מתוך “על המשמר”, 27.7.1951
מה היה הרצל עד שלא אחזה ההשראה בציצית־ראשי ושמתהו חוזה לעמו?
מושג מה מתקופתו הטרום־ציונית יגוּנב לנו מן הפיליטונים שלו – אלו הרהורים ציוריים, גרעיני עלילות, אשר תחת להתפתח עד לידי מחזות ורומנים, בחרו להם ללבוש צורת שיחה קלה, אניקדוטה המסופרת בקלוב או בית־קפה, או עוקץ־אמת המוגש בעטיפת־בדיחה, טבולה בסוכר.
הרצל בעל־הפיליטונים מתגלה כאדם שנפשו קשורה בנפשות־ילדים ומעורה במסתריהן. חלוף הילדות הוּ בעיניו טרגדיה גדולה: יוזנחו הצעצועים תישכחנה הבובות, ייעלמו הציורים, שבהם הבית גדול מן הנכנס בו, והאצבעות יוצאות מן הזרוע ללא כף־יד, והשער תקוע בראש כמסמרות – אף על פי כן מה סודות־עולם שוכנים באלו הנסיונות התינוקיים למסור את המציאות הצוהלת לעיניים תמימות! טרודל הקטנה, המזילה דמעה כשהיא פוגשת בספר ראשון שלה מלה “קשה”, בת שלוש הברות, על שום מה היא בוכה? לא על עוֹל־הלימוּד, שזה לא־כבר היתה בת־חורין לשחק כשאחיה ואחיותיה הגדולים עמלו על בעיות־חשבון – לא על כך דמעתה, אלא על שום שנדמה לה כי לעולם לא תוכל להשתלט על אומנות־הקריאה ולעולם תהיה תלויה באחיה ואחיותיה הגדולים למקרא־סיפור מספר.
כמה הפיליטוניסטן מחבב את “הדוד” בכל (והוא לאוו־דווקא שאר־בשר, אלא אדם רות, שנדבק למשפחה), זה הדוד שתמיד הוא מביא עמוֹ צחוק ועליצות, ואפתעות נעימות בכיסו, והוא כולו שייך לילדים כאילו אין לו בעולמו עסק אחר אלא לבדח את דעתם, להרכיבם על גבו, לחקות קולות חיות ועופות להנאתם. והלא מאחורי דבקותו של הדוד בילדים מסתתרת פרשת־חיים עגומה – משפחה משלו אין לו, וידידים בני־גילו אין לו. גדלו הילדים – הדוד מסתלק מן העולם, כי מה יעשה דוד בלעדיהם?…
תוהה הרצל בעל־השיחה על עוורון־הגורל. פתקה סתומה ביד אדם, כתובת בלתי ברורה, והוא יכול על פיה לצלצל או בפעמון שבצד־ימין, בראש־המדרגות שבבניין־משרדים, או בפעמון שבצד־שמאל. האחד יוליך אל אנחות והשני אל שמחות. לפני יושבי־קפה הוא מספר כאילו צלצל בשני, והוא באמת צלצל בראשון…
סיפור פיליטוני אחד, חצי מתפלסף חציו מתמרמר, לא בלי התלוצצות שיגרתית על חשבון הנשואין:
מסדרון של רופא מפורסם בניו־יורק. שני כושים, לבושי צבעונין, קפואים על מקומם לתפארת. שומר־הסף – מרקיז אירופי ירוּד־מנכסים אשר תחת לירות כדור ברקתו, נסע אל אמריקה ומצא־לו משרה זו. המרקיז מחלק מספרים. מתפרץ צעיר, המבקש לראות את הרופא מייד. המרקיז מתעקש לתת לו את המספר לפי־התור. ואולם הצעיר תוחב לידו מלוא־הכף דולארים. והמרקיז – כמו שהיו עושים משרתיו שלו לפנים, בימי גדולתו – מוותר על חומרת־הדין ונותן לצעיר להיכנס; אמנם, לא אל חדר־הרופא גופא (שם חולה אחת כבר מתייחדת עם הרופא) אלא אל חדר־המתנה, שבו ספרים עבי־כרס, עתיקים וגם חדשים, ובארגז־זכוכית ערוכים כלי־ניתוח נוצצים – סכינים ישרים ועקומים, מקדחים ספיראליים, - כל אלה להרבות יראת־הכבוד והפחד.
