחוֹקה ממחשבוֹתינוּ ורוֹב נוֹשׂאיה זרים לגמרי להלָך-הרוּח הזה. אוּלם בּטחוֹננוּ אמיץ, כּי בּוֹני הארץ הם ימלאוּ את הציוֹנוּת בּתוֹכן-חייהם והגיגם, והם, צבא-העבוֹדה העוֹדרים בּמערכה, יָזִינוּ ויפרנסוּ את התנוּעה בּרוּח וּבחוֹמר אנוֹשי. והנהלת התנוּעה, הרחוֹקה מחלוֹמוֹתינוּ, אם רק תהיה נאמנה לעצמה, לחוֹבוֹתיה, רצה תרצה להאזין וּלהבין לרוּחם של הכּוֹחוֹת החיים הפּוֹעלים בּעם, לא תוּכל לוַתר עליהם, לא תרצה לשׂרוֹף את הגשרים בּינה וּבין מחנוֹת החלוּץ, ותראה את הצוֹרך החיוּני להתאים את עבוֹדתה לרצוֹנוֹת, לכּוֹחוֹת ולמוּשׂגים הפּוֹעלים.

דוּגמה לדבר, בּזעֵיר אַנפּין מוּבן, נתנה לנוּ עבוֹדת ההסתדרוּת הציוֹנית בּשנים האחרוֹנוֹת. אין לשגוֹת ולחשוֹב את אַרתוּר רוּפּין לחוֹלם סוֹציאלי. אוּלם לא מקרה הוא הדבר, שיצירת דגניה, הנסיוֹן הסוֹציאלי הראשוֹן בּישוּבנוּ, נקוּדת-המוֹצא ל“מהפּכה בּשלוֹם”, פּגשה מצדוֹ יחס חיוּבי ועזרה. “אדם חדש”, חפשי ממוּשׂגי הסביבה וּמפְּניוֹתיה, שוֹקל וּבוֹחן את הכּוֹחוֹת השוֹנים שבּמציאוּת, למען שַתפם למטרה הלאוּמית, אי-אפשר היה לוֹ שלא להרגיש, כּי כּאן פּוֹעלים כּוֹחוֹת היצירה הנאמנים, הפּוֹרצים וּמפלסים להם נתיבוֹת נתיבוֹת שלהם, כּי החוֹבה על הציוֹנוּת המנהלת, המְעַשָׂה, לא להגוֹת אוֹתם ממסילתם, לא לבטל, לנוּד, להילָחם וּלדכּא, כּי אם להכּיר, להעריך וּלסייע. יחס זה איננוּ מקרי, כּי אם הגיוֹן פּנימי. זה יתגלה בּמלוֹאוֹ, ויברא לציוֹנוּת את ההקשבה וההבנה לכּוֹחוֹת המתהווים, ליצירוֹתיהם וּלמַאוַייהם על אף המכשוֹלים והמַכשילים, אשר לא יחסרוּ.

---

הכּרת הקשר הפּנימי שבּין הציוֹנוּת והמהפּכה החברתית, רעיוֹן זה עדיין כּזמוֹרת-זר הוּא בּחברתנוּ. אם כּי כּל תנוּעת-העבוֹדה בּארץ היא הבּיטוּי הריאַלי המגַשם של רעיוֹן זה, אם כּי ניצניו מפוּזרים זעֵיר שם זעֵיר שם בּפינוֹת חבוּיוֹת של המחשבה העברית. לא על ההיתר להיוֹת יהוּדי כּשר וגם חוֹסה בּצל איזוֹ תוֹרה חברתית אני מדבּר, כּי אם – על אחדוּת השאיפה הציוֹנית-הסוֹציאלית, על **התֹוכן האנוֹשי המלא של השאיפה הציוֹנית בּהתגשמוּתה. ** ואמנם, הרעיוֹן הזה לא מתמוֹל הוּא. עמוּקי ההוֹגים של המחשבה הלאוּמית מראשית היוָלדה כּיוונוּ אליה. משה הֶס נשׂא בּנפשוֹ את בּשׂוֹרת התוֹכן העוֹלמי העמוֹק של תקוּמת ירוּשלים. תיאוֹדוֹר הרצל, אשר לא מצא קוֹרת-רוּח בּחברה האנוֹשית הקיימת ולא התנחם בּחיי החברה המוּבטחת, אף הוּא חש והבין כּי החברה היהוּדית צריכה להיוֹת לא רק חדשה, כּי אם “יוֹתר טוֹבה”. וזהוּ הגרעין הפּנימי אשר מתחת לכל הקליפּוֹת של האַלטנַיילנד. וּברגע ההיסטוֹרי הגדוֹל, בּרגע יסוּד הקרן הקיימת, לא בּגדה בּנוּ ההשגחה הלאוּמית, וידה ניהלה את יד המחוֹקק, אשר חרת על הלוּחוֹת את המטרה: גאוּלת האדמה לאחוּזת-עוֹלם לעם.

בּיטוּיים וחיפּוּשׂים ערירים בּדרך זוֹ נתגלוּ בּציוֹנוּת מראשית היוָצרה, נתגלוּ ודעכוּ. זכוּר לטוֹב אדם אחד אשר אִשוֹ לא כּבתה. אדם עֵר, בּעל הרגשה לאוּמית כּבּירה וחוּשים עמוּקים לעתיד, אשר נשאר נאמן לחיפּוּשׂים ולתעיוֹת הללוּ מן הימים הראשוֹנים ועד היוֹם – נחמן סירקין⁹. היה גם רגע שהציוֹנוּת הסוֹציאלית התחילה לשפּוֹך מרוּחה על עם רב, ואנוּ עמדנוּ לפני גלים מכּים של תנוּעה לאוּמית כּבּירה. אוּלם רק צער וּכאב-לב מעוֹרר זכר התנוּעה הגדוֹלה ההיא, אשר נקראה לעשׂוֹת את הציוֹנוּת לנחלת העם הרחב, ותעתה מני דרך, לא מצאה מדרך לכף-רגלה. כּוֹחוֹת רעננים ונאמנים נקלעוּ בּכף-הקלע ולא מצאו נקוּדת-אחיזה. מקסַם הארציוּת קרא להם למרחב והשאירם לאנחוֹת בּמדבּר הגלוּת. הרעיוֹן הלאוּמי שלא מצא לוֹ בּיטוּי עבוֹדה וחיים פּוֹריים התנַון, המחשבה נכנעה והסתגלה, הרכּינה ראשה בּפני הרוּחוֹת המנַשבוֹת. כּוֹחוֹת רעננים נתבּזבּזוּ לבטלה, וכוֹח היצירה נשקע ודעך.

ורק בּעליית-העבוֹדה לארץ ישׂראל מצאוּ להם המַאוַיים הסוֹציאליים של היהוּדי הלאוּמי אדמת קליטה וגידוּל. פּה הוּא נאמן לעצמוֹ, חי את חייו העצמיים, עוֹבד את עבוֹדתוֹ ויוֹצר את החברה העתידה, חברת העוֹבד העברי. קוים שוֹנים נפגשוּ בּתנוּעת העבוֹדה: יחיד ורבּים, הלאוֹם והעוֹבד, עבר ועתיד, משׂא-הנפש והיצירה המוּחשית, האקטיביוּת האישית והחברתית.

