דורות על דורות שמרה הגולה אֵמוּנים לארץ-ישראל. השבוּעה “אם אשכחך” ליוותה את היהדוּת כל ימיה ביודעים ובלא יודעים. מין חרדת-ציון מופלאה – “למען ציון לא אחשה” – היתה ספוּגה בדמה. אפילוּ שונאי-ציון לא ידעו מנוחה מפני הרעל הציוני שחלחל בדמם. הגולה לא שכחה אותנו. ואנחנו? האם החרידה הגולה באותה המידה גם את מנוחתנו? ההעלינו את זכרה על ראש שמחתנו ויגוננו? והרי הגולה צפנה את רובי-רובה של האומה, רכושה ויצירתה. באסון היסטורי זה היה מקופל עבר קורן וזוהר, תרבוּת כבירת-נכסים, מרטירולוגיה רבת תפארת וגבורה. באסון זה היתה כרוכה יהדות חיה, מאמינה, לוחמת, שידעה לשמור על רוחה, לחסן את תרבוּתה מפני ההרס החיצוני, ולגוונה לפי הארצות והתקופות השונות. גיווּן תרבוּתי זה העיד לא רק על כוח יצירה בלתי-פוסק; היו בו, כמו בשלל צבעי הפרפר, גם משום ההגנה העצמית על-ידי הסוואת רוח-ישראל בתרבוּת הכללית של הסביבה הזרה והאויבת.

נביא, למשל, את היהדוּת הגרמנית. רגילים אנוּ לגנותה על התבוללוּתה, על דבקוּתה העיוורת באֶמנסיפּציה. ואמנם במשך שלושה יובלות, עד לגיבוש הציונות הגרמנית, כמעט שנתרוקנה בה היהדוּת מתכנה ההיסטורי. ואף-על-פי-כן היתה נהדרה גם בתקוּפת שלילתה. יהדוּת כלואת גיטו במשך דורות, שיצאה פתאום ממצרי החשיכה לאור גדול, מוכרחה היתה לשלול. לשלול בכל האמצעים: היינה – בצחוקו, ברנה – בזעמו, מאַרכּס – בהגיונו. שלילה זו היא שהכשירה גם את הקרקע לחיוב היהוּדי בגולה שבא אחריה, בכל שטחי התרבוּת – במדיצינה, בפילוסופיה, בכימיה, באמנות – מי ימנה את לגיון האֶרליכים, הואַסרמנים, ההוּסרלים, הזימלים, האיינשטיינים? אף האסימילציה – זו ההתבולות הרעיונית של בעלי התיקונים בדת והפרופיסורים המאמינים בראשית צמיחתה – צפנה בשלילתה הרבה גרעין של חיוב סוּבייקטיבי. נדמה היה להם לקברניטי היהדוּת הליברלית, שאין להציל את ספינתנו הטרופה בים אלא על-ידי זריקת המטען הימה, והשליכוּ את ציון ואת הרעיון המשיחי לים הטמיעה. זו היתה “אנוסיות” מיוחדת במינה, הסוואת רוח ישראל בצבע התקופה, לשם הצלת היהדוּת. ואוּלם פרט מעניין: דווקא בארץ הקלאסית הזאת של האסימילציה היהוּדית ניתן כעשרים שנה לפני חיבת ציון הרשמית הביסוּס הראשון של לאוּמיוּתנו על-ידי קאַלישר והֶס, ובעל “רומי וירושלים”, הלוחם הדגוּל של הפרוליטריון הגרמני, מצא שפת-נשמה משוּתפת עם המחבר הדתי של “האמונה הישרה”.

קצת אחרת נתגלתה רוּחנו באוסטריה הסמוכה. כאן השתתפה בערבוביה גם בתרבוּת כבדת-המחשבה גם בקוּלטורה הטרקלינית, האֶלגנטית והקלה. שניהם התייחסוּ על גזענוּ: זיגמוּנד פרויד הגדול ושניצלר, גוּסטב מאַהלר ונסיכי האופרטות והוינאיות. כאן השחירו יותר צללי אסימילציה-לשמה ויהדוּת למחצה ולשליש. אולם אותה וינה היתה גם קשוּרה יותר מכל בירה מערבית אחרת באירגוּן תנועתנו הלאוּמית. מעל גדות הדונאו בקעו קרני “השחר” הלאומי של סמולנסקין לכל הגולה היהוּדית. כאן נתאזרחה בראשונה המלה “ציונוּת” על דפי “האוטואֶמנסיפּציה” של נתן בירנבוים. והעיקר: כאן נרקם החלום הממלכתי העברי, כאן עלה רעיון המהפכה הלאומית שלנוּ, חזונו של הרצל.

