מַרצה מאוּשר אני. בדברי כּמעט שלא נגעוּ, לא השתדלוּ לערער עליהם. חדשים אחדים רגשה הארץ על ענין האיחוּד, עיבּדנוּ תכנית מפוֹרטת. חשבנוּ שצירי הועידה ישקיעוּ את כּל כּוֹחם בּבירוּר התכנית לפרטיה – והנה לזה כּלל לא היוּ הלבבוֹת פּנוּיים.
אוּלם מרגיש אני את עצמי הפּעם לא כּמַרצה הבּא להגן על הנחוֹתיו, כּי אם כּעוֹמד לפני כּס המשפּט. יוֹתר נכוֹן, כּנידוֹן וּמוּקע לעמוּד הקלוֹן. פּה דיבּר חבר אחד שלדבריו אנוּ מקשיבים כּוּלנוּ, וחיכּינוּ לשמוֹע דברים אשר יבארוּ לנוּ, אשר יעזרוּ לנו, אשר יוֹציאוּ אוֹתנוּ מטעוּתנוּ, אם טוֹעים אנחנוּ. והנה בּא אוֹתוֹ החבר בּעל העבר הגדוֹל, בּעל המידוֹת הטוֹבוֹת, היכוֹל להפיץ אוֹר על כּל הענין ואוֹמר לנוּ כּי אנוּ טוֹחנים קמח טחוּן, ואוֹמר לנוּ כּי אנוּ זוֹרעים קנאה וּמַשֹטמה. דברים אלה היו פּסק-דין. אני, לפּחוֹת, ראיתי בּזה הוֹצאת גזר עלי, ולא על חטאַי היוֹם, כּי אם על כּל עבוֹדתי בּארץ-ישֹראל. אחרי זה אין לי לקווֹת לבירוּר עיוּני. אני בּעצמי שקוּע יוֹתר בּשאלה: אם אשמים אנחנוּ וּבמה?
היוּ ימים שלא הייתי בּעיניכם איש פּסוּל. איש מלחמה אני מנעוּרי. אני וחברי התנגדנוּ תמיד לשעבּוּד למלים, לצוּרוֹת-חיים חנוּטוֹת. ואזי, כשהמגינים על המצב הקיים היוּ מתנגדיכם – לא היינוּ בּעיניכם זוֹרעי ריב וּמַשֹטמה. והנה נהפּכנוּ כּוּלנוּ, עוֹבדי ההסתדרוּת, לוֹחמי אחדוּת-הפּוֹעלים כּל השנים, לאנשי-מדָנים. מדוּע? יען כּי אין אנוּ מסכּימים לכם? השקענוּ בּתנוּעת-האיחוּד את מירב שאיפוֹתינוּ ואת כּל כּוֹחוֹתינוּ. השתתפתי והייתי נוֹכח בּשוּרה של הרצאוֹת, אסיפוֹת ושֹיחוֹת לבירוּר הענין. ובכל מקוֹם היה רעיוֹן-האיחוּד למקים אח נגד אח.
אני רוֹצה להזכּיר דבר אחד. אנחנוּ רוֹדפי השֹררה וּמפיצי המדנים הזמַנוּ קוֹדם כּל את המפלגוֹת להיוָעץ.
