חנוך לעם על פי דרכו / פרץ סמולנסקין

¹

שאלה גדולה שאל אישי נדיב הלב, שאלה שיש בה מעין גאולה; כי הלא זה דברי מאז כי השאלות והתשובות והשקלא והטריא בדבר הזה הם המה פתחי הגאולה הנאמנה, ומה גם אם השואל הוא האיש האומר ועושה, אשר עד כה ברכהו ה' לעשות וכה יזכהו גם לימים הבאים. ואם אמנם כשאני לעצמי לא אראה בזה זכות יתרה לעשיר וסוחר גדול המתעסק בדבר קיומנו מלהעני היושב אחרי התנור, גם מעולם לא עלה על דעתי לחשוב כי כל עשירי ישראל בוגדים המה, אשר על כן אשיש בגילה אם אראה אחד כיוצא מן הכלל, כי אמנם אני אדע בהם כמה וכמה אנשי לב ונדיבי רוח הכואבים והדואגים לצרת עמם, רק זאת היתה בעוכרינו כי לא ידענו דרך לעשות נכוחה כי כלנו עד כה כצאן תעינו בבקשנו מעמד לעמנו האמלל ונתור לנו מקום רק על מאוּרות צפעונים וגורם לשיר רק שירה חדשה, שירת זאבים משחרי לטרף, ובדבר הזה כלם הלכו חשכים ואין נוגה, העני בעטו והעשיר בכספו ועוד לא נרפאנו… בכל זאת עלינו להודות כי רב כח עשירי העם סוחרי הארץ לעשות יותר מהעניים לא רק בנדבת ידם, כי אם גם בנדבת רוחם, כי רוב העם מאמינים המה וכאשר ישמעו דבר מפי איש יושב רק באהלי התורה יאמרו: מה ידע זה? ומה גם אם כסף אין לו אז הלא ילמדו ק"ו: ומה אם לנפשו לא יוכל להושיע לאחרים על אחת וכמה, לא כן אם אחד העשירים דִבּר, אז דברו איתן, ועל כן אשמח בשמחה כפולה על השאלה הזאת, ובלי ספק כן יחשבו כל אוהבי עמם, ואתן אותה קבל עם וגם את תשובתי. והקוראים יסלחו לי אם אאריך בה יותר מדאי כי הדבר צריך באור.

הרעיון אשר השמיע השואל הנכבד לא רעיון רוח (פאנטאזיע) הוא, כאשר יכנהו, כי אם רעיון יקר ונכבד מאד, ובדרך הזה נושעו עמים רבים, כי כפעם בפעם ראינו כזאת כי נדיב לב ירים תרומה מכספו ויניחנו ימים רבים עדי ירבה ואז יהי למעשה הצדקה, גם זה לא כביר הניח איש פה את כל כספו בתנאי כי לא תגע בו יד עד אשר ירבה עד שתי מאות מילליאן ואז יהי לעזרת בתי מדרש החכמות, ואם לא אשנה עשה כן גם אוהב עמו הנאמן רבי אברהם הכהן (אלבערט קאהן) ז"ל בפאריז, כי הניח ארבעים אלף פראנק ²בתנאי אשר אם ירבה על ידי נדבות אחרי כן או על ידי הרבית עד כי יהי לסכום מסוים אז יהי לתמיכת חכמי ישראל וסופריו. אולם בדבר הזה, בישוב ארץ ישראל, לא אחכה כל ברכה ממנו מפני אלה הטעמים:

א. כל השאלות ששאל השואל הנכבד בדבר הכסף ושמירתו בטלות ומבוטלות הנן לגבי כל העמים, אך לגבי ישראל הן חזקות כעמודי ברזל. להניח אוצר שמור לדורות רבים נחוץ בתחלה מקום נאמן לו ושמור מאד מכל פגע רע, ומקום נאמן כזה לא ימצא ביד שום איש, יהיה ראטהשילד או מי שיהיה, כי העשירים יעלו וירדו בלי חשך בסלם ההצלחה, ואין גם אחד באיירופא אשר אבותיו כוננו ביתו לפני מאתים שנה, וגם מאה שנה הוא כיוצא מהכלל ואין מי יערוב ערֻבּה אם יעמוד בית ראטהשילד על כנו עוד מאה שנה, ולוּ גם ידענו נאמנה כי ימצא בית אשר יעמוד על תלו אז מי יאמין לאיש אחד לתת בידו סך גדול כזה אשר עליו יפשעו אף האדירים באדירים? ומלבד כל אלה הנה די יהיה אם כסף ישראל שמור במקום ידוע אז ימצאו עליו קופצים רבים וגם בגללו תהיינה גזרות ושמדות חדשות למען מצוא תואנה לאסוף את האוצר הזה… אוצר כזה יֵאצר ויֵחסן בהשתמרו באוצר המדינה למען המדינה ההיא, כי המדינה לא תמות ולא תמעל מעל, אשר על כן יוכלו לעשות זאת כל העמים ולא אנחנו כל עוד לא נשב בטח בארץ אחת, אשר שם רק מלחמה גלויה יוכלו צוררינו לקרוא עלינו ובידנו יהי להלחם בעד נפשנו וארצנו, ולא בהיותנו כמוץ לפני כל רוח ואיד נכון לצלענו בגלוי כבסתר…

ב. אם כי גם לבי לא ילך אחרי אלה אשר יתאוו לאכול פרי עמלם ברגע אשר שלחו יד במלאכה, ולא נכחד ממני כי לא לשנה ולא לדור אחד המלאכה להושיב את עמנו בארץ אבותינו, וכשאני לעצמי אומר כי לא בני חורין אנחנו להפטר מהעבודה הזאת גם אם תשא פרי אחרי כמה מאות שנה ואם גם לא תצא אל הפֹעל כל עיקר, גם אז עלינו החובה להגות ולהתעסק בה, כי גם בההגיון והעסק לבדם חיים ותקוה ואֹמץ לנו, אולם כזאת נוכל לחשוב ולשפוט רק מפאת הרוח. לאמץ רוח ישראל באחדות תקותו, אבל לא מפאת החומר, היינו אם נחפוץ גם להושיע בפֹעל להנדכאים והרעבים בישוב ארץ ישראל אז עלינו לעשות אך דברים אשר ישאו פרי ובקרב הימים, כי גם זאת אחשוב למשפט כי אם תעבורנה מאתים שנה וגם אם מאה או חמשים שנה ועוד לא התישבנו בארצנו, אז לא נתישב עוד לעולם ושוא תהי עוד כל תקוה וכל פֹּעל יהי חבל ואת חפצנו זה לא ישיגו הדורות הבאים לעולמי עד, כי רק עתה היא שעת הכֹּשר כאשר לא היתה כמוה וגם לא תהיה עוד.

