החלק הזה כולל כל המאמרים שפרסמתי בשם הכללי ‘ילקוט קטן’ במכה“ע ‘השלוח’, מאז נוסד מכ”ע זה, בשנת תרנ"ז, ועד עתה, ועוד איזו מאמרים, שיצאו מתחת ידי בשנים האחרונות ונתפרסמו כל אחד לעצמו, אם ב’השלוח' או בכתבי־עת אחרים. מן האחרונים הכנסתי לקובץ זה רק אלו שנראו לי ראויים לכך מצד תכנם או חשיבות נושׂאם, ויִתרם השמטתי. אבל את ה’ילקוט' נתתי פה בשלימותו, כל פרקיו על הסדר כמו שיצאו ראשונה, ואף אלו שאין נושׂאם חשוב כל־כך וכשהם לעצמם אין ערכּם מרוּבּה. וזה לפי שידעתי, כי הרבה מן הקוראים היו מחבּבים תמיד את ה’ילקוט' לא רק מפאת תכנו, כי אם גם מפאת צורתו וסגנונו, וכמה מן הבטויים שבאו בו ראשונה כבר נתאזרחו בספרותנו והיו לקנין כללי, עד שמשתמשים בהם מבלי דעת מקורם. ועל כן חשבתי, כי בצאת עתה ה’ילקוט' בקובץ אחד, ראוי לתתו כולו, כדבר אחד שלם, מבלי לנתחו לנתחים ומבלי לשנות בו הרבה, זולתי לפעמים תקון הלשון או השמטת איזו דברים, שנראו לי עתה מיותרים.

ואולם בכללו אין החלק הזה אלא מלוּאים לחלק שלפניו, שיצא בשנה שעברה. שניהם כוללים מאמרים שנכתבו בתקופה אחת ודומים אלו לאלו בנושׂאיהם, אלא שבחלק הקודם נקבצו על הרוב מאמרים גדולי הכמוּת, המקיפים חזיונות שלמים, ופה אספתי את המאמרים הקטנים, שנוגעים רק בפרטים שונים מאותם החזיונות עצמם ומוסיפים ביאור להם מצד זה או זה. ואם בהקדמתי לחלק השני הוצרכתי להזכיר לקהל הקוראים, ‘כי אין כאן לפניהם אלא חצי דבר והרבה מן הסתום במאמרי החלק הזה מפורש במאמרים שיבואו בחלק שלישי’, – הנה עתה נתמלא החסרון, והרי לפני הקהל, בשני החלקים יחד, כל מחשבותי והשקפותי על חזיונות חיינו בתקופה האחרונה, מפורשות ומבוררות ככל אשר השׂיגה ידי, אם כי לא בסדר הגיוני, כשיטה אחת שלמה, כי אם זעיר שם זעיר שם, בקשר עם המעשׂים שנעשׂו בקרבּנו מזמן לזמן. ואם אולי נמצאו מן הקוראים ששׂמו לב להזכרתי ההיא ונמנעו להוציא משפט על השקפותי על פי החלק השני לבדו, – עתה הנה כל החומר בידם ויש ביכלתם, לכשירצו, לברר לעצמם באמת ובתמים מה טיבן של ההשקפות האלה, שכל־כך הרבו להאפיל על צורתן האמתית, מי בזדון ומי בשגגה, עד שכמעט יקר למצוא איש בין הקוראים, או אף בין הסופרים, שלא נלכּד ברשת זו, ליחס לי דעות ודברים שלא הגיתי ולא אמרתי מעולם.