רוּח-היצירה היהוּדית בגולה לא הכזיבה אפילוּ בתנאי ניווּן וקפאון לאוּמי גמוּר. אם אפשר לדבר על שקיעת היצירה העברית, הרי בשוּרה הראשונה – בצרפת. הרי כאן נכתמה ההיסטוריה שלנוּ בבגידה השחורה של יהוּדי בורדו. כאן במולדתו של רש"י ורבנו תם נסתלקוּ נכבדי ישראל בפוּמבי מהלאוּמיות הישראלית; אותה המהפכה הגדולה שעודדה כל עמי עולם הנדכאים למלחמת שיחרוּר – הביאה ליהוּדים את קללת האסימילציה. ואף-על-פי-כן סלחנו לצרפת את חטאה על מעט החירות ששמרה בתוך עבדוּת וגם על היצירה עצמית. לא ויתרנו אף פעם על סלבדור, על מונק והרינכים, על רשל והלוי; יסורי דרייפוּס הידקוּ שבעתיים קשרי גורלנו. התגאינו באותו חכם-הרזים, הפילוסוף של הצחוק והאבולוציה והיוצרת, שמתחת לרמץ-צרפתיות גמורה הבהב בנפשו שביב אביו-זקנו מעל גדות הויסלה, וכשממשלת הזדון הוישאית הציעה לו מנוחה וכבוד בניגוּד לחוקיה האנטישמיים, ידע לוותר עליהם ולמות בגלותו. אהבנו את צרפת על רוח החופש שלה, שנתנה ניב היסטורי לגאוותנו הלאוּמית. סרדיוט אוקראיני הביא במלחמת העולם הראשונה חורבן וכליה על היהדוּת האוקראינית. הנקמה הישראלית בוששה לבוא. והנה קם בצרפת החפשית יהוּדי פשוּט, שען לפי מקצועו, שכיוון את השעה ורצח את נושא הפשיזם האוקראיני, וצרפת הדמוקרטית הצדיקה את מעשהו בפסק-דין היסטורי. סמוך למלחמת העולם השניה הכריז רב הטבחים הנאצי מלחמת השמד על העם היהוּדי. ושוּב נמצא באותה צרפת יהוּדי אלמוני – סמל 17 המיליונים – ששלח את כדורו בגרמניה הנאצית. אף זו היתה רוח יהוּדית. והציונוּת? על אדמת צרפת באה הציונוּת לידי גילוי בודד, יחידי, אוּלם מזהיר ומופלא. הנדיב הידוע – סמל הציונות המעשית.

וכך לא פסק אף לרגע מעיין היצירה של הרוּח העברית, שפשטה ולבשה צוּרות בתמוּרות גורלה. אם אי-שם נחרב אפיקה, ביקשה לה מוצא באפיק אחר, אם פסקה אי-שם ההלכה העברית, ירשה את מקומה האגדה. כמה רבבות אגדות מקסימות, מלבבות ומַפרות, היו פזורות במרכזי היהדוּת, חבוּיות בבתי-מדרשות, בשרידי בניינים עתיקים, בחצרות רביים, בזכרון הדור הישן! נביא, למשל, ארץ קטנה, עתיקה-חדשה, כצ’כוסלובקיה . מסורת ההלכה המפוארה של המהר“ל ו”הנודע ביהודה" ור' יונתן אייבשיץ עברה ובטלה בארצות בוהמיה ומורביה ונשתיירה רק ביהדוּת הדלה והחרדית של רוּס הקרפטית; וההלכה הצעירה החדשה מבית-המדרש הציוני טרם הספיקה לכבוש את היהדוּת המבוללת “הצ’כוסלובקית”; אך דבר אחד נשאר משותף לכל חלקי יהדוּת זו – האגדה. אגדות כאלו חיות בפראג: בית הכנסת “אלט-ניי-שול”, שנקרא בשם זה, משום שנבנה לפי האגדה – “על-תנאי”; כשהלכו גולי ציון לאירופה וחלקם נשתקעו בפראג הביאו עמם מאבני בית המקדש ושמו אותן ביסוד בית-הכנסת בתנאי, כי בשוב ה' את שיבת ציון יחזירון לארצנו הקדושה וישקיעוּן בבנין בית-המקדש. ולא לחינם – מספרת אגדה אחרת – עומד אלטנייי-שול בקדרותו, כי נדור נדרו בוניו הראשונים לא לחדשו ולא לשפצו כל זמן שהר הבית שמם. ואותה רוח האגדה אופפת את המספרים-האותיות העבריים המתנוססים על לוח השעות של אורלוג-בית-המדרש ועל שילוש הקדושה התנ"כי המתנוצץ בברק זהב, להבדיל, מעל לראשו של הצלוב על הגשר העירוני. ורגש גאווה מיוחד אפפנו למראה הדגל היהוּדי מתקוּפת מלחמת השוודים בין השרידים העתיקים של עירית פראג המפוארת. רגש מסתורין עמוק זעזע אותך למראה דמוּת הפסל של הרב עבות-הגבינים וארוך-הזקן, יוצא הגולם המפורסם, העומד בחוץ באחת מפינות הבנין של העיריה. אגדות חיות! האם לא בפראג, בדורנו זה, ניפץ הגולם את כל חרצובות המוסר וללא שם המפורש התחיל את השתוללות העולם שלו? והאם לא כאן - בפראג – הכריז השעון העברי באזני יהדוּת העולם שעל שעתו הגורלית?

