שמות שנתרוקנו מתוכנם / אחד העם

חוקרי ההיסטוריא בימינו, המבקשים בכל חזיון, כחוקרי הטבע, את הכוח המולידו, ואינם מסתפקים עוד, כמלפנים, ביַחֵס המחשבות והמעשים לרצון איש ואיש, – לא שׂמו, כמדומה לי, לבם עד כה, או לפחות לא במדה הראויה, לכוח אחד נפלא, שפעולתו רבה בחיי האדם והעמים בכל הזמנים, והוא – כוח השמות שנתרוקנו מתוכנם. כשאדם או עם הורגל זמן רב לחבּב איזה שם, בהאמינו, שהוא מציין דבר החביב עליו, סופו שידבק בשם זה ואינו זז מחבּבו גם לאחר שיוברר לו, שהדבר הנקרא בו כבר עבר ובטל מן העולם או לא היה מעיקרו אלא יציר הדמיון בלבד. והשמות הריקים הללו, כנשמות “דאזלין ערטילאין”, מציקים לבעליהם ואינם נותנים להם מנוחה עד שימצאו להם שנית ענין נאות להתּלות בו, מן הדברים החביבים על הבריות בהוה. הרבה חזיונות בתולדות הקולטורא האנושית, כשנרד לעומקם, נמצא, שבעיקרם ויסודם אינם אלא זה: בני אדם מחַזרים אחר תוכן חדש לשמות חביבים שנתרוקנו, וכשמוצאים ענין הראוי מאיזה צד לאיזה מן השמות הללו, מתאמצים להכניסו לתוכו ביד חזקה, אע"פ שלא נברא מתּחלה בשבילו ואינו לפי מדתו. וההתאמצות הזאת מולידה מושׂגים חדשים ומפעלים חדשים, שבעליהם עמלים ביצירתם ושכלולם באֵינרגיא רבה ומגינים עליהם בהתלהבות עצומה, מבלי שירגישו בעצמם, מה טיבו של הכוח היסודי המניעם לכל אלה.

כדאי הדבר לרמז בקצרה על דוגמא אחת, אע“פ שאינה מעניננו. מימי קדם עד הדורות האחרונים היתה ה”פלוסופיא" גברת החכמה – והשם “פלוסוף”, תואר שאין למעלה הימנו. והנה באו בעת החדשה המדעים הפרטיים וקרעו מַמלכת הפלוסופיא לקרעים רבים. מתּחלה נפרדו מעליה מדעי הטבע, ונצטמצמה הפלוסופיא בגבול “הרוחני” בלבד. אבל אחרי כן התחילו גם מדעי הרוח להשתמט ממנה ולבנות להם כל אחד במה לעצמו, באופן שלסוף לא נשארה לה להפלוסופיא שום רשות מיוחדת והיתה איפוא לשם שנתרוקן מתוכנו. כמדומה לך, מאחר שאנו מכּירים בשׂכלנו, שאין השם אלא סימן לדבר שבמציאות וכשהוא לעצמו אין בו ממש – וכי מה יש כאן מקום לשאלות עוד? הפלוסופיא היתה ועתה איננה, ודי! כך שופט השׂכל, אבל רגשות הלב אינם מודים בדבר. החכמים, שחביבה היתה עליהם הפלוסופיא לפנים, אינם יכולים גם עתה לצייר להם עולם בלעדיה, והנה הם יושבים ועמלים בכל כוחם להשיב על השאלה: מה היא פלוסופיא? כלומר, איזהו נושׂא שאינו לא מחכמת הטבע ולא מחכמת הרוח, שיוכל השם החביב הזה, הפורח באויר, להאָחז בו? ואף חכם גדול כווילהלם וואוּנדט, שהוא עצמו עזר להוציא מרשות הפלוסופיא את נחלתה האחרונה – חכמת הנפש והמוּסר – לא יכול למחות מעל לבו את התואר “פלוסוף”, שנתנו לו רבותיו בילדותו, ולא נתקררה דעתו עד שבקש ומצא גם הוא שׂדה מיוחד לעבודת הפלוסופיא. – והחפּוּשׂ הזה אחר נושא הפלוסופיא גרם להמצאת מושׂגים חדשים ולהתפתחות ענפים שונים מענפי החקירה (כמו “תורת ההכּרה”), ועי"ז עשׂה רושם בהכרח גם במהלך ההתפּתּחות השׂכלית בכלל, מעֵבר לארבע אַמותיהם של הפלוסופים עצמם.

