האינטליגנציה הצעירה לאן? / א. ש. שטיין

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

(מתוך “דבר” – 3 ביוני 1955)

הסטודנט היהודי מלפני דור, בין שבא כאקסטרן מספסל הישיבה, בין שבא לאוניברסיטה בדרך הרגילה, קנה תורתו בחירוף-נפש ובצימאון-דעת ותמיד נמנה עם השכבה התוססת והמתסיסה, הפורה והמפרה ביותר בעמנו. אין לך תנועה לאומית וחברתית, יהודית ולא-יהודית, שלא הרווה אותה בכישרונו ובאון עלומיו. מה טיבו ומה דמותו של מחנה הסטודנטים היהודי כיום, שמניינם מאות אלפים בכל אוניברסיטאות תבל?

שאלה זו רבים מעיתוני היהודים בעולם, וביחוד בישוּבים החדשים, אינם פוסקים להפוך בה. היא מטרידה ומדאיגה מבחינות רבות. גם מבחינת המשכָם הרוחני, לפי שהדור הקודם של האינטליגנציה ועסקנוּת הציבור מידלדלת והולכת בדרך הטבע. מי יירש מקומה ותפקידה, הן בעיצוּב חיי היהודים במקומות מגוריהם הן בזיקתם וקשריהם עם כלל ישראל וארצו?

במכסיקו היהודית, הקטנה והרחוקה, שהיא אחד היישובים העירוניים ביותר פרסם לא מזמן סלומון קאהאן, עסקן ותיק, שורה של מכתבים גלוּיים אל ועד הקהילות שם – מכתבי-אזעקה לגורלה הלאוּמי של האינטליגנציה האקדמית הצעירה המתכחשת לעמה והשוקעת ביוון הקרייריזם האנוכיי. אם יש התבוללות לאומית ואדישות ציבורית, הרי הסטודנטים היהודים, בני הדור שכבר היו פטוּרים מחבלי הקליטה וההסתגלוּת של הוריהם המהגרים – הם חלוּציה.

משאלים רבים שנערכו באוניברסיטאות אמריקה הוכיחו אף הם, מה הרחיק הסטודנט היהודי מביתו ומה עז חפצו להידמות לחברו הלא-יהודי.

למסקנות דומות הגיעו המשתתפים בסימפוזיון שנערך זה מקרוב בארגנטינה, המונה 12 אלף סטודנטים יהודים בשבע אוניברסיטאות (מהם כ-600 מאורגנים ב“מרכז הציוני” – “קוּס”): טמיעה לשונית, אדישות לענייני הלאום, לדת, פרופסיונאליזם אקדמאי צר-אופק, שאפתנוּת אנוכיית. דמותו של הסטודנט היהודי – מסכם אחד העתונאים הותיקים והבקיאים א. מונק – היא:

“מתבולל מפאת עם-הארצוּת, עתים מהפכן אוניברסאליסטי, ועל הרוב משכיל פרופסיונאלי ותמיד בורגני חסר-דאגה…”.

ועתונאי אחר (מ. שנדריי ב“יידישע צייטונג”), אף הוא קרוב להערכה זו, אף-על-פי-כן אין הוא אומר נואש:

“הסימפוזיון הוכיח, כי היהדות לאינטליגנציה האקדמאית הצעירה אינה הכרח, אלא מעין חרדה סתומה ואף זו כוח רב גנוּז בה. אכן, מחובתנו לסייע בכל הדרכים לנוער האקדמאי שלנו, ובכלל זה להשיב על השאלה: יהדות, ציונות – מה משמעוּתן כיום בשבילנו, יהודי התפוצות?”

לצערנו, קוראים אנו לא אחת על ציבוריף סטודנטים ישראליים באוניברסיטאות אמריקה ואירופה, המתרחקים מחבריהם היהודים ומבני עמם. באחרונה עמד על כך בהרחבה “גואיש כרוניקל” בכתבה על 300 הסטודנטים הישראליים בבריטניה, והדבר אף צוּיָן במיוחד בועידה של הסטודנטים היהודים בבריטניה. העתון מונה בהם, בין היתר, התנשאות ובלשונו: They always consider themselves superior…

זכורני, אחת התביעות הציוניות של המנוח יוסף שפרינצק היתה – פעולה מתמדת, ברמה אינטלקטואלית ויהודית גבוהה – בקרב האינטליגנציה היהודית האקדמית לשם כיבוּשה לעמנו, לתרבותנו, לישראל.

אות-כבוד למוסד השכלה יהודי בבוליביה

זו הפעם הראשונה העניק הסינט של בוליביה למוסד השכלה יהודי גבוה, הקרוי “אוניברסיטה יהודית”, את אות הכבוד הגבוה ביותר – “נשר האַנדים”. במוסד זה שלשון ההוראה בו ספרדית, משתלמים 400 סטודנטים, מהם רבע לא-יהודים. בראשו עומד ראַביי ג. פרידלנדר, מזכיר הועד המרכזי ליהודי בוליביה.

