© כל הזכויות על התרגום שמורות. התרגום מובא ברשות בעלי הזכויות.

(1912)

“ואמפּוּקה” – סאטירה על האוֹפירה הישנה, שהוצגה על-ידי להקת “הראי העקום” ברוסיה.

– ראשית כל, אינך רשאי להתווכח על כל אלה מתוך בטחה כזאת.

– מפני מה?

– מפני שאתה בנגינה – הדיוט.

– זה לא נכון. מכיר אני את כל התווים ופעם למדתי לחלל בחלילית.

– ואף-על-פי-כן הדיוט אתה. קורא אני בשם הדיוט לאדם, שאינו יכול להבחין בעצמו, איזו נגינה רעה ואיזו טובה. ואתה הדיוט מפני שתוכל להבין ולקלוט במישרין רק את הנגינה הפשוטה ביותר, את הנגינה שמן הסוג הנמוך. לך דרוש שהלחן יהא נתפש בנקל, יהא נקבע בנקל בזכרון. לשם כך עליו להיות מורכב מכמה פסוקים קצרים, כעין השורות שבחרוזים, ועוד יותר נוח, אם אלה באמת חרוזים שהותקנו לזמר. הרי למשל:

את פרח חמד,

אני לך צמד.

את אוהבת רק אותי,

אך רבות אוהב אני.

זוהי בשבילך המוסיקה האידיאלית. כל נגינה אחרת מובנת לך רק כל כמה שהיא קרובה לטיפוס זה. לפיכך, איני מפקפק בכך, שהרצ’יטאטיב, למשל, הוא בשבילך – כספר חתום. ודאי, בטוח אתה בתום לבב, כי הרצ’יטאטיבים משמשים באופירה כעין פקקים, סתם, כדי למלא את החלל שבין שתי אריוֹת…

– אומר לך בגלוי – כן. כלומר, בדרך כלל, צודק אתה רק במקצת, אבל במה שנוגע לרצ’יטאטיבים – צדקת. התדע, פעם בז’נבה שמעתי את “הספּר מסיביליה” בבמוי מקורי. הם הציגו אותו כמו אופּרטה: את האריות שרו ואת השאר דברו. ורצ’יטאטיבים לא היו. ומודה אני, שכך מצא הדבר יותר חן בעיני. שלא לדבּר על כך, שהצבור יכול היה לשוב הביתה בשעה עשר וחצי. והרי גם זה דבר הוא.

– הנה עיניך הרואות שאתה הדיוט, ואפילו הדיוט בהכרה, מדעת. ולשוא אתה אומר שאיני צודק אלא לגבי השקפתך על הרצ’יטאטיבים. כי עמדתי גם על טבעך המוסיקאלי בכלל. והריני מדגיש: אפילו ה“אריה” האהובה עליך לא תמיד לפי כוחך היא. אם רק קצת מתרחקת היא מטיפוס ה“פזמונים”, כבר אתה נים ולא נים.

– מילא, אם רצונך בכך – לא אתכחש לתואר זה. יהי-נא כן, הדיוט. אם תכנה בשם הדיוט אדם שאיננו אוהב נגינה מחוכמת, אלא אוהב נגינה בלי חכמוֹת, הריני הדיוט. מקבל אני את הדין ויודע את מקומי. ואל נא תחשוב, כאילו מקבל אני את הדין מתוך רוגז, מן השפה ולחוץ, כאילו מכניס אני איזה מובן של לעג במלים “נגינה מחוכמת”. לא ולא. גם חשבון דיפרנציאלי, למשל, וכל שכמותו הם בשבילי חכמות, שאיני מבינן ושאין בדעתי להכנס לעמקן, ובכל זאת אני מכבדן ומודה בכל ערכן הרב. וכך גם בנגינה. מודה אני, כי אם סבורים כל המומחים שהמוסיקה האהובה עלי היא הנמוכה, ואותה שאינה מובנה לי היא הגבוהה, בודאי צודקים הם, בודאי כן הדבר. מקבל אני את הדין!…

– ונוטל לעצמך את הרשות להתווכח ולטעון.