ובעת שכבר נגמר כמעט כל הספר בדפוס, קרה האסון המעציב, כי מת האיש אשר הטביע חותמו על מהלך חיינו הלאומיים בשנים האחרונות ואשר נגד דעותיו ומעשׂיו מכוּוָנים הרבה מן המאמרים הבאים בזה. אִלו היה הספר נמסר לדפוס עתה, אחרי מותו של ד“ר הרצל, אפשר שהייתי משמיט או משנה בו כמה דברים, שלא יצאו אמנם מגדר הנימוס ביחס אל החי, אבל קשים אולי לאוזן ביחס אל המת. ואולם מאחר שכבר נדפסו הדברים בעת שלא עלה על הדעת, כי כה מהר יבוא הקץ לחיי איש כמוהו, המלא עוז וכוח עלומים, – אינני מתחרט על זה, ובדיעבד נוח לי שישתמרו הדברים כמו שנודעו בקהל בשעתם ועשׂו רושם בלבבות – אחת היא, אם רושם חיובי או שלילי. ידעתי אמנם, כי בצאת הספר עתה, בעת שלא כלוּ עוד ימי הבכי והמספּד במחנה וסופרים ועסקנים שונים עדיין ‘מתחרים’ זה בזה בקול יללתם ומשתדלים לעבור איש את אחיו בהפלגות לאין קץ, – עתה קרוב הדבר, שאנשים ידועים ימצאו כאן חומר נאות למטרתם וישתמשו בו ב’כשרון' המיוחד להם. אבל לאלו איני חושש כלום ובשבילם אין כדאי לשנות אפילו קוצו של יו”ד. קלים הם מנשרים לעבור מקצה לקצה, אם אך חשים ב’חוש הריח' שבהם, כי רצונו של ההמון בכך; היום ישפילוך עד לעפר, ומחר, אם ישתנה ה’רוח', ירימוך עד לשמים; ואִלו היו מתפרסמים ברבים כמה דברים הידועים ליחידים, היה הקהל משתומם על הצביעות והחנופה השולטות עתה בעולמנו הקטן. – אך הנה יש יום, והשופט ההיסטורי, העתיד לבוא אחרינו, ישפוט את העושׂים והמעשׂים בדורנו בלי משׂוֹא פנים ובלי פניות עצמיות, – והוא אפשר שימצא חפץ במאמרים האלה דוקא בצורתם זו, כמו שנכתבו כל אחד ‘בשעת מעשׂה’, מן הקונגרס הראשון, שברא את הפּרוֹגרמא הבזילית, עד הקונגרס הששי, שעשׂה את הפּרוֹגרמא פלסתר. איני יודע אמנם, אם יתן השופט ההוא צדק לכל דברי, אבל זאת, כמדומה לי, לא יכחיש: כי אומרם לא חס על ‘כבוד שמו’ ולא חלל עטוֹ בחנופה למי שהשעה משׂחקת לו ולא ענה ‘אמן’ על ‘שקרים מוסכמים’ שדעת ההמון נוחה מהם.

ובזה אמנם יכולתי להפרד מן הקוראים, אלא שמרגיש אני צורך בלבי להגיד פה גם מצדי דברים אחדים אחר מטתו של המת הגדול, אשר גם בלי ‘ספורי מעשׂיות’ נפלאים, עוד נשאר לו הרבה מאד בשביל להחָשב כאיש יחיד במינו. כמובן, אין מגמתי ‘להכניס תבן לעפריים’, להוריד גם דמעתי לתוך אותו ים של דמעות ( ה' יודע, כמה מהן אך ‘מים קרים’ ) השוטף עתה בקול רעש גדול בכל תפוצות הגולה. דמעות, אמתּיוֹת ומלאכותיות, כבר נשפכו למדי, ועתה, כמדומה לי, יותר נאה לברר לעצמנו בדעה צלולה תכוּנתה ותוצאותיה של האבדה הגדולה הזאת.