לא מתוֹך ספרים ודעוֹת מקוּבּלוֹת יאמר את דבריו הפּוֹעל העברי. מתוֹך חייו, מתוֹך עבוֹדתוֹ, מתוֹך נפשוֹ שוֹאף הוּא למלא את צרכיו וּלגַשם את מַאוַייו בּמלוֹא קוֹמתם, וטוֹוה את ארג הדוֹרוֹת, ורוֹקם את רקמת העתיד.

---

הפּוֹעל עוֹדנוּ עוֹשׂה את מצעדיו הראשוֹנים. לסיכּוּמים, לתכניוֹת שלמוֹת עוֹד רחוֹק. אוּלם רוּח אחת חיה בּוֹ וּמחַיה את מעשׂיו: ** השאיפה לעבוֹדה משוּחררת וּמשחררת. וּנקוּדת אחיזתה – הקרן הקימת.**

הקרן הלאוּמית אינה בּעיני הפּוֹעל אחד המוֹסדוֹת הישוּביים סתם, כּי אם “הקרן הקימת” לעם ישׂראל, גילוּי שכינת האוּמה, סמל רעיוֹן הגאוּלה השלמה. היצירה הגאוֹנית של העם, העתידה לבנוֹת ולצוּר את צוּרת החברה העברית העתידה, קוֹדש-הקדשים של הציוֹנוּת. בּרגשי אהבה והערצה אנוּ מַקיפים את הקרן הקימת, ועלינוּ לראוֹת, כּי זיוָה לא יוּעם. “בּיצירת הישוּב העוֹבד צריכים להשתתף היחיד והציבּוּר. היחיד ישקיע בּזה את האיניציאַטיבה הפּרטית שלוֹ, את אוֹנוֹ, מרצוֹ, עבוֹדתוֹ ותקוַת חייו הוּא, הכּלל – את האיניציאַטיבה הציבּוּרית, את הנוֹרמוֹת הלאוּמיוֹת, את האדמה והקרדיט הישוּבי. **האוּמה צריכה לתת לעוֹבד את האדמה. ** לתת לא בּמתנה ולא בּמכירה לחלוּטין, כּי אם בּהשאָלה – להשתמש בּה כּל ימי עבוֹדתוֹ וימי עבוֹדת בּניו אחריו. עבוֹדה זוֹ צריכה להיעשׂוֹת על ידי הקרן הקימת לישׂראל. זוֹהי תעוּדתה ההיסטוֹרית, שחוֹזי התחיה צָפוּהָ בּרוּח הקוֹדש מתחילת יסוּדה, ועד היוֹם טרם ניגשה למַלאוֹתה. תקוּפה חדשה עתידה לבוֹא בּעבוֹדת הקרן הקימת, כּשדרכּה תהיה בּרוּרה לפניה: לא בּזבּוּז כּסף על קטנוֹת, לא הלוָאוֹת, לא בּנין בּתים וכדוֹמה, לא קוּפסה בּשביל כּל מיני צדקוֹת ישוּביוֹת, לא סרסרוּת ישוּבית, כּמצבה היוֹם, אלא – גאוּלת הקרקע וּמסירתוֹ לרשוּת העוֹבד. וּתקוּפה זוֹ כּשתבוֹא בּעבוֹדת הקרן הקימת, תביא בּכנפיה גם תקוּפה חדשה בּיחס העם אל הקרן הקימת. ירגיש העם וידע, מה היא העבוֹדה שהקרן הלאוּמית עוֹשׂה בּארץ. לכל מעשׂינוּ יש בּת-קוֹל. ה”בּת-קוֹל" של עכשיו יוֹדעת לספּר על דבר עבוֹדה זרה, חוֹסר עבוֹדה ליהוּדים, על תקווֹת נכזבוֹת וסביבת-“בּוֹעזים” מתנכּרת. אחרת תספּר ה“בּת-קוֹל” של עבודת הישוּב הלאוּמית, הנעשׂית על ידי האוּמה, מכוּוָנה לצרכיה, בּת-הקוֹל של הישוּב העוֹבד. בּת-קוֹל זוֹ תפַלס לה נתיבוֹת, תעבוֹר מִיָם עד ים, תרעיד מיתרים נעלמים בּלבב האוּמה, המפוּזר והקרוּע, ואוֹצרוֹת שׂפוּנים, אוֹצרוֹת אדם, כּוֹחוֹת בּוֹנים ויוֹצרים אשר לא פּיללנוּ, תגלה לנוּ, ואוּלי תבראם"¹⁰.

הציוֹנוּת יצרה בּידה האחת את הקרן הקימת וּבשניה השתדלה להפוֹך אוֹתה לקוּפסת צדקה כּוֹללת, לכל צרה שלא תבוֹא. הכּוָנה הגאוֹנית של הקרן הקימת בּיסוֹדה נשארה זרה, בּלתי נקלטת בּתוֹך היקף ההבנה הציוֹנית. חיפּשׂוּ עבוֹדה לקרן הקימת ולא מצאוּ. ולא פּעם נכנסוּ הצעוֹת מצד גדוֹלי העסקנים, להסיר את התקנה “המפריעה להתפּתחוּת המוֹסד”¹¹ והשוֹללת את האפשרוּת של עבוֹדה ישוּבית “בּריאה”. ההבנה המעשׂית הבּריאה דרשה להפוֹך את הקרן הקימת ל“גאוּלה”¹² האוֹדיסאית, לחברת פַּרצֶלַציה וּמכירת קרקעוֹת. אפשר להאמין כּי הסכּנה של שינוּי התקנוֹת, של התנקשוּת בּעתיד העם, כּבר חלפה עוֹלמית. צריך גם לדרוֹש בּכל תוֹקף, כּי השימוּש בּכספּי הקרן הקימת לכל מיני מטרוֹת צדדיוֹת לה, אף הוּא יעבוֹר מן העוֹלם. אין זה נאמר מתוֹך יחס של זלזוּל בּערך הדברים השוֹנים, החשוּבים לפעמים מפּאַת עצמם, שנעשׂוּ בּעזרת כּספּי הקרן הקימת. אוּלם לא לכך נוֹצרה. למטרוֹת השוֹנוֹת צריכים להיבּרא האמצעים הדרוּשים. אבל אין לעשׂוֹתם על חשבּוֹן קיפּוּח גאוּלה האדמה. כּל התרשלוּת בּהוֹצאת כּספּי הקרן הקימת למטרתה היא, כּל השתמשוּת למטרוֹת אחרוֹת – חטא הוּא לא רק לתקנוֹת הכּתוּבוֹת, חטא הוּא לנשמת המוֹסד, למגמתוֹ, לעתיד העם, חטא אשר לא יכוּפּר.

