בזאת יוכר העם החי חיים טבעיים ומתפתח באופן טבעי על פני העם הנתון במצב בלתי נורמלי: הראשון מושל בעתותיו, והשני משועבד להרגע. הראשון יודע כי המחר הסמוך והמחר הרחוק – כי שניהם בידו הם, ומפני זה אינו חס על עמלו גם כשיודע הוא, כי רק בזמן מן הזמנים יאכל את פירותיו, והשני הוא תמיד מטולטל גם במחשבותיו ומפוזר בשאיפותיו ומבכר הוא את הריוח של פחות משוה פרוטה היום על האושר הצפון של המחר הרחוק. הראשון אינו מטיל שום ספק בקיום עצמו לעתיד לבוא, מרגיש חוזק מעמדו ועושה על מעשיו בבטחה, והשני נמצא תמיד בבחינת “תלוי ועומד”, והמצב הזה שולל ממנו את היכולת להסתכל בפני העתיד בעינים בהירות. קשה לקלוע אל מטרה מתנועעת ועוברת ממקום למקום, והעתיד בעצמו מופיע נגד עיניו של עם נרגש בתמונת עתיד מתנועע. באמת מתנועע לא העתיד, כי אם המבט, אבל האם לא אחת היא לנו, אחרי שהמביט אבד כבר את טבעו לראות הדברים כמו שהם.

היו ימים והכל האמינו, כי היהודים הם “סוחרים” בקיאים. אויבינו לא חדלו מהראות השכם והערב על הסכנה הצפויה להאזרחים “העיקריים” מצד הסוחרים ה“שמיים”, העולים בכשרונותיהם המסחריים על שכניהם, והעתידים מפני זה לבלוע את כל טוב הארץ. והקריאות האלה של אויבינו פעלו גם עלינו, עד כי נואלנו בשוא להאמין, כי באמת יש לנו כשרונות מיוחדים במקצוע המסחרי. והיה כי באנו אל “סוחרינו” לדבר ע“ד הגאולה העתידה, ע”ד הצורך להכין בעדנו בעצמנו עתיד יותר בטוח, היינו מקבלים נזיפה ותשובה מעין זו: "ראשית כל הננו “סוחרים” והננו רגילים להביא את כל מעשינו בחשבון, ובכן אין אנו יכולים להשתתף בעבודה כזו שאינה מתאימה לכללי החשבון שלנו. צא ולמד… ופה היו מתחילים להוכיח באותות ומופתים כיד הכשרון המסחרי הטוב עליהם, שאך אנשים הרחוקים מעולם המסחר ואינם בקיאים בהויות העולם יכולים לעסוק בהזיות, בחלומות ובשאר דברים של מה בכך. אמנם בזמן האחרון החלה לתפוס לה מקום השקפה אחרת לגמרי בדבר כשרונותיהם המיוחדים של סוחרינו, וכבר זכינו לשמוע, כי היהודים בתור “סוחרים” אינם מוכשרים לעשות חיל, מפני שחסרה להם אותה המתינות, אותה הראיה הבהירה לכוון את מעשיהם גם כלפי עתיד רחוק. הסוחרים היהודים דוחקים את השעה וגם בעולם המסחר מניחים הם חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, מתנפלים על העסקים הקטנים שמתן שכרם בצדם, אם גם השכר לכשהוא לעצמו אינו שווה בהפסד הכחות, ומתרחקים מכל עסק העלול להביא ברכה מרובה לבעליו ברבות הימים. גם “סוחרינו” נשארו בנים נאמנים לעמם, כלומר גם הם הוכו במכה הכללית של עמנו, גם מהם ניטל כח ההרגשה של העתיד שלאחר זמן.

הא לכם עובדות אחדות:

בחבל הים הכספי, בבקו ובהמקומות הסמוכים לה לא היה חל האיסור על היהודים לרכוש להם קרקעות. ומה אנו רואים כעת? כל מעיני הנפט נמצאים בידי הארמינים,, שקנו אותם לפני עשרות שנים בחצי חנם, והיהודים היו שמחים בחלקם, כי עלתה בידם להרויח איזה סכום בתור מתווכים. המה בכרו את האלפים “במזומנים” על הרבבות ועל רבבי הרבבות לאחר זמן. כמחזה הזה הננו רואים גם בפלכי הדרום, במקום שבידי רבים, שלא נמנו על בני העם החרוץ, עלתה לעשות להם בזמן קצר עושר רב ע"י קנית מכרי הפחם והברזל, והסוחרים החרוצים מאחינו לא ראו את הנולד ולא ידעו להשתמש בהמקרה שבא לידם. הסוחרים החרוצים מאחינו קנו ומיד מכרו, היו מהירים במלאכתם ונחפזים ובלבד שלא תתחמץ הקניה. עוד עובדות רבות כאלה היינו יכולים להביא מדברי ימי התפתחות המסחר והתעשיה בארץ רוסיה, ומכלן היינו יכולים הראות, עד כמה מזיק לנו תמיד החפזון המופרז, עד כמה מורגש בחיינו העדרה של ראיה היסטורית.