גם איש צבורי, שהורגל להשתתף במעשׂי יום יום ובמלחמות הכתות עם כל החזיונות המלַוים אותם, – גם הוא יש לו לפעמים רגעים, שבהם הוא כאִלו נדחף ממקומו על ידי מקרה פתאומי, ובהתרחקו ברוחו מתחום החיים ההומים סביבו, שהוא עצמו יוצרם ויצירם, הוא מסתכל בהם כעומד מבחוץ, בעיניו של אותו השופט ההיסטורי, העתיד לראותם לא באופק הצר של ההוה בלבד, כי כחוּליא אחת, קטנה או גדולה, בשלשלת ההתפתחות הכללית של החיים הלאומיים מדור לדור. בהשקפה כזו תשתנה התמונה לגמרי. המעשׂים הפרטיים, שבהם אנו שקועים בכל נפשנו ועליהם אנו דנים ומריבים זה עם זה בהתרגשות והתמרמרות, כאִלו היו החיים והמות של האומה כולה תלויים בכך. אם מעשׂה זה או זה יֵעָשׂה באופן רצוי לפלוני או לאלמוני, – כל אלה המעשׂים הפרטיים, עם כל שאונם והמונם, יסוריהם ותענוגיהם, יתעלמו אז מן העין ולא יֵראו אלא בכללותם ואחדותם, ובכללותם ואחדותם יובנו ויֵערכו על פי הסבּות שקדמו להם ועל פי התולדות שיצאו מהם בחיי העם. והסבּות והתולדות של כל מעשׂה היסטורי הרי סבוכות הן כל־כך, עד שאי אפשר כלל לבן זמנו של המעשׂה לראותן ולהגבילן מכל צדדיהן. יש שנראים לנו המעשׂים בלתי מכוּוָנים כלל אל התכלית המבוקשת, ובכל זאת אי אפשר לאמור בהחלט, כי היתה היגיעה בהם לשוא. התעוררות הכוחות הנרדמים, קבּוצם ושמושם למטרה אחת, דבר זה לעצמו אי אפשר שיעבור בלי שום רושם בחיי העם לעתיד, אף אם זמן ידוע יֵצאו הכוחות המקובּצים במעשׂים בלתי רצויים; גם המעשׂים עצמם, אף אם בלתי רצויים הם בתור אמצעים אל התכלית, אינם משוללי התועלת לגמרי בתור נסיונות קודמים, שמהם תצא תורה לעתיד; ומה גם שבאמת, כאמור, אי אפשר כלל לראות מראש, מה יהיו תולדות כל מעשׂה לימים רחוקים. בזמנו אנו רואים אותו רק מצד אחד: מצד יחוסו הישר אל התכלית שלשמה הוא נעשׂה, ואנו דנים אותו לזכוּת או לחובה לפי היותו מסוגל או בלתי מסוגל להשׂיג את התכלית המבוקשת. אבל החיים ההיסטוריים הם מרובי צדדים מאד, ויש שאחר ימים ושנים, אחר שכבר הכּירו והודו הכל, כי לא השׂיג מעשׂה ידוע מה שרצו בעליו להשׂיג בו, – יגלה מהלך החיים, כי שלא מדעת בעליו הביא המעשׂה הזה תועלת מרובה מצד אחר לגמרי, שלא ראוהו ולא יכלו לראותו בשעתם לא העושים ולא מתנגדיהם. וכשאנו מגיעים בספר ההיסטוריא למקרים כאלה, עומדים אנו ומשתּאים ומתפלאים ואומרים בלבנו: אכן, מה נפלאה הסתבּכות הסבּות והמסובּבים בחיים האנושיים! הנה סבּות אלו ואלו הביאו בני אותו הדור לעצום עיניהם מראות נכוֹחה ולעשׂות דברים אלו ואלו, שלפי משפט השׂכל הבריא לא היה בהם אלא בזבוז הכוחות לבטלה – ואותם המעשׂים המקולקלים עצמם הולידו תולדות אלו ואלו, שלא היו כלל במחשבה תחלה ושגם הן שבו והיו לסבּות, אשר הביאו לבסוף את העם למצב חדש בדרך שלא שיערוה כלל העושׂים הראשונים בדורם…