לפני מאתים או לפני מאת שנה מן הנמנע היה לאבותינו להתישב בארץ כי אז עוד אסור היה להם אף לבא שמה, ואז לא יכלו בשום אופן לעלות קהל גדול מאיזו ארץ אל איזו ארץ, כי מפֻזרים היו ולא יכלו לדבר איש אל רעהו, ולוּ שלחו שלוחים אל הקהלות השונות בארצות השונות כי אז עברו שנים רבות בטרם עלתה ביד הקהל האחד לשמוע תשובת הקהל השני, ולו גם עלתה בידם אחרי שנים רבות להתאחד בחפץ אחד כי אז עלו עוד שנים רבות בתהו בטרם אשר הצליח בידם להתאסף, ולו גם הצליחו במשך שנים רבות להתאסף לקהל גדול גם אז הן מצאו שערי הארץ סגורים על מסגר לפניהם, ובלי כל ספק הכריעו אותם כלם פעם אחת לטבח לו נועזו לעשות זאת גם מפנים גם מאחור, גם בני הארץ אשר יצאו משם ובני הארץ אשר באו לשם שלחו בהם יד באין מפגיע. ומלבד זאת הן הכל יודעים כי עד חמשים השנים האחרונות לא נתנו את בני ישראל לעזוב ארצם בכל מקום שהם וגם עתה ישנן ארצות אשר לא תתנה לעשות כזאת, ואיך יעלה על דעתנו כי ביד אבותינו היה להכין לנו מקום נאמן אם הוא דבר אשר מן הנמנע היה עד הימים האחרונים האלה, כי גאולת ישראל לא יכלה להיות באמת אלא בדרך נס, ורק אם על כנפי נשרים ישאנו הגואל ורק בקפיצת הארץ תוכלנה העצמות היבשות להתקבץ אל מקום אחד, ורק אם תמלא הארץ דעה רק אז לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, וכל דברי הנביאים נאמנים המה עד מאד ובעינינו נראה זאת, כי רק בעזרת הנסים האלה, אשר אבותינו לא פללו כי יהיו כאלה בארץ, תגָלה עזרתנו, והנסים האלה אז עוד טרם נעשו בארץ בימים ההם. כי לא כיתר העמים הננו ועל כן לא בגאולת יתר העמים נגָאל; היונים אף כי מפֻזרים ומפׁרדים גם המה בכל קצות תבל, אבל גם בארצות יון ישבו יונים, וכאשר קמו על נפשם ועל ארצם אז היה להם לחכות רק לעזרת כסף מאת אחיהם, או גם לעזרת צעירי הימים היושבים בארצות אחרות כי יבאו ללחום יחד במלחמתם, וכן היה להר ומענים והמערבים ויתר העמים האלה אשר קמו לתחיה בימים האלה, אך כזאת לא יכלנו ולא נוכל עשו לעולם כל עוד לא נשב בארץ אבותינו, ואם כן בנו גם העליה לארץ עוד לא ראשית הגאולה היא כי אם ההקדמה לההקדמה, וגם את ההקדמה לההקדמה הזאת לא היה ביד אבותינו לעשותה כאשר אמרתי, כי העליה בעצמה היתה מן הנמנעות. אולם זה כארבעים שנה החל קץ הפלאות להגָלות, ובימינו אלה נראה יד אל עושה פלא בכל עֻזה, כי כל הנסים והנפלאות אשר חוו החוזים כי יהיו לעזרה לגאולתנו קמו ונהיו בכל הארצות, עתה נוכל לעבור ממקום למקום בקפיצת הארץ, עתה תוכלנה העצמות היבשות להתאחד ולהיות גויה שלמה בזמן קצר, וכמו על כנפי נשרים ננשא במרכבות הקיטור ואניות הקיטור, ולא זאת בלבד כי אם גם בארץ תוגרמא נתּנו חקים צדיקים לנו כאשר לא היו בארץ ההיא מיום הוסדה, עתה היתה שעת הכֹּשר לדאוג לעמנו, עתה זה כעשרים שנה החל אור הגאולה להאיר לנו, כי גם בכל הארצות גדל כבודנו מאד והיו גם ארצות אשר בהם נתקים באמת והחזיקו עשרה אנשים בכנף איש יהודי, ולוּ ראו אחינו את האור הנאמן הזה בהופיעו כי אז כבר נולד הגוי פעם אחת, לוּ עלה הרעיון הזה על לב אחדים מקרבנו אז בעת אשר בבריטניא היה דיזראעלי, באשכנז היה אז ביסמארק, לא ביסמארק זה אשר ישור עתה כי אם ביסמארק לפני עשר שנים, בטרם אשר הקימוהו לאסקר ומרעיו לשונא ישראל, אשר אז עוד אוהב ישראל היה, באוסטירא היתה יד ישראל תקיפה עד כי נחשב לכבוד גדול להקרא בשם יהודי ויום יום התיהדו רבים מעם הארץ, והשולטן ויועציו בקשו את בני ישראל כי יבאו להתישב בארצם, גם מכתבים כתבו לגדולי ישראל בדבר הזה וגדולי ישראל החרישו לא ענו, אז עת קץ הפלאות היתה לכל משפטיה וחקותיה לוּ הבינו אחינו לאחריתם. אך הקב"ה הזמין המכה קודם להרפואה, כי השכלת ברלין קמה ותכחיד שם ישראל ואמונתו ותקות הגאולה ותעקר את כל אשר לישראל משרשו, ובעת הטובה ההיא, בעת אשר נחל ישראל כל כבוד, לא היתה בושה לבן ישראל כי אם להקרא בשם ישראל או לעשות דבר אחד אשר לישראל הוא, וכמו נועדו מראש אלה אבות ההשכלה לחבל את העת הטובה חבל נמרץ כן עשו כל אשר בידם להפר כל ברית וכל אחוה ולנתק כל מוסרות, ובכן עצמו אחינו את עיניהם בעת האורה, בעת אשר באמת מלאה הארץ דעה וגר זאב עם כבש, והיא עברה כאור בקר ועתה יכסו ערפלי תוגה במראות דם ואש את קרני התקוה… אבל בכל אלה עוד לא עברה העת, עוד בידינו להתאושש ולהתעודד ואם כי לא נקל יהיה כמו לפני עשר או חמש עשרה שנה, אך גם עתה עוד בידנו לעשותו, אבל אל נכזב לנפשנו ואל נתעה אותנו בחזיונות שואל אמר כי אם לא תצלח בידנו עתה אז תצלח זאת בידי בנינו אחרי מאה או מאתים שנה, תקוה כזאת הבל היא, כי כאשר קצרה יד אבותינו לפני מאה או מאתים שנה, לעשות זאת, כן תקצר יד בנינו אחרי מאה או מאתים שנה לעשות את הנפלאות, ואם לא יציבו להם יד עכשו, עכשו במשך עשר או עשרים שנה, אז אין כל תקוה עוד ושוא יהי כל עמלנו וכל חזיון לעתיד לבא להשיג זאת בדרך הטבע אך חזון מתעה הוא.