בין אגדות קודרות אלו הפוזרות בכל הגולה המערבית והמזרחית היוּ גם אגדות בהירות, קורנות-שמש, אגדות שירה ואהבה. רובן נרקמו במולדת בוֹקצ’יוֹ ופרטררקה. יש ונדמה לך לפעמים, כי ישראל הלך לגרמניה כדי להעמיק חקר, לפולין – כדי להתייחד עם בוראו, לרוסיה – כדי למרוד, וכשרצה לאהוב – בחר באיטליה. כי בארץ זו קמו המשוררים העבריים הראשונים באירופה. על אדמת השמש של איטליה שרו ופייטו – לפי עדותו של חיים שירמן – 700 משוררים עברייים; כאן קם משורר האהבה הסוערת ביותר בשירתנו – עמנוּאל הרומי. כאן קם לנוּ הפילוסוף החילוני השני בצד שפינוזה – יהודה אברבנאל, שאת המסכת הפילוסופית שלו כינה בשם האופייני “ויכוחים על אהבה”. רק על אדמת איטליה היה אפשרי טיפוס של רב שטוף-יצרים. הארי הנוהם והשואג יהודה דה-מודינה. כאן קמה גם המשוררת העברית הראשונה רחל מורפורגו. משפחה היתה באיטליה – ומי לא שמע את שמה המהולל? – משפחת לוּצאַטוֹ. והיה ראש משפחה זו איש מסתורין, מקובל, דרמטורגן; והיה ענף אחר לגזע הדור זה – רופא ומשורר, מחבר סונטות ושירי-ציון נפלאים; והשלישי, הגדול שבהם, היה חוקר, בלשן ופרשן. ושלושה אלה, שהיוּ כל כך רחוקים זה מזה – דבר אחד היה משוּתף להם: שלשלתם שרוּ שירת ציון וישראל.

ואולם המקורית, העסיסית והשרשית ביותר היתה בלי ספק תרבותנו בארצות הסלביות. השאור בעיסה היתה היהדוּת הרוּסית, אמנם היא נשתתקה, יותר נכון – שותקה עם שינוי המשמרות ברוסיה. אולם חלקה היוצר והמַפרה נשתמר לעד באוצר רוחנו ההיסטורי. הבה נקווה, כי ענף עמנוּ זה עוד ישוּב לקדמוּתו מהמפוארת. הוּא לא היה חדגווני, מעור תרבוּתי אחד. נשתלבו בו “ארבעה מינים”, ארבע שכבות-יצירה שונות: ביהדות הצפונית כיהנו פאר הברון הירץ גינזבורג, פוליאקוב ואחרים, פעלו ראשי מפיצי ההשכלה. היה בה משום יסוד התפארת של השתדלנות והפילנטרופיה המעולה. אוּלם מתוכה בקע גם אור תרבוּת, זו “הזריחה הצפונית” בשמי תרבוּתנוּ. שם הרי זרחו ה“רזסויט” ו“רוסקי יאָווריי”, שם שרו גורדון ופרוג מיטב שירתם, שם העמיקו חקר הרכבי, דוד גינזבורג וחבולסון. השכבה השניה היתה היהדות הלמדנית וההשכלתית של ליטא, זו שנתנה את הגר"א ואת מאפו, את מתתיהו סטרשון ואדם הכהן, את ר' זכריה שטרן ובעל “הדביר”. יהדות תוססת, סוערת ובעלת קצוות: מתנגדים וחב“ד, השכלה ו”לשכה שחורה", שירי בת-ציון של אדם ומיכל והירש לאָקרט הבּוּנדאי, עבריוּת לשמה ואידישיזם לוחם של בעלי “איווא”.