– ונוטל לעצמי את הרשות להתווכח ולטעון. כי אני, חביבי, לא סתם-כך הדיוט. אלא אני – הדיוט המוני. הראית מימיך תיאטרון במלוא צבאו? מלא האולם מלאים התאים והיציעים, האמפיתיאטרון, העליה, הירכתים, הפרוזדור, חדרי-העשון וחדרי-הנוחיות. וכל אלה – הדיוטות. כולם, כמו אני הקטן. אולי עשירית אחת יוצאת מכלל זה. כמובן, זה דרכם של הבריות: אם בחברה גדולה יתחילו לדבר על דבר מחוכם ומסכן אחד יתגלה כהדיוט, תיכף יתרחקו ממנו כל השאר ויאמרו מתוך חמלה של בוז: – אח, הרי זה הדיוט – ויסתכלו איש שברעהו כשבפניהם הבעה אינטליגנטית, כאילו כל אחד מהם בקיא מופלג. אבל, כל זאת אינה אלא העמדת-פנים. למעשה הריהם הדיוטות וגם יודעים שהדיוטות הם. כולנו, חוץ מכמה עשרות, אוהבים אנו את האופּירות הקלילות ומתמצאים בקושי במוסיקה המחוכמת. ולכן, הואילו נא להתחשב בדעתנו. אילו אנו, ההדיוטות, היינו מסרבים לבקר בתיאטרון, כי עתה לא היתה לכם שום נגינה – לא פשוטה ולא רצינית. ולכן, - הזהרו-נא ואל-נא תגדישו את הסאה. מה זה הדיוטות? הדיוטות – זו הדמוקראטיה.

– מה טעם לדבר עמך! הרי אתה מחסידיה של “ואמפּוּקה”. אפילו תכחיש בכל תוקף, אתה חסידה של “ואמפּוּקה”.

– ולפי דעתך, זה כל כך נורא – להיות חסיד של “ואמפוּקה”?

– אין זה נורא, אלא רק טפשי. הנה, שמעתי עכשיו את באטיסטיני שלכם. כמובן, הוא נהדר, יוצא מן הכלל, על כך אין חולק. אבל, הרפּרטוּאָר שלו! הרפֹרטוֹאָר הזה! מלך זה, שסטרו לו על לחיו והוא שר והולך במשך רבע שעה בכל מיני נוסחאות:

L’oltraggio che scende…

Sul capo del re

Immobil mi rende,

• Tremare mif ė¹

ומקהלת הגברים מחזיקה אחריו:

L’oltraggio che scende

ומקהלת הנשים מסייעת:

                                             L'oltraggio   che scende…

והמלך מסיים ושר:

L’oltraggio che scende…

ואחר שבים ומכריזים כולם יחד, לרבות זה שסטר על לחיו של המלך:

L’oltraggio che scende…

והמחול הזה, הבא תמיד באותו מקום, במערכה השניה! והדואֶטים השלישיות והרביעיות הללו! לרגעים הייתי תופס את ראשי. האמנם, היה זמן כשהיינו משלימים עם כל אלה? היכן היו אז עינינו? היכן היה שכלנו? כיצד יכול היה תיאטרון שכזה ליתן לנו אפילו שמץ של אשליה?

– סלח נא לי, אם אשאלך: והאופירה החדשה, לפי דעתך, נותנת את האשליה? אשליה של מציאות?

– פחות או יותר.

– “פחות או יותר”, זאת אומרת, לא כלום, אשליה היא מושג שאיננו ניתן לשעורין: או שישנה – זאת אומרת, שאדם שוכח כי הוא בתיאטרון, או שאיננה. והרשני-נא להודיע לך, כי האופּירה החדשה, עם כל אותן הגניחות בליווי התזמרתי, ועם שאר הקינדוסים, שום אשליה איננה יוצרת ואין היא מקרבת את הבמה אל החיים אף כמלוא הנימה. הדו-שיח של ואגנר רחוק מדמיון לשיחה אמתית כשם שרחוקים ממנה הרצ’יטאטיבים של בּליני ושל דוֹניצטי. בחיים אין הבריות שרים כשהם משוחחים ובאופירה הם שרים. לפיכך, שרשה של האוֹפירה הוא מעוּשה ועל כך אי אפשר לפסוח בשום אופן. אומרים, כי אחד חכמן כתב אופירה, אשר כל גבוריה שרים בנעימות מחיי המציאות. קלט הקומפוזיטור את הנעימות שבשיחות-חולין בין בני-אדם והעתיק אותן בתווים. הבטיחוני, כי הבנקאי-הבאריטון שבאופירה זו שר אפילו בהברה יהודית. מתאר אני לעצמי את טיבה של אותה “אשליה”! שווה נא בנפשך, כיצד מישהו מן הבנקאים שלנו עומד לו באמצע משרדו ושר: “רשמו זאת בחשבון עובר ושב”… מאומה לא יצא מנסיונות כאלה. גם האוֹפירה החדשה איננה, בעצם, אלא כאותה ה“ואמפּוּקה” וגם היא רחוקה מאשליה ממש כמו ה“ואמפּוּקה”.