חזיון מעין זה אנו רואים עתה גם בתוך גבולנו הצר, וראוי הוא להתבונן בו בדעה מיושבת יותר ממה שאנו מוצאים עד כה בוכּוחים שנתעוררו על ידו.

בלונדון קם איש יהודי מנכבדי העדה, אוֹסוולד סימוֹן שמו, ואומר למשוך לב עם הארץ אל דת ישׂראל על ידי יסוּד כנסיה חדשה, ששם היהדות יהיה נקרא עליה ויהודים יהיו “כהניה”, אך, כמובן, לא יהיה בה מן היהדות לא המצוות השמעיות ולא הזכרונות הלאומיים, כי אם העיקרים הכלליים, כאחדוּת ה' המוחלטת ויסודי המוּסר, עם איזו קרעים מסדר תפלותינו, שיהיו נקראים בתרגום אנגלי לפני בני הכנסת בכל יום ראשון בשבוע. אין צריך לאמור, שהצעה כזו מצאה לה בקרב בני עמנו המון מתנגדים, רובם נלחמים בה בחֵמה עזה או בבוז ולעג ומועטם בדברי טעם והגיון. אבל מתוך שגם מכה“ע המדעי לבנ”י באנגליא מצא לאפשר ולנחוץ לפנות לרבים מגדולי היהודים והנוצרים שם בבקשה שיחַוו דעתם על הדבר, ומתוך שכּל הנשאלים השיבו על השאלה בכובד ראש ותשובותיהם נדפסו אח“כ באותו מכה”ע ¹– יש להוציא משפט, כי למרות כל הטענות הצודקות שטענו על הצעה זו טובי מתנגדיה, כן מצד תועלתה וכן מצד אפשרותה, חשובה היא בכל זאת מצד סבּתה, בהיות לה, כנראה, יסוד עמוק במצב הרוחני של חלק ידוע מבני עמנו בדור הזה, ועלינו לראות בה לא רק (כמעשׂה אחדים מכה"ע לישׂראל) תוצאת השעמום של איזה אריסטוֹקרט הולך בטל, כי אם – אחת מאותן “עלילות בני האדם”, שעליהן היה שפּינוֹזא אומר, כי תחת ללגלג עליהן או לבכּוֹתן או להבזותן, יותר ראוי שנשתדל להבינן.

אם נשאל את פיו של בעל ההצעה עצמו, איך בא לידי כך, הוא מודיענו (ובודאי מאמין כן באמת), כי “לאט לאט” נתפּתּחה בלבו הכרה ברורה, “שבאנגליא אפשר וראוי בזמננו לעשׂות התחלה בהפצת אמונת ישׂראל מעֵבר לגבול הגזע היהודי”; אפשר – מפני שרבים עתה בעם הארץ אנשים שדת אבותיהם רופפת בידם והם מחַזרים אחר דת חדשה, שתהיה “מוֹנוֹתיאיסטית והיסטורית כאחת”; וראוי – מפני שזו “תעודתנו”, לעמוֹד לרגש הדתי בשעת דחקו ולהורות לתועי רוח את האמת הדתית שהופקדה בידינו ושנצטוינו “להעיד עליה”, כמו שהנביא אומר: “אתם עדי”. ובכן, כל מה שהוא עושׂה אינו עושׂה אלא בשביל אחרים, מהכּרתו את חובתו המוסרית להם. אבל שאלה אחת מצערת אותו, כנראה, בעמקי לבו, ובאין ביכלתו לתת לה תשובה הגונה, הוא משתדל להפּטר ממנה כלאחר יד, מבלי להתיצב נגדה פנים אל פנים, – והיא: מאחר שהיהדות הזאת, שהוא בא “להעיד עליה” לפני בני נכר, אינה אלא העיקר המָפשט של האחדוּת המוחלטת ויסודי המוּסר הקשורים בו, הרי כמוֹתה כבר רבו שיטות דתיות באנגליא ואמריקא (“מיַחדים”, “תיאיסטים” ועוד), ומה בא להוסיף עליהן? וכדי להקדים רפואה ל“מכּה” זו, המציא המַציע את הפוֹרמוּלא הנזכרת: דת שתהיה מוֹנוֹתיאיסטית והיסטורית כאחת. ובזה הוא בא לרמז, שאותן השיטות הדתיות אינן מַספּיקות, מפני שאינן אלא מונותיאיסטיות, אך לא היסטוריות, כלומר, לא נולדו מאליהן, בדרך ההתפתחות ההיסטורית, מתוך החיים שקדמו להן, כי אם נעשׂו בדרך מלאכותית, בידי אנשים ידועים, שעמדו והשליכו מעליהם עבוֹתות העבר והעמידו את הדת רק על הדעות הצרופות והמנהגים המתאימים להן לפי דעתם.

