יחנה הרופאה / בר טוביה
יחנה היתה נערה שהגיעה זה כבר – בלי עין-הרע – לפרקה. אבותיה היו בעלי-בתים חשובים בעיירה קטנה אשר בליטא המדינה. אביה היה יהודי מכובד, עסוק בענייני הקהילה, ואמה היתה אשת-חיל, טרודה במסחרה וצופיה הליכות ביתה. כל ימיהם חיו כאורח גוברין יהודאין מקדמת דנא, ולא ידעו מאומה מכל מה שחידשו תלמידים ותלמידות ותיקין בשאלת-נשים ובצרת-הבת. יחנה בתם היתה בת-ישראל כשירה, שמעה למוסר אביה, ולא נטשה תורת אמה. מעשרה קבין יופי ובינה יתירה שירדו לבנות חוה לא חסרה יחנה אלא כמכחול בשפופרת, ולפיכך לא הלכה מימיה בגדולות, ומעולם לא אמרה: צר לי המקום בבית אבותי, אשא כנפי אעופה למרחקים, אשכנה במדינות הים, אבואה לאוניברסיטאות, ועל דלתות אקאדמיות אשקידה. וככה היה עולם קטן זה נוהג והולך בשובה ובנחת, ובהשקט ובצפיה ליום ידובר נכבדות ביחנה – עד שקפצה פתאום השעה הגדולה, וכל בחורי ישראל ובחורותיו, ביחד עם שאר יהודים ויהודיות שבכל ערי ישראל ועיירותיו, חרגו ממסגרותיהם ויצאו חוצץ כולם לכבוש את ישיבות הגויים, ולהפוך בינתיים את כל הקערה על פיה. מיד נזדעזעה יחנה כולה: הא כיצד?! היא, יחנה, תהיה מן הנחשלים אחרי הבריות? היה לא יהיה כדבר הזה! ומאותה שעה התחילה מהפכת את הקערה בפיה, ועוסקת בכל יתר אבריה וגידיה בחכמות הגויים ובלשונותיהם, ועד שלא הספיקה להפוך את הקערה נהפכה היא עצמה והיתה לסטודנטית בבית-מדרש להלכות הרופאים שבחוץ-לארץ.
אמת, לא קלה היתה עליה מהפיכה זו. קל הדיבור, וקשה המעשה. יחנה נתמעכה ונתמזמזה מרוב הגות בספרים אין קץ, הוריקה ונסתאבה, גופה נצטמק, כוחה נתדלדל, וכולה חולנית גדולה, רחמנא ליצלן, ואיננה עומדת על רגליה החלשות אלא בנס. ברם, רוחה חזקה ומוצקה, ואיננה מרקיעה לשחקים אלא נטועה כמסמרות דווקא בארציות, בחמריות ובמעשיות. יחנה שונאה תכלית שנאה כל תורה רוחנית, כל עניין שאין לו אחיזה ממשית, אשר ייאמר עליו כי הוא זה. שנאה יתירה נודעה מיחנה לרעיון הציוני, שלא מצאה בו חומר ודמות החומר. אוכלת-ציונים היתה יחנה מאין כמוה, וכל מקום שהיית מוצא אספת-מחאה כנגד הציונות וכל כיתות דילה, לרבות המשמאילות ביותר, מובטח היית שיחנה נוטלת חלק בראש המוחים, ומרעישה עולמות על הריאקציה “הבורגנית” “האידיאליסטית” – בלשונה של יחנה “בורגניות” ו“אידיאליות” היינו הך.
אמת, יחנה לא נמנתה מעולם על הדברניות המצוינות, ולכשתמצא לומר לא היתה דברנית כל עיקר – אלא מה הייתה יחנה? צעקנית היתה, צעקנית גדולה, אחת בדור ממש. על כל צרה שלא תבוא היתה פותחת את פיה וצועקת ואיננה פוסקת. בוודאי תשאלו: והכוח מאין ימצא? – אדרבה, הורוני אתם! ילמדונו רבותינו: מי נותן לעייפה זו כוח, לא רק לצעוק כל הימים, לרבות הלילות, כי-אם גם לרוץ יומם ולילה משיעור לשיעור, מאספה לאספה, ומנאום לנאום? אימתי היא אוכלת? אימתי היא ישינה? – אלא שמוטב לכם שלא תשאלו משתשאלו. את חידת יחנה אל תבקשו, כי לא תמצאוה. אל הכול תתוודע יחנה, ואיש לא עמד בסודה.