אוֹמרים לנוּ, כּי אנוּ רוֹצים להקדים בּאיחוּדנוּ את החיים. כּי החיים צריכים לבוֹא וּלהוֹכיח. מאימתי התחילוּ אנשי “הפּוֹעל הצעיר” להשתמש בּטֶרמינים כּאלה. פּרַזה זוֹ היתה לפנים נחלת חוּג אחר לגמרי. אנשי “הפּוֹעל הצעיר” חשבוּ תמיד את עצמם לחלוּצים, ההוֹלכים לפני החיים. אבל אם לחיים אתם שוֹאלים, הרינוּ אוֹמרים: כּבר בּאוּ החיים והוֹכיחוּ! האנשים שעבדוּ בּהסתדרוּת כּבר נלאוּ, אין הם יכוֹלים לעבוֹד כּכה יוֹתר. 28 צירים בּלתי מפלגתיים, 19 צירים של “פּוֹעלי-ציוֹן” רוֹצים בּאיחוּד. וּבמה אנוּ עוֹסקים? לא בּשאלת האיחוּד, כּי אם בּזכוּת-הוֶטוֹ. הרצוֹן לאיחוּד זהוּ רצוֹן הציבּוּר, רצוֹן הרוֹב הגדוֹל – ואוּלי גם רצוֹנכם אתם בּעוֹמק לבּכם – והרצוֹן הזה רוֹצה לגבוֹר על זכוּת הוטוֹ. ולזה אתם קוֹראים אוֹנס וּכפיה.
על יסוֹד של אוֹנס אי אפשר לחיוֹת, ואי אפשר לבנוֹת שוּם חיים חברתיים בּריאים. וְהַאֲשָמָה בּאוֹנס היא האשמה כּבדה מאד. השאלה היא מי אוֹנס את מי: ציבּוּר הפּוֹעלים את “הפּוֹעל הצעיר” אוֹ להיפך.
אין שוּם רוֹב יכוֹל להטיל דעוֹת. אבל אין פּה כּלל ענין של דעוֹת. האם אנוּ גוֹזרים על חוֹפש-המחשבה? האם נפריע בּעד קבוּצה הבּאה וּמסתדרת על יסוֹד קשר פּנימי מיוּחד, על יסוֹד יחסי חיים וָנפש מיוּחדים? אבל אין אנוּ יכוֹלים להסכּים, כּי חיי-הציבּוּר של קהילת העוֹבדים ישָארוּ בּלתי-מסוּדרים, כּל זמן שאיזה מיעוּט לא ירצה בּסידוּרם.
אנוּ שוֹאלים, איפה הוּא הבּסיס המוּסרי להתבּדלוּת? אוֹמרים לנוּ, הבּסיס המוּסרי הוּא שאנחנוּ מאמינים בּכוֹחוֹת עצמנוּ. אני נזכּר בּ“בני משה” 1 של אחד- העם. ההחליטוּ גם הם, מתוֹך אמוּנתם בּכוֹחוֹת עצמם, בּבחירוּתם העילָאית, כּי אין להם חלק בּהסתדרוּת הציוֹנית הכּללית? ועוֹד בּימים ההם וּביניהם היה מי שטען: האם מתאַחדים בּני-אדם רק משוּם שהם אנשים טוֹבים? אתה אדם הגוּן, הבה נתאַחד! הפּעוּלה המיוּחדה, אשר אין לאחרים חלק בּה, היכן היא?
אנוּ בּוֹחרים לנוּ חזית קשה מאד, חזית שבּה ניפּגש עם הרבּה עַם-הארצוֹת, עם הרבּה זרוּת, עם הרבּה הֶרגלי-חינוּך המתנגדים לנוּ ולעבוֹדתנוּ. ואנוּ רוֹאים בּזה את חוֹבתנוּ, חוֹבת כּוּלנוּ. אתם מוֹצאים לנחוּץ לפרוֹש מאִתנוּ. אני לא השתתפתי בּאסיפת “פּוֹעלי-ציוֹן” האחרוֹנה, אוֹתה האסיפה הפּתוּחה ששפּרינצק הצטער, על שֶלְ“הפּוֹעל הצעיר”, הסוֹגר את דלתוֹתיו, לא היה בּה כַּתָּב, בּכדי להוֹקיענה. אבל לבּי היה אִתם, עם אנשי “פּוֹעלי-ציוֹן”. בּשעה זוֹ מילאוּ הם את החוֹבה ההיסטוֹרית הגדוֹלה.