לבסוף מתקבל הצעיר בטרקלין הפנימי של היכל־הרפואה, והוא מתנה לפני הרופא תולדותיו. בריא הוא, עשיר הוא, אביו הניח לו שני מיליונים, והוא הרחיבם עד שלושה מילונים. הרופא אין לו סבלנות, מהי המחלה? הצעיר מוכן לשלם לו 200 דולאר לדקה. הרופא עושה בידו תנועה המשתמעת לשני מובנים: האחד – גם בלי שכר כל־שהוא, היה בא לעזרת האנושות המתענה; והשני – כבר ראיתי סכומים גדולים מאלה בשכר עצתי…
תמצית דבריו של הצעיר: כבר נוסה בכל תענוגי־עולם, צייד, ספורט, נערות, משחקי־האזארד, נסיעות, עמל גופני – והכל משעמם אותו, ואין הוא יכול להיפטר ממרה שחורה. אפילו טעם עניות טעם. פעם איבד את כל אשר לו, ואולם לאחר זמן שב אליו כל רכושו כפל־כפליים. גם באהבה התנסה. אחת יפהפיה, בת מיליונר, מגדל סוסי־גזע, דבקה בו נפשה. בשאר ידידיו חשד כי הם מבקשים קרבתו על שום כספו, ואולם זו היפהפיה היא פי־כמה עשירה ממנו, ואילו ביזבז את כל כספו לצדקה, לא היה הדבר נחשב בעיניה למאומה. קרה שפעם בליל־ירח, בסביבת־גנים, מצא כי היפהפיה, בת מגדל־הסוסים, משעממת. ביקש סליחתה: “הריני צריך להתכונן לנסיעה אל אירקוּטסק ביום־המחרת”, ולמחרת־הבוקר נסע אל אירקוטסק ולא יסף לראותה. הה, מי ירפא אותו ממרה שחורה שבו.
הרופא החתים את הצעיר, בנוכחות שני עדים, על כתב, בו הוא מתיר לרופא לעשות בו כל אשר עם לבבו, וכי החותם עושה זאת מתוך רצון חפשי ודעה צלולה. ציווה, הרופא, והצעיר הורדם בסם־שינה, ונקטעה ממנו אחת מרגליו.
לכשנתעורר הצעיר, והוא מצא כי אחת מרגליו הבריאות ניטלה ממנו, היה כעסו עד בלי־נשוא. עוזר אחד של הרופא שניגש אליו קיבלת סטירת־לחי עצומה (סטירה זו עלתה לו לצעיר, אחרי־כן – בערכאות – באלפיים וחמש מאות דולאר). אל עוזר שני של הרופא, צעק: “היכן רגלי”? והלה הבטיח לו כי רגלו שמורה היטב בכלי־אלכוהול. בעט הצעיר, ברגל שנותרה לו, בעוזר זה (הבעיטה עלתה לו אחרי־כן, בסידור שמחוץ לבית־המשפט, באלף ושלוש מאות דולאר).
הרופא עצמו לא הופיע לפני הצעיר אלא לאחר זמן רב, וכשהצעיר הוא חבוש יפה־יפה למטה, עד שאין הוא יכול לזוז. אמצעי־השמירה הללו מיותרים היו, שכן בינתיים שככה חמת־הצעיר, הוא הספיק להרהר הרהורים רבים. כול אשר היה לו לשעמום ומיאוס קודם־לכן – מחולות, צייד, מרוצי־רגל ומרוצי־סוס – נעשה חביב לנפשו עד אין־שיעור. עכשיו שאין הוא יכול ליהנות מהם. ניחמהו הרופא, כי ישנה פירמה שהיא יכולה להתקין לו רגל מלאכותית, טובה כמעט כמו הראשונה, ושוב יוכל לרקד, לרוץ, לרכב על סוס, לחבק אשה – ואיש לא יכיר בהבדל. כמובן, יעלה הדבר בפרוטה הגונה, לא פחות משלושים אלף ושלוש מאוד דולאר (השלוש־מאות קומיסיון קטן לרופא). הסוף, הצעיר קיבל לו רגל חדשה, ולא מצא איש במדינה הרודף שמחות ושעשועים וספורטים בעוצם־חשק כמו זה הצעיר.