אמנם יודעים אנחנו, כי הסבות שהולידו בתוכנו את המחזה המעציב הזה ונטלו ממנו את בהירות ההשקפה, נמצאת מחוצה לנו, בתנאי חיינו הקשים, מפני שהורגלנו במשך דורות רבים להיות תמיד מוכנים ומזומנים לטלטולים חדשים והיינו אנוסים לאכול גם את לחמנו הצר ככה: “מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון”, והרגל כזה נעשה ברבות הימים לטבע, וקשה לנו כעת עד למאוד להשתחרר משלטונו עלינו – את זאת ידענו, אבל מכיון שהכרנו את הסבה הראשית החותמת את התפתחותנו הטבעית אמרנו כי כל הרפואות והסגולות שבעולם לא תסירינה מעל עמנו את “מחלת החפזון” כל עוד שלא תבטל הסבה שהולידה אותה; אמרנו, כי לשוא הנה כל ההתחכמיות השונות: עם שלם יכול להיות שלם בגופו ושלם בנשמתו רק בזמן שעתותיו נתונות בידו, רק בזמן שמרגיש הוא שהוא בעצמו אדון לגורלו, וכי איננו תלוי בדעת אחרים, שבאופן היותר טוב הוא נסמך רק על רגש היושר של האחרים.

וגם זאת ידענו מראש, כי עבודה קשה מעמיס עמנו על עצמו, אם אך רוצה הוא ללכת בדרך התחיה, כי הדרך הזו אינה רפודה שושנים, וכי רבים הם להפך החתחתים והמכשולים המונחים עליה. אבל אמרנו, כי מכיון שהכיר עמנו, או יותר נכון – חלקו של עמנו השואף לתחיה, שהעבדות הולידה בתוכנו “מחלת החפזון”, צריך יהיה להכיר גם זאת, כי הדרך המוביל להתחיה אינה נעברת בחפזון ואינה נעברת על נקלה. חשבנו, כי שואפי התחיה שבנו לא יבואו בטענות ובעקיפין לאמור: ראו, כמה וכמה, “הכנסנו להעסק”, כמה וכמה הקדשנו את כחותינו, כתבנו מאמרים, שאפנו ושאפנו, ואחרי שמיטה שלמה של שנים עוד המטרה ממנו והלאה. חשבנו כזאת, מפני שדמינו, כי השאיפה לתחיה כשהיא לעצמה תרפא אותנו ממחלת החפזון. חשבנו – וטעינו. כפי הנראה עוד רב הדרך לפנינו, לא רק עד שנגיע למטרתנו הראשית, כי אם גם עד שנגיע להכרת עיקריה של השאיפה לתחיה. כפי הנראה לא על נקלה נוכל להרפא ממחלתנו הממושכה. וראו זה פלא, כי דוקא אלה הצווחים בלי הרף ובלי לאות ככרוכיא על סבל הירושה, דוקא אלה הבאים בעצותיהם המחוכמות למתוח קו על מורשת העבר ולהתחיל הכל מחדש – דוקא האנשים האלה היודעים לעדות גאון כגבורים ממש, כביכול, אינם יכולים להתיר עצמם מ“מחלת החפזון”, שבאה גם להם בירושה.

“הישוב לא עלה יפה. הקולונוסטים אינם יושבים עוד איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו כבתקופת שלמה בשעתו, לא עלתה עוד בידם ליסד במשך עשרים שנה שלמות אפילו צל של מלוכה עומדת ברשות עצמה, עוד לא עלתה בידם להעביר את ממשלת השולטן מן הארץ והנם משועבדים עוד לפקידי הרשות, והפקידים האלה, כידוע, חיים על השוחד ומקבלים וחוזרים ותובעים”…

אלה הנה טענותיהם של מוכי מחלת החפזון. הם האמינו באמת, כי לתחית עם שלם תספיק עבודה של שנים אחדות, ומכיון שנואשו מתקותם, שאינה אלא תקות פזוזים ומבוהלים, חפצים הם, כי עם שלם “ינסה את מזלו” במקום אחר.

חבל, שאי אפשר לעשות נסיונות כאלה. בטוחים אנו, כי לוא אך שמע העם בעצת המתימרים להיות מנהליו החדשים, ולוא אך הסכים “לנסות את מזלו” במקום אחר, כי אז לא היתה עוברת שמיטה אחת של שנים, ובעלי החפזון שבנו היו באים עוד הפעם בעצה חדשה לעקור את הדירה למדינה חדשה. אבל, כאמור, נסיונות כאלה עולים ביוקר גדול ובדמים מרובים ואינם נעשים באופן מלאכותי, אפילו כדי להוכיח את טעותם של בעלי החפזון.

והננו אומרים לאחוזי מחלת החפזון שבנו: אנחנו איננו מתרעמים עליכם אלא שמבקשים אנו אתכם שלא תקחו לכם גדולה לעצמיכם ולצעוק תמיד, כי האהבה הטהורה לעמכם מצאה קן לה רק בלבכם, כי רק אתם מרגישים את צרת העם וכי רק אתם משתתפים בה באמת, וכמעט שהנכם אומרים בחפזכם, כי כל האדם כוזב, מלבד, כמובן, מנין אחד של אנשים כנים ונאמנים. גם בקריאותיכם אלה ניכרים סימני מחלת החפזון.