(א' בטבת תרצ"ד)

רבותי! חברת שוחרי האוניברסיטה העברית, בגשתה אל מפעל זה של השעורים האוניברסטאיים בתל-אביב, התכוונה לשתי מטרות: המטרה הראשונה היא – להמשיך אפיקים מן האוניברסיטה בראש הר הצופים אל השפלה. אנו חושבים, כי לא על-ידי תורה וחכמה, הכלואה בד' אמות ובתוך הכתלים של בית-כלא למדע, של בית-מדרש גבוה, המכניס לתוכו מעט תלמידים ומשם הוא מעניק מחכמתו לאלה, נבנה את עולמנו. לא זה בלבד יוכל לשמש יסוד יחידי ליצירת תרבות עברית בארץ. היהדות ראתה מעולם את התורה כהפקר, “וממדבר מתנה”, – התורה נמשלה למדבר, לדבר הפקר. – אין בעלים לתורה, כשם שאין בעלים למדבר. כל מי שרוצה לזכות בה בא וזוכה. אין מיוחסים של המדע ואין כת של בני-מדע, המתיחדים עמו ומסתירים אותו מעיני ההמון. בימים הקדמונים היה המדע ביד חכמי האומות כמין סוד, רק יחידי-סגולה זכו לו, והשאר, כל ההמון, היה הולך בחושך ונשא עיניו אל אלה, בעלי-הסוד של המדע. היהדות הוציאה את המדע, או נכון יותר, את התורה (המונח “תורה” הוא מושג עליון, שהמדע כלול בתוכו), לרשות הרבים. כל מי שרוצה לזכות בו יכל לזכות בו. דברי התורה נמשלו למים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך, מים אין להם הרים, יש שטח שוה אחד, – ודעת אמתית צריכה למלא את כל הארץ כמים, “כמים לים מכסים”. זהו הצביון היהודי האמתי בעולם הרוח, – להשוות את השטח העליון של התרבות הרוחנית בתוך האומה במדה אחת, שלא יהיה שם גדול וקטן. וכבר עזרא, כשנכנס לארץ, התחיל מזה שתקן מוסד של הפצת תורה, קביעת עתים לתורה שלש פעמים בשבוע. ידוע מאמר החכמים: “וילכו שלשה ימים במדבר ולא מצאו מים”, – כשם שאי-אפשר להתקיים שלשה ימים בלי מים, כך אי-אפשר לישראל להתקיים שלשה ימים בלי תורה. ולפיכך תיקן עזרא את המוסד הידוע, – קריאת התורה בשביל העם. עד ימי עזרא היתה התורה נחלת הכהנים, גנוזה בעזרה; עזרא הסופר הוציא את התורה לרשות כל האומה, וביום השני ובחמישי וביום השבת – אלה היו ימי הכנוס – התלקט העם מן הכפרים אל העיר ללמוד תורה מפי מוריו. החכמים היו קוראים, מתרגמים, מפרשים ומסבירים את התורה, לא רק את הכתובה, כי אם גם את הנוספת בעל-פה, מה שנוסף על התורה עד ימיו של עזרא.

והנה, המטרה השניה, – לחדש בישראל את המוסד היקר של קביעת עתים לתורה. אצלנו לא נגמר הלמוד עם היציאה מבית-המדרש. אין לשום אומה בעולם מצוה מעין זו של “והגית בה יומם ולילה”. תמיהני אם יש בעולם אומה שיש לה חובה בצורת מצוה כתובה בתורה על לימוד תורה תמיד, יומם וליל. מובן מאליו, שזה אי-אפשר לכל אדם במדה אחת, אבל לפי מדת האפשרות היה כל יהודי מחויב להקדיש חלק מזמנו בכל יום לתורה. אלה שאי-אפשר היה להם לעמוד בכך, יצאו ידי חובתם במינימום: בקריאת שמע. בשלש הפרשיות של קריאת שמע צפונים וכלולים שלשת היסודות הראשיים, עיקרי האמונה הגדולים של האומה. ראשית – קבלת עול מלכות שמים, שיש מנהיג לבירה, שהחיים מיוסדים על יסוד מוסרי רוחני, שאין החיים הפקר, בלי רעיון ותכלית מוסרית, בלי רעיון אלוהי. אחר-כך: קבלת עול התורה והמצוות, עול לימוד ומעשים טובים. אח“כ, הפרשה השלישית, – הרעיון של החופש – יציאת מצרים. אלה הם שלשת הרעיונות הגדולים שחנכו את האומה, ובכל יום היה כל יהודי צריך לזכרם ולהזכירם ע”י התחברות מינימלית אל התורה. אבל כל אלה שהיתה האפשרות בידם, הוטלה עליהם חובה בכל יום לקבוע עתים לתורה. הרי אפילו לפני בית-הדין של מעלה, בית-דין של ההיסטוריה, השאלה הראשונה היא: “נשאת ונתת באמונה?”, והשאלה השניה: “קבעת עתים לתורה?”.

