הבתים בקאייהוגא עשויים עץ, שתי קומות לבית, וגגותיהם משופעים. לפני כל בