¹

אמת קטנה ידועה לחושבי מחשבות, ולוא האמינו בה המוני בני-האָדם והתנהגו על-פּיה, כּי-אָז היו חייהם מתעשרים ומתיפּים, ופגעיהם ותלאותיהם היו פוחתים והולכים. וזוהי: כּי עובדה שנעשית בּשוק-החיים אינה חשובה מעובדה שנעשית בּנפש האָדם, כּי גם מה שנעשה, לכאורה, בּשוק, מחוץ לנו, אינו אלא מקרה בנפשנו.

מהי מציאות מחוץ לנפשי? כּיצד אַבחין בּין דבר שבּדמיוני, כּגון הכּרוב שמתעופף מעל ראשי, לבין דבר ממשי, כּגון שלחן זה שאני כותב עליו? אם תּאמר: השלחן – אחרים רואים אותו ומודים בּמציאותו, והכּרוב – אין איש זולתי מרגיש בּו, אשאלך: וכי מהו השלחן? הבה נבחן אותו. לְמָה אָנו קוראים שלחן? לצבע צהוב זה, המתפּשט לפנינו בתבנית עגול, שאָנו רואים בּעינינו, ולקושי זה, שאָנו חשים בּגעתּנו באצבּעות ידינו במקומו של אותו הצבע. אולם, מנין לנו, שאותו צבע, אשר שנינו קוראים לו “צהוב”, הוא אחד גם בּעיני וגם בעיניך? שמא, לוא ראיתי אָנכי את ראיתך אַתּה, הייתי קורא לזה “אָדום” או “כחול”, וכל הסכּמתנו אינה אלא בשם? יתר על כּן, מנין לנו, שצלצול המלה “צהוב”, שאני שומע, הוא אותו הצלצול שאַתּה שומע? הוה אומר: אין אָנו יודעים איש את ראיתו ושמיעתו של חברו, אלא את היחס שבּין הראיה והשמיעה אשר לשנינו, כּלומר: היחס שבּין הצבע צהוב שלי והמלה “צהוב” שלי הוא גם היחס שבּין הצבע צהוב שלך והמלה “צהוב” שלך. ויחס זה המשותּף לשנינו נותן לנו את האפשרות לדמות, שאָנו רואים עולם אחד ושומעים שפה אחת. והוא הדין גם בּרוחב. שלחן זה רחבּו אַמתים לעיני. אבל לוא ראיתי בעיניך (או לוא שמתּי משקפים על עיני), אָז אפשר שהיה השלחן נראה לי רחב פּי-שנים מאשר אני רואה אותו עכשיו. אבל היחס שבּין אַמתים שלי ואַרבּע אַמות שלי הוא גם היחס שבּין אַמתים שלך ואַרבּע אַמות שלך. ההתפּשטות והצבע משתּנים גם כּן על-ידי שנוי במקומו של הרואה ועל-ידי ההתרגלות הקודמת של עיני הרואה; ויש לשאול איפוא: איזה רוחב ואיזה צבע מכּל אלה המשתּנים הוא האמתּי? ומלמדת הפיסיקה, שאין מקום הצבע בּגוף-השלחן כּלל, כּי-אם בּהאור שנופל עליו, ושקוי-האור בּמציאותם (בּחלל-העולם, ולא בדמיוננו) הם תּנועות או גלים של איתּר, גלים שאי-אפשר לא לראותם ולא לצייר אותם בּדמות גלי-המים, שאָנו רגילים לראות. (בנוגע לקושי השלחן, אין איש מאתּנו יודע, אלא משער את הרגשתו של חברו; וודאי, שאין הרגשת-הקושי נמצאת בּגוף-השלחן, אלא אם כּן נניח, שהשלחן הוא בעל-חושים כּמונו והוא חש קושי בעצמו. והוא הדין בּיתר המוחשים, שאָנו חשים ושאָנו רגילים לקרוא “חומר” או “דברים ממשיים”.

