עתה תחלפנה שנית הרבה עשרות בשנים עד שנפגש שוב קול הלשון העברית לפחות בכתב. במשך הזמן של כל אלה השנים הרבות אין לנו שום עדות, מתוך הזמן הזה, לא מפורשת ולא אפילו סתמית למעמד הלשון בין בדבור פּה או בכתב. רק ממה שנראה בדורות הבאים נוכל לדון וללמוד למפרע למעמד הדבר בזמן הזה שאנו דנים בו כעת. אבל קודם שאבוא לאלה הדורות עלי לדבר על מאורע ספרותי חשוב, שאירע במשך הזמן הזה, שאף על פּי שהוא אינו נוגע בעצם הלשון העברית, בכל זאת הוא חשוב לדברי הימים של הלשון מכמה נקודות.
זה המאורע הוא מעשה תרגום התורה ליונית.
בעקבות חילותיו של אלכסנדר מוקדון התחילו היונים להתפּשט בּמספּר פּחות או יותר רב בּכל הארצות שהוא כבש, ואתם פּשטה בכל מקום הלשון היונית ותחל להצר את צעדי הלשון הארמית ותמגר אותה מכסא מלכותה בתור לשון המסחרית של העולם, ותירש את מקומה.
גם בארץ ישראל התישבו יונים ומספּרם הלך ורב, בפרט בערי החוף, בימי מלכות בית תלמי, ואַף על פּי כן לא לשון הספרים שנתחברו בזמן הזה ומעט אחר כך ולא מעמד הלשון כמו שנמצאה בדור הבא, אינם נותנים לנו בית אחיזה לאמר, כי הלשון היונית פּעלה פעולה מסוימת על הלשון העברית. ובמדה מן המדות אפשר להחליט, כי זו המהפּכה הלשונית בעולם וגם בארץ ישראל הביאה ברכה להלשון העברית, לעת עתה לפחות. אלמלא נשארה הלשון הארמית בכחה ועוזה בכל העולם וגם בארץ ישראל, כי אז היתה בודאי התארמותה של הלשון העברית מתקדמת, הלך והתקדם הרבה יותר מהרה ובמדה עוד יותר רבה, מפּני קרבת זו הלשון להלשון העברית ומפּני הסבות הכלליות שהביאו התארמות זו, שכבר נזכרו פעמים רבות. אבל, התפּשטותה של הלשון היונית הרפּה את כחה של הלשון הארמית גם בארץ ישראל. המקורבים למלכות, כמו בני טוביה, בודאי יותר סגלו להם דעת הלשון היונית, וזו הלשון, הרחוקה כל כך מהלשון העברית, לא היתה עלולה להתגנב אל תוכם כל כך על נקלה כמו הלשון הארמית.
אבל אלכסנדריה של מצרים נעשה בזמן הזה מרכז להעולם היוני, להתרבות היונית, ולהלשון היונית, פּה נוצרה חכמת הלשון היונית, פּה התחזקה היהירות היונית בכל החוצפּה המציינת אותה מעולם, והצבורים שגרו בעיר זו נתיונו במהרה בכל דרכי החיים ובפרט בהלשון. הכל דברו יונית, וכל מי שהיה מח בקדקדו, יהי בן איזה צבור שיהיה, התאמץ לסגל לו את הלשון היונית בדבור פּה ובכתב.
ובין הצבורים מעמי הנכר היה פה בזמן הזה גם צבור יהודי. לא בבת אחת בא הצבור הזה הנה מארץ ישראל. מעט מעט, במשך הרבה מאות שנים נתקבץ ויהי לצבור מסוים. יש לנו עדות מפורשת שאחרי חורבן ירושלים באו אנשים ונשים וטף מיהודה עם ירמיהו למצרים. אַך מספּרם בודאי לא היה רב מאד, ובבואם שמה מצאו יהודים שבאו שמה קודם, כמו שאנו רואים רמזים לזה בדברי הנביאים מלפני החורבן. פּסוק אחד בפרשת שופטים (דברים י"ז, א') מרמז לנו כי מלכי ישראל היו משיבים את העם מצרימה למען הרבות להם סוס, ודברי הימים מקיימים את הדבר, כי מלכי מצרים היו שוכרים להם שכירים להצבא ממלכי ארם במספּר רב, מפּני שבני מצרים בעצמם לא היו נוטים לעבודת הצבא. אלה השכירים מארצות ארם היו רבים מאד, והשכירים מישראל ומיהודה היו לעומתם מתי מעט, וכשבאו בין השכירים הארמיים היה זה דבר טבעי והכרחי שהם התרגלו מעט מעט לדבר לשון ארמית, לשון רוב הגדול של הצבא. מעט מעט נוספו עליהם עוד ועוד יהודים, ודבר מובן הוא, שאלה הבאים החדשים לא יכלו לעמוד בעבריותם בתוך אחיהם שנהיו כבר ארמיים בלשונם, וכך נתהוו מעט מעט במצרים הדרומית צבורים של יהודים ארמיים. מאלה הצבורים של יהודים ארמיים נתגלו בזמן האחרון כתבי גומא מעיר סונה, שמאירים אור ברור על המעשה הזה של דברי הימים של ראשית הצבורים היהודים במצרים.