המחזה האנטישמי של ברטולד ברכט

בפרנקפורט יצאו לאור, בעשרה כרכים, מחזותיו של הדרמטורג הגרמני הנודע ברטולד ברכט, שמת זה מקרוב. באסוּפה זו של יצירותיו של המחזאי הקומוניסטי הוותיק (שגם הבמה הישראלית העלתה מהן) – כלולה גם יצירה ספוגה רעל שנאת ישראל מתועבת.

הוא כתבהּ בשנת 1935, שנתיים לאחר עלייתו של צורר הדמים לשלטון, ועיקרה בהנחה על הברית בין היטלר ימ"ש לבין… הקפיטאליסטים היהודים לדיכוּי הפרולטריון העולמי! היהודי די מזוהה בה כטפיל ומנצל…

לא נעלמה מברכט המרטירולוגיה היהודית, השחיטות והטביחות במיליונים יהודים חפים מפשע שבני עמו רצחו אותם במשך שנים תמימות, ללא הבדל השקפה ומעמד, ואף-על-פי-כן כלל את המחזה שלו גם בכתביו המקוּבצים, המוּפצים ברחבי העולם הדובר גרמנית, לאחר המלחמה.

הדראמה מתיימרת להיות אקטואלית – מארכסיסטית, ובצדק העירו, שניכר בו רישומו של מאמר-הנעורים הידוע של מארכס, בו הוא טוען ששחרוּר היהודים והעולם יבוא לאחר… שחרורם מרוח היהדות, שהיא, לדעתו, האנוֹכיוּת והבצע. ואולם, אמת היא, שמאמר זה שימש השראה וצידוק, ביודעין ובלא-יודעין, לגילויים רבים של שנאת-ישראל.

ישוב יהודי מעבר ל“הרי חושך”

באיחור מה בא לידינו ספר תולדותיו של הישוב היהודי הנידח, הרחוק, השוכן מעבר להרי האַנדים, בצ’ילה שפירושה בלשון האינדיאנים “סוף העולם”.

אפשר שבהשפעת החורבן באירופה חרדים ישובי היהודים באמריקה הלטינית לחקר תולדותיהם, והלא הם יישובים צעירים – והקיבוץ היהודי המאורגן בצ’ילה מונה 50 שנה, בערך. ודאי, היאחזותם של היהודים כאן קדומה הרבה יותר, וראשיתה בימי הכיבוש הספרדי והפורטוגזי, כאשר האינקביזיציה השתוללה ברחבי היבשת. אולם, במאמרו “דם יהודי ביסודות האתניים של האוכלוסיה בצ’ילה”, קובע המחבר משה שנדריי, שראשיתו של הישוב החדש הוא בשנת 1906, עם מניין המתפללים הראשון, או ב-1909 עם ייסוד הגרעין הראשון לקהילה. להלן הוא מספר, שרבים מבני השכבות העליונות בעם המדינה דמם של אנוסים זורם בהם ועד היום רווחים בקרבם מנהגים של יהודים וזכרונות מעוּרפלים על מוצאם. ולא אחת מתעורר הזיק היהודי שכמו דעך…

הגל השני של מהגרים יהודים נתגלגל לכאן בשנות השמונים (של המאה הי"ט –דבמ), שנות הפרעות ברוסיה, מהם שלא נקלטו בשעתו בארגנטינה. עם בואם נתעוררה השנאה הקתולית הקדומה. כינויו של היהודי היה “כּוּדיאוֹ”, או “רוּסו” (מקביל ל“מוסקוב” בפי הערבים), ועוד בתחילת המאה (העשרים – דבמ) נערכו שם חגיגות-עם ותהלוכות והפגנות נגד יהודה איש קריות… מהגרים אלה לא נאחזו, כנראה, במקום, ורק בשנת 1906 אנו מוצאים בבירה סנטיאגו, 50–40 משפחות של יהודים, וב-1909 ארגונים וחברות – ולא רק למטרות דת כמניין-תפילה וחברה-קדישא. הישוב גדל והִכּה שורש, ממלא תפקיד נכבד בהתפתחותה הכלכלית של המדינה, ומניינו כיום 30 אלף נפש. ומתפתחים חיי ציבור עירוניים. ב-1919, נערכו הכינוסים היהודיים והציוניים הארציים הראשונים בצ’ילה.

ההתרחשויות המרכזיות בחיי העם היהודי טבעו רישוּמן בישוב רחוק ונידח זה, והדבר חל על האשכנזים והספרדים כאחד. הם מאוחדים במפעלי החינוך, במוסדות הסעד, באירגוני הנוער וכמובן בעזרה לישראל. נקודה רחוקה במפת הפזוּרה, הניזונה בקשריה עם כלל ישראל ובגעגועיה למדינת ישראל, שלא נטמעה, ואף-על-פי-כן חרדתה לבנות ולבנים המתבגרים – גוברת והולכת… והיא, כמובן, חרדה כללית לישובים יהודים רבים.