– קצת הפלגת מדי, ידידי, הרי זאת אומרת, שאין להגיע בכלל לאשליה? אבל, אם כן – התיאטרון כולו לשם מה? לאמנות לא תוכל להיות תכלית מלבד אשליה. מסכים אני, שהאשליה צריכה להיות לא של שעבוד, אלא נאצלת, אך מכל מקום אשליה. ואתה מכריז, כי הדבר לא יתכן. אם כן, הרי הכל הולך לטמיון ואין צורך בכלום.

– אינני אומר, כי לא יתכן להגיע לכלל אשליה. אומר אני רק, כי הטכניקה היא בכך ללא הועיל. וטכניקה אני מכנה את הכל: לא רק מכונות ותפאורות, אלא גם כל מיני כללים, עקרונות, תכסיסים, בקיצור את כל מה שאפשר לנסח, להטיף, את כל הניתן ללמוד. טכניקה – זה הכל, חוץ מן הכשרון. הטכניקה לא תוכל ליתן אשליה. ועלי להסתייג: אשליה של קיימא. במשך זמן-מה, זמן קצר מאד, כל עוד יש בה חידוש, היא באמת יוצרת דבר-מה כעין-אשליה. התפאורות שהיו מקובלות אצלנו עד לפני זמן קצר, כל אלה הארמונות שחזיתם רועדת ועמודיהם קמוטים, כל העצים השטוחים הללו, שביניהם ובין הקרקע נמתח קו ישר מדויק, כל אלה הגרוטאות, שהיום צוחקים אנו להם – היה זמן כשכל אלה היו חידושים. לפנים היה בכך משום “צעד נועז קדימה” לעומת התיאטרון מתקופת שכּספיר, אשר בו הסתפקו חילופי-תפאורות בכך שהמשרת היה מסלק את המודעה ועליה הכתובת “מחשוף ביער” ותולה במקומה מודעה שעליה הכתובת “מחשוף אחר באותו יער”. והריני סמוך ובטוח, כי הצופים שלנגד עיניהם נתרחשה אותה “רפורמה גדולה של במת התיאטרון” היו בתחילה חשים דבר מה כעין אשליה בהסתכלם על יריעות הבד הצבוע. כי אז היה הדבר בגדר חידוש. כל עוד הדבר חשוב חידוש, כל עוד הרגש לא קהה, די גם ברמיזת-חיים, כדי שתהיה אשליה. אלילו של הפרא, העשוי חמר, הוא בעיניו כדמוּת דיוקנו של אדם, ובעינינו הוא רק גולם גס. וכך אירע גם לבני האדם שראו בתחילה תפאורות. מן הסתם, גם הם השתוממו ואמרו: אמת ויציב, זוהי מציאות! ואותנו התפאורות הללו כבר מזמן מרגיזות. אמנם, ניסו לשכלל אותן. היו אנשי מיינינגן. ישנו “התיאטרון האמנותי”. מה שהם מסדרים זה יפה עד מאד. אבל, בשום פנים אין זה יוצר אשליה. כאשר על הבמה יש גן, רואים אנו, כי זו במה ותפאורה, אבל אין זה גן. תחילה, מחוסר נסיון, באמת נדמה היה: כמה זה דומה! ממש כמו אמתי! הביטו, הקירות אינם מזדעזעים והעמודים אינם מתקמטים! אבל, אחרי כן, כשהסכּנוּ ונרגענו, נתברר כי העגלה במקומה תקועה. ומאומה לא תוכל לעשות נגד זה. מה לך עוד: ראינוע, זוכרים אנו עוד אותם הימים כשלא היה שום דבר כעין-זה ומוצאים בו, באמת, אשליה. אבל, יעברו עשר, חמש-עשרה שנה, ונתחיל לפהק ונטען, שאין זה דומה כלל לחיים, כי בחיים יש צבעים וכאן הכל אפור.

– סלח-נא לי, מה כל זה שייך לאוֹפּירה? הרי מדברם אנו על האוֹפּירה.