אם היה רעיונו של ה' סימוֹן בא לו באמת, כדבריו, רק ממקור הכּרת החובה המוסרית בלבד, אי אפשר שלא היה רואה פה גם הוא מה שגָלוי לעין כל: כי הפוֹרמוּלא הזאת, שהוא רוצה להסָתר בה, מטפּחת לו על פניו והורסת כל בנינו. שהרי מה הוא בא לעשׂות, אם לא לקרוע את החוט ההיסטורי ולשנות פני היהדות לפי טעם הדור, הכל כמו שעשׂו מיסדי אותן השיטות לדתם הם? וממה נפשך: אם אלו אינן מספּיקות, מפני חסרון הבסיס ההיסטורי, הרי אין בכוח יהדות כזו למלא את החסרון, ואם יהדות כזו ראויה להקרא היסטורית, הרי גם הן ראויות לזה כמוֹתה, ואין בה צורך. ואת זה פירש לו באמת הסופר הנודע י. זנגוויל בתשובתו שם: כי “אלהי ישׂראל” זה, שהוא בא לקרוא אל עמים בשמו, “אלהים חדשים” הוא במעיל עתיק-יומין, וכי לא נאה להגיש לנכרים מושׂגים משלהם ולאמר, שאלו הן “האידיאות הרמות” של היהדות. ועצה הוגנת הוא משׂיא לו ולבני בריתו: “מכיון שאנו בעצמנו נמצאים עתה בתקופה של מַעבר וערבוביא, מוטב שנמתין עוד מעט – אחר שעצרנו כוח להמתין עד עתה – ולא נפתח בית-ספרנו לאחרים עד שנברר תחלה לנו עצמנו מה יש לנו ללמוד”.

ואולם ה' סימוֹן אינו שומע לעצה זו ואינו רוצה לראות דברים כהוָיתן, והרי הוא מבטיח לנו (שם), כי עוד יבוא וישיב על טענות מתנגדיו. וזה מפני שבאמת כל מה שהוא טורח אינו טורח אלא בשבילו בעצמו, והרעיון על דבר ה“תעודה” והחובה המוסרית, להאיר עיני אחרים, בא בלבו בהכרח, בשביל לעַוֵר עיני עצמו, שלא יכּיר את הכוח האמתּי היושב בסתר לבו ומניעהו לעשׂות מה שעושׂה. ונפלא הדבר, כי מכל קהל החכמים והסופרים שחוו דעתם שם על הענין, אם לזכוּת או לחובה, לא נמצא מי שנגע בדבר מצד זה, זולתי אשה אחת, היא מרת קילוויא ד' אביגדור. האשה החכמה הזאת, עם כל חכמתה, דרך נשים לה, להמָשך בלשונה אחר שטף רגשותיה, מבלי להצטמצם בגבולות הענין אשר שׂמו לפניה. וכה היא שוכחת, בבואה להראות את צדקת ההצעה, את התעודה ואת החובה המוסרית, שבשמן ידגול המציע עצמו, ובדברים יפים ונמרצים תגַלה לנו רז זה: כי אך סבּה פּסיכוֹלוֹגית, עצמית לה ולו ולכל בני גילם, היא המכריחה אותם לבקש מפלט לנפשם הם בדרך כזו.

"הצעתו של ה' סימוֹן – תאמר ד' אביגדור – מעידה עליו, שהוא מכּיר בטיבו של הדור החדש, המתקשה בנחלה זו, ששקדו הדורות שעברו על שמירתה, ואינו יודע מה היא ומה ערכּה. היחס התמידי בינינו ובין שאינם בני ברית, המצוי עתה בחיים החברתיים, וההשׂכּלה הרחבה, הנטועה בתוכנו על ידי החנוך – פועלים בהכרח על דעותינו לשנותן. ואנו הצעירים,שאוהבים אנו את דתנו, אנו מתאבּקים בלי הרף עם השקפות חדשות, שאין אנו מרשים לעצמנו לגלותן מלבּא לפוּמא, בהיותן מתנגדות לכל המסוּר והמקובּל לנו. לפי ההשקפות ההן, ההבדל בינינו ובין עם הארץ הוא עתה רק חיצוני ומלאכותי בלבד. סימני גזע מיוחד כבר קשה על הרוב להכיר בנו, ודעותינו הדתיות שוות כמעט לאלו של התיאיסטים והמיחדים האמתּיים ".