שתילי תורה באדמת אמריקה

בעיתונים שונים מעבר לים צוּיין זה מקרוב יוֹבל צנוע – להרב ד“ר שמואל בלקין, נשיאו של הגדול במוסדות התורה והיהדות בעולם הישיבה-אוניברסיטה ע”ש יצחק אלחנן בניו-יורק.

גדול ובָקִי בכל חדרי התורה וחכמת העמים, גדל ונתעצם המוסד בנשיאותוֹ והשפעתו ניכרת בתחומי המדע היהודי והכללי. בלקין גדל בעיירה ליטאית קטנה ונתחנך בישיבה הנודעת של “החפץ חיים” בראַדין, ונצטרפו בו בקיאות וחריפות. באחד ממחקריו האחרונים בהוצאת הישיבה-אוניברסיטה, הוא מבקש להוכיח את השוני בין אורח המחקר היהודי (“הפילוסופיה של המטרה”) לבין אורח המחקר הלא-יהודי (“הפילוסופיה של הסיבה”) – ולא כאן המקום להרחיב את הדיבור. כארבעת אלפים תלמידים לומדים במוסד ההשכלה רב-המעלה הזה.

מקום מכובד ביהדות התורנית באמריקה נודע גם לישיבת לייקוּד, היא הישיבה המפורסמת לשעבר מן העיירה קלֶצְק (לפני מהפכת אוקטובר – סלוּצק), ובראשה הרב אהרן קוטלר חתנו של הגאון ר' איסר זלמן מלצר ז"ל (ראש הישיבה הירושלמי לשעבר) – אולי גדול גאוני התורה בימינו, שהיגר עם ישיבתו לאמריקה בתקופת השואה (ענף שני של הישיבה השתכן ברחובות – “ישיבת הדרום”).

שתילי התורה שגדלו באדמת פולין וליטא – נתעצמו מאוד בזמן האחרון באמריקה.

יהדות הודו בשעה זו

“וורלד ג’וּרי” – בטאונו האנגלי של הקונגרס היהודי העולמי – מפרסם סקירה “מעודכנת” על מעמדה של יהדות הודו בשעה זו.

מניינה – 21 אלף נפש, והיא מחולקת לשלוש עדות: “בני ישראל”, אשר יש סבורים שהם מגולי הבית הראשון; עולי הרגל הראשונים שלהם באו לירושלים בשנות השמונים (מאה י"ט –דבמ). מעניין, שהיו בין המוזמנים על ידי הרצל לקונגרס הציוני הראשון; בית-הכנסת הראשון שלהם “שערי רחמים” נוסד ב-1780. עדה מפותחת שהעמידה אינטליגנציה חשובה בשדה הרפואה, המשפט, החינוך, שירותי המדינה והצבא, הקימה מוסדות ואת בית-הספר כדורי (400 תלמיד) בבומביי.

העדה השניה הם יוצאי בבל, מניינם כארבעת אלפים נפש. רובם באו להודו בעקבותיו של דוד ששון שהתיישב בבומביי ב-1832, לאחר שנמלט מרדיפות הערבים. גדוֹלה תרומתו של בית ששון להתפתחותה של הודו ולקשרי-המסחר שלה עם המזרח הרחוק והקרוב. ששון הצטיין בהקמת מפעלי כלכלה ענקיים (טכסטיל), מוסדות תרבות (בתי-ספר ומכון חקר), ומפעלי צדקה וחסד (בתי חולים) ועוד. וכמשפחת ששון בבומביי, כן משפחת אליאס בקלקוּטה.

חלק מיהודי עיראק המשיכו נדודיהם לבורמה, סינגפור, הונג-קונג, אינדונזיה, שאנחאי ויפן, הניחו יסודות לקהילות קטנות ולמוסדות יהודיים.

העדה השלישית בקרב יהודי הודו יושבת בדרומה, במאַלאַבּאַר, מונה כאלפיים נפש, עדה קדומה ומרכזה ב“עיר היהודים” קוצ’ין – בבית הכנסת במקום שרדה תעודה (שיר) של נוסע מהמאה הי"ד, רבנו נסים מספרד, על ביקורו במקום.

הקבוצה הרביעית בקרב יהודי הודו הם יוצאי אירופה, שנתגלגלו לכאן לאחר 1933, ורובם יצאו לאמריקה, בריטניה וישראל.

שלוש העדות של יהודי הודו מדברות בלשונות שונות, אולם קשריהן – המתהדקים בזמן האחרון – מקיימים הם בהינדוסטאנית ואנגלית. עתה עומדים להקים ועד משותף, מעין איגוד הקהילות. מאז ומתמיד שררו יחסים תקינים ביניהם לבין עם הארץ, ושמרו במשך דורות רבים על מסוֹרוֹתיהֶם ומנהגי אבותיהם.

כחמשת אלפים מיהודי הודו השתקעו בארץ. חלק ניכר מהם בישובי עובדים בנגב, בפרוזדור ירושלים (תעוז), ליד זיכרון יעקב וביסוד המעלה ב'.