היוצא מזה: אין העולם “החיצוני” אלא דמיון בּנפש הפּרטית. לכל נפש יש עולם משלה. ויש יחס מוחלט בּין הדמויות (או המוחשים) שבּשני עולמות, בּשעה שגורם הדמויות הוא אחד. אבל גורם שכּזה איננו דומה להדמויות, שהוא מְהַוֶה בנפשנו, ואי-אפשר לנו לא לחוש אותו ולא לשערו. ותלמידי-חכמים חולקים בּדבר טיבם של הגורמים: מהם אומרים, שיש בּהם משום רצון והכּרה, ומהם אומרים, שהם מיני תנועה או אנרגיה בּלי רצון ובלי הכּרה. די לנו לדעת בּכאן, כּי העולם המוחש, שאָנו קוראים “חיצוני”, אינו אלא דמיון בּתוכנו, כּחלום-לילה, שנראה לנו גם כּן כּאילו היה מחוץ לנו והכּל מכירים שאינו מתהוה אלא בתוכנו.

ובמה שונה הדמיון, שאָנו רגילים לקרוא “ממשיות”, מן הדמיון, שאָנו רגילים לקרוא “חלום” או “הזיה”? בּשלשה דברים:

א. דמיון “ממשי” מכריח את נפשנו לקבּלו כמו שהוא ולהתחשב בּו, בּין שנרצה ובין שלא נרצה; בּעוד אשר דמיון של “חלום” או “הזיה” תלוי הרבּה ברצוננו, ואפשר לנו לפעמים להטותו ולהרכּיב בּו הרכּבות כּפי חפצנו. משום זה אקרא לראשון “דמיון משועבּד” ולשני “דמיון חפשי”.

ב. דמיון משועבּד קודם לדמיון חפשי, ואין בּשני אלא מה שלקח והרכּיב מן הראשון, או קבּל מדמיונה של נפש אחרת על-ידי אמצעות הראשון. דמיון חפשי הוא יליד התפּתּחות מאוחרת בּתולדות בּעלי-החי, ורוב בּני-האָדם קשה להם להרכּיב בּו הרכּבות חדשות, אבל כּל תּקוה ליום-מחרת יש בּה משום דמיון חפשי.

ג. דמיון משועבּד בּנפש אחת אפשר לנפש אחרת להשתּתּף בּו, משום שתּוף היחוסים שבּין עולם ועולם; ודמיון חפשי אין לאחרים חלק בּו, אלא אם כּן תּכנו מצויר במכחול או מתואָר בּדברים.

עכשיו, צא ולמד: מכּיון שכּל העולם אינו אלא דמיון, מדוע איפוא תבכּר את הדמויות שבּדמיון משועבּד על-פּני אלו שבּדמיון חפשי? מודה אני, שדמיון חפשי לא ילבּישך ולא יאכילך לחם; אבל אחרי שיצאת ידי-חובתך לבשרך ולכרסך, מדוע תּבקש אושר ועושר בּמה שניתּן לך על-ידי אחרים בּעל-כּרחם, ולא במה שאַתּה יוצר בּכח נשמתך אָתּה? הבה נחשב, כּמה מעלות טובות יש לחיים של דמיון חפשי, שאינם מצויים בּחיים של דמיון משועבּד:

א. התעשרות החיים. כּל חיה שהיא נעלה מחברתּה, הרגשותיה מרובּות, כּלומר, היא חשה יותר, מרגישה יותר, וכל החזיון שאָנו קוראים חיים מראה לה יותר צדדים וגוונים. האָדם עשיר מכּל החיות בּזה, שהוא מכניס בּהופעות מוחשות גם זכרון ממה שחש בּעבר וגם מחשבה לעתיד. כּל מי שדמיונו החפשי מפותּח, חי וער, הרגשותיו עשירות כּפלים על-ידי זה שהוא מכניס בּהן יותר הרכּבות ממה שחש בּעבר ויותר אפשרויות לעתיד. יתר על כּן, בּעל הדמיון החפשי יכול לראות מאחורי ההופעות השטחיות את המקרים האי-מוחשים, המרומזים בּהן. למשל, רואה אָנכי להב-גפרור, ותיכף מופיעה לעיני-דמיוני עדת אַטומי-חמצן, המתלכּדים ומזדווגים עם אַטומי-פחמן ויוצאים בּמחול פּראי, אותו מחול, שמתרשם בּחושי בּתור אור וחום. ולא עוד, אלא שבּעל הדמיון החפשי יכול לצייר לו מושגים מוחשים, בּאופן שיבּיעו מושגים רוחניים שלמעלה מן המוחש. אָמרו לו להמשורר האַנגלי וויליאם בּלייק: “כּשיוצא השמש, כּלום אינך רואה דבר עגול ואָדום כּעין מטבּע?” אָמר להם: “לא, לא! אני רואה אַלפי רבבות מלאָכים, המשבּחים ואומרים: קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות! מבּיט אָנכי לא בּמו עיני, כּי-אם דרך עיני”. אַף הוא היה מצוה את האָדם:

"לראות עולם מלא בגרגיר-חול

וגן עדן בפרח-שדה;

לאחוז את האין-סוף בכף-היד

ובשעה אחת – את הנצח."

ב. ספּוק דרישותינו. בּדמיון משועבּד (כּלומר, בּ“העולם החיצוני”) לעולם אין אָנו מקבּלים מה שאָנו רוצים. רוצה אַתּה בּאהבה שהיא נשיקת-נשמות ממש? רוצה אַתּה בּאַחות המין האנושי? בּעולם שכּולו יופי? בּדמיון משועבּד לא תמצאם. רק בּדמיון חפשי ינתנו לך כּל אלה; צייר אותם בּאופן חי ובולט בּמחשבתּך, והרי הם לפניך. מובטחני, כּי שבירת כּלי-ההרג השמיעה צלילי מוסיקה באָזני ישעיהו. רצונך לבנות אַרמון-זהב אחד בּניו-יורק – עליך לעבוד כּל ימיך, ותצליח רק על-ידי שעבּוד כּל כּחך ורגשותיך לאותה מטרה. ואפשר שלא תצליח. אבל שב במקומך וחשוב רגע: הרי לפניך מאָה אַרמוני-זהב בּכל הדרם. הסתּכּל בּהם שעה קלה והוה נהנה מיפים, ואָז תּצא ותבנה לך שכיות-חמדה אחרות כּפי אַות נפשך.

ג. הרמת מוסר הפּרט. כּל מה שדמיונו של אָדם מתפּתּח, גם כּח מוסרו מתרומם. מי שיכול לדמות את עצמו בּמקומם של אחרים, יעשה את צערם של אחרים כּצערו והנאָתם כּהנאָתו. הדמיון החפשי מסיר את הצעיף, המכסה ממנו מה שנעשה בנשמות אחרות.

ד. הרמת מוסר הכּלל. מלחמות וכל מיני הריגות וגזילות בּאים על בּני-אָדם משום בּקשת עושר “חמרי” (שבּאמת אינו אלא דמיוני) והסגת גבולים. בּדמיון חפשי אפשר להם לבני-אָדם להתעשר עד אין סוף, מבּלי אשר יסיגו איש את גבול חברו, כּי שדות-המחשבה של ראובן ושמעון אינם מתנגשים בּמקום.

ה. נצחיות האידיאות. הדברים שבּדמיון משועבּד חולפים ומשתּנים בּכל רגע ורגע, והם משתּמרים רק על-ידי זה שהם נעשים אידיאות בּזכרוננו². דמיון חפשי, שהוא כולו אידיאות, אפשר לו להתקיים לעולמי-עד. רכוש שבּדמיון חפשי אי-אפשר לגזלו, כּי-אם יקחו מאיש את כּל אשר לו וישימו אותו במאסר אָפל, גם אָז יזהירו לו כוכבי-מחשבתּו ויסובבוהו חלומותיו על עתיד נהדר לבני-האָדם. רכוש שבּדמיון חפשי אפשר לנדבו ולחלקו בּין אַלפי אנשים מבּלי שיתמעט ; וגם בּמות בּעל הדמיון החפשי, יחיו חלומותיו שהעתּיק לנשמות אחרות.

על כּן, הבה נטע פּרחים בּשדות-רעיונותינו; פּרחים כּאלה לא יבּולו. נציע מרבדים על רצפּות-מחשבותינו, שלא ישלטו בהם עש ורמה. נדליק שמשות בּרקיעות-נפשותינו, ולא יפסקו מזרוח לנו גם בּלילות-מחשכּים ובימי ערפל ומרי.