ארץ ישראל היתה עד כה הארץ אשר זעם אלהים; כמו שָׂמה השגחה עליונה עין על הארץ לשמור עליה לבל יבאו בה זרים וינחלוה, כן ראינו כי לכל רוחות השמים נפזרו בני בריטאניא צרפת ואשכנז לבקש משכנות להם ומארץ ישראל העלימו עינם, כי הארץ הזאת היתה גם בעיניהם כמושב רוח הקדש ומשכן למלאכי אלהים, אך לא לחיי הגויה לעבדה ולשמרה ככל יתר הארצות. גם ממשלת תוגרמא שמרה מאז את הארץ הזאת יתר מכל הארצות בדעתה כי על ידי קבר המשיח נִתּנו מהלכים לכל עמי הארצות בארץ ההיא ואם תסיר אך רגע את עיניה ממנה אז בלי משים תֻּקח מידה, כי על כן היתה עד לפני עשרים שנה הארץ רק בידי בני ערב ועל הרוב שוממה כמדבר, כי על ידי המעשר אשר על הערביאים עובדי האדמה להרים לאוצר המלך ואשר גובי המס יוסיפו עליו כהנה וכהנה לא יראה העובד ברכה בעמלו, ומטבעו לא לעבודת האדמה יכון הערבי, ועל כן היתה רוב הארץ שממה, וזה הדבר היה למשמר עליה לבל ינהרו אליה המון גולים מארצות אחרות; אך זה כעשרים שנה החלו תרי הארץ לכתוב על אדותה בשפות שונות ולהשמיע כי אמנם טובה הארץ אך נתּנה בידי עצלים, וזה הדבר העיר רוח אחדים לנסות וינסו וימצאו כי כן הוא והקלוניות מבני אשכנז יעלו ויפרחו לשמחת לב העובדים בהם ולהם גם בתי ספר ובית חולים ובית מחסה נפלאים מאד. כן נסו יונים אחדים לקנות ארץ ולעבוד אותה על ידי הערביאים ויעשו עשר רב מאד (כאשר יספר השר אליפאנט בספרו), אך בכל זאת לא הרבו עוד הגולים להתישב שם עד כה, באחת כי למרות כל הספרים אשר נכתבו על אדות הארץ ואשר הרבו לספר בשבחה עוד יאמינו רבים כי לא כן הוא, וזאת שנית כי הגולים יבקשו להם תמיד מקום בחנם. אלה האשכנזים ויתר בני העמים הרבים אשר יצר להם בארצם ויבקשו להם מקום אחר המה כלם עניים ויד המחסור תכביד עליהם לעזוב את ארצם, ולו היה די כסף בידם לקנות ארץ כי אז עשו זאת בארצם, אבל המה הולכים אל הארץ החדשה רק בכח ידיהם ובלעדו אין בידם מאום, כי על כן לא הלכו עד כה לארץ ישראל בלתי אם אלה אשר נספחו על איזה חברה מחברות האמונה, אשר ימצאו כסף עוזר להם מארצם, או אלה אשר ידם מצאה לקנות ארצות רחבות ידים ולחיות שם כאדונים ובלי ספק כן היתה עוד ימים רבים, לולא באו שני מקרים גדולים בשנים האלה אשר בידם לשנות את הדבר מהקצה אל הקצה. המקרה האחד הוא כי ארץ אשכנז אשר עד הנה לא שמה לבה אל אלפי רבבות בניה אשר התישבו בארצות רחוקות, כי לא מצאה די אונים לסוכך עליהם באשר הם שם ותירא מקנאת צרפת ובריטניא אשר כל כחם ועשרם יבאו להם אך מבניהם אשר התישבו באזיא ואפריקה, אבל עתה כאשר תחוש ארץ אשכנז כי שום ממלכה לא תעמוד בפניה אם תאמר לשלוח גם היא מצודותיה עד אפסי ארץ החלה לעשות כזאת, ועתה נתקבל הדבר בממשלת אשכנז לעזור ולהושיע לכל המתישבים בארצות זרות להגדיל חילם ולהרבות מסחרם, כי ברבות עשרם ומסחרם ירבה גם עשר ארץ אשכנז ומסחרה, וכל היודע לכון את השעה הוא יבין משפט, כי אחרי אשר עתה נמנו וגמרו באשכנז להחזיק בידי המתישבים בארצות רחוקות ולהרבות כחם, כי עתה יפרו וירבו בכל הארצות באשר הם שם, ובמקום אשר היו אך קולוניא אחת תהיינה במשך עשרים שנה מאה קולוניות, כאשר כן היה לכל הקולניות של בריטניא וצרפת באזיא ואפריקא; ואחרי אשר קולוניות אחדות מבני אשכנז תמצאנה כיום בארץ ישראל אין כל ספק כי במשך עשרים שנה יגדלו ויפרצו ותמָלא הארץ אותם ואז אין כל תקוה לבני ישראל למצוא ארץ להם, כי אך מהערביאים בני אזיא היתה תקוה נשקפה לקנות ארץ בכסף, לא כן אם תפול הארץ בידי בני איירופא, אז תהי עד מהרה לארץ כאחת מארצות איירופא ולא תהי עוד ארץ חפץ לנו, גם כל תקוה לא תהיה עוד לנו להתנחל בה. ואף עוד זאת כי במשך שלש השנים האלה הרעישו אחינו את כל העולם בשאלות ותשובות על דבר ארץ ישראל, ובטרם אשר מצאה עוד ידם לכונן אף מושבה אחת כדת הרבו שאון כמו יצאו חוצץ ללכוד ארצות אין חקר, ועל ידי זאת עוררו רוח אחרים להתבונן על הדבר, וראה זה הנה היונים פקחו עיניהם על ארץ ישראל, וזה לא כביר החלו לשאת ולתת בדבר לאגוד אגודות לקנות את הארץ, אם משנאת היהודים יעשו זאת או מאשר כי יראו ברכה בדבר הזה, אחת היא לנו, אך זאת נדע כי המה בצאתם לפעולתם לא ירבו דברים ולא ירעישו ארץ ולא יאספו פרוטות פרוטות, כי אם ימצאו אנשים הנותנים כספם בכל דבר אשר ישא פרי ויאגדו אגודה לקנות את כל כברת ארץ אשר תמָכר כיום ואז ראה ביתך ישראל! אשר על כן הוא כדבר ברור אשר שוא יהי כל עמל ואך חנם ירבו כיום דברים וישאלו וישיבו דבר בדבר הארץ אשר לא בידם הוא, ואם גם בשנים הבאות יעשו כאשר עשו עד הנה אז לא תהיה בידם עד עולם. למה נכחד זאת מאחינו ולמה נשלה נפשנו בדברי שקר? זה שלש שנים ירעישו כארבה כל מכתה"ע לישראל ונתיסדו אגודות וחברות וירבו לדבר ולהלל ולקלל גם אספו כסף מכל עברים ובכל האמצעים ועד העת הזאת אין עוד די כסף אף לכונן קולוניה אחת לשלשים משפחות על אשיות בל ימוטו, ומזה נוכל להקיש על להבא כמה יעשו במשך עשר ועשרים שנה, – מלבד זאת באמת אך שחוק מכאיב לב הוא לחשוב כעת מחשבות על דבר הארץ אחרי מאתים שנה. במשך מאתים שנה שעברו שנו כל הארצות את פניהן מהקצה אל הקצה, הממשלות האדירות הֻמכו, הממשלות השפלות רמו וממלכות חדשות צצו כעשב השדה, ובמשך מאתים שנה מהיום הזה ישנו פני התבל עוד ביתר שאת, כי עתה יצא כל דבר למענהו בעת קצרה, ומי יודע אם במשך שתי מאות שנים לא תהיה ירושלם בירת כל עמי ערב אשר יתאחדו יחד ויסירו מסבל המוס למאנים שכמם ועם ערב בהתאחדו יהיה לעם גדול ובעל ברית עמי איירופא, או אולי תהיה ארץ ישראל מדינה ממדינות רוסיא או אשכנז. להכין לדור יבא אחרי מאתים שנה יש לאל יד עם יושב בארצו, אך לא לעם אשר כל ארץ אין לו ובכל מקום אשר הוא עומד תרגז האדמה תחתיו, עם כזה יתעורר פעם אחת בשעת הכּשׁר ויכין לו מעמד, ואם לא יכַון את השעה ויעבור הזמן אז גם תקותו כענן כלה תעבור.