תוספת טבעית ליהדוּת רציונליסטיתזו היתה השכבה השלישית של היהדוּת הוולינית-פודולית, למסכת תרבותנו הוסיפה זו את תורת החסידות של הבעש"ט, את ערכי המוסר של ר' נחמן מברצלב ור' לוי יצחק מברדיצ’ב. ואוּלם שמנה וסלתה של היהדוּת הרוּסית היתה שכבתה הרביעית, הדרומית שנתרכזה באודיסה. היתה יותר מעיר ואם בישראל, שבה פעלו פינסקר ולילינבלום אחד העם וביאליק, “בני משה” והועד האודיסאי. זה היה שער הנגב הרוסי לארץ-ישראל. כאן ורק כאן נחתך גורל האוּמה בגושפנקה של הציונוּת והעבריות, וכל ארבע השכבות ביחד נתלכדוּ לשלימוּת לאוּמית, שסימלוּ את הרצון והמעשה הלאוּמי, ללוז-השדרה הרוחני של יהדוּת העולם, למניח-היסוד של תרבוּתנוּ המודרנית. כי מה היתה דמוּתה של תרבוּתנוּ בלי אחד-העם ומנדלי, וביאליק ופרוג וטשרניחובסקי, שלום עליכם ושאר בוני-תרבוּתנו?!

ואותה רב-גווניוּת ועוז יצירה והפראה נתגלוּ גם ביהדות הפּולנית, היה שיתוף רוחני עם היהדוּת הרוסית, אך היתה גם עצמאות. “מושקה” ו“מה יפית” היוּ כמו בכל קיבוּצי היהדוּת רק אפיזודה בים של תפארת. כי מפוארה וכלילת עצמאוּת היתה היהדוּת, שבה פעלוּ מהרש“ל ומהרש”א, הרמ"א והחוזה הלובלינאי, של“ה הקדוש ובעל הלבושים. ואפילו כשדעכו המאורות הגדולים, נשתמר בעולם הקנאות היהודי-פולני שפע מוסר ואמונה, דבקוּת ומסירת-נפש. עם סתימת צינורות ההשפעה של הקבלה וההלכה ביקשה ומצאה לה נשמת היהדוּת הפולנית מקורות יניקה חדשים. השפיעוּ כל אחד לפי דרכו – גם ר' בר ממאָזריץ', ור' בונים מפשיסחה, גם ר' מאיר מפרמישלן, ושאר חסידי גליציה. פולנית היתה גם ההשכלה כבדת-המחשבה של רנ”ק, גם ההשכלה הקלה, הסטירית של אָרטר ופאָרל; כאן היתה טבעית צמיחת הפולקלור הפרימיטיבי של וולוויל זברז’ר ומשוררי ברוד. המצוקה החמרית התסיסה באופן טבעי על אדמת פולין את מחשבת העבודה. ובסך-הכל של יובל שנים – תרבוּת מודרנית פוריה, בעברית וביהודית, שהפיצה מעיינותיה לכל קצות הגולה. ואחרי שיתוּקה של היהדוּת הרוּסית עלה בחלקה – ביחד עם קיבוצי הארצות הסמוכות – להמשיך את מסורת הלאומית שלב ואת מסכת יצירתה.

ועל תרבוּת רבת הזוהר זו הונף גרזן ההשמד, בן-לילה נחרב לפי צו השטן עמל דורות של עם אוהב שלום וחרוץ כפיים. הנבַכה שקיעת תרבוּתנוּ, הנקונן על חורבן היהדוּת?

בימים אלה נתון לבנוּ לרעיון משַׁגע אחד – חורבן העם בגולה. השמדת מיליוני-יהוּדים – זוהי בשורת הזוועה, המקפיאה דמנו בעורקינו. מיליוני יהוּדים כמונוּ, גברים ונשים,זקנים וטף, אנשי יצירה ועמל, נרצחוּ ונורוּ ונחנקוּ והורעלוּ בגזים והומתו במיתות משונות רק בעוונם היחיד – עווֹן יהדוּתם. התביע שפת-אנוש את הכאב הלוהט בלבנו, ואת הזעם והשנאה לאויב, הגועשים בדמנוּ? במה נינחם? במה נתעודד?