– גם לאוֹפּירה קרה אותו הדבר. תחילה, משנולדה האוֹפּירה החדשה, בלי דוּאֶטים ורביעיות, ותכנה הגיוני וליווּיה “פסיכולוגי”, היתה, באמת, קורת-רוח לקהל. כבר מזמן היו הבריות צוחקים לכל המלאכותי שבאופירה הישנה. כבר לפני מאה שנה היו ליצני-הדור ממלאים פיהם צחוק על השירה המפורסמת “אנו רצים וממהרים”, ששרים אותה בלי לזוז מן המקום. משעה שהצליחו לסלק כמה צדדים, רציניים ביותר, של מלאכותיות זו, שאפו רבים רוח ואמרו: תודה לאל, עכשו דומה האופירה לחיים כמות שהם. אך כיום שום איש מאתנו לא יאמר כזאת. סוּלקו הזרויות המובהקות (ועדיין אינני יודע, אם זה לטובה) אבל נשארה המלאכותיות היסודית השרשית, וכנגדה אין עצה ואין תבונה. ואם כן הדבר, מתעוררת בכלל השאלה: מה טעם היה להרעיש עולמות ולתקן תיקונים, וכלום לא יצא שכר הרפורמה של האופירה בהפסדה? תוכל לקרוא לי הדיוט וליטול ממני את זכות הדעה, ובכל זאת אומר לך: שקר הדבר ומליצה שדופה, כאילו טובה האופירה החדשה מן הישנה. כמובן, חדשה וכשרונית טובה מישנה שאין בה כשרון. אבל, גם להפך. אם טובה האופירה, זה תלוי בכשרונו של הקומפוזיטור ולא במתכּוֹן שלפיו בשלוּה, אם מן האופנה הישנה הוא או מן החדשה.

– אדם משונה שכמותך. גם בין ההדיוטות מעטים נוקשים כמוך. זאת אומרת, שגם “אהובת המלך” או “נורמה” תניח בהחלט את דעתך, אם רק תוּשר יפה?

– בהחלט ולגמרי. ולא זו בלבד: גם תיצור אשליה. כמובן, אם ישירו זמרים ברוכי-כשרון. כי יש רק סוד אחד באשליה אמתית, קיימת, נצחית: כשרון. לכשרון אין צורך בטכניקה שלכם – לא במכונות, לא בתפאורות, לא בליווּי ה“פסיכולוגי” עם הלייטמוטיבים ועם שאר הצעצועים. פּוֹסארט קרא את “מלך היער” כשהוא לבוש חליפת ערב שחורה, והשומע היה רואה את כל מה שישנו אצל גתּה – היער והילד ודהרת הסוסים! מי שנתברך בכשרון החקוי, אפילו הוא עצמו כחוש וגלוח ובלי שום איפּוּר, יתאר לפניך את מכּרך בעל-הזקן ובעל-הגוף, ויהיה כמו חי לפניך, כי חונן האיש בכשרון. שמעתי כיצד שר באטיסטיני דווקא אותו L’oltraggio, שכל כך צחקת עליו. גם אותי זה הצחיק, אבל – אחרי-כן. לאחר שבאטיסטיני חדל לשיר. וכל עוד הוא שר, ראיתי רק דבר אחד: את נפש-המלך שבו. “העלבון נפל על ראשו של המלך, הוא נדמה כאבן, רעדה אחזתו”. ראיתי, כיצד עולה הסערה בנשמתו של המלך, כיצד הוא עוצרה, כיצד אין בכוחו להבליג עליה, ולפקעת אחת מסתבכים בלבו רגשות שונים – חרון, בושה, ערמומיות, תאוות נקם, צער… ולא הציקו לי כלל אותן החזרות על פסוק אחד וכלל לא התאוויתי לאיזה ליווּי “פסיכולוגי”, שהיה, ודאי, נדחף קדימה ומחריש באזני את קולו של באטיסטיני. כן, ידידי החביב, אפילו תקטלני ואנוכי אצעק: גם ה“טרובאדור”, אם ישירו אותו כראוי, בקולות ערבים, אמכור לך בעבורו כל אותה נגינה-למחצה עמקנית, שבה אנוסים אנו עכשו לכלכל את נפשנו מחמת נימוקים שקצתם לאומיים וקצתם משקיים.