ג. ומלבד כל אלה הנה לא בנדרים ונדבות יבָּנה עם ויכּונן בארץ. לוּ עשה איש נדיב לב כזה לפני מאתים שנה והיום היה נכון בידינו כל הכסף רבו רבבות, האמנם קנינו היום בכסף הזה את הארץ והתישבנו בו? לא! לוּ בא הכסף הזה לידינו לפני עשר שנים כי אז בלי כל ספק בנו בו בתי ספר ובתי חולים בכל הארצות מבלי הבדל דת ואמונה למען הראות כי ישראל מכיר טובה, גם קנו ארצות ברומעניא להושיב בהן בני ישראל לעבודה ודרשו עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל העולם כלו ואחרי כן גרשו אותנו משם ביד חזקה והכסף היה לשלל גוים; או לוּ גם היום בעת הרעה הזאת נפל בידינו הכסף גם אז נפלנו בדעותיהם אם לקנות בו ארץ, או להשיג במחירו השכלה, או לתתו למתנה לשרי רומעניא למען לקנות זכות אזרח לאיזה גבירים. כי מי ומי היו עתה השליטים עליו? הרבנים? הגבירים? חברת כל ישראל חברים? או מי? לעם היושב על אדמתו יש ממשלה ויש שופטים ויש קריאי העדה אשר ישפטו בדבר, וכאשר יגמרו אֹמר כן יעשו גם אם יש מערערים בדבר; לא כן בנו אשר אין כל מרכז לנו ואין כל איש אשר לו הצדקה לשפוט ואשר בידו הכח לעשות משפטו, ולו היה מטמון כזה היום בידינו כי עתה משנה שברון השברנו ונהי לחרפה ולעג פי שבע מעתה, כי עתה חלק לב העם עד לאין קץ ויתפרדו המתנגדים והחסידים והמשכילים למפלגותיהם ובכל מפלגה היו מאה מפלגות ואת אשר אמר האחד לעשות בלי ספק בקש רעהו לבטל, ולא רק בני הארצות השונות נפרדו במערכי לבם כי אם בכל ארץ וארץ נמצאו מאה מפלגות, ואז היתה אחת משתי אלה, כי לא עשו מאומה והכסף נשאר במקומו כאבן שאין לה הופכין, או מפלגה אחת גברה חיל בעזרת איזה ממלכה ותעש כחפצה למרות רצון האחרות, ואז אך רעה וצרה באו עלינו גם מהטובה הזאת כמו מכל הרעות אשר אפפונו. בסך שלשים או ארבעים מילליאן אשר נקבצו מאת אחינו היה לאל ידנו כיום להתישב בארץ ובסך רבו רבבות מילליאן בירושה כזאת לא מצאה ידנו להועיל אף במה – לו מצאה ידינו לאסוף כסף, כי אז אות היה כי אנשים לנו אשר יבינו בדבר ויחפצו בו מקרב לב והאות הוא כי נתנו כסף, וזאת שנית כי אז רק לנותני הכסף ומקבציו ומתי סודם היתה הצדקה לחות דע בדבר, והנשארים אם לא מצא הדבר חן בעיניהם עמדו מנגד, אך כל צדקה לא היתה להם להתערב בדבר, לא כן בירושה אשר לכל איש הצדקה לחות דעתו. ואם עתה הדבר כך, עתה עת אשר עינינו תראינה כידנו ומחמת צוררינו נשתה כל היום, עתה לו היה כסף כזה בידינו לא לעזר ולא להועיל היה לנו כי אם לבשת ולחרפה וגם להגדיל שברנו בריב ומצה, על אחת כמה וכמה שלא נוכל לחשוב כל תועלת ממנו לאחר מאתים שנה, כי לחשוב שעמנו יחכם אז יותר מעתה ושלום יהיה לו בקרבו הוא הבל ורעות רוח, כבר היתה עת לחכם ולהיטיב דרך! ומי יודע אם יהיה עוד שם וזכר לישראל באיירופא אחרי מאה שנה; אם יוספים העמים בכל הארצות לעשות כאשר יעשו היום, ובלי כל ספק יוסיפו לעשות זאת, אז אין זכר לישראל באיירופא כלה במשך מאה שנה, כי לא רק ההרג והבזה ישימו שמות בנו, אלה וכאלה נשא ונסבול ואם יהרגו ממנו אלפים ואם יבוזו רבבות בדבר הזה עוד לא נכחד קימנו, אבל המה סוכרים בכל מקום מעיני מחיתנו ויגרשונו מכל משרה ועבודה ויסגרו לאט לאט בעדנו גם בתי ספר ומדע, והדבר הזה יאכל כרקב בבית יהודה ויכלה מנפש ועד בשר. כל אלה אשר שאר רוח להם ולא יוכלו לכלוא את רוחם יתנכרו לעמם ויפרדו ממנו, כל אלה אשר למשרה ופקודה תתאוה נפשם יכָּרתו מקהל עמם ושאריתם ימוגו וימקו בזלעפות רעב לאחד אחד, ורק פליטים ימלטו אל ארצות רחוקות אולי יונח להם שם וכל הנשארים יחד ביעקב יהיו עשוקים ורצוצים רחוקים מדעת והשכל ומאמינים בכל הבל כאשר כן יהיה תמיד בעת צרה ומצוקה ומה גם כאשר לא יתנו להם לראות באור החכמה ולאכול מפריה. ועתה נחשוב כי בעת רעה כזאת יבא היום אשר כסף הירושה ינתן בידיהם ומה יעשו בו? לקנות להם ארץ ישראל, אבל בעת צרה כזאת לא יתנום שונאיהם להרים ראש וכלם יחד עליהם יתמלאו ויגזלו את כספם… כי לשוא נעצום עינים, החֹפש ואהבת המשפט אשר התעוררו באיירופא זה כארבעים שנה לבשו קדרות, מיום אל יום תגבר יד כל שונאי המשפט, ואם גם נשלה נפשנו בתקוה טובה כי לא לעולם תהי יד שונאי משפט רוממה, אך זאת נדע כי לכל הפחות יעברו שלשה וארבעה דורות עד אשר ילאה העם לשאת הסבל הזה וישוב לבקש משפט ואז תקום שנית מלחמה בעד חפש ומשפט, ואז אולי כעבור מאה שנה אז נהיה במצב אשר אנו בו היום, ואז יוסיפו שנית משוררינו לשיר שירי ידידות לההשכלה ואהבה להעמים אשר יקרבונו וכאלה כאשר שמענו עד כה, וישובו הפליטים וירימו ראשם ויבקשו לחכם יותר מכל העמים ולהיות אזרחים נאמנים להארצות אשר בהן ישבו יותר מכל יתר העמים ושם ישראל יהיה להם לחגא ולנדה, הכל כאשר לכל כדאשתקד. ועתה נשוה לנגד עינינו כי בעת כזאת יהי קץ הירושה, כי אז יבא מועד לבנות בכסף הירושה בית לישראל, מה יעשו אז בכסף הזה? אז ימנו ויגמרו לבנות בתי ספר ובתי חולים בכל הארצות בלי הבדל אמונה ודת למען הראות לכל כי שוה הוא ישראל בכל הכבוד והגדולה אשר יעטרוהו ולהכין קולוניות לישראל בכל הארצות לבל יאמרו כי בני ישראל יחיו נפשם אך במסחר וביי"ש, והיה כאשר יבצעו לעשות כל אלה או אז יקומו אחדים ויחלו לדרוש בדרשות של דפי על ישראל והדרש יביא לידי מעשה וכולי וכולי כאשר נראה כל זאת בעינינו היום ואז ישובו האמללים להיות נודדים בגוים גם אחרי הכסף הרב אשר נחלו. אחת היא על כן אמרתי כי ירושה כזאת לא היתה לעזר ולהועיל לוּ השאירו אותה לנו לפני מאתים שנה וכי לא תועיל אחרי מאתים שנה. – כי אם גם נאמר אשר לא תהיה כזאת וביום אשר תפול הירושה בידי הדור הבא יהיו כלם כאיש אחד חברים בדבר הזה ולב אחד להם לקנות הארץ גם אז אין לקות ישע ממנה, כי למען הקים עם נופל דרוש לא רק כסף כי אם אנשי לב ורוח עובדים באמונה ובחפץ הלב, ואנשים כאלה ימצאו רק כאשר המה בנפשם יתעוררו לעשות ולא אם “בני יונה צלוים יעופו אל פיהם” – כי אמנם גם כיום הזה מדוע לא עשו ידינו תושיה? האם בגלל חסרון הכסף? האיש אשר יאמר כזאת הוא משקר או כסיל אשר לא יבין בין ימינו לשמאלו, בכסף אשר גזלו השודדים מידי אחינו בארצות השונות מצאה ידם לקנות להם הארץ בכבוד ולוּ חפצו אחינו כיום כי אז מצאה עוד ידם די כסף והותר לקנות להם את הארץ, אבל יש כסף ויש כח אך לב אין, והלב לא יוּכל איש להנחיל בירושה עד כי במאתים שנה יהיה מלב אחד רבו רבבות לבבות. לוּ מצאה יד איש לעשות כזאת כי אז נצלנו, אך לא בכסף. לב אין! וזה הדבר בעוכרינו כיום הזה, כי גם אשר נעשה כעת נעשה כחולמים בלי בינה והשכל ותחת להיטיב אך נרע.

