פורסם ב“הארץ”, ירושלים, 26 בדצמבר 1919

הבטיחו לנו הוצאת-ספרים רבתי בירושלים ועוד איננה, מאחורי הפרגוד שמענו, כי העקוב היה קשור עד עתה הקשיי ההובלה ובמצב השווקים בכלל. ואולם, בכל זאת הלא רואים אנחנו, כי מביאים לארץ גם מכונות הרבה יותר כבדות ממכונות דפוס; ואשר לשוק – הלא יש קוראים וקונים גם בארץ-ישראל ובאמריקה, ויתר הארצות תפתחנה, בכל אופן, עוד בטרם יופיעו עשרת הספרים הראשונים מן ההוצאה הזאת. הדרישה למעשים, מעשים ולא סיסמאות, הולכת ומתגברת בקרב הקהל, וכל מוסד רציני צריך למהר בחנוכת פעלו, פן יאבד האמון ופן תבנה מסביב לו חומת-סין של שויון-נפש. אנו מקווים לחנוכת המוסד להוצאת ספרים בירושלים בהקדם האפשרי אחרי ועידת בזיליאה, אשר שם תנתן ההזדמנות לכל מיסדיו להתראות ולקבוע את צורתו ותכניתו – ויום פתיחתו.

בתור אחד מקרב הקהל, אחד הקוראים והקונים שבעתיד, הייתי רוצה בינתים להביע גם את השקפתי על הצורה והתוכנית הרצויות של המוסד. לא אדבר כבקיא בספרות העברית, כי כזה אינני. אבל אדבר כאיש שרכש לו נסיון ידוע בעניני ספרים בכלל וגם הספיק להתבונן בשוק המיוחד של הספר העברי – בשוק המצומצם של הקורא עברית, ומה שחשוב עוד יותר – בשוק הרחב שעוד איננו קורא עברית.

לפי דעתי, יש למוסד כזה בירושלים שלש מטרות. הראשונה מהן היא לעת-עתה רק הלכה לעתיד, זאת אומרת יגיע זמנה רק אחרי שנשיג, במידה ידועה, את המטרה השניה.

א. לפתח את הספרות העברית, המקורית והמתורגמת.

ב. לעזור להרחבת החוג הקורא עברית.

ג. לעזור להגדלת הישוב.

בנוגע לסעיף א', רצוני להוסיף, כי אין אני פוגע בערכן ובתועלתן הגדולה של ההוצאות המטפלות גם עתה בפיתוח ספרותנו היפה והמדעית. יש כבר חוג ידוע, אם כי מוגבל, הקונה והקורא את הספר העברי, מקובץ ספרותי – ועד אנציקלופדיה עברית, אם נזכה להופעתה. אבל החוג הזה מוגבל. ןתמוה הדבר: כי לפי מספר היהודים בעולם, וגם לפי ההתענינות בלימוד הלשון העברית המורגשת בימינו בכל פינות הגולה, יש היכולת להרחיב את החוג הזה פי עשרה ויותר.

זוהי המטרה הנזכרת בסעיף ב'. גם ברגע הזה מספר הקוראים עברית קטן ממספר היודעים עברית. יש אלפים ואולי רבבות אנשים בעולם שהיו יכולים, כמעט בלי כל הכנה יתרה, להשתמש בספר עברי, לוּ רק הורגלו לכך. אבל, הורגלו להשתמש דווקא בספר לועזי לכל צרכיהם השמושיים והרוחניים. אין זאת אשמתם, כי אם קודם כל בגלל העדר הספר העברי המתאים לצרכי החיים החדשים, החסרון הזה מורגש ומשפיע לא רק בגולה, כי אם גם בארץ.

העיקרית בתעודות המוסד היא איפוא ליצור ולהפיץ את הספר השימושי. יתחילו-נא בילדים, ובשבילם ידפיסו ספרי-לימוד לכל מקצועות בית-הספר: ספרי-כיס לזכרונות בשביל תלמידים (כעין ה“טובארישטש” הידוע היטב לכל אלה שלמדו ברוסיה) – קובץ קטן המכיל לוח ויומן, כרונולוגיה, קצור ידיעות הגאוגרפיה של הארץ והעולם, רשימת ספרים שצריך לקרוא וכדומה, מפות לתאור הארץ ולתאור הטבע; קוביות אלף-בית לצרוף מלים, טבלאות אלף-בית מצוירות, וכו' וכו'.