אל יוסף בן שמעון התוודעה יחנה בליל האספה הראשונה, שנזדמן אליה מיד אחר בואו חוצה לארץ. באספה זו דרוש דרש אחד התלמידים שעות אחדות על הסוציאליות, ואחרי דושו תבואה שנידושה, וטחנו קימחא טחינא די והותר, הפסיק לשעה קלה, וחזר ודרש כמה שעות על הציונות, היקשה כמה וכמה קושיות משונות מן הסוציאליות על הציונות, ותירץ מיני תירוצים משונים עוד יותר, הכניס את עצמו לתוך כמה וכמה פרצות רחוקות, ויצא דרך חורין וסדקין. וכאשר נפתול נפתל עם שתיהן כנפשו שבעו, מבלי אשר ידע איש אנה פניו מועדות, התחיל פתאום להשכין שלום בין שתיהן, ולהוכיח שאלו ואלו דברי אלוהים חיים הם…
הדרשן עומד ודורש, הנאספים יושבים ומחכים למוצא דבר, ויוסף בן שמעון שומע, ויותר משהוא שומע הוא מסתכל, בפנים חדשות של התלמידים המועטים והתלמידות המרובות, לקיים מה שנאמר: אינה דומה ראיה לשמיעה… ועד שהוא יושב ומסתכל בפני הקהל, והדבר נודע ליחנה: אורח חדש נזדמן לכאן. מיד נתייראה יחנה יראה גדולה, שמא ייפול בן-אדם זה ברשת החלולה של הדרשן, ונוסף גם הוא על הציונים. אמת, אין היא מכירה בו ואין הוא מכיר בה. ברם, מה לי מכירה, מה לי איננה מכירה? אין יחנה מן הבודקים בשעת הסכנה, ומן המרבים בהרהורים בשעה של קום ועשה. והרי היא עומדת כבר ממולו ואומרת, כלומר, צועקת, אליו: אל תשית לבך לדברים האלה, “אופוננט” יש לנו, בכור שטן הוא, ויש עמו שלש מאות תשובות בצרת הציונות שהיא אסורה, וכלום איננו מחכה אלא לגמר הדרשה להראות לו… והינה לא גמרה את פסוקה, אלא מתוך איום אצבעה החלשה אפשר היה לעמוד על פירוש המילים הנוראות “להראות לו”. יוסף בן שמעון נתבלבל לרגע, ועד שנתיישבה עליו דעתו כדי להשיב דבר מה מפני הכבוד, פרחה לה יחנה וצעקה כבר במקום אחר.
מאותו הלילה ואילך היה יוסף בן שמעון פוגש בה ביחנה בכל פינה שהיה פונה. יחנה שומעת שיעורים ברפואה, בספרות, בטבע, באמנות, בכימיה, בהיגיון, במינראלוגיה, בפסיכולוגיה, בפארמאקולוגיה, בפילוסופיה, בפיסיולוגיה, וכולי וכולי. כלום יש שיעור בעולם שאין יחנה שומעת אותו? יחנה מבקרת את כל אספות התלמידים, באה לכל נשפיהם, ומהלכים לה בין כל חוגיהם. בין בעלי ה“בונד” היא כבן-בית, אל חברות הסוציאל-דמוקראטים ה“מעטים” וה“מרבים” היא באה לעיתים קרובות, מאספות הסוציאליסטים הריוולוציונרים לא תחשוך את רגליה, ואם אפשר לשמוע דרשה אנארכיסטית תרוץ כצבי ותעשה אזניה כאפרכסת. יחנה שואפת קדימה, ואל אשר ילך העדר, שם תלך גם היא – כי רוח העדר ביחנה.
יוסף בן שמעון רואה את יחנה ותמיה: מהיכן הכוח? ועד היכן יארך הדבר? אימתי תגמור את חוק לימודיה עם מרוצותיה וצעקותיה? זה שנים אחדות הוא מתהלך כאן, וכשבא נחשבה יחנה כבר על התלמידים הישנים. והרי ממה נפשך קשיא: רוצה יחנה להיות רופאה – תלך אל המבחן, ותקבל תעודה כנהוג. אלא מאי? רוצה היא להפוך את הקערה – תלך למקום שעושים אותו דבר… יוסף בן שמעון נופל בספקות ובהרהורים רעים – ויחנה עושה את שלה…
לפתע פתאום נעלמה יחנה מן האספות והנשפים, מן החוגים ומן השיעורים. הא כיצד?! היכן יחנה? יחנה חלתה, יחנה יצאה לכפרים לתיקון בריאותה, יחנה חזרה העירה וסגרה את עצמה בחדרה ואיננה רואה פני איש, יחנה עובדת בבית מורה ורבה. יחנה הולכת אל הבחינות ונכשלת; יחנה חלתה שוב, יצאה שוב לנאות-שדה, חזרה שוב וניגשה אל העבודה ביתר שאת וביתר עוז; במשך חדשים שלמים היתה כלואה בחדרה, או במעון בוחנה ומנסה, אוכל חשכה מפיה, שינה לא נתנה לעיניה – ועבדה. וכמלאות ימי-הכנתה הלכה עוד הפעם אל המבחן. ואף אמנם זאת הפעם עמדה יחנה בניסיון, ונכתרה בכתר רפואה. יחנה היא רופאה – קרא ואמור בפה מלה: דוקטור למדיצינה!