ברבות הימים יצאו רבים מהשכירים האלה מעבודת הצבא, ומסורה, שבעיקרה היא מיוסדה על מעשה שהיה, אומרת בפירוש, כי המלך תלמי שחרר מאה אלף יהודים שהיו שבויים בארצו.
מאלה השכירים המשוחררים נתהוו מעט מעט הצבורים בני החורין של היהודים במצרים, ואנו רואים כי ראשיתם היו כולם אנשים שכבר נהיו ארמיים בלשונם, ודבר טבעי הוא שכאשר נוספו עליהם אחר כך מעט מעט יהודים חפשים מארץ ישראל שבאו למצרים לשם מסחר וקנין, נטמעו בתוך אחיהם הארמיים ודברו גם הם ארמית.
אבל בפני כחה ועוזה של הלשון היונית בזמן שאנו עומדים בו, לא יכול הצבור היהודי הארמי לעמוד, לו גם רצה, וגם בּודאי לא רצה, כי לא מצא שום סבּה לאמץ כחו לזה, כי הלא חש וידע, כי גם הלשון הארמית אינה לשון אבותיו. ולכן התיון הצבור היהודי במהרה באלכסנדריה, ולא נשאר אצלם מהלשון הארמית אלא קצת מלים בענינים מיוחדים של היהודים, כמו שמות החגים, כהנים, וכיוצא בזה. והילדים שנולדו להם עתה לא ידעו יותר לא עברית ואף לא ארמית, זולת אותם המלים של עניני היהודים שהיו מצוים בלשון הצבור היהודי, וכשגדלו הילדים והיה צריך ללמדם לפחות מעט מתורת משה, היה צורך ללמד להם תורה יונית.
אלה המלמדים הלועזים את התורה ליונית היו אנשים מתוך זה הצבור בעצמו, וגם הם דברו את הלשון היונית שהיתה שגורה אָז בּפי הצבּור היהודי, לא הלשון היונית הספרותית, אלא הלשון היונית ההמונית, הלשון שדבר המון העם היוני שבאלכסנדריה ושנוספו בה בפי היהודים תערובות מלים מלשון הארמית לרוב הדברים היהודיים ביחוד, כמו חגי היהודים ושאר עניני היהודים.
וכך נתהווה אצל זה הצבור היהודי תרגום יוני בתחילה של התורה, ואחר כך של קצת ספרי הנביאים, ממש כמו התרגום האשכנזי אצל היהודים בארצות אשכנז והתרגום לדינו שהיה נמסר אחר כך מאיש לאיש על פּה אצל היהודים הספרדיים.
וכשקם המלך החכם תלמי, אותו תלמי, שיסד בית ספרים בּאלכסנדריה, ושמע אדות ספר תורת משה ורצה שיהיה לו בבית הספרים גם תרגום הספר הזה, קבץ את היותר חכמים בהמלמדים האלה ודרש שיכתבו לו את התרגום השגור בפיהם, ונתן להם שכרם כיד המלך. ובכל אשר התיונו היהודים האלכסנדרונים יותר כן הלכו והתנכרו להלשון העברית עד שאפילו הטובים שבהם, כמו הפילוסוף ידידיה האלכסנדרוני, לא ידע מהלשון העברית כלום, ולא למד את התורה אלא בהתרגום היוני.
אלה תולדות התרגום היוני של המקרא, שנשמר לנו על ידי הכנסת הנוצרית, והידוע בּשם: תרגום השבעים.