עירנו, עיר ת“א, היא עיר צעירה מאד, חדשה, אולי עוונותיה בשביל כך מעטים הם. אתם יודעים, שצוער ניצלה מהפיכת סדום ועמורה, מפני שהיתה עיר צעירה ועוונותיה היו מעטים. אבל תחת זה גם זכויותיה של עירנו מעטות, אין לה עוד מעשים טובים, גם הצדקה שלה היא מעטה. וגם לפי מצבה הגיאוגרפי ת”א היא עיר “מסוכנת” מאד, היא עיר החוף, שכנתה או המשכה של יפו, שגם לה אין שם טוב בהיסטוריה. אולי זוכרים אתם את הזכרון הראשון של השם יפו אצל הנוסע המצרי, – כבר הוא מתאר את העיר יפו כעיר מלאה תוך ומרמה, זוללה וסובאה, סוף דבר, “עיר היונה”, לא מפני שברח אליה יונה להסתתר מפני אלוהים, – סימן שחשב שאין אלוהים בקרבה, – אלא עיר היונה כפשוטו, עיר של הונאה. כמדומני שגם עכשיו בשערי תל-אביב יש איזו כתובת רומית שמזהירים את הסר אל יפו להשמר מפני אנשיה, שלא ירמו אותו. שכנות רעה זו של הים ושל יפו, – סכנה גדולה בה לתל-אביב שלנו, שמא תיהפך, כמו כל עיר חוף, לעיר ליבנטינית, מקובצת מאנשים שונים בלי פרצוף פנים, בלי שום מלט רוחני המאחדם לחטיבה שלמה בעלת תרבות אחת. ולפיכך אני חושב, שדוקא בעיר זו צריכים לעמוד על המשמר, שדוקא בזמן הראשון, עם בנינה והתפתחותה הראשונים, יוקמו בתוכה מוסדות בעלי-תוכן תרבותי רציני ועמוק, כדי להלחם עם הסכנות האורבות לעיר-החוף ולעיר חדשה, מקובצת מכל הארצות.

והנה באמת אנו רואים, כי הסכנה הזאת אורבת כבר לעירנו וגם נתנה בה את אותותיה המפחידים. נוצצים בה כעשבי השדה כל מיני מוסדות של תרבות “קלה”, תרבות מסופקת וחשודה, ואין מנוס מפניהם. לכו וקראו את רשימת המוסדות האלו במאמרו של שבאדרון, ב“מאזנים” חוברת ב' שנה זו, ונפל עליכם פחד. ברוך השם, יש לנו כבר כל מיני “מכונים” לשעשועים, לרקודים ומחולות, ל“יופי” וכו' וכו', כל אותן “מילי מעלייתא” שעיר חוף ליבנטיניתמצטינת בהן. יש לנו כל מיני “ראינוע” וכל מיני “קלובים” וכל מיני “מועדונים” ובתי שעשועים ושיחה לבלוי זמן. האם לא הגיעה השעה לדאוג גם להקמת מוסדות ממין אחר, מוסדות של תרבות אמת? הטרם בא מועד לתקוע בעירנו יתד גם למוסד של תורה, להכריז על קביעת עתים לתורה? ואני רואה את המפעל הזה של השעורים האוניברסיטאיים החיצוניים כהתחלה, כמפנה חדש בהתפתחות עירנו.

ניתנת האפשרות בפעם הראשונה לכל יהודי בעירנו, שיש לו צימאון אל הדעת ואל התורה לבוא ולקבל תורה, – אין הדבר תלוי אלא בנו לקבל את הניתן לנו. הנה הפרופיסורים של האוניברסיטה התנדבו לתת מזמנם ומחכמתם לנו, ועכשיו אני רואה כי גם תל-אביב נענתה להתנדבותם והביאה לנו לבית הזה יותר, כמדומני, משלש מאות איש, סימן טוב הוא לנו, סימן ברכה. אני בעצמי, אודה על האמת, לא פללתי למספר גדול כזה של אנשים, ואני באמת שמח שמחה נאמנה על הצלחת המפעל בראשיתו. ואין לי אלא לברך, כי כשם שהיתה ראשיתו ברוכה, כן תשגה ותשגה אחריתו ונזכה כולנו לשמוח יחד גם בשמחת הסיום. כל ההתחלות, אומרים, קשות, אבל באמת כל ההתחלות קלות, – הקשה בעיקר היא ההתמדה, ואני הייתי רוצה כבר להיות בחברתכם, בסיום הזמן הזה ושמספרכם לא ימעט, שלא תשתמטו אחד אחד.