לא עברו ימים מועטים עד שפגעה בו יחנה ביוסף בן שמעון ברחובה של עיר. ועד שהוא מהרהר בלבו הייגש אליה אם יחדל, והיא כבר עומדת לפניו ומדברת – חרש. יוסף בן שמעון נבהל כמעט: יחנה מדברת חרש! אין זאת כי-אם חלשה עד כי לא קם בה כוח אפילו לצעוק! וכשהרים את עיניו ויבט בה, ויראנה והיא בריאה ושמחה מעט משהיתה, נבהל עוד יותר, באמרו: ודאי היא מתכוננת להקדישו במסתרי קשרים. יוסף בן שמעון ירא וחרד מפני הקשרים והמסתרים, ורעיון עובר כברק בראשו: שטה מעליה ועבור, היפטר ממנה בתנועת-ראש וברח דודי! רעיון טוב לכאורה – ברם, כיצד מוציאים אותו לפעולות? אדרבא, לך-נא והיפטר ממנה – לכשתרצה אתה ולא היא!
יוסף בן שמעון עומד נדהם, ויד חנה אוחזת בכפתור מעילו ופיה מלחש: מה דעתו של מר? בימים האלה אנוכי חוזרת לעיר-מולדתי, עומדת אנוכי להתמנות לרופאה בבית-החולים העברי שם, אלא שאימת הגבול מוטלת עלי. כל הניירות שלי כסדרם וכהלכתם, ואפילו המהדרין מן המהדרין לא ימצאו בהם שום פגם ופסול כל-שהוא, ולא עוד אלא שגם התעודה שלי, תעודת הרופאים, חתומה בגושפקא דמלכא, בידי הציר של מדינתנו דכאן – ומה יש לאדם עוד צדקה לדרוש ממני? כלום חטאתי במאומה כנגד הממשלה בפועל-כפיים או אפילו בדיבור-פה – מה דעתו של מר?
כמו אבן-מעמסה נגולה מעל לוח לבו של יוסף בן שמעון… ודאי, יחנה החביבה, בפועל-כפיים לא חטאת מעודך, וגם בדבר-פה לא נכשלת מימיך – ברם הצעקות, אותן הצעקות הנמשכות והולכות משעה ראשונה, שבה החלטת לעסוק בחכמות חיצוניות ובהפיכות קערות, ועד שעה אחרונה, שבה החלטת להיסגר בחדרך ולעמוד על המבחן להיות לרופאה בישראל, כל אותן הצעקות המחרישות אזניים ומביאות לידי טירוף-הדעת – כלום שכחת אותן? הלוואי שלא תהיינה לך למשטינים ולמקטרגים במקום הסכנה, וזכות אבותיך הכשרים תעמוד לך להשתיק את קולותיך ולבלבל את השטן המשחית, ובאת בשלום אל עירך ואל מולדתך ואל מעון אבותיך ואל בית-חוליך ובנית לך בית בישראל…
מי יודע מאי אהניה לה ליחנה להצילה מידי המזיקים: זכות-אבות, או ברכת יוסף בן שמעון, או שתיהן יחד. יחנה עברה את הגבול בשלום, ובאה לעיירתה בלי שטן ופגע רע. שמה הטוב הלך לפניה, ועד שלא באה נתמנתה לרופאת חולי עמה ישראל, ובאחד הימים העלתה בחכתה את אחד התלמידים לחכמת הרפואה, בחור עני ותמים, והשיאה אותו אליה כדת משה וישראל; ומשגמר את חוק לימודיו ב“זכותה”, הושיבה אותו בבית-החולים “שלה” להיות לעזר כנגדה, ושניהם מוצאים את מחייתם בכבוד. יהודים חולים וכואבים – ויחנה ובעלה מרפאים ומקבלים שכר. הפרנסה בביתם, והשלום במעונם. הוא חס ליה לפתוח פה כל מקום וכל שעה שהאשה אשר הוכיח לו ה' נמצאה בקרבתו, והיא שוררת בביתה ומדברת בלשונה. יחנה הרופאה פסקה זה כבר לצעוק באספות, ואף שם האספות וזכרן היו לה לחגא. היא צועקת לה לרווחתה במעונה וגוערת לה, להנאתה, בבעלה. אשרי אוזן לא שמעה צעקותיה וגערותיה.
[1921, “הדואר”].
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.