נחוצים לו לדור הלומד גם ספרי קריאה: חציה של השפעת בית-הספר, אפילו בארץ-ישראל, נכחד בחיים מפני חוסר ספר עברי מעניין למקרא לבני-הנעורים. אבל, הספר צריך להיות מעניין. לא “לאומי”, כי אם מעניין; לא “מפתח”, כי אם מעניין; לא אמנותי, כי אם מעניין. כמובן, אפשר למצוא ספרים שיהיו גם “לאומיים” וגם מפתחים וגם פרי-עט אמן ויחד עם זה מעניינים. אבל, קודם כל נחוץ לו לנער ספר מעניין; שאם לא כן- לא יקרא. ושנית, צריכים הספרים האלה להיות כתובים בשפה קלה ומובנה גם למתחיל. דרוש ספר מעניין אשר אפשר לתתו בידי ילד ארץ-ישראלי או גלותי מיד לאחר שרכש לו את אלף המלים הראשונות. באופן זה ובשפה כזאת צריכים אנו לתרגם ולהדפיס את כתבי ידידי הופמן, את מיין-ריד, ז’וּל-וורן, ריידר הגארד, קונן דוֹיל, ז’אקליוּ, בוּסנאר, קצורים מוַלטר סקוֹט ודיקנס, דומא האב וכו' וכו' – כל אותם ספרים ש“בולע” אותם עלם גלותי מבן עשר עד חמש עשרה. כמובן, הגיל הזה אינו חטיבה אחת. יש בו מדרגות שונות של התפתחות וידיעת הלשון. ולמדרגות האלה צריך להתאים גם את סגנון התרגומים. את דיקנס צריך לתרגם בשפה יותר עשירה מאשר את “שרלוק הולמס”. אבל, בעיקר יש להביט על כל החוג הזה כעל ספר שמושי, ורק מנקודת מבט זו לקבוע צורתו. תעודתו היסודית – והרגיל את הילד ברעיון, כי לא רק ללמוד, כי אם גם להשתעשע אפשר וצריך בספר עברי. כי מתוך משחק ושעשוע אפשר צריך בספר עברי. כי מתוך משחק ושעשוע לומד הצעיר הרבה יותר מאשר מלמודים.

בחוג זה צריך לתת מקום, במידת האפשרות, גם לספר שיש לו תוכן עברי או ארץ-ישראלי. אפשר להשתמש למטרה זו בספוריו של אֶבּרס, לחדש (בקצורים) את “אלרוי” של ביקונספילד ואת “דירונדא” של אליוט. אבל, מוגבל מאד מספר ספרים כאלה, ואף לרגע קט אסור לשכוח, כי לא ילמד הקורא הצעיר לא את הלשון ולא את הרוח הלאומי מתוך ספר משעמם.

גם מהספרות המדעית-הקלה צריך לתת דוגמאות – תרגומי ספרים פופולאריים לידיעת הארצות, הטבע ודברי-הימים. וגם פה – טוב אם יימצא ספר שיש בו קצת תוכן מזרחי; אבל קודם כל נבכר ספר טוב לתרגום קל.

הקשיש, על פי רוב, קורא פחות מילד, אבל גם לו נחוץ ספר שמושי. נתחיל מספרי לימוד הלשון. יש הבדל גדול בין ספר לימוד הלשון לילדים ובין זה אשר לגדולים. הילד לומד בעזרת המורה. ספרו מכוון למורה, לא לתלמיד. הקשיש, על פי רוב, לומד בעצמו, וגם אם יש לו מורה – רוצה הוא לעיין בעצמו. ספר לימוד הלשון לגדולים צריך להיות כתוב כולו אך ורק בשפת התלמיד – ברוסית, באנגלית, בגרמנית, בפולנית, בצרפתית, בערבית, בספרדית ובאידיש. כל הבאורים, כל הכללים ינתנו בשפה זו. צריך להשתמש גם בהקלה המקובלת מכבר ברוב הספרים ללמוד שפות מזרחיות: על יד כל מלה עברית תבוא טרנסקריפציה לטינית. ספרי לימוד כאלה צריך להוציא בכל השפות הנחוצות ומכל המינים – מדקדוק שלם עד חוברת בת עשרה עמודים המכילה שלוש מאות מלה לתריסר משפטים באותיות לטיניות לעזרת התייר שיבוא לביקור שבועים.