לא חשוּב, שֶפּה תישָמענה התחכּמוּיוֹת אוֹ ניצוּחים, כּי אם שֶפּה יעשֹה הדבר הנכוֹן: איחוּד כּוֹחוֹת העוֹבדים. ואתם, המבקרים אוֹתנוּ, יוֹדעים לאמוֹר לנוּ רק דבר אחד: איש לאוֹהליך ישֹראל! הזוֹהי המלה הדרוּשה לנוּ כּיוֹם?
אתם חוֹזים בּנוּ מראש את נקמתכם. אתם אוֹמרים לנוּ: “טוֹב, התאחדוּ, אם רצוֹנכם בּכך, אבל האיחוּד הלא לא יצליח, ואנחנוּ נבוֹא אחרי כן ונתבּעכם לאיחוּד חדש”. לשֹים את שאיפתנוּ ואַל, להפוֹך את האיחוּד לדבר של “צד”, של קנאה, ואחרי כן לתקוֹע: איחוּד חדש – נקמה כּזאת עוֹד לא בּרא השֹטן.
אני מציין בּדאבוֹן-לב, כּי אלה החברים של “הפּוֹעל הצעיר” שלפנים עבדנוּ יחד, והיוּ יחד אתנוּ בּבוֹני אחדוּת-הפּוֹעלים – היתה רוּח אחרת אתם זה שנים אחדוֹת. הרוּח המיוּחדת השוֹלטת בּ“הפּוֹעל הצעיר”, החשש להתרחבוּת ההסתדרוּת והשפּעתה – תקפוּ אוֹתם.
ההצעה שאתם מכניסים הצעת הפֶדרציה, אינה מעלה כּי אם מוֹרידה. פּדרציה יש לה מקוֹם בּין מדינוֹת שוֹנוֹת, בּין ציבּוּרים חיים לחוּד. לפדרציה יש מקוֹם בּיחסים שבּינינוּ וּבין הסתדרוּת של חוּץ. שקוֹלניק הציע כּעין משפט בּין-לאוּמי בּין המפלגוֹת. אבל אנוּ רוֹצים בּפירוּק ההזדיינוּת.
מה עוֹשֹה אסיפתנוּ? היא עוֹמדת וּמדבּרת תחנוּנים: אל תיפּרדוּ מאִתנוּ.
אין אנוּ רוֹצים לבנוֹת מפלגה – לשם זה יש לנוּ, לרוֹצים בּאיחוּד, די כּוֹח גם מבּלעדיכם. אין אנוּ רוֹצים בּשוּם שלילה של זכוּת-המיעוּט. איננוּ יוֹדעים איזה מיעוּטים יהיוּ בּתוֹך התאַחדוּתנוּ, מי יהיה בּתוֹך המיעוּט. אנוּ רוֹצים רק אחת, כּּי בּית-העבוֹדה יבָּנה. אנוּ חוֹשבים את קיוּם המפלגוֹת בּקרבּנוּ לרַע מוּחלט. אנוּ רוֹצים בּסידוּר קהילת-העוֹבדים, וּבזה הוּא הקוֹשי. מבּלי השתתפוּת חלק קטן קשה לבנוֹת את בּנין הכּלל. אבל קל מאד לחלק קטן להפריע את בּנין הכּלל, שהכּלל רוֹצה בּוֹ. בּארץ-ישֹראל עֵדים אנוּ לחזיוֹנוֹת כּאלה. מפריעים לסדר את ועד העיר בּירוּשלים, מפריעים לסדר את התאחדוּת המוֹשבוֹת בּגליל, כּל רצוֹן של בּנין נפגש בּאוֹפּוֹזיציה. וּבשביל כּך כּל אוֹפּוֹזיציה היא חזקה למדי. הרוֹצים אתם למלא את התפקיד הזה בּינינוּ?