בפעם הזאת לא אוכל להתאפק ואתן לרוחי תוצאות ואומר בפה מלא כי כל המעשה אשר יעשו אוהבי ישוב ארץ ישראל מראש ועד סוף הוא תהו, הבל ואין בו מועיל בפעל; לפֹעל כלם אין ידים ורק למלא פני מכה"ע במאמרים ולקרא בשמות אחדים בשם מתעסקים יש תקוה אבל לא להועיל אף במעט מן המעט בתועלת חמרית. כי האמנם בדבר הזה יאמרו להקים את ישראל כי יאספו אספות ויקבצו פרוטות ויחלקו תמונות מונטיפיורי וירעישו שמים וארץ וסוף כל סוף לא תמצא ידם אף לכונן קולוניא אחת על תלה, האם בזה יקימו את בית ישראל? אל יתעה איש בדברי לחשוב כי הנני נותן דפי במעשיהם בכלל, חלילה לי מזאת, פֹּעל האנשים האלה רצוי הוא מאד וצדקתם תעמוד לעד, כי במעשיהם יביאו החפץ והרעיון בלב רבים לחשוב על פדות נפשנו וגם הדבר הזה לבדו כגאולה יֵחשב, ובדבר הזה הגדילו לעשות כי פלסו לתקות ישראל דרך ללב רבים אשר עד כה לא חשבו ולא פללו כזאת, ואם כן גדולות עשו ברוח ואף בפעל טוב יעשו כי יבקשו לתמוך בידי אלה הגבורים אשר השליכו נפשם מנגד למען התוֹת לעמם את הדרך ועתה הנם ברעה גדוֹלה, ולעזור להם החובה והמצוה היא על כל אחד ואחד מישראל, כי הנה הנם חטאת הקהל, ואם הנדבות לא תרבינה ותקצר ידם מהושיע ברב לא אשמתם היא, ובגלל מעשיהם אלה תבא עליהם ברכת רבים; אולם אך הבל ורעות רוח היא אם נחשוב כי די כח בדבר הזה להושיע להעם או אף לפלס נתיב להתשועה, ולא אשמתם היא כי אם אשמת כל הקהל אשר יחטא וישגה בדבר הזה מאד וכאשר שגו ויתעו עד כה כאשר לא העלו את ארץ ישראל על לבם כן יוסיפו לחטוא ולשגות כיום עוד הרבה יתר, ואין רואה נכוחות ואין מגיד מישרים.