צריך להוציא מילונים בכל הלשונות וגם אלה עם טרנסקריפציה לטינית על-יד כל מלה ומלה. והחל נתחיל במלון המקוצר, מלון של כיס, המכיל את המלים הרגילות, המצויות בשיחה יום-יומית, בכרוניקה ובטלגרמות של עתון, בספר קל. על ספר למוד הלשון ועל מלון יש להביט כעל ספרות-תעמולה; אין לחכות עד שיבוא בן-אדם אלינו לקנות ספר כזה, כי אם צריך להפיצו כמו שמפיצים ספרות-תעמולה, עד שלא יוותר בית עברי בעולם בלי דקדוק ומלון הכתובים בשפת-המדינה; ואחת מתעודות המוסד הנדון היא: להספיק את החומר לתעמולה הזאת.

לקשיש היודע עברית צריך להמציא ספרי-שימוש לכל צרכי חייו היום-יומיים. לעת-הבית העברית צריך לתת את “ספר התבשיל” המותאם לתנאי ארץ-ישראל – תרכובת מאכלים לשולחן בשר, שולחן חלב, שולחן פסח, שולחן צמחוני. צריך להדפיס לוחות שנה גדולים וקטנים, של קיר ושל כיס ושולחן כתיבה. ספרי-קופה, ספרי-מסחר, טבלאות-מסחר, ספרי זכרון המכילים את קצור הידיעות הנחוצות לסוחר ולבנקאי; ספרי אדריסאות שבארץ; ספרי שמוש לבעלי מלאכה ועובדי אדמה וכדומה.

בעוד שנים מעטות ייראה בארץ חוג צעירים יחדש – מתלמידי האוניברסיטה העברית, אז תתחיל אצלנו התפתחות הספרות המדעית לכל מקצעותיה. אבל, טוב אם ימצא כל מתלמד, לכל הפחות, ספר עברי יסודי לכל מקצוע למודים. צריך לפנות תיכף ומיד בבקשה לבחור באיזה standard work מהמקצועות הראשיים של ארבע הפאקולטות: אלה יתורגמו בהשגחת עורכים בקיאים, ואז ימצאו המתלמדים הראשונים בהכנסם לאוניברסיטה התחלה קטנה, אבל רצינית, של ספריה מדעית בשפתנו.

בכל ההוצאות האלה, מחוברת “מעופפת” עד מלון כרכים, צריך להשתעבד שעבוד גמור לחוק אחד: חשובה הצורה החיצונית לא פחות מהתוכן. מוטב שלא להדפיס לגמרי, מאשר להדפיס ספר מכוער. יש לעיקר הזה, לפי דעתנו, גם חשיבות חינוכית, כי ידוע לכל מה חסר בקרב המוננו, ואולי גם בקרב משכילינו, חוש הצורה, חוש היופי וההידור החיצוני. אולם, מנקודת הראות של מטרתנו – לכבוש את הקורא העברי וליצור קוראים חדשים – מי שיזלזל בצורת הספר יחריב וישכל את התוכן. בהתחרות הספרים, בהתחרות הלשונות, כמו בהתחרות בני-האדם, הצורה החיצונית היא גורם חשוב עד למאוד. ילד שמונח לפניו אותו ספר בשתי לשונות, ושתיהן ידועות לו, אבל הספר האחד מודפס יפה ומצויר יפה, והשני אפור וכהה – הראשון יקח את לבו. ואת המשל הזה אפשר להתאים גם לבני גיל יותר גדול.