ורגע ‘היסטורי’, המעורר מחשבות ‘היסטוריות’ כאלו, הוא בלי ספק גם זה שעובר עלינו עתה, במוֹת האיש אשר נתן צורה חדשה לתנועת התחיה בעמנו ובמשך שנים אחדות הצליח לקנות לה רבבות לבבות. אם נכונה היתה דרכּו תמיד, אם האמצעים שאחז בהם היו מכוּוָנים באמת אל המטרה ואם היטיב לראות את המטרה עצמה בצורתה האמתּית – על השאלות האלה אין לי להשיב כאן, כי, עד כמה שאפשר להשיב עליהן בהוה, כבר עשׂיתי זאת באותם המאמרים המתיחסים לענין זה, שימצאו הקוראים בפנים הספר, בחלק זה ושלפניו. אבל ברגע זה הלב נמשך בעל כרחו אחר מחשבות יותר כלליות, למעלה מן המעשׂים הפרטיים של ההוה, ובכל התנגדותנו למעשׂה זה או זה, אין אנו יכולים להכחיש, כי מתוך ארבע אַמוֹת של חיי השעה אי אפשר כלל לראות תוצאותיה הרחוקות של תנועה גדולה כזו בכללותה ולהגביל בדיוק את השׂכר וההפסד של כל מעשׂה לבדו… ואולם דבר אחד הוא למעלה מכל ספק: כי לעורר בזמן קצר תנועה גדולה, ולוּ גם שטחית וקולנית ביותר, יכול רק איש שיש בו ניצוץ מאנשי־הפלאות היחידים, העומדים בעם ועם לעתּים רחוקות וכובשים להם דרך חדשה ביד חזקה. ולא עוד אלא שמתנגדים לדעותיו ומעשׂיו של המנהיג המת, כמוני, יגדל עוד בעיניהם הפלא שבעתיים: כי יכול איש אחד לקבוע בהמון לבבות אמונה חזקה בדברים שהם למעלה מן הטבע ומן השׂכל ולמשוך אליו בני עם קשה־עורף מלומד בנסיונות ללכת אחריו בעינים עצומות אל כל אשר יהיה רוחו ללכת, ואפילו במקום שתהוֹם מפסיקה בין רוחו ורוחם… ההיסטוריא יודעת אנשים כאלה, שנקבּצו בהם כל היתרונות וכל החסרונות הדרושים בשביל למשול ברוח ההמון, והם ‘מהפּכים עולמות’ בכוחם האישי, המכניע תחתיו המונים המונים, מבלי שנוכל להגיד, איך ובמה. גם ההיסטוריא שלנו אינה משוללת אנשים ממין זה, אלא שבתקופות שונות פנים שונים להם, לפי השתנות רוח העת. לפנים האמינו אבותינו, כי ה’משיח' יוציא את ארצנו מידי ה’שׂולטן' ויכנס כל פזורינו בכוח אלהי השופע עליו ממרום, ועתה קבּלה האמונה צורה אחרת, המתאימה יותר למושׂגי ההוה, אבל בעיקרה ויסודה היא היא האמונה ה’משיחית' הישנה, כלומר, האמונה בכוחו האישי של ‘אדם־עליון’ אחד, כי גדול הוא עד כדי לעשׂות את הפלא הכפול הזה: ראשונה להוציא את ארץ אבותינו – אחת היא, אם באותות ומופתים או בלחשים דיפּלוֹמַטיים – מרשות יושביה ועובדיה ולמסרה בבת אחת לרשות עם היושב מרחוק ומצפּה לישועה. ושנית, לקבּץ אל הארץ – אחת היא, אם בסיעתא דשמיא או בתחבולות אנוֹשיות – עם עני ודל המפוזר בכל קצוי ארץ, עד בלתי השאיר לו שׂריד כמעט בארצות פזוריו. רק ה’היפּנוֹס' של אדם מוכשר לכך יכול היה להביא המון רב לידי אמונה בנפלאות האלה, ורק האמונה בנפלאות האלה היא שעשׂתה את הציוניות לתנועה המונית גדולה והוציאה אותה מתוך הגבול הצר שהיתה סגורה בו לפנים, עד שנגלה איש הפלאות. כי לולא האמונה הזאת, העושׂה את הציוניות לקץ הגלות ולפתרון שאלת היהודים בכל היקפה, – הרי לא נשארה לה, להציוניות, אלא מטרתה המוסרית: להחיות לב העם ולאחדו ברוח על ידי בריאת מרכז לאומי מוחשי וחפשי, – ותנועה מוסרית כזו אי אפשר שתתפשט במהירות בכל מפלגות העם, בהיותה דורשת הכנה ידועה והתפתחות השׂכל והרגש במדה בלתי מצויה בין ההמון.

כשאני לעצמי הנני מאמין על כן, כי מותו של המנהיג יגרום בהכרח התכּוצות התנועה בעתיד קרוב. יהיה ‘ממלא מקומו’ מי שיהיה – מקומו לא ימלא: אמונה אישית אינה עוברת בירושה ואינה נקנית על ידי בחירה ברוב דעות. ובאין עוד ההשפעה ההיפּנוֹטית מצד אותו היחיד שהיה מסוגל לכך, תפּקחנה עיני ההמון לראות את הדברים כהוָיתם, והאמונה בנפלאות תכּרת מעט מעט מן הלבבות. אז יפנו עורף אל הציוניות כל אלו שנמשכו אחריה רק בכוח האמונה הזאת וקווּ לישועה קרובה ומוחלטת לכל העם, ולא יישארו לה אלא אותם המועטים, שהציוניות היא להם אידיאל לאומי מוסרי, שאינו תלוי כלל בצורות החיצוניות. אבל במדה שתקטן התנועה בהיקפה החיצוני, בה במדה יגדל אז כוחה הפנימי, בהיות כל הנאמנים לה מבינים תכוּנתה ותכליתה על אמיתּוּתן, מבלי היות תלויים במקרים פתאומיים, ויותר משתפסיד בכמותה, תרויח איפוא באיכותה.

הוא אשר אמרתי: סבוכות ועקלקלות הן דרכי ההיסטוריא ואין אדם יכול לעמוד עליהן מראש. אִלו באה הריאַקציה הזאת מאליה, לאט לאט, כשהיה ה’היפּנוֹס' הולך ונחלש על ידי מַהלך הענין עצמו ( וסימני ירידה זו הלא כבר התחילו להראוֹת בעת האחרונה ) – היתה מגיעה לבסוף להתּיש כוחה של עצם התנועה ואולי גם להפסיקה לזמן ידוע. אבל עכשיו שבאה הקריסיס ‘בידי שמים’, על ידי אסון פתאומי מן החוץ, לא תוכל לגעת לרעה בעצמותה של הציונות, כי אם רק בגבולותיה החיצוניים.