– ובכל זאת, מעניין מאד לדעת, מה תאמר, אחרי הכל, למשל, על אותו “אנו רצים וממהרים”. הרי, לפי טעמך גם זה – אחת מפניני המופת?

– כלל לא פנינה ולא מופת. אבל, מצד שני…

– הנה, סוף כל סוף! דבר נא, כולי אוזן.

– בבקשה. סנגורו של שיר-לכת זה יאמר לך, כי אופירה הריהי קודם כל נגינה. כל מצב מחייב בה ציור בצלילים. גם רעיון הסכנה, החרדה, המנוסה, זקוק בה לציור מוסיקאלי. ואם האמן, בראותו במרחק מנוסָה, ימהר להפוך את אחוריו לקהל ויברח אל מעבר לקלעים – יתכן שזה יהיה יותר מציאותי. אבל, מה זה עושה אצל אופירה, מה זה ענין למוסיקה? באופרה דרושה לא מציאותיות של תנועות הגוף, אלא וידוי נגינתי של נשמה השרויה במצב של פחד, של קרבת-אסון, של בריחה. כל הלך-נפש שלם יש לו שיר משלו. גם הבריחה. מן הצורך לקלוט את השיר הזה ולהשמיעו. יש למסור בצלילים את הבריחה בכל שלביה: את ראשית הוולדה של החרדה, את צמיחתה, את הרגע אשר בו הפחד משתלט בנפש ודוחה מקרבה את כל השאר, ולבסוף את הדהרה המטורפת בהר ובגיא, כשהרודפים דולקים מאחור ועוד מעט וידביקו. זהו תפקידה של האופירה. את זה חייבים ליתן לנו גם הקומפוזיטור וגם הזמר – ולכן שומה על הזמר לשיר כל זאת דווקא אל מול פני הבמה ולא להראות לקהל כיצד הוא רץ כצבי. הריאליסם של האופירה הוא מסוג מיוחד. הוא כלול בכך, שהמוסיקה תהיה אמתית, שתהא השתפכות-נפש, ולא בכך שעל הבמה יהיו מחככים בפדחת בדיוק כמו בחיים.

– הידד! הסנגוריה יצאה מפיך כמו מלבך. בדרך כלל, רואה אני כי צדקתי: אתה – מחסידי ה“ואמפּוּקה” ורצונך להחזיר לה בקול תופים את כל זכויותיה על קרשי התיאטרונות המובחרים שלנו.

– אינני מציג את השאלה בקיצוניוּת כזאת. אבל, בדבר אחד צדקת: נכון, סבור אני, כי “ואמפּוּקה” לא מתה עדיין. האריָה כביכול, טרם הושרה עד תומה. וחוששני שסופה של הרדיפה אחרי “מציאותיוּת” במוסיקה תהיה כמו שהיה לנגד עינינו סופה של הרדיפה אחרי ה“מציאותיות” בדרמה. הרי ההצגות ב“תיאטרון האמנותי” עם וילונותיהם המתנועעים – אלה אינן המלה האחרונה בשטח הטכניקה. בברלין הרחיקו לכת גם מזה: אומרים, כי שם החלו בתיאטרון אחד להציג מחזות בלי שום תפאורות. חזרו לזמנו של שכּספיר. נוכחו כי אי-אפשר לנקר את עיני הבריות, כי הבמה אינה יכולה ליצור אשליה של חיים, והחליטו למשוך את ידם מן הענין כולו ולחזור לימיו הכנים של שכספיר, כאשר שום אדם לא בקש לרמות את רעהו ואת הבמה היו רואים בפשטות כפיגום בשביל אותו כוח, אשר רק בידו ניתן השלטון ליצור את האשליה – בשביל הכשרון. ועדיין אינני בטוח, אם לא תסתיים באותו נוסח גם התפתחותה של האוֹפּירה. הבריות יווכחו לראות, שכל ההתחכמויות הללו, כל המאמצים להפוך את הנגינה לדבר העולה על נגינה פשוטה, כל זה הבל הבלים, בזבוז כוחות לריק, ויתגעגעו על “ואמפּוּקה” הטובה, הישנה, הכנה, אשר לא התחכמה ולא התפלספה, אלא שרה – שרה, כן יוסיף לה הקב"ה ברכה והצלחה בעבור כל סלסול שבפיה – שרה לה כשירת הזמיר, שרה כמו שלא יוכלו לשיר ארבעים אלף זיגפרידים…