אוֹמרים כּי איחוּדנוּ הוּא מפלגתי, יען כּי הוּא מיוּסד על “דעוֹת”. אבל אי-מפלגתיוּת אינה אוֹמרת חוֹסר-דעה. כּל סידוּר של כּל קהילה יש לוֹ בּיסוֹדוֹ הנחוֹת עיקריוֹת, גם לסידוּר הקהילה היפוֹאית. הסידוּר הוּא כּללי, בּלתי-מפלגתי, כּשהוּא שוֹאף לאיחוּד הכּלל, וּכשהוּא מתבּסס על דעוֹת, שעל יסוֹדן יכוֹל הכּלל להתאַחד.
כּנסת-העבוֹדה אינה אפשרית בּלי רעיוֹן מרכּזי. והרעיוֹן המרכּזי של כּנסת-העבוֹדה ישנוֹ והוּא משוּתף לכוּלנוּ – יצירת חברת-העבוֹדה העברית העתידה, בּאיזוֹ מלים שלא יבוּטא.
אני, למשל, מאמין בּכּנסת-ישֹראל, אפילוּ בּ“פּוֹליטיקה של כּלל-ישֹראל”. יש עמים אשר לפי מצבם המיוּחד, נעשֹה הגוֹרם הלאוּמי למרכּז חייהם. כּך כּיוֹם מצבה של בּלגיה. אבל יש תקוּפוֹת בּהיסטוֹריה אשר התוֹכן הסוֹציאלי נעשֹה למרכּז חייו של הלאוֹם כּוּלוֹ. עם כּזה הוּא עמנוּ, תקוּפה כּזוֹ היא תקוּפתנוּ.
אנוּ התחלנוּ בּדבר קשה. קשי הדבר הוּא בּעיקר לא בּוֹ בעצמוֹ, כּי אם בּהתנגדוּתכם וּבּאויר אשר אתם מקיפים את הדבר. אנחנוּ מלאים ספיקוֹת וחששוֹת. אוּלי אין אנוּ הראוּיים לאַחד? יוֹדעים אנוּ את חוּלשוֹתינוּ ורפיוֹננוּ. אפשר שמפּנינוּ סוֹבל הדבר. כּוֹרעים אנוּ תחת המשֹא. ויוֹדעים כּי אחריוּת כּבדה קיבּלנוּ עלינוּ. שלם ישלם המַבעיר את הבּעירה. ואחרי כּל האשמוֹת אשר אנוּ שוֹמעים, יוֹדעים אנוּ, כּי בּזה אין אנוּ אשמים. פּירוּד וּמַשֹטמה לא זרענוּ. אנוּ רק מילאנוּ את החוֹבה, לא השתמטנוּ מגוֹרלנוּ.
ההתאחדוּת אינה ענין של רצוֹן רע ושל יצר-הרע של יחידים. זהוּ צמח חי. וכוֹחוֹתיו גדֵלים מיוֹם ליוֹם. הרצוֹן הזה חי בּכוּלנוּ, והוּא הפּוֹעל גם בּנוּ. בּגלל המכשוֹלים שפּגשנוּ אי אפשר להסתלק מן הרעיוֹן אשר אנוּ מאמינים כּי הוּא צוֹדק, כּי הוּא הגוֹאל. אפשר שפּעוּלתנוּ תהיה לקוּיה, כּי ידינוּ תרפּינה, כּי אנוּ לא נצליח. אבל הדבר כּבר גדל מאִתנוּ. אנוּ נמשיך לפי כּוֹחוֹתינוּ. ואם לא אנחנוּ – אחרים ימשיכוּ אחרינוּ.
אדר א' תרע"ט.
-
אגוּדת–סתרים של אישים חוֹבבי–ציוֹן, אשר נוֹסדה על ידי אחד–העם בּשנת 1889, למטרת חינוּך העם והכשרתוֹ הרוּחנית לתחיה בּארץ–ישׂראל. לאגוּדה זוֹ השתייכוּ רוֹב עסקני חוֹבבי–ציוֹן והישוּב בּשעתם. ראה: אחד–העם – “על פּרשת דרכים”, חלק ד', עמוּד קצ“ו: ”נסיוֹן שלא הצליח“; ש. טשרנוֹביץ – ”בּני משה וּתקוּפתם". ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.