ועוד עיקר שעליו צריך להקפיד מבלי להתחשב בקושי; כל ספר וספר שיצא מבית הדפוס הזה יצא מנוקד. אולי בא כבר הזמן להציע לפני מומחים את שאלת תקון הנקוד העברי, במטרה לקבוע שיטה יותר פשוטה, שתוכל אחרי כן להתקבל גם בעתונות, אבל על כל פנים, בא הזמן להחרים את הספר הבלתי-מנוקד. קורא בן דורנו אין לו פנאי לעמוד ולהתבונן מהו פרוש האותיות “מפתח” – מֵפתח או מפתח או מפִתח או מפֶּתח תקוה. ביחוד המתלמד שהזכרתי למעלה, הצעיר שיבוא הנה, על פי רוב, בידיעה מוגבלת של הלשון (הלא גם לבּרן וללוזַנה היה נוסע בידיעה מוגבלת מאד של גרמנית וצרפתית) – המתלמד הזה, אם ניתן לו ספר בלתי מנוקד, ישליך אותו אל הפינה ויקנה לו אותו ספר בלשון אחרת.

בהקדמתי הזכרתי גם אץ הסעיף ג' – לעזור להגדלת הישוב. כל יצירה מעשית בארץ נוטה מאליה להגדיל את הישוב; ומשכבר ידוע לכל מי שהתענין בדבר, כי הספר העברי הוא אחד מקצועות התעשיה שיש להם עתיד גדול בארץ-ישראל. אבל, עתידו בנוי על שוק קוראים – על שוק שבארץ, ועוד יותר על זה שבגולה. הנסיון הראה, כי לספר העברי ה“ספרותי”, במובן התרוף של המלה הזאת, יש לעת עתה שוק מוגבל. על יסוד זה אי אפשר לעת עתה לפתח תעשיה גדולה ובריאה. אך ורק הספר השמושי יכבוש את השוק, ירחיב אותו בהרגילו את היודעים עברית גם לקרוא עברית, יגדיל אותו ביצרו חוגים חדשים של יודעי וקוראים, ויסלול את הדרך לפני הספרות ה“טהורה”, היפה והמדעית, - הספרות הטהורה, שאם אינה לעת עתה האמצעי העיקרי, הריהי מטרתן העיקרית לעתיד.

מנקודת המבט של רבוי הישוב מקבל ערך גדול המקצוע היחידי אשר טרם הזכרתי: כתבי-קודש, הש“ס והמחזור. לא הזכרתי את אלה בדבּרי על המטאה השניה – הרחבת חוג הקוראים בעברית – יען כי, לדאבוננו, עוד מעטים הם הגשרים בן שני העולמות הללו, עולם “לשון הקודש” ועולם העברית החיה. אבל, במובן ה”ישובי" אולי רב ערכו של סוג הספרים הזה לעת עתה מכל יתר הסוגים. השוק פה גדול וקבוע; קשה לנבאות כי יגדל, אולי גם להפך – יפחת במשך הזמן; אבל, לעת עתה הוא בולע מדי שנה אלפי ש“סים ורבבות סדורים ומחזורים. היו לה לתעשיה זו מרכזים רגילים וחביבים, אבל הלחמה הרסה את רובם, ושורת הדין נותנת, כי ירושלים תזכה בירושה הזאת. על פי חשבון המומחים, יכולה המחלקה הזאת לבד – מחלקת “לשון הקודש” – להעסיק ולכלכל באופן תמידי אלף משפחות ויותר – כמובן, אם יעלה בידינו לכבוש את השוק שבגולה. במקצוע זה אין מקום לעת עתה לתקונים חשובים – חוג הקוראים פה הוא חוג משמר וחובב מסורת, והחומר בעצמו איננו סובל שינויים. אולם, אפשר לשפר את צורתו החיצונית; אפשר לנסות גם תקונים קלים, כעין סימני-הפסק ואולי גם נקוד מקוטע בטופס; אבל, נחוצה לכך זהירות יתרה, כי בעיני רבים קשורה הצורה בתוכן ו”קדושה" היא, במובן ידוע כמוהו.

ואולם, חשוב מכל התנאים האלה התנאי היסודי: להתחיל.