על שני עמודים יעמידו המתעסקים בישוב ארץ ישראל את בית ישראל אשר יחפצו לבנות ושני העמודים גם יחד רעועים מאד ובהבנות עליהם בית יטה לנפול בטרם יעמידו דלתותיו. העמוד האחד הוא כי יחשבו בלבם אשר בנדבות וחסד יבָּנה בית והיא לא תצלח כאשר אמרתי, כי מלבד אשר מן הנמנע הוא למלאות את הבור מחוליתו וקצור תקצר יד אחינו לפרנס את עיניהם בכל מקום שהם ואף כי תקצר כל יד לקנות להעניים בתים ושדות וכלים וכל אשר יחסר להם, ולו גם הצליח החפץ הזה בידי נדיבי הלב גם אז אך למתי מספר גאולה תהיה ומה יועיל לכל המון בית ישראל אם איזה מאות אנשים ימצאו מנוחה? בדבר הזה לא יוָשע העם בחֹמר, כי איזה מאות עניים המה כטפה מן הים נגד כל קהל העניים והאביונים המבקשים לחם, וגם ברוח תשועה רחוקה, אחרי כי איזה מאות אנשים עובדי עבודה לא יהיו לקהל נכבד בארץ אשר יוכל לקות כי בידו תהיינה עתותיו וכי יוכל לעמוד על נפשו ועל מאדו בעת צר, ואף כי לא לעזר יהיה לכל יתר העם, והדבר הזה הוא נגד הטבע ודרכי התבל כי נקוה לעזור לעניים בכֹּל. בכל העמים ובכל הארצות יש עוזרים נדיבי לב, אך המה ימלאו רק חסרון אשר יחסר לעובדים, המה יַלוו כסף בלי נשך או בנשך מעט למען חזק ידים רפות, ואם שנת בצֹרת תהיה אז יתמכו בידי העובדים עדי יבאו ימים טובים, ואם יעזבו המון רבה את ארצם לתור להם מנוחה באשר ימצאו חנם או יתמכו ידיהם במעט כסף להוצאות דרכם; ולוּ היתה כזאת גם לגולי ישראל כי יבאו אל ארץ וימצאו אותה נכונה לפניהם להתישב בה בלא מחיר, ורק כסף חסר להם לבנות בתים ולקנות כלים, לוּ היתה כזאת נדע נאמנה כי נמצאו בעמנו אלפי רבבה תומכים ונותנים גם אם לא הרבו שאון ורעש, אך כי ירבו המתנדבים לתת עד כדי לקנות ארץ וכל הדרוש לה ולנסות אולי תצלח העבודה הזאת, זאת יוכל לחכות אך חולם חלומות. אמת הדבר כי לוּ הואילה אז חברת כל ישראל חברים בראשית הפרעות כאשר נאסף כסף ותקח את ששת המילליאן אשר נאספו ותקנה במחירם קרקע, בלי כל ספק כבר ישבו כיום עשרת אלפים משפחות שם, כי ליתר המחסורים נמצאו נדיבי לב, בכל עיר ועיר אשר מלאו אותם ביד נדיבה, אבל אז לא נעשה הדבר ועתה לא יֵעשה הדבר עוד, כי מלבד אשר סך כזה לא יֵאסף עוד הנה גם עוד זאת כי עתה לא יועיל סך כזה כי מחיר הקרקע עלה שם למעלה ראש כנודע. ומלבד כל אלה אמרתי ושניתי ושלשתי כי לא בנדבות יושע עם כלו, בכלל אין בידנו אף להושיע לאיש אחד בנדבה, וכי נראה איש אובד ולא ימצא לחם – מלבד אם מקרים יוצאים מהכלל נגעו בו לרעה – אז נדע נאמנה כי הוא לא ימצאנו בעמל כפיו גם אם נדבה להיטיב עמו, כזאת נראה בחיינו תמיד כי איש אשר לו כשרון גם אם יוָתר יתום מנֹער ולא למד כל מלאכה אשר תחיהו בכל זאת ימצא דרכו בחיים ויהי לעזר לאחרים, ולעמתם ימָצאו עמוסים מני רחם, ובכל עת רעה ינשאו על כנפי עוזרים ותומכים ועד נצח לא יצלחו לעמוד על רגליהם, ואם רגע אחד יסירו תומכיהם עיניהם מהם יפלו ולא יקומו, ועל אחת כמה וכמה כי תקצר כל יד להושיע לרבים בטרם אשר הראו כי זרועם תושיע להם לעזור לנפשם. אשר על כן בעמוד הזה יבא רקב בטרם עוד העמידוהו על מקומו. והעמוד השני רע עוד הרבה יתר ממנו, כי אם העמוד הראשון משגה הוא הנה השני הוא אולת ורעה רבה. כמאז כן גם היום לא יוכלו המֻכּים נקיון; הנה המה בורחים לנפשם מפני שוט הזעם בידי אויביהם, והנה הם גונבים את השוט ולוקחים אותו עמהם באשר ילכו. עצבי שונאיהם הלכו אז עמם בברחם ממצרים ומבבל ואת עצבי צורריהם ישאו בחיקם גם היום כאשר ישאו נפשם ולבם אל ארץ אבותיהם. פתגם אחד על שפת כל דורשי שלום ארץ ישראל והוא כי רק בעבודת האדמה יושע העם וכי כל ישעם וכל חפצם בשובם אל אדמתם כי יהיו כלם עובדי אדמה ואין בהם חלילה סוחר ומוכר – כנעני לא יהיה בארץ, ואם יאמר אחד למכור יין ושכר אז יחד עליו יתמלאו וסקלוהו אבן, כי חרפה נתן על עמו. זה הוא רעיון רוח לכלם יחד, ולא אחד השיב אל לבו כי אולת היא לדבר כזאת ומעשה נערות הוא כל מעשה אשר יוסד על משפט כזה. לוּ ישבנו כלנו היום בארצנו ופתאם קמו אנשים ויחלו לדבר על לב כל העם יחד: חזבו איש איש את מלאכתו ומשלח ידו ואחזו רק בעבודת האדמה כי אך בה תהיה תפארתכם על פני כל העמים, כי אז אמרנו להם: משוגעים אתם ולמה זה הבל תהבלו? הן לא יכון עם בעת הזאת רק בעבודת האדמה, האדמה לא תספיק לעם כלו אף אם תהי רחבת ידים עד אין קץ, ועם כלו לא יקבר מחשבותיו וכשרונותיו אך באדמה, וגם עובדי האדמה לא יראו ברכה בעמל כפיהם בלתי אם סוחרים וכנענים בארץ אשר יקנו מהם בכסף מלא תוצאות אדמתם ואם בתי חרשת המעשה בארץ אשר בהם יֵעשה מיבול הארץ יתר חפצי החיים. האדמה בלי בתי חרשת המעשה, לא תתן כיום הזה לעובדיה לחם, ובלי סוחרים ומסחר לא יהיו בתי חרשת המעשה, ובעת הזאת הנה בכל הארצות רק על המסחר יעמדו עמודי כל הארץ ועֹשר הממלכה. ואם נתבונן אל כל ארצות איירופא נראה כי גם בארצות אשר שם רבים המה עובדי האדמה הנה רוב עשר הארץ הוא מחרשת המעשה ומסחר, וישנן ארצות אשר רק בחרשת המעשה ומסחר גדלו והצליחו מאד, כמו ארץ בריטאניא. ואף בארצות אשר עבודת האדמה היא היסוד לכלכלת המדינה גם שם מספר עובדי האדמה הוא על הרוב רק החלק הרביעי או השלישי מיושבי הארץ. ולו היו כלם עובדי האדמה איש לנפשו ולביתו כי אז לא ראתה הארץ כל ברכה בעבודתם, כי אלה אשר רק לנפשם ולביתם יעבדו ימצאו לחמם לנפשם בעמל גדול ולא ידעו מחפצי החיים האחרים הנקראים מותרות, ואם המותרות לא להם המה אז הלא לא יוכל איש אחר לראות ברכה בעמל כפיהם, ובתבואתם לא יעשו מקנה וקנין. ואם נראה ארץ מוציאה תבואה רבה ותוצאות האדמה ינתנו בכסף אז על הרוב לא מידי העובדים לנפשם לקחו אלה כי אם מידי האדונים אשר ארצות רבות להם ואלפי ידי עובדים עסוקות בנחלאותיהם, ופרי הנחלאות האלה הוא הוא יהי לסחר עמים להביא עֹשר אל הארץ, והעֹשר יביא עמו כל חכמה וכל דבר טוב, כי בלעדי העשר אין חכמה ואין עבודה, אין בתי ספר ואין בתי מלאכה ואין בתי חולים, אשר על כן לו היינו למשל היום על אדמתנו שלשה מילליאן נפש ובכל נפשנו בקשנו לנו את עבודת האדמה למקור מחיה, כי אז אם גם נפליג במספר מצאו ידי מילליאן אחד עבודה בארץ, אבל במספר העובדים האלה היה רק החצי או גם מעט מזה אנשים אשר יעבדו שדותיהם וכרמיהם לנפשם ולביתם והיותר היו אדוני נחלאות אשר עבדים או שכירי יום עבדו עבודתם ופרי אדמתם היה לסחר העם. ואם נשער בנפשנו כי רוח שגעון עבר אז פתאם על כל העם כי יבקשו כלם אך לעבוד האדמה ואך המה בנפשם בלי עזרת שכירים, כי אז היו עד מהרה עדי אובד, כי הגיעו בית בבית והקריבו שדה בשדה עד אפס מקום ויאכלו איש בשר רעהו, וכל העם היה בודד בארצו ודבר לא היה לו עם כל העמים ויהי עד מהרה לעם פרא. אמנם נדע נאמנה כי עם לא ישתגע, ואם ישתגעו אחדים ימצאו רק באחדים אזנים קשובות, ולו היתה לנו הארץ כי אז נדע נאמנה כי הכִּפה של חשבונות (באֶרזע) בירושלים היתה לראש הכפות בכל העולם כלו, ובדבר הזה לבדו היינו עצומים ונוראים על כל סביבותינו כי בימים האלה יגדל כח הבאֶרזע מכל כח. אולם הדבר הזה יהיה בידינו לקנה המדה לָמֹד את חפץ אלה החולמים לעשות את כל העם לעובדי אדמה ורעיון רוחם. אם מן הנמנע הוא כי עם יושב על אדמתו יעזוב את משלח ידו ויעמוד רק על הקרקע, על אחת כמה וכמה כי מן הנמנע הוא לעשות מעם כנעני עם עומד על הקרקע בעת אשר גם הקרקע אין לו! ואם יחפצו דבר אשר אי אפשר להוציאו אל הפעל ואם ידברו בדבר אשר לוּ יצא אל הפעל כי אז היה אך לרעה ולא לטובה הנה נבין כי אך מכשולים ישימו בדבר הזה בדרכי העם לבל ימצא הדרך הטוב. אולם אין רואה ואין מתבונן כי כלם יחד נתעו בשוא וידברו דברים לא-המה, כי נסך עליהם דבר צורריהם רוח עועים ויכס עליהם בצלמות. זה שנים רבות אך זה היה דבר כל צוררינו כי היהודים ימאסו בעבודה קשה ועל כן המה מבקשים אך מסחר ובתי משקה למחיתם. והנה לו גם אמת היה בפיהם גם אז אין כל רע בדבר הזה, כי בכל ארץ נחוצים סוחרים ומוכרי משקה כעובדי האדמה, ואם נאמר כי נתן כבוד יתר לעובד אדמתו ממוכר יי“ש, הנה בכל זאת לא אשם העושה זאת אם לא יעשה מלאכתו רמיה כאשר גם את העובד אדמתו יכבדו רק אם יעשה זאת ביֹשר ולא יצא בלילה לגנוב תרנגולים או ביצים או תבואה מאשר לרעהו. ולהארץ בכלל אחת היא מה יעשה האחד אם הוא רוקח בשמים או בורסקי, רק לבעליו יתן משלח ידו כבוד או חרפה, ואם כן כל הרעש הזה על ישראל אך תואנה היתה ולא יותר. וזאת שנית מה יעשו בארצות אשר שם לא יתנו לישראל לראות חיים? האם שם שבת המסחר ובטלו בתי המשקה? הלא שם ימצאו זרע קדש מעם הארץ אשר יעשו זאת, ואם כן לא גדול העון מנשוא אם גם ישראל יעשה כן, ומעודנו לא ראינו כי נִתּן שם אחד מעם הארץ לחרפה יען כי סוחר הוא או מוכר יי”ש – ומה גם בהשיבנו אל לבנו כי כל הדבר הזה שקר הוא מראשו ועד סופו. נראה בני ישראל ברומעניא והנה הנם רוב בעלי המלאכה בארץ, רב נושאי הסבל על החוף, ובכל מקום רבים בהם עובדי האדמה ולא את אדמתם יעבדו כי אם אדמת זרים אשר ישתכרו כשכירי יום ויתר השכירים ירעו ויציקו להם, וכלנו הלא נדע כי אם יתנו היום לבני ישראל לעשות כחפצם אז לא יחזיקו רק במסחר ובמכירת יי“ש. אולם אחרי אשר הדבר הזה היה לחטאת לישראל וצוררים שמוהו ליתד לתלות עליה כלי זיינם לכן החלו מורינו כדרכם מאז לקרוא בקול גדול: שובה ישראל! שובה מהמסחר וממכירת היי”ש ושב ורפא לך ועל כפים ישאוך כל אילי הארץ וכל הגוים ילכו לנגה זרחך. ולמען הפיק רצון מהצוררים החלו לדרוש בשבח עבודת האדמה גם הקריבו קרבן לה. אולם אם כה חשבו לפני שנים אחדות לא נוכל להאשימם הרבה כי אז האמינו בדברים אשר שמעו ומראה עיניהם לא הכזיב משמע אזניהם, אבל עתה אשר לחטאת לא יוכל כפרה תֵּחשב לישראל גם כי בקש דעת בבתי מדרש החכמות, עתה אשר יגרשו את עובדי האדמה מגויהם, עתה אשר באונגאריא וגאליציא יקראו קריאה גדולה כי האדמה נתנה אך בידי היהודים, עתה היה להם לראות נכוחות כי אויבינו פלילים ומהם לא נפיק רצון כל עוד אשר בקרבם אנחנו יושבים, ואם נִתּן להם ערף הלא אז עלינו לשכוח אותם ואת המונם ושאונם והעונות בארצות האלה לא עונות המה בארץ אשר נשא אליה לבנו, שם בארץ ישראל אחת היא לנו אם נעבוד את האדמה או נשלח במסחר ידינו, או נעשה כל מלאכה אשר תֵּעשה אם אך נמצא בה לחם ותקוה תהיה לנו לפנות דרך גם להבאים אחרינו. והנה בדרך הזה אשר בחרו בו עד היום לא לבד כי לא יפנו דרך להבאים אחריהם כי אם גם להראשונים גם למתי מעט לא ייטיבו, כל עוד אשר צלמי בלהות צורריהם לעיניהם ועל פיהם יַתוו למו דרך, כל עוד אשר יבקשו לבֹר להם דרך אך למצוא חן בעיני אויביהם ירדו אחורנית ולא יעלו. דמיונם כהעשיר אשר התרושש על ידי דרכיו העקלקלות במסחר, והנה הוא נותן את יתר הפליטה בכסף אך לא לגדור פרצות בית מסחרו כי אם ילביש בגדי תפארה את אשתו ובניו לבל ישמחו שונאיו במפלתו, ובזה ישחית גם את תקותו האחרונה ויפול מבלי קום.