גם עם ארוסתו היפהפיה השלום, ותהי לו לאשה. בליל־הייחוד התוודה באזניה כי בעל־מום הוא הוא הפשיט את בגדיו והראה לה כי רגל מלאכותית מחוברת לו באחת מברכיו, היא הסמיקה מתוך צניעות, ועיניה נוצצו וחזה היפה התגעש מאהדה. אחר אמרה לו: “הירגע, חביבי. גם לי יש עניין קטן הטעון ווידוי”. והיא שלחה ידה אל חזה והורידה שני שדיה החמודים שהיו מבורגים לגופה, ושמה אותם על השולחן.
השדיים היו מיוצרים על־יד אותה הפירמה שהתקינה את הרגל המלאכותית. ולא נמצא במדינה איש רודף נשים זרות, עלמות וארוסות ונשואות, בעוצם־חשק כמו זה הצעיר.
לימים נפגש הצעיר עם הרופא במסיבה סאלונית אחת. הודה הצעיר לרופא על רפאו אותו כליל ממרה שחורה שבו. שאלהו הרופא לשלום אשתו. ענה: “זו ארורה שבארורות, מכוערת שבמכוערות… על שום מה לא יעצת לי מייד שאשא אשה, תחת לקצץ לי את רגלי”?
אמר הרופא: “סברתי כי זו תהיה תרופה. רב־מדי אכזרית בשביל צעיר שכמותך”.
“ביתן־איוֹב” מספר על תינוקות שלא בלו להם חדשיהם המאושרים ברחם־אמם, והם מודגרים במדגרה לעיני הציבור באחת התערוכות. מתאמצים הרופאים לקיים את הנפלים האלה בחיים, ואפילו אחד שהוא חלש ולקוי בצננת; ולא איכפת להם לרופאים, אם ברבות הימים יגדל תינוק כזה ויהיה לאיש ויטען טענת־איוב:
למה לא מרחם אמנו
מבטן יצאתי ואגוע
או כנפל טמון לא אהיה,
כעוללים לא ראו אור?…
ומעוררת רחמים היא הגנתם של הנפלים החיים, בזרועותיהם הדקיקות, בלבד האור (שכן הם מוצגים לראווה). האור – זה סמל העולם החיצוני, הבא להטריד מנוחתם לאחר שידעו שלות אופל־הרחם.
האם יש מעבר מהרצל הפיליטוניסטן אל הרצל החוזה והמארגן? דומני ששיחה אחת מרמזת על סוד מעבר כזה.
פרופיסור לפילוסופיה, שאשתו מציקה לו כמו כסנטיפה הקדמונית, יצא מביתו בחצות־לילה. ביקש לאבד עצמו בטביעה, במקום עמוק שבנהר המיועד לכך. עצרהו אדם אחד, הקורא לעצמו “דייג־נפשות”.
בקרבת־הנהר עומד בית־חרושת ההופך נוזלים מסריחים, שלפנים היו שופכים אותם בכני בלי־חפץ, לחומרים חימיים טובים.
הביא הזר את הפרופסור אל ביתו, והבית מלא שפופרות וצנצנות ובקבוקים וצינורות לעבודה חימית – או אלחימית. סיפר הזר לפרופסור כי אף הוא ביקש פעם לאבד עצמו באותו מקום שבנהר, אלא שהוא ראה את בית־החרושת הלז ולמד ממנו קל־וחומר: ומה מי־שופכין מסריחים, אפשר להפוך אותם לדברים יפים ומועילים, נשמת־אדם לא כל־שכן… והוא בנה בית בסמוך לנהר, בו הוא עוסק כל היום בניסויים חימיים מההפכים סחי לתפארת ובלילות הוא אורב לנשמות שבורות ומעונות, שברי־אדם, “להצילן”, ולשתלן בשדמות־ברכה.
ייתכן כי במחשבה פיליטונית זו טמון זרע־התקווה שצמח וזרח אחרי־כן בתורה הלאומית אשר להרצל. כי זו האומה השבורה והטרופה, האם אין היא יכולה לשוב אל משנה חיים ויצירה מתוך חימיה – או אלחימיה – היסטורית?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.