ובמובן זה אפשר להאמין, כי עתיד המנהיג המת להיות לכוח מניע גדול, אולי יותר ממה שהיה המנהיג החי. אנשים ממין זה הם – כמו שכבר העירותי במקום אחר – דו־פרצופים: הם עצמם, בתור אנשים חיים ופועלים, אין כוחם גדול אלא לזמן קצר, כקוצר חיי האדם, ויש גם שהם מוציאים כוחם בדברים שתועלתם מוטלת בספק. אבל עיקר כוחם וערכם ההיסטורי הוא לא בהם עצמם ובמעשׂיהם שעשׂו באמת, אלא באותה הצורה האידיאלית שנותן להם דמיון העם, הרואה ב’גבּוֹריו' מה שלבו חפץ. הצורה האידיאלית הזאת, שיוֹצר לו העם ‘בצלמו’, לפי רוחו וצרכיו, היא עצמה חוזרת ונעשׂית לכוח פועל בלב העם, לעורר רגשותיו ולחַזק רצונו במלחמתו בעד קיומו והשׂגת חפציו הלאומיים. ועל כן גדול כוחו של ה’גבור' במותו מבחייו. כי בעודנו חי, הרי צורתו המוחשית, דבריו ומעשׂיו בכל יום, שׂמים גבול לדמיון העם ואינם נותנים לו לשכלל את יצירו הוא בכל השלימות הדרושה, בהיות המציאות קורעת בלי חמלה חוטי רקמתו של הדמיון ומפריעה אותו ממעשׂהו. אבל אחר מותו של ה’גבּור', כשאין מעצור עוד לדמיון העם מצד המציאות, הרי הוא הולך ורוקם את הצורה האידיאלית בכל הדרה ושלימותה, כולה אור וזוהר, מחַיה ומרוממת את הנפש וכל כתם אין בה.

הרצל האיש החי – אפשר ואפשר היה לפקפק בהרבה מדבריו ומעשׂיו, ומי שלא רצה לעצום עיניו מראות נכוֹחה, מוכרח היה גם להתנגד לו לפעמים בכל תוקף, ואף להתמרמר על איזו מן האמצעים שהיה משתמש בהם. אבל הרצל הציור האידיאלי, כמו שהוא הולך ונברא עתה לעינינו ברוח העם, – מה נהדר יהיה מראהו ומה רב יהיה כוחו לחזור ולהשפיע על רוח העם עצמו, לטהרו מחלאת הגלות, לעורר בו רגש הכבוד הלאומי ולחזק שאיפתו לחיים לאומיים אמתּיים! ראשית ההשפעה הזאת כבר נראתה בעוד לא עברו גם שלושים ימי האבל; כבר שמענו, למשל, הצעה, לעשׂות זכרון לשמו ביסוד קופה לאומית מיוחדת לצרכי החנוך הלאומי בארץ ישׂראל… ועוד כאלה. והן לא כילה עוד עתה הדמיון את מעשׂהו ויצירו איננו שלם עוד, ירבו הימים, והפרצוף האידיאלי של ‘הגבור הלאומי’ יגיע לסוף שלימותו, – אז אולי יהיה גם הוא לעמנו בדורותינו מה שהיו גבּורי האומה הקדמונים לאבותינו בדורות שעברו: בו יתלה העם את האידיאל הלאומי שלו בכל זהרו וטהרתו וממנו ישוב וישאב כוח ועוז ללכת בדרכו הקשה הלאה והלאה בלי ליאות.

אם גדולים מעשׂי הרצל, שנתן לנו את הקוֹנגרס, את האוֹרגניזציא, את הבּנק, את ‘הקרן הלאומית’ – אי אפשר עוד לדעת. הכל תלוי בזה, אם יתקיימו המעשׂים האלה ובאיזו צורה יתקיימו. אבל דבר אחד נתן לנו הרצל שלא מדעתו, הגדול אולי יותר מכל מה שעשׂה מדעת: הוא נתן לנו את עצמו בתור ‘נושׂא’ ל’שירת התחיה'; נושׂא שיוכל הדמיון להאָחז בו ולעטרהו בכל הסגולות הדרושות, בשביל לעשׂותו לגבּור לאומי עברי, שבּוֹ יתגבשו השאיפות הלאומיות בצורתן האמתּית…

אחד העם

הומיל, ר“ח אלול תרס”ד.