בתרגום זה נשאר לנו פירוש המקרא לפי מה שהיה מקובל אצל הצבור היהודי הזה איש מפּי איש מעת צאתם מארץ-ישראל. אַך דבר טבעי הוא, כי ברבות הימים נשכח אצלם הרבה דברים ותרגמו אחר כך אולי בטעות על-פּי סברה ועל-פּי קבלה משובשת. ומלבד זה, זה התרגום בודאי לא נשאר כהויתו, מידי המתרגמים היהודים, אלא ברבות הימים נשתבש ונפלו בו שבושים פּחות או יותר גדולים. את זאת אנו רואים משנויי הנוסחאות של כתבי היד של התרגום הזה. ואף על פּי כן, בודאי הוא מקור חשוב מאד לדעת מה היה הפּירוש המקובל אצל הצבור היהודי בזמן ההוא מהמלים של המקרא. זו העדות היותר קדומה שנשמרה לנו, והוא גם חשוב בענין הנסחה המסורה שלנו, שבכללו התרגום הזה מקים את אמתתה, בהיותו עדות בפני עצמה. בהרבה מקומות התרגום הזה אינו מסכים להנסחה המסורה שלנו, אַך כבר הוכיחו החכמים, כי בקצתם זו טעות סופר, ובקצתם זו טעות המתרגמים שבעצמם כבר לא הבינו את דברי הכתוב. אבל, אין ספק בדבר, שבקצת מקומות התרגום מעיד שהנסחה שהיתה בידי המתרגמים היתה משונה מהנסחה שלנו, ושהנסחה ההיא שהיתה בידיהם היא האמתית.
אודות התרגום היוני נשארו לנו שתי עדיות, העדות האחת בתלמוד, והשנית באגרת בלשון יונית המיוחסת להחקרן אריסתיאס לידידו בּילוקראטיס.
העדות התלמודית מספּרת:
מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להן על מה כנסן ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולם לדעה אחת (מגילה ט'), והמספּר הלך ומנה קצת השנויים שעשו כולם בהסכמה אחת. בתחילה התנגדו חכמי ישראל בירושלים במעשה התרגום, ואמרו כי יום שבו נתרגמה התורה יונית היה יום צרה לישראל, אך אחר כך הכשירו את התרגום היוני.
והאגרת המיוחסת לאריסתיאס מספּרת, כי דימיטריוס מן פלרום, שהיה שומר הספרים של המלך תלמי השני פילדלפי (כשלש מאות שנה לפני החורבן) יעץ לזה המלך להשיג לבית הספרים שלו תרגום יוני מספר תורת ישראל, וישמע המלך לעצתו, וישחרר מאה אלף יהודים שבויים שהיו במצרים ויתן בידו של דימיטריוס מתנה יקרה גפן זהב גדולה כך וכך משקלה למקדש אלהי ישראל וישלחנו לכהן הגדול בירושלים אלעזר בבקשה שישלח לו שנים ושבעים זקן שיתרגמו לו את תורת ישראל יונית, ויקבלהו הכהן הגדול אלעזר בכבוד וישלח אתו את שנים ושבעים הזקנים ויבואו אלכסנדריה ויקבלם המלך תלמי בכבוד ויביאם להאי פרוס ויושיבם שם בשנים ושבעים בית, ויתרגמו שם את התורה.
והנה, העדות שבמקורות היהודים מספּרת בקצרה את מעשה התרגום בדרך טבעי מאד, ויש לחשב באמת שתלמי המלך ברצונו להיות בטוח שהתרגום הוא אמתי, הושיב את המתרגמים שלקח לו כל אחד לבדו, והם בודאי תרגמו כולם מלה במלה, יען זה התרגום היה מקובל אצלם מאיש לאיש.
והאגרת של אריסתיאס, בכל פּרטי הפּרטים שלה, כל החכמים מודים עתה שהיא כולה מזויפת. כי זה הכותב שקרא עצמו אריסתיאס ואמר שהוא אחד מחצרני תלמי, אילו באמת היה כך, היה יודע כי דימיטריוס נבאש בעיני תלמי בראשית מלכותו מפּני שנחשד כי ידו היתה בקושרים על תלמי. גם כל מה שהוא מספּר על ירושלים מעיד שכותב האגרת מעולם לא היה בעיר זו ולא ראה אותה בעיניה. ולכן דעת רב החכמים היא, כי מחבר המכתב הוא איש יהודי מהצבור היהודי באלכסנדריה זמן אחרי הזמן שהוא מספּר ושהוא לשם שמים, למען הגדיל כבוד ישראל, עשה הזיוף הזה ליחס אגרת זו לפקיד חצר המלכות בעצמו, ולא רחוק הוא כי מחבר האגרת הוא אותו הפילוסוף היהודי היוני ארסטובליס, שכתב ביונית “פּירוש על התורה הקדושה” בדרך פּילוסופי ורמזי. גם הפּילוסוף היהודי ידידיה האלכסנדרוני, הוא פילון, העיד, כי על אי פרוס חוגגים בכל שנה חג לכבוד היום שבו נשלמה מלאכת התרגום היוני.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.