---

השעה הגדוֹלה, שעת קבּלת הצ’ארטר, צריכה להיוֹת גם שעתה הגדוֹלה של הקרן הקימת. השבת אדמת ישׂראל לעם ישׂראל ויצירת אפשרוּת מהירה של עליה עממית גדוֹלה – זוֹהי הפּעוּלה החיה רבּת-התוֹכן, הצריכה ללווֹת את קבּלת הדֶקלרציה. וגדוֹל יהיה ערכּוֹ של הצ’ארטר רק אז, אם יחד אתוֹ תבוֹא גם תשוּקתנוּ הלוֹהטת, שכּל אדמה הפּנוּיה בּארץ תעבוֹר לרשוּת עם ישׂראל לצמיתוּת, מבּלי שמי שהוּא יוּכל פּעם להתנקש בּאחוּזת-עוֹלם של העם.

---

אוּלם לא די להכריז על ערכּה של הקרן הקימת. גאוּלת האדמה, כּשהיא לעצמה, עוֹד אינה מספּיקה ליצירת הישוּב העוֹבד. את הקרן הקימת צריכה להשלים וּלמלא מערכת מפעלי-סיוּע ישוּביים, העוֹבדים בּמגמה זוֹ. כּאן אין אנוּ פּוֹתרים שאלוֹת טכניוֹת. עבוֹדה זוֹ תיעשׂה בּמשך השנים הבּאוֹת על ידי כּוֹחוֹת העבוֹדה והמדע, המאוּחדים בּיצירת הישוּב החדש. אוּלם פּה אנוּ מסַמנים רק את הקוים הכּוֹללים, יוֹתר נכוֹן, מרמזים. בּשילוּב עם הקרן הקימת צריך להיבּרא גם הקרדיט הלאוּמי ליצירת ישוּב עוֹבד על אדמת העם. אצלנוּ רגילים להזכּיר קרוֹבוֹת על דבר נחיצוּת בּנק אַגררי. אפשר שמוֹסד כּעין זה מספּיק בּמוּבן הישוּבי לבעל פּרדס הגוּן שחוֹבוֹתיו עוֹד לא עלוּ על ערך אחוּזתוֹ. אוּלם העוֹבד ואלה שרוֹאים בּוֹ את יסוֹד הישוּב בּעתיד צריכים בּיתר זהירוּת לגשת לשאלה זוֹ. הבּנק האַגררי, הבּנוּי על יסוֹדוֹת רגילים, לא יפתוֹר את שאלת הישוּב העממי. המוּשׂגים הבּנקאיים הרגילים של הקפה וּבטחוֹן לא יִסכּנוּ ליצירת ישוּב ארץ חדשה. בּעל האחוּזה הגדוֹלה הוּא תמיד הבּטוּח, מבּלי להבּיט אם עבוֹדתוֹ מזיקה, מסוּכּנת לעם, לחברה. והמתישב החלוּץ הוּא בּשנים הראשוֹנוֹת תמיד רחוֹק משׂכר וקרוֹב להפסד. ואם נרצה לעבוֹד את העבוֹדה הישוּבית בּתוֹך התחוּמים האלה לא נרחיק ללכת. הקרדיט האַגררי שיבָּרא דוֹרש התאמה מיוּחדת לצרכי ההתאַחזוּת על אדמת הקרן הקימת. הנאמן שלוֹ צריך להיוֹת לא בּעל הרכוּש, כּי אםחברת העוֹבדים, הערֵבים זה לזה. והוּא גם צריך להינתן בּאחוּזים מוּעטים, אשר החקלאוּת הצעירה תוּכל לשׂאת אוֹתם.

---

בּין המוֹסדוֹת הישוּביים שלנוּ ישנוֹ הפוֹנד של אוֹפֶּנהיימר, שצוּרתוֹ וגם מצבוֹ עלוּבים בּיוֹתר. אוּלם לא מן הנמנע, שאף הוּא יתפּתח למוֹסד רב-ערך בּשביל ההתישבוּת הקיבּוּצית, אם לא ישָאר תלוּי בּסעיפים קבוּעים של תוֹרה נתוּנה, ויתאים את עבוֹדתוֹ לצרכים ולתנאים של הכּוֹחוֹת החיוּניים בּמחנה העבוֹדה.

---

סעיף אחד מצרכי הקרדיט האַגררי ליצירת הישוּב החדש צריך אוּלי להיפּתר על ידי חברה אַקציוֹנרית מיוּחדה לבניה עממית. חוֹסר בּניה מספּיקה מוּרגש בּכל הארץ בּמידה עצוּמה, וּביחוּד בּמקוֹמוֹת הישוּב החדשים. הכּספים הרגילים המוּשקעים בּהתישבוּת אינם מספּיקים על פּי רוֹב לצרכים הכי-הכרחיים. ואת הקימוּץ הרַדיקלי בּיוֹתר עוֹשׂים תמיד בּמעוֹנוֹת-אדם. אוֹתם דוֹחים תמיד ל“כשירחיב”. וּלפי שעה מסתדרים “איך שהוּא”. וזהוּ שגוֹרם לכל אוֹתוֹ מצב הצפיפוּת הנוֹראה בּחַווֹת הלאוּמיוֹת והפּרטיוֹת, בּמוֹשבוֹת הצעירוֹת, ואין כּבר לדבּר על דבר אדמוֹת-כּיבּוּש.

המצב הזה של חוֹסר מעוֹן מטיל את חוֹתמוֹ הקשה על כּל החיים בּארץ, בּגוּף וּברוּח, מוֹריד וּמשפּיל את התנאים הסַניטריים ועוֹשׂה לפעמים קרוֹבוֹת לאַל את כּל הכּוָנוֹת הטוֹבוֹת וההתאַמצוּיוֹת בּסידוּר החיים. על הצער והקוֹשי שמצב זה גוֹרם בּחיי הפּוֹעלים, בּכל מקוֹם, אין צוֹרך להרחיב פּה את הדיבּוּר. זה ידוּע לכוּלנוּ למדי. חוֹסר הבּניה זהוּ גם הגוֹרם של הספּקוּלַציה המַבהילה, שכּוּלנוּ היינוּ עדים לה בּשנים האחרוֹנוֹת שלפני המַשבּר, של המחירים המַבהילים בּעד מעוֹנוֹת בּמוֹשבוֹת, מחירים המתאימים רק לכרכּים גדוֹלים בּחוּץ-לארץ, ושל אוֹתה הבּניה האַנטי-סַניטרית והמכוֹערת, המפארת כּל כּך את חַצרוֹת מוֹשבוֹתינוּ. הצוֹרך הזה לא יפָּתר מאליו בּשוּם אוֹפן, אם לא יבוֹא לעזרתוֹ רכוּש לאוּמי מספּיק. הבּניה תפגר תמיד אחרי ריבּוּי האוּכלוֹסין, והרכוּש הפּרטי המוּשקע בּבּניה לא יקטין את הספּקוּלציה, כּי אם יגדילהּ. ורק חברה לאוּמית גדוֹלה ועשירה לבניה, מטיפּוּסן של החברוֹת השוֹנוֹת בּארצוֹת המערב (עבוֹדה זוֹ מילאה גם יק"א¹³ בּמרכּזי היהדוּת בּגוֹלה), תוּכל לעזוֹר בּזה עזרה ניכּרת בּמוֹשבוֹת הקיימוֹת וגם לקבּל עליה את עבוֹדת הבּניה בּישוּב החדש וּלהתאימה לעיקרים הסַניטריים והחברתיים, הצריכים לשמש יסוֹד בּישוּב בּריא.