אף לזאת יחרד לבנו ויִתּר ממקומו בשמענו את דברי כל היועצים ובראותנו את מעבריהם; כלם יחד כקטן כגדול יבקשו לעשות להם עם, לא לעזור ולהושיע להעם כמו שהוא, כי אם להוליד עם חדש בדרכים חדשים, כן עשו לפנים המתקנים בדת ואמונה כי עקרו משרש את כל הנמצא בידם מאבותיהם ויתנו אך הרשות ולדבר הזה תקון קראו, וכן חפצים כיום הזה לעשות המתקנים בדרכי החיים, כי יבקשו להעם דרכים חדשים אשר לא ידע מה המה ולא יצלח להם. ואין לך חרפה גדולה מזאת אשר המתאמרים לאוהבי העם יבקשו תמיד כי יהיה לאחר. זאת ועוד אחרת, הן גם יד ממלכה תקצר לשנות פני העם כלו ולהתות לו דרך מראש, ואם תאמר לעשות כזאת תביא אך מבוכה בארץ, ואף כי אם אנשים אחדים בלי כח ובלי כסף יקראו לעם כלו: שנו דרככם ותחת אשר הייתם עד כה סוחרים היו מעתה אך עובדי אדמה! קריאה כזאת תבלבל את המוח ותביא צלמות ולא סדרים בכל המעשה. עם לא יבחר דרכו על פי מורים ומדריכים, כי אם על פי החפץ והכשרון, והחפץ והכשרון תלוים בהיכֹלת, היינו בהמקרים אשר לפעמים יעזרו לטובה ולפעמים ישימו מכשולים. וזה הוא דבר התשועה והעזרה אשר יבקשו רפי הידים מאת אחיהם בעלי הכח, לא חפץ ולא כשרון יבקשו כי את אלה תקצר כל יד לתת כי אם היכֹלת, היינו לעזור להסיר מדרכם את המכשולים מיד המקרים ולפלס נתיב, ובדבר הזה יצליחו העוזרים לפעמים להביא תשועה רבה; אבל אם יבאו העוזרים ויאמרו: חפצך אין הוא וכשרונך מאפע ואם תחפוץ בחפץ אחר ותבקש לך כשרונות אחרים אז אעזור לך למצוא היכלת – אז אך הבל יפצה פיהו. וכן הוא כיום דבר כל המושיעים לישראל: בחרו בדרכים חדשים למען ייטב לכם, ואני אומר: אם תבחרו בדרכים חדשים רק על פי מוריכם ולא על פי המקרים, היינו בטרם אשר תוכלו ובטרם אשר תראו כי בהדרכים החדשים ייטב לכם, אז אבד תאבדו, ואם תחפצו בחיים אז בקשו למצוא לחם איש איש על פי דרכו אשר הסכין בו, ואתם החפצים לעזור ולהושיע גם אתם תנו יד להושיע לאיש איש על פי דרכו.