ואני רוצה עוד לאמור לכם דברים אחדים: אני יודע, כי הקהל אוהב דברים קלים, רגיל הוא בשנים האחרונות בהרצאות, בדרשות, בדברים קלים ונוחים, והוא מסיר אזנו מלשמוע תורה ודעת ממש. הלימוד אינו “משעשע” כל כך ואינו מושך את הלב, לפי שהוא דורש עיון והתאמצות ויגיעת המוח, והמורים לא תמיד הם בעלי לשון למודה, לא תמיד הם “נואמים”, יודעים “להרצות” יפה, עם כל תנועות-החן של נואמים מושבעים, – וכך התרגל הקהל לקבל קצת ידיעות מתוך “פלירט” עם התורה והחכמה. אבל התורה האמתית אינה אוהבת פלירט, היא נמשלת לאשת-נעורים. אתם יודעים את הפסוקים של משלי על “אילת אהבים ויעלת חן”, היא אוהבת השתעבדות והתיחדות לה, שיקיימו בה “באהבתה תשגה תמיד”.

צאו וראו, אלה החלוצים הבאים הנה לעבוד עבודה גופנית, מי הם? בחורים מבתי-המדרש, מבתי-המסחר. בזמן הראשון ודאי היה קשה להם מאד מאד להרגיל את גופם לעבודה מפרכת. כל עצמותיהם מתפרקות ונשברות אצלם עד שהם קונים להם איזה הרגל לעבודה גופנית. האם לא כדאי גם בשביל עבודה רוחנית לסבול קצת יסורים בתחילה במשך חדשים אחדים, אבל אח"כ, אני בטוח, תנעם עליכם העבודה שבעתים ותתקשרו בה. היו סבלנים והיו גם סלחנים למוריכם, אם בזמן הראשון ידמה לכם כאילו אין הדברים “מאירים ושמחים” כל כך מבחינת הצורה. לא כל פרופיסור טוב וגדול הוא גם נואם טוב. אני צריך להזהירכם, – רבים מכם הורגלו לשפוט על הרצאה לפי יופיה וצורתה החיצונית, – היו סבלנים, תכנסו לעובי הענינים, תראו כי כדאי היה עמל השעות שאתם נותנים, ואתם תצאו מכאן, בלי ספק, יותר עשירים משנכנסתם הנה. ובברכי אתכם ואת הפרופיסורים בדברי הכתוב הנעלה: “ויהי נעם ה' עליכם ומעשה ידיכם כוננהו”, אוסיף עוד, כי אילו הייתי צעיר כאחד מכם, הייתי רואה לעצמי זכות לשבת יחד עמכם במחיצתכם כתלמיד לפני רבותיכם. אני בטוח, שגם אני הייתי לומד הרבה, יש לי מה ללמוד כאן. לבסוף אני מברך את ראש העיר שלנו, שזכה לראות את המוסד הזה, שהוא צריך להיות הכותרת, לדעתי, של כל המעשה התרבותי בעירנו.

ואני גם כן רוצה להניח את דעת ירושלים, שהיא רואה את עצמה כעין בת-מונופולין לתורה: היא השאירה לת"א את הדברים הקלים, השעשועים, ואת התורה הכבדה היא רוצה לקחת לעצמה. אין אני גורס חלוקה כזו. אין עיננו צרה בירושלים, חס וחלילה, אבל גם אני בטוח, כי ירושלים תשמח יחד אתנו בשמחת תורה הבאה עלינו לטובה, כשנגיע אל “הסיום”. התורה תספיק גם לירושלים וגם לתל-אביב.

ברוכים תהיו אתם, התלמידים, שבאתם אלינו לקבל מאתנו תורה.

נעים לי להזכיר, עם סיום דברי, כי אבי הרעיון, כלומר זה שהכניס תחילה לפני חברת שוחרי האוניברסיטה, את ההצעה ע"ד יסוד הקורסים הללו, הוא ברל כצנלסון.