וּמי יוֹדע, אפשר שלא רחוֹקים הימים שהחלוֹם הישן של החזרת כּספּי יק"א לרשוּת העם יהיה למציאוּת. ואם הדבר הזה לא יֵעָשׂה בּדרך שלום על ידי ההנהלה עצמה, שתכּיר סוֹף סוֹף בּחוֹבתה לעם החי, על ידי המשׂא-וּמתן עם ההסתדרוּת הציוֹנית, אזי יבוֹא גם הזמן, שהרעיוֹן על דבר הכרזת מלחמה על מבזבּזי רכוּש העם, רעיוֹן שהיה נחלת חוֹזים, יהיה לשביב אשר ידליק בּאמת את המוֹני העם העברים. ואין כּמדוּמני לפקפּק, על צד מי יהיה סוֹף סוֹף הנצחוֹן המַכריע.

---

את האפשרוּת של עליה עממית גדוּלה צריך לחפּש בּכל הדרכים. וּלשם זה צריך להוֹסיף אל התכנים הרגילים של עבוֹדה ישוּבית תגים חדשים. מבּלי להיכּנס בּפרטים יש לציין, כּי בּנידוֹן זה צריך להביא בּחשבּוֹן יצירת תעשׂיה חקלאית, הניזוֹנה מן האדמה, המעבּדת את החמרים אשר עבוֹדת האדמה נוֹתנת, וּמאַפשרת על ידי זה את התפּתחוּת החקלאוּת והישוּב; תעשׂיה שתהיה לאחת החוּליוֹת הטבעיוֹת, תוֹלדה וגם אב-בּנין לישוּב החדש.

בּקשר עם יצירת תעשׂיה חקלאית וּבהבנה נכוֹנה של כּלכּלה לאוּמית וּבהערכת הכּוֹחוֹת השוֹנים שישנם בּעם וסידוּרם למקוֹמוֹתיהם, צריכה לעלוֹת על הפּרק גם יצירת חקלאוּת עירוֹנית; פּיתוּח סעיפי החקלאוּת העלוּלים להתקיים בּעיר וּבאגַפּיה, יצירת מעמד חקלאי עירוֹני, הבראה כּלכּלית של הערים, והעיקר **יצירת ערים חדשוֹת החיוֹת על החקלאוּת וּפרי החקלאוּת. ** כּל זה צריך להיוֹת מכוּוָן להרחבת שערי הכּניסה ולפתיחת הדרך לקיוּם המוֹנים בּארץ.

---

בּחוּגנוּ רבּוּ האנשים המצפּים בּכליוֹן עינים להתחלת העבוֹדה הישוּבית החדשה: ליסוּד משקי עוֹבדים, יחידיים אוֹ שיתוּפיים. ישנוֹ כּבר החוֹמר האישי, אשר עבר את כּל המדוֹרוֹת השוֹנים של חיי עבוֹדה בּארץ, אשר אינוֹ יכוֹל להשלים עם תנאי העבוֹדה והקיוּם הקיימים – לא בּתוֹר פּוֹעל שׂכיר ולא בּתוֹר אִכּר מנַצל – והִנהוּ חוֹתר אל החוֹף. אוּלם, הנתעה גם אנוּ בּכללנוּ לחשוֹב, כּי ראשית העבוֹדה הישוּבית העוֹמדת לפנינוּ היא יצירת מוֹשבי עוֹבדים חדשים?

אם בּאמת וּבתמים מתכּוֹננים אנוּ לקראת הישוּב החדש, הישוּב העוֹבד, אזי נכינה נא לוֹ את אָשיוֹת קיוּמוֹ הבּריא, ואַל נא נשכּח כּי שינוּי השם בּלבד עוֹד אינוֹ מבטיח את שינוּי המזל. וכמה שלא תהיה מרוּבּה חשיבוּתם של כּוֹחוֹת הנפש והרצוֹן העתידים להישָקע בּישוּב הזה – וגם אלה עוֹד רחוֹקים מלהספּיק – עוֹד תקוַת ההצלחה רחוֹקה מאִתנוּ.

הקידמה הישוּבית-חברתית צריכה להתבּסס על קידמה אַגריקוּלטוּרית, טכנית, מדעית, אשר תִקְדַם לה. והעיקר הזה, מוּתר כּמדוּמני לאמוֹר, חסר עוֹד לגמרי מספר-החיים של הישוּב.

בּטרם נגש איפוֹא ליצירת ישוּב קיים על עבוֹדה, נַקדים לוֹ את עבוֹדת ההכשרה הענקית, את יצירת התנאים, אשר יאַפשרוּ את קיוּמוֹ, הצלחתוֹ והתפּתחוּתוֹ.

לכאוֹרה ישנה הלכה פּסוּקה בּציוֹנוּת, כּי “הכשרת-תנאים קוֹדמת להתישבוּת”. אוּלם האמת ניתנת להיאָמר, כּי גם הלכה זוֹ לא הוֹעילה למעשׂה להרחיב את צעדינוּ. גרם המזל, כּי בּעניני ההתישבוּת שׂררוּ אצלנוּ כּמעט תמיד המוּשׂגים הפּרוֹפַניים, הסברה הבּעל-בּיתית, ואַמַת-המידה של הכנסה והוֹצאה “אֶביוֹנית” היתה לנוּ לקו. פּסגַת ההבנה של חכמת-המדינה הציוֹנית בּיצירת תנאים לישוּב הגיעה עד הכּרת נחיצוּתוֹ של הבּנק האַגררי, אוּלם לא למעלה מזה.

יוֹדעים אצלנוּ לדרוֹש, כּי העוֹבד צריך לחיוֹת על עבוֹדתוֹ, יוֹדעים לבקר את המשקים העמוּסים דֶפיציטים, וּלשם מוּסר והוֹכחה מציינים למוֹפת את אוֹתם האִכּרים אוֹ המשקים הקיבּוּציים שהצליחוּ, ואינם מבינים כּי גם ההצלחוֹת האלוּ בּנס הן תלוּיוֹת, ושהישוּב שלנוּ, כּוּלוֹ כּמוֹ שהוּא, עוֹד טרם הצליח בּמוּבן הישוּבי-כּלכּלי, עוֹד טרם עמד על רגליו, טרם מצא את אפשרוּת-קיוּמוֹ. עוֹד אינם מבדילים אצלנוּ בּין הכנסה מקרית ספּקוּלַטיבית וּבין ההכנסה הטבעית של המשק. למשק בּטוּח בּקיוּמוֹ וּבהכנסתוֹ הטבעית עוֹד לא הגענוּ, להוָתנוּ.