אם להקים הריסות עמנו נאמר, אם להאכיל לחם לרעבים, אם לתת מקום מנוחה לנרדפים על צואר, אין לנו לשום לב במה ישלחו יד כי אם ימצאו במשלח ידם זה דרך חיים. איש אחד יוכל לבחר לו דרך כחפצו (וגם זאת לא תצלח תמיד) ועם כלו לא יוכל לבחר לו דרך אחד כי אם כל הדרכים אשר יובילו לחיים טובים המה להעם. לעם כלו הן גם הגנבה והחמס לא יחשבו לחטאה, ומאז הנחיל עליון גוים יקח עם אחד מעם אחר את ארצו במרמה או בחזקת היד ולא ינבלו שמו כי אם יגדלוהו וינשאוהו ועל פני כל אחיו יכָּבד. ומי יודע אם לא כבר התנחלו בארץ איזה מאות משפחות בלי כל שאון ורעש ואחריהם נמשכו רבים לולא בחרו המתעסקים בישוב ארץ ישראל רק בעבודת אדמה. כי מלבד כל אלה אשר אמרתי אם נתבונן היטב נראה כי בכל דרך יש בידינו לבחר בלי עמל רב כמו בעבודת האדמה. לעבודת האדמה דרוש כסף רב מאד; לעבודת האדמה דרושה מאד דעת הארץ לכל משפטיה, וזה יתכן רק כאשר כבר ישבו בארץ שנים רבות; לעבודת האדמה דרושה ידיעת עבודת האדמה וכאלה רבות, לא כן למסחר ולחרשת המעשה, בהם יוכל כל איש להחל במעט ורק דעת משלח ידו דרושה לו ובכסף מעט לפי ערך אל עבודת אדמה יוכלו להחיות משפחות למאות. למשל אם יקבצו היום נדבות מאה אלף רו“כ לישוב ארץ ישראל הנה תמצא ידנו להושיב על אדמה ולבנות בתים ולתת להם כל הדרוש לעבודת האדמה עשרים וחמש משפחות ואם רב שלשים משפחות, ואם נכין בכסף הזה למשל בית חרשת ניר ובית מלאכת יין ושמן וכאלה אז תמצא ידנו לתת לחם לשלש מאות פועלים בבתי המלאכה, ועוד לשלש מאות עוזרים מחוץ בקנית הדברים הדרושים להמלאכה ובמכירתם, ולעשרים עד שלשים אכרים מתעסקים בגדול הגפנים והזיתים, ואם נחשוב את בעלי המלאכה והמורים וכאלה הדרושים לחברה כזאת אז יעלה מספר המשפחות אשר תמצאנה לחמן כאלף, ובהן תהיינה גם משפחות עובדי עבודת האדמה כמספר עובדי האדמה לוּ נתנו כל הכסף אך בעבודת האדמה. כי אמנם איננה דומה עבודת האדמה לפי העובדים מעבודת האדמה לכשרון המעשה, אם נושיב כעת מספר משפחות על האדמה ואם האדמה לא תצלח להוציא לחם אז ימותו ברעב כי אם יוציאו ענבים וזיתים לא ימצאו קונה להם, לא כן אם כבר הוכנו בתי מלאכה לכל אלה ופרי הארץ ידָרש אז ידעו במה יתעסקו. אחת היא על כן אמרתי עלינו לשום עצות כי האנשים הבאים שמה ימצאו לחם, ואם ימצאו לחם אז ימצאו ארחות חיים ולאט לאט יהיו גם לאדוני הארץ. אחינו באונגארן וגאליציען לא באו שמה לעבוד את הארץ גם לא נתנו להם אז לעשות כזאת ויהיו סוחרים, מוכרי יי”ש וסרסורים ועתה מחצית הארץ בידם היא, ואם כה יעשו גם בארץ ישראל אז תהי להם גם מחיה וגם הארץ בקרב ימים.

ומלבד זאת עלינו להשיב אל לב כי לוּ נבנה עד היום רק בית מלאכה אחד והבונים ראו ברכה בו, אשר אין כל ספק כי יהיה כדבר הזה, כי אז נהרו עד מהרה המון בעלי כסף לעשות מסחר וקנין, ואז באו גם האנשים החפצים לתת כספם בקרקע, כי מדוע זה לא יקנו קרקע שם בראותם כי היא תשא פרי? לא כן אחרי אשר עשו בישוב ארץ ישראל כאשר יעשו בכל דבר הנוגע בישראל, כאשר עשו לשפת עבר בעוררם תמיד עליה ועל סופריה חמלה עד כי הסבו פניהם ממנה כל עלזי לב, כי הן מודעת היא אשר המאֻשר לא יוכל להביט בדבר המעורר חמלה, וכן עושים גם היום בישוב ארץ ישראל, ליתד שכל העניים והאביונים יתלו עליה את שקיהם לקבץ נדרים ונדבות ולכל המקוננים לשאת עליה קינה. עלינו להבין בינה לאלה אשר כסף בידם כי אחרית טובה נשקפה להם אם ילכו שמה לסחר סחרם ולעשות מלאכתם, וגם לקנות ארצות טוב הרבה יתר שם מאשר באיירופא, כאשר הראה זאת במופתים השר אליפאנט, אשר גם לו אחוזה בארץ-ישראל, ואם יבא שמה איש עשיר אחד אז ימצאו על ידו חית ידם כמה וכמה משפחות. את זאת חזיתי מאז ועד היום בישוב ארץ ישראל ואך בזאת אחפוץ ולא תואנה חדשה לקבץ נדבות ולהשפיל בעבורן את ערך הרעיון הנשגב הזה, עד כי יבושו בו כל אלה אשר לא לנדבות המה צריכים. ואם תקבצו כסף ואם יש בידכם להושיע אז הושיעו לכל אשר ימצאו שם ארחות חיים אם במלאכתו או במסחרו, כי טוב להעם רוכל ומוזג יי"ש אשר בטנו לא תחסר מעובד אדמתו וחסר לחם… חרפה אחת יש בתבל וחרפת רעב שמה, ואותה נשאנו כבר עד בלי די גם בעת אשר שלחנו ידינו בכֹּל וגם בעת אשר צוררינו קראו אחרינו מלא כי נאסוף אלינו חיל העמים והארצות, ואף כי עתה, אשר גם מורינו מקרבנו הועילו לשברנו, לשקץ בעינינו עבודת אבותינו, יען כי לא תמצא חן בעיני אויבינו, כמו בידינו נִתּן לבחר ולמאס.

אשר על כן אם לעצתי יקשיב אדוני השואל הנכבד אז אומר לו: יישר ויישר חילך כי התעוררת לבקש עצות לטובת עניי עמך, אבל הרעיון אשר הגה לבך הוא לא יצלח עתה לנו, כי אם זאת עשו והיטיבו לאדם רב. אגדו אגודות סוחרים ותנו איש איש כספו לא בנדבה כי אם לכם יהיה הכסף, וכוננו שם בתי מלאכה אחדים, ותהיו למחיה לרבים, וגם תורו באצבע לאחרים אשר צרור כספם בידם כי יבאו ויתישבו שמה, כי רק זאת אנחנו מבקשים כי תפקחנה עיני אחינו (אשר כסף בידם והנם תועים כצאן אובדות אל כל רוח לבקש להם עסקים ולא יוכלו, יען כי לא יתנום לעשות חפצם) לראות כי יש מקום אשר שם יוכלו לשלוח ידם בעסקים כחפצם ותקוה נשקפה להם לראות ברכה רבה בכל משלח ידיהם אם במסחר או במלאכה או בעבודת האדמה, וכל שטן ופגע לא יעמוד כצר להם, כי רק לבל ירבו העניים והאביונים תמאן ממשלת תורגמה לתת לגרים הרשיון להתישב בארץ, ואם כה יעשו אז נוכל לאמר בבטחה כי הארץ לנו היא.

בכל מקום אשר יהודים יתישבו שם אז במשך עשרים או שלשים שנה הארץ להם היא אם אך יתנוה להם, ואם לא ישובו ויקחו מהם בחזקה את אשר אספו המה בעמל כפיהם, ואז יהיו לנו גם עובדי אדמה. קריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא! אתה אדוני נדיב הלב נסה לעשות כדבר הזה וברכת הגוי כלו תבא עליך. ולא אספוק כי ימצאו נדיבי לב רבים אשר לא יחוסו לתת כסף בלי נשך לשנים אחדות. תקותי תאמצני כי גם ידידי ואוהבי הגביר הישר באדם, אשר לו גם לב מבין לשפוט מישרים, רבי יהושע צייטלין, יתן גם הוא ידו לדבר הזה³ ואם ימצאו אך עשרים יודעי משפט עמם אשר איש איש יתן לזה אלף או אלפים אז יכינו בית מלאכה אחד והאחד הזה יהיה אחרי כן לראש פנה לכל הבאים אחריו ובמשך מאתים שנה יהיה לרכוש גדול של אלפי אלפים ורבי רבבות, אשר יהיו שמורים ונכונים בידי אחינו ולא בידי זרים, ואתם אשר תעשו כזאת גואלי ישראל מצרותיו תקראו לעד לעולם⁴.