לא נתברכנוּ בהרבה נחמות. ועל כן יקר לנוּ כל שביב-נחמה בתוך קדרות חיינו. ושביב אחד רומז אלינו ממרחקי העבר, מנשמת ישראל, מחרבות הגולה ההרוּסה, ואומר לנוּ: לא, ישראל לא היה כולו עם של חיבוב יסורים והכנעה פסיבית; ישראל לא היה צאן-טבחה בלבד. הוא ידע גם להתגונן.

שונות היו צוּרות התגוננוּתנוּ. דור דור והתגוננוּתו. קידוּש-השם ברבים על-ידי ההקרבה העצמית היתה הצוּרה השכיחה ביותר, אוּלם לא היחידה. הכרוניקות העתיקות יודעות לספר בין השיטין גם על התגוננוּת אקטיבית של קיבוּצים ויחידים. כשנתמלאה סאת-הרשע, וכוס התרעלה נשפכה על גדותיה, כשאפילו הרב המאמין לא יכול להבליג על כאבו והטיח כלפי שמיא: מי כמוך באילמים ה'? – התפרצה התגובה היהוּדית, הנקמה האקטיבית היהוּדית. ההתתגוננוּת המזוּינת של יהוּדי מגנצא במאה הי"ד איננה אֶפּיזוֹדה. העגלון שרגורודסקי והקצב מאָנקר, שהגנוּ על היהוּדים באוּמן בתקוּפת גזירות גונטה ועשו הרג בבריונים אינם יחידי סגוּלה. “ברוך ממגנצא” הוא סמל אלפי גיבורי האוּמה, שעמדו על נפשם בפני אויביהם.

בגלגוּל חדש הופיעה הגנתנו העצמית בתקוּפת המהפכה הרוּסית הראשונה. פרעות קישינוב שימשוּ מפנה היסטורי. הכרוז המפורסם של אחד העם, ביאליק וחבריהם הוא מגילת האבטואמנציפציה של ההגנה העברית. “רק היודע להגן על עצמו – כתבו מחברי הכרוז בסגנון פינסקר – מכובד בעיני אחרים. – חידלו מפרוש כפים אל שונאיכם-מנדיכם, כי יבואו ויושיעוכם. תושיע לכם ידכם”. הכרוז הדוינסקאי, משפט הומל, ההגנה בז’יטומיר, פנחס דאַשבסקי, הירש לאָקרט, ההגנה העברית באוקראינה בימי מלמת העולם הראשונה – כאלוּ היוּ חוּליות-הגבוּרה של ההגנה העברית.

בגלגוּל חדש הופיעה זו על אדמת המולדת. בשנת 1920 קיבלה ההתגוננות העברית על אדמת תל-חי תוכן קדומים היסטורי, שנחתם בדם טרומפלדור וחבריו. ומאז נתגלתה בלי הפסק גבוּרת ישראל בעוז וכוח חדש, איתני, עקשני, לא-נכנע, כוח ההגנה הטבעי על אדמת ישראל ועל כבוד ישראל.

והנה באה תקופת הדמים הנאצית. גבורת ישראל מופיעה שוב בגלגול חדש: היא לובשת צוּרת “אנוסיות” חדשה, גבורה במחתרת.

יום יום מקבלים אנו ידיעות מחרידות, מזעזעות, משגעות על יסוּרי התופת של רבבות עמנו האומללים, העומדים על נפשם יום יום, שעה שעה, היוצרים לעצמם בתוך הגיהנום עצמו צוּרות של קיוּם, של עבודה, של עזרה הדדית, של שיתוּף חיים וגורל. ובתוך הסבל האיום והאכזרי, שאין לו שם בשפה האנושית, ידעו אחינוּ להתיז מתוך לבם הכאוב והפצוּע כוח מופלא, של בוּז וביטוּל לאויב, של שמירת אמונים למולדת, של המשכת מפעל-הציונוּת בחומות הגיטו, של הכשרה עצמית והתכוננוּת לקראת המחר הגואל. וכשהאויב זמם בלבו להשמיד את עמנוּ ואפסה כל תקוה להחזיק מעמד, ידעוּ גיטאות-ישראל למרוד, להפיל קרבנות באויב ולדדות אלי קבר מתוך תקוה אחרונה, כי דמם לא נשפך לשוא ונקום יינקם.

• - כצפור האגדית חוֹל, שמאפרו החוא קם לתחיה, הננו קמים ומתחדשים מעפר חורבננו, לבנות בכוח משנה את עתידנו! לא נמות, כי נחיה ונספר באזני כל חי מעשי גבורתו של עם-עולם, הבוער באש השנאה הנאצית ואיננו אוּכּל.

תש"ג