גם בּארץ אשר אדמתה מעוּבּדת מדוֹרי דוֹרוֹת ויש לה ההלכה והמעשׂה המסוֹרתיים שלה, ועוֹבדיה לא מתמוֹל בּאוּ, גם שם עדיין מצבוֹ של עוֹבד האדמה אינוֹ איתן, וכל ממשלה, אף הנחשלת בּיוֹתר, יוֹדעת את חוֹבתה לבוֹא לעזרתוֹ – מלבד עזרת הקרדיט המַמלכתי – בּחקירה מדעית בּלתי-פּוֹסקת, בּהדרכה, בּהמצאת חמרי זרע, מכשירי עבוֹדה, רפוּאוֹת, בּתחנוֹת נסיוֹן וּבהשׂכּלה חקלאית. וּבארצנוּ, בּישוּבנוּ, אשר החקלאוּת שבּוֹ מתחילה מר' ליבּ המלמד של מנדלי ה“מוּמחה לחיטים”¹⁴, אשר הכּל, ממַסד ועד הטפחוֹת, מן העבוֹדה עצמה ועד העוֹבד והמנהל, הכּל היה צריך להיבּנוֹת מחָדש, בּחינת יש מאין, איפה היתה העזרה המוּגשה לעוֹבד, למען לא ישׂא הרוּח את עמלוֹ? מי הדריך את הפּוֹעל החדש, את התימני, את הפּוֹעלת, מי דאג לסקל מעל דרכּם את אבני-הנגף היתירוֹת? איפה הם מוֹסדוֹת העזרה החקלאית, אשר העם נתן לבניו-חלוּציו? לאן יפנה האִכּר כּשהמַגפה הוֹיָה בּבקָרוֹ, לאן יִפנה הירקן כּשמזיק מתנפּל על יַרקוֹתיו, לאן יפנה הפּלח כּשהעכבּרים מכרסמים את יבוּל שׂדהוּ?

בּמדינוֹת שרוֹב העם אינוֹ יוֹדע קרוֹא וּכתוֹב משוֹטט האַגרוֹנוֹם המחוֹזי, המַדריך-הנוֹדד, ודוֹפק על פּתחוֹ של האִכּר, ומַערים תחבּוּלוֹת איך להלעיטוֹ את הידיעוֹת החסרוֹת לוֹ, איך להרכּיב לוֹ את פּרי החקירה והחידוּש החקלאי. והפּוֹעל העברי, הדוֹפק על כּל השערים, הבּוֹחן וּמחפּשׂ – היִמצא פּוֹתר לשאלוֹתיו, המדריכוֹת את מנוּחתוֹ, לא לשאלוֹתיו הנצחיוֹת, כּי אם לאלה שבּאוּ אליו מתוֹך עמל העבוֹדה והדאגה להצלת המשק?

הנה נפתח מקצוֹע חדש בּחקלאוּת שלנוּ, פּרי עבוֹדתוֹ של העוֹבד החדש – גידוּל ירקוֹת. זה שנים אחדוֹת שאנוּ מתעסקים בּוֹ, ואפילוּ בּהצלחה ידוּעה וּבתקווֹת. וכל שנה אנוּ מחפּשׂים מחָדש זרע בּאשר נמצא, בּחנוּת המכּוֹלת הערבית, אצל חנוָני שבּא מדמשׂק, על ידי משלוֹח מקרי של מַכּר בּחוּץ לארץ, אצל האִכּר ש“ניסה” לגדל בּעצמוֹ זרע; ושנים על שנים זוֹרעים אצלנוּ דוּנמים של כּרוּב וּכרוּבית, סלק וּצנוֹן בּשוּרוֹת ישרוֹת וּמסוּדרוֹת להפליא, וּבהשקעת-כּוֹחוֹת רחבה של עבוֹדה “מוֹדרנית” – ויש שהם מביאים לנוּ רק פּרחים ולא פּרי, וּמוֹצצים את הלב על אי-פּוֹריוּת עבוֹדתך, על כּספּך אתה אוֹ על כּספּי הציבּוּר אשר אכלת. ושוּב אתה ממשיך קיוּם עלוּב, חצי-רעב, מלא בּוּשה וּכלימה, בּחוֹסר אמוּנה וכבוֹד לעצמך ולעבוֹדתך. ואתה חוֹזר וּמשקיע את עצמך בּעבוֹדת-פּרך עקשנית, שאינה יוֹדעת מַרגוֹע, המלאה דאגוֹת וּטרדוֹת מבּלי קוֹרטוֹב קוֹרת-רוּח והרחבת-הדעת, והיא שצריכה ויכוֹלה כּאילוּ למלא את אשר החסירוּ התנאים האוֹבּיֶקטיביים שבּהם אתה עוֹבד. הצריך מי שהוּא לדאוֹג לזה, כּי לעוֹבד העין-גַנימי, לתימני בּמחנה-יהוּדה, לקבוּצת-הפּוֹעלוֹת יהיה זרע טוֹב, מין מַתאים? אין דבר. הישוּב הוֹלך לוֹ בּדרכּוֹ ועוֹשׂה לוֹ את שלוֹ, והעוֹבד מנַפּץ את ראשוֹ אל הסלע; מנת-חלקוֹ דפיציטים וּמפּח-נפש, ואשמת אי-פּוֹריוּת העבוֹדה על ראשוֹ תחוּל.

והאִכּר-הפּלח הגלילי שלנוּ, זה שכּל השנים כּרע תחת נטל העבוֹדה הקשה, נמק בּעָניוֹ ודלוּתוֹ, וּבקוֹשי היה מוֹצא את לחמוֹ – לא מן האדמה שנתנה דפיציטים, כּי אם על ידי כּל מיני “עבוֹדוֹת זרוֹת” – הֶעָזַר לוֹ מי לזרוֹע חיטה וּשׂעוֹרה טוֹבוֹת, בּחוּנוֹת, בּדוּקוֹת? הלימד אוֹתוֹ מי מחזוֹר זרעים נכוֹן? ההיה לוֹ מקוֹם להשׂיג כּלי-עבוֹדה מַתאימים, פּרה חוֹלבת, בּהמת-עבוֹדה טוֹבה? האם היה לוֹ עזר אחר וּמדריך אחר, מלבד פּוֹעלוֹ, הפּלח השכן?

בּכל פּינה שבּישוּב אשר תפנוּ, תמצאוּ את העוֹבד הבּוֹדד, המחַטט ומחפּשׂ דרכים איך להרים את העבוֹדה ואת פּריה. זה מנסה לאַקלם מין צמח חדש, זה בּוֹחן אוֹ מַתאים איזה כּלי חדש, זה מגַדל בּני-מין שוֹנים לבחינה וּלבירוּר, זה מנסה אוֹפן-עבוֹדה אוֹ סעיף-משק שעוֹד אין לוֹ מַהלכים. בּכל פּינה תמצאם, את העמלים האלה, כּל אחד בּשאָר-הרוּח המיוּחד, אשר חוֹנַן בּוֹ, וב“שגעוֹן” המיוּחד המפעֵם אוֹתוֹ. כּל אחד בּמקוֹמוֹ הוּא לא רק פּוֹעל הצריך למלא את יוֹם עבוֹדתוֹ ולדאוֹג – ועוֹד איך לדאוֹג – למחיָתוֹ, כּי אם גם חוֹקר וּבוֹחן, ואיניציאַטוֹר וסַדרן ותלמיד. וכל זה הוֹלך וּמגשש קיר מבּלי למצוֹא נקוּדת-משען. לְמָה היה כּל המרץ השׂכלי והנפשי הזה עלוּל להביא? ועכשיו – “מַה-צְּחִיחָה הַחֶלקָה וּמַה-מְּקֻלָּלָה, אם פְּרֻדּוֹת כָּאֵלֶּה”… האכן זהוּ גוֹרלוֹ של ה“מַתמיד החדש”?