הדבר גָלוי איפוא, שהיהדות הגיעה אצל הצעירים האלה למצב “שם שנתרוקן מתוכנו”. אבל השם הזה, שנשרש בישוּתם, עודנו חביב ומכובּד עליהם ואינם יכולים להפּרד ממנו. ובהיותם מחַזרים על כן בעל כרחם אחר ענין חדש לקרוא עליו שם היהדות, אינם מוצאים דבר שיהיה ראוי לשם הגדול הזה זולתי הרעיון היותר גדול ומכוּבּד בעיני טובי בני דורם, ובכן רוצים הם שתהא היהדות מתפרשת: “אחדוּת האלהות וימות המשיח, כלומר אחדות חוק הבריאה ונצחון הצדק, או אחדות הכוח והאמונה בפרוֹגרס” (הנ"ל, שם). קריאת שם היהדות על האמונה הכפולה הזאת היתה מניחה את דעתם, לולא נמצאו בעולם אותם התיאיסטים והמיחדים וכו‘, שגם הם שותפים עמהם ב“תוכן” זה ואינם שותפים בשם היהדות, ועי"ז נהרסה האילוּזיא והזווּג אינו עולה יפה. מה יעשׂו? באמת אין עצה אחרת זולתי הצעת ה’ סימוֹן: להשתדל, שכל השותפים בתוכן יסכּימו להשתתף גם בשמו החדש.

וכה נולדה ההצעה הזאת בהכרח, מתוך המצב הנפשי של הצעירים האלה, שכל עצמוּתם היא כבר “מחוץ לתחום” ורק השם החביב בלבד הוא העוצר בעדם מלצאת למרחב, ובהיות ביכלתם, לפי הצעה זו, לקחת גם אותו אִתּם בצאתם, הרי הם מוכנים לעשׂות זאת בנפש חפצה, מבלי להרגיש שום געגועים על החומה הלאומית העתיקה. “היהדות לא תפסיד כלום על ידי התרחבותה” – אומרת ד' אביגדור, וגם בזה דרך אשה לה, לחרוץ משפט כללי ע"פ הרגש הפרטי, הסוּבּיֶיקטיבי, שהיא מוצאה בלבה; היא וחבריה באמת לא ירגישו בלבם שום צער, כשתחדל היהדות הלאומית וההיסטורית מהיות, לוּ רק תנחיל את שמה לאחדוּת הכוח והאמונה בפּרוֹגרס. –

וכשאנו מתבוננים על הלך רוחם של הצעירים האלה, “האוהבים את דתם”, אי אפשר שלא יעלה על לבנו זכרון צעירים אחרים, האוהבים את עמם, אלה הצעירים אשר שמענו אותם זה לא כבּיר מדבּרים גבוהה על דבר תעודת הספרות העברית ². גם הם מתאבּקים עם “השקפות חדשות” ומבקשים להם דרך חדשה. אלו ואלו עומדים על החומה המבדילה בין היהדות והאנושיות ולבם פונה לכאן ולכאן; אבל בעוד שהללו שואפים להוציא את היהדות החוצה, מבקשים הללו להכניס את האנושיות פנימה. ההבדל היסודי הזה, שבין שאיפותיהם של אלו ושל אלו, אין לו סבּה אחרת זולתי מה שאלו הגיעו לכך בדרך היהדות הדתית, ואלו – בדרך היהדות הלאומית; הראשונים רואים על כן מבפנים רק שמות ומושׂגים, שאפשר לטלטלם ולהוציאם, והאחרונים – אומה שלמה המחובּרת לעָבר של אלפי שנה, שאפשר להכניס אל קרבה מושׂגים חדשים, אך לא לצאת מתוך צורתה העצמית. ופה אנו יכולים איפוא לראות, מה בין שני הדרכים האלה, ולמצוא אולי גם כעין רמז לעתיד לבוא: לאן אנו עתידים להגיע באחרית הימים בלכתנו בדרך זו או זו…