---

“עבוֹדה זוֹלה”. לא רק המשק הפּרטי של כּוֹרמינוּ וּבעלי פּרדסינוּ אינוֹ יוֹדע בּסיס כּלכּלי אחר, כּי אם גם יצירת הישוּב עצמה בּנוּיה על יסוֹד זה – חסכוֹן ועבוֹדה זוֹלה. הישוּב החדש שלנוּ, של חוֹבבי-ציוֹן, של הציוֹנים ואפילוּ של ה“נדיב” – שוֹאף להיוֹת “מעשׂי”. וּמַעשׂיוּתוֹ היא מסוּג זה שאינה יוֹדעת מעזרה חקלאית, הדרכה מדעית, חקירה נסיוֹנית. כּל אלה הם בּשבילוֹ מוֹתרוֹת, לוּכּסוּס, הוֹצאה בּלתי-פּרוֹדוּקטיבית, הרוֹבצת לפתח הרכוּש הציבּוּרי. וּמזה צריך, מוּבן, לברוֹח כּמטַחוי-קשת. המיַשבים שלנוּ עסוּקים רק בּדבר של ממש: הַעמָדה על הקרקע. כּל השאר יבוֹא מאליו; הקנין הפּרטי – הוּא יחוֹלל נפלאוֹת, הוּא יברא את המשק הבּריא, המצליח, המַכניס רוָחים. עצם המוּשׂג “אַגרוֹנוֹם” משמש בּארץ חוֹמר למַהתלוֹת וּבדיחוֹת. היֶשנה בּארץ אפשרוּת קיוּם לאַגרוֹנוֹם שאינוֹ פּקיד וּמנהל משק? היִשוּב שאין לוֹ צוֹרך בּעוֹבדים מדעיים, הוּא ידע להציע לפני האַגרוֹנוֹם הצעיר שבּא לארץ, חסר-כּל-נסיוֹן והכנה מעשׂית (אַגרוֹנוֹמים מוּמחים לא בּאוּ ולא הוּבאוּ) רק משׂרת מנהל אוֹ משגיח, ועשׂה אוֹתוֹ לקלס ולשנינה בּעיני החברה, השׂמֵחה לאידוֹ.

כּכה הבין העם החכם והנבוֹן את בּנין הישוּב. התימָשך גם הלאה דרך זוֹ? התישָאר העבוֹדה להיוֹת מוּצגת למטרה לחיצי הטבע, לפגעים וּפוּרענוּיוֹת, בּאי-ידיעה וּבאי-תרבּוּת? היוּגש גם ליצירת הישוּב הלאוּמי – תוֹך תוֹכוֹ של העתיד – בּחשבּוֹנוֹת של חסכוֹן מסוּג זה?

הרמת החקלאוּת היא לעוֹבד החקלאי, לקיוּמוֹ, לעתידוֹ ענין-חיים לא פּחוֹת מאשר יצירת סדרי החברה. מבּלי קידמַת החקלאוּת והרמתה הרדיקלית אין תקוּמה לעוֹבד. והדרישוֹת לשיתוּף המדע בּישוּב בּמידה רחבה, ליצירת המוֹסדוֹת והמפעלים, להרמת החקלאוּת ולהפצת השׂכּלה חקלאית, צריכוֹת להיות חלק בּלתי נפרד מדרישוֹת העוֹבדים.

בּראשית העבוֹדה הישוּבית השיטתית צריכה להיוָצר מערכת מפעלים אשר תוֹסיף להתרחב וּלהסתעף, בּרוֹחב וּבעוֹמק, עם צמיחת הישוּב:

תחנוֹת-אקלים לנטיעוֹת, ירקוֹת וּפלחה, מַשתלוֹת מרכּזיוֹת, המספּיקוֹת שתילי עצים בּריאים וּבטוּחים, מרכּז להמצאת זרעים וּבחינתם, מוֹסדוֹת אֶנטוֹמוֹלוֹגיים למלחמה בּמזיקים, לַבּוֹרַטוֹריוֹת חקלאיוֹת, המצאת זבלים וּבחינתם, תחנוֹת נסיוֹן, שׂדוֹת וגנים לבחינוֹת בּמחוֹזים השוֹנים מנחל מצרים ועד הלבנוֹן, רפתים לגידוּל גזעי-חלב וּבהמוֹת-עבוֹדה, עזרה וֶטֶרינרית, מוֹסדוֹת נסיוֹן לתעשׂיית-שימוּרים של פּירוֹת וירקוֹת, לתעשׂיית-חלב, נסיוֹנוֹת של בּניה מתאימה לצרכי הישוּב, הזמנת כּלי-עבוֹדה וּבחינתם, קוּרסים חקלאיים, מדריכים נוֹדדים, ועוֹד ועוֹד.

על ידי יצירת המפעלים האלה יִכָּנס לארץ חֶבר של כּוֹחוֹת מדע מעוּלים, אשר פּעוּלתוֹ תהיה ניכּרת בּכל ענפי העבוֹדה הישוּבית, אשר יכניס זרם של דעת, מרץ ואיניציאַטיבה. בּיחס לכּוֹחוֹת האלה אין להשתמש בּמידת הקימוּץ. בּיד נדיבה צריך המדע החקלאי והכּשרוֹן האישי להיזרע בּארץ, לבל יהיה לריק עמלנוּ.

---

אוּלם, האם רק העזרה החקלאית היא לבדה חסרה לנוּ בּישוּב? האם רק להצלחת המשק חסרים אצלנוּ התנאים האֶלמנטריים, ולאדם עצמוֹ, לחייו, לבריאוּתוֹ, להגנה מפּני כּליוֹנוֹ והתנַוונוּתוֹ האם דוֹאגים אצלנוּ? האם נחשבת דאגה זוֹ לאחד החוֹבוֹת היסוֹדיים של הישוּב?

קשה לדבּר בּנידוֹן זה. זהוּ אחד הליקוּיים הכי-מעציבים בּישוּבנוּ. חֵטא חָטא הישוּב, ואף החדש בּכלל, לחלוּציו, עד היוֹם. ואף צמצוּם האמצעים אינוֹ מכפּר על דלוּת המוּשׂגים, אשר התגלתה פּה בּכל עוּמקה.

בּמידה זעוּמה של אֶקוֹנוֹמיה אֶביוֹנית וחסרת-היקף מדדוּ אצלנוּ כּל צעד לעבוֹדה סַניטרית. והתוֹצאוֹת? בּיוֹקר רב שילם הישוּב בּעד הקימוּץ הלאוּמי הזה. מי מאִתנו לא ימנה מקרי מות של אנשים קרוֹבים לוֹ, שרק חוֹסר עזרה מדיצינית מינימַלית בּארץ גרם לכך? וכמה נשארוּ בּעלי-מוּמים מחוֹסר ריפּוּי מַתאים? האם לא היה הגליל התחתוֹן, תקוּף הקדחת וּמגפוֹת וּצפוּי-התנַפּלוּיוֹת עזוּב בּמשך כּמה שנים מבּלי כּל רוֹפא? הבאנוּ לארץ את התימנים, למען החיוֹתם, הרימם, הבריאם, והפקרנוּם לגויעת-תחלוּאים. הנזכּיר את קרבּנוֹת השמירה היתירים, אשר ימים וּמעֵת-לעתים גָועוּ עד בּוֹא העזרה המאַחרת? היש צוֹרך פּה בּינינוּ לפרש מה הם תנאי ההבראה של הפּוֹעל, של התימני (גם אחרי עזרת קוּפּת-חוֹלים שלנוּ, שהראתה לנוּ אמנם בּשעת המַשׁבּר, עד כּמה כּל עבוֹדה מסוּדרת וּמסוּרה, בּתנאים הכי-דלים, מסַייעת להצלת נפשוֹת)? הלא גם בּתי-החוֹלים שלנוּ מתקיימים בּנס וּסגוּרים רוֹב ימוֹת השנה על מַסגר. ועל איכוּתם אַל נדבּר. אנוּ הלא מכּירים תוֹדה גם על המעט שיש, ויוֹדעים את תנאי קיוּמם. וזה בּארץ שתחלוּאיה מרוּבּים, שההתאַקלמוּת גוֹזלת כּל כּך הרבּה כּוֹחוֹת, שכּל כּיבוּש עֶמדה חדשה מלוּוה בּמחלוֹת, שפּיתוּח אדמת-בּוּר גוֹרר בּה התקפות-קדחת.

וּבערים, מרכּז הפילַנטרוֹפּיה העברית מכּל קצוי תבל? הנך עוֹבר בּחוּצוֹת ירוּשלים, צפת, טבריה ורוֹאה את הילדים, ילדי ארץ-ישׂראל העלוּבים, אשר טיפּת חלב אינם רוֹאים, עם חיורוֹן-פּניהם, רפיוֹן-בּשׂרם, רזוֹן-עצמוֹתיהם. ואין-אוֹנים לעזוֹר וּלשנוֹת, אתה תוֹהה על הכּל: מה ה“לאוּמיוּת” שלנוּ, המהוּללת, איפה הוּא החוּש העממי, היכן הם הקשרים, קשרי-אדם, בּין האינטֶליגנציה הלאוּמית, ה“דמוֹקרטית” וּבין ה“המוֹן”? האין אלה שני עמים זרים מנוּכּרים וּמתנכּרים לפניך? אַיה, לאחרוֹנה, הרחמנוּת היהוּדית?

על העזרה המדיצינית בּארץ וּמצבה, על גוֹבה הכּוֹחוֹת וּתנאי התפּתחוּתם, על דלוּת האַתמוֹספירה המדיצינית, המעכּבת בּעד עליה והשתלמוּת יש עוֹד הרבּה לספּר, אוּלם טוֹב היה אילוּ היוּ עוֹשׂים את זה אלה הקרוֹבים לדבר ממנוּ.

חייבים אנוּ, כּוּלנוּ, לדאוֹג, כּי המוּשׂגים והערכתם בּנידוֹן זה ישוּנוּ כּליל.

בּשביל עם כּעמנוּ, אשר תנאי הקיוּם האיוּמים עשׂוּ בּוֹ שַמוֹת מכּל צד בּמשך מאוֹת שנה, בּתנאי עבוֹדתנוּ אשר החליצוּת וההתאַקלמוּת דוֹרשוֹת את כּל המאמצים, ותחלוּאי הארץ וּתנאי החיים הקשים גוֹזלים את מיטב הכּוֹחוֹת – לא צריכים עניני בּריאוּת העם להיוֹת מן האחרוֹנים. אוּלי עתה, עם לקח המלחמה העוֹלמית, כּבר הגיע הזמן לכל האדם, כּי בּמקוֹם ההרס והאבדוֹן השיטתי, בּמקוֹם הבּירוּר הסיסטמַתי של הכּוֹחוֹת הכי-בּריאים למען הקריב אוֹתם למוֹלך – תבוֹא דאגת הבּריאוּת של הדוֹר ההוֹוה והדוֹרוֹת העתידים, שכּנגד הפּרוֹצס של כּליוֹן האדם וניווּנוֹ תבוֹא העבוֹדה המסוּדרת לחיזוּקוֹ וּלהבראָתוֹ, וּבמקוֹם וַזרת-המלחמה – הוַזרה לבריאוּת-העם. האם עוֹד לא בּא הזמן? בּכל אוֹפן, אצלנוּ, אם חסים אנוּ על מעט הכּוֹחוֹת שיש בּארץ, על אוֹתוֹ הקיבּוּץ הקטן, בּערים וּבמוֹשבוֹת, שעלוּ לנוּ כּל כּך בּיוֹקר, אם רוֹצים שהכּוֹחוֹת שיִכָּנסוּ לארץ לא יתבּזבּזוּ לריק, אם רוֹצים בּפוֹריוּת החיים והעבוֹדה – צריכה אזי הדאגה הסַניטרית לתפּוֹס מקום בּראש. כּוֹחוֹת מדע מהמַדרגה הראשוֹנה צריכים להיכּנס לארץ, מוֹסדוֹת-חקירה מדעיים, השגחה סַניטרית, בּתי-חוֹלים מוֹדרניים, בּתי-החלָמה, בּתי-יוֹלדוֹת, מוֹסדוֹת להזנת התינוֹקוֹת, להמצאַת חָלב מפוּסטר, מרחצאוֹת עממיים – צריכים להיפּתח. שוּּרה של מוֹסדוֹת וכוֹחוֹת מאוּחדים אשר יספּיקוּ את העזרה הדרוּשה להבראַת הארץ, ויבראוּ את האַתמוֹספירה הרצינית של עבוֹדה מדעית, שבּה יהיה מקוֹם לרוֹפא הטוֹב, לרוֹפא הגדוֹל.

הלשכּה הציוֹנית הסַניטרית צריכה ללַווֹת את הבּא לכל המקוֹמוֹת החדשים אשר ילך, ועבוֹדתה צריכה להיעשׂוֹת בּכל אוֹתה האחריוּת, שציבּוּר העוֹבדים עוֹשׂה את עבוֹדתוֹ הוּא. זוֹהי החוֹבה, אוּלי הראשוֹנה שבּחוֹבוֹת, נגד כּל אלה שלהם אנוּ קוֹראים וּלבוֹאם מחכּים.

---

ועוֹד סעיף אחד של העבוֹדה בּארץ, סעיף עזוּב לגמרי, תוֹבע את עלבּוֹנוֹ ודוֹרש את תיקוּנוֹ: זוֹהי **העבוֹדה התרבּוּתית העממית. ** עבוֹדה תרבּוּתית בּארץ פּירוּשה עד היוֹם הזה – בּתי-ספר. מחוּץ לתחוּמי המוּשׂג הזה לא יצאנוּ.

(מאמר מוּסגר. אפשר שגם בּפּינה זוֹ, בּתרבּוּת ה“רשמית”, רשוּתם של המוֹרים ועסקני החינוּך, יש לפּוֹעל מה לאמוֹר, וצריך שיֵאָמר. הפּוֹעל עכשיו כּבר אינוֹ הרוָק הנוֹדד. שאלת חינוּך ילדיו כּבר מעסיקה, מדאיגה וגם מטרידה.

וּמה הם בּתי-הספר שלנוּ בּמוֹשבוֹת, וּלמה הם מחַנכים, וּמהוּ הקשר שבּיניהם וּבין החיים של העוֹבד ועתידוֹ – זוֹהי שאלה מרה, הנשאלת כּבר חרש בּאָהלינוּ, ואשר בּהכרח עוֹד ישוּבוּ אליה לא פּעם. אוּלם זוֹהי פּרשה לְחוּד).

מה נעשָׂה בּארץ למען הָקֵל על הבּא מחדש את רכישת העברית? זה היה ענין של יחידים, של קנאים, של מתנדבים. בּחלקנוּ אנוּ, הפּוֹעלים, נפל הגוֹרל, גוֹרל הכּבוֹד אמנם, של הפצת השׂפה בּפי חוּגים עממיים, משוּללי הידיעה. וכל הכּאב הכּרוּך בּעקב אי-הידיעה: צמצוּם החיים, מרירוּת הלבבוֹת, ההתנכּרוּת והמכאוֹבים הפּנימיים – הוּרגש בּמחננוּ שכם אחד. רבּים בּנוּ היוֹדעים על עצמם ועל בּשרם אוֹ על קרוֹבי נפשם את לבּוֹ הדוָי של האדם הבּא לארץ וּלשוֹנוֹ אינה אִתוֹ, את מצב הנפש של האם הרוֹצה לדבּר עם ילדהּ עברית וּלשוֹנה מגמגמת, את המַרטירוֹלוֹג הקשה של האדם הגוֹזל בּמשך שנים מרגעי מנוּחתוֹ הדלה למען תפוֹס פּירוּרי השׂפה מבּלי מוֹרה, מבּלי ספר-לימוּד, מבּלי כּל עזרה.

וּמה יהיה להבּא, כּשיבוֹא זרם העוֹלים הצפוּי? האוּמנם יוּתן לוֹ לגווֹע בּצערוֹ, בּאי-ידיעתוֹ? האוּמנם יעוּכּב הפּרוֹצס ההיסטוֹרי של איחוּד העם וּתחייתוֹ הכּלכּלית והתרבּוּתית על ידי צרוּת האפקים והמוּשׂגים, על ידי חוֹסר החוּש העממי, על ידי חוֹסר אנשים נאמנים, מחוּננים, עוֹבדי העבוֹדה התרבּוּתית בּעם?

גם בּמדינה ששׂפתה שוֹלטת בּכל ענפי החיים, יוֹדעים להגיש לאֶמיגרנט את העזרה הדרוּשה בּלימוּד השׂפה.

ואצלנוּ?

חוֹבבי-ציוֹן ידעוּ לפני כּמה שנים להוֹציא חוֹברת ללימוּד ערבית. איפה היא החוֹברת הראשוֹנה ללימוּד הדיבּוּר העברי, אשר העוֹלה יקחנה אתוֹ בּעלוֹתוֹ על הספינה, איפה הוּא ספר-הלימוּד לגדוֹלים, איפה הם המכשירים האפשריים, העוֹזרים להקנוֹת את ידיעת השׂפה, אף מבּלי ידיעת בּעלים?

אכן, גם זהוּ לוּכּסוּס, אחד המוֹתרוֹת “היקרים”, כּעזרה אַגריקוּלטוּרית, כּעזרה מדיצינית.

והשׂכּלת העם אינה, מוּבן, שאלת הלשוֹן בּלבד. די לזכּוֹר את המצב העלוּב של הספריוֹת בּארץ (מן הספריה העממית בּמוֹשבה ועד ה“בּית נאמן”¹⁵), להתבּוֹנן אל מצב ההשׂכּלה של הדוֹר הצעיר גוֹמרי בּית-הספר, הנשארים אחרי-כן מבּלי כּל המשך לימוּד והתפּתחוּת. ואין כּבר לדבּר על דבר מצבה של ספרוּתנוּ והתאָמתה לצרכי התרבּוּת של הקוֹרא, שוֹאף הדעת.

האוּמנם צריך להשלים עם המצב, שאִכּרוּת וּבוֹרוּת הם שמוֹת נרדפים? לא ולא. על בּערוּת לא תיבָּנה האִכּרוּת העברית, לא תיבָּנה כּנסת ישׂראל, לא תיבּנה כּנסת העבוֹדה. “וכל בּנַיִך לִמוּדי ה'” – בּרכה עתיקה היא, שנתבּרכנוּ בּה. ואל נתבּייש בּה, ואל נַכזיבה. עבוֹדה תרבּוּתית עממית, רחבה ועמוּקה, צריכה ללווֹת את כּל עבוֹדתנוּ הישוּבית. אמצעים ענקיים וגם כּוֹחוֹת אנוֹשיים ענקיים, כּוֹחוֹת אהבה וּמסירוּת צריכים לבוֹא לעזרת השׂפה העברית, לעשׂוֹתה לנחלת-העם השב אל מוֹלדתוֹ, להשׂכּלת העוֹבד, לחינוּך הדוֹר הצעיר גם אחרי היפּרדוֹ מבּית-הספר. שוּם אמצעים אַל יהיוּ בּעינינוּ גדוֹ­לים מדי בּשביל הקלת הפצת השׂפה העברית בּפי הבּאים. מערכת מפעלים תרבּוּתיים צריכה להיוָצר, מיִסוּד בּית-לימוּד השׂפה לבּאים ועד יצירת ספרוּת עברית לעם, בּמה טוֹבה מחנכת, מוּזיאוּם אמנוּתי לאוּמי, ואוּניברסיטה עממית, המַתאימה לצרכי ההשכּלה בּארץ, לגוֹבה התרבּוּתי של העוֹבד הארץ-ישׂראלי.

בּחברה העברית הנבנית אין מקוֹם לשתי תרבּוּיוֹת: לתרבּוּת של המעמד העליוֹן ולתרבּוּת של שפלי-הרוּח. היצירה התרבּוּתית כּוּלה צריכה להיוֹת בּתוֹך יצירת חיי העם, להיזוֹן ממנה ולהזינה. קניני התרבּוּת, המדע, האמנוּת והמחשבה, צריכים להיוֹת נחלת העם. ואַל תאמרוּ כּי הדברים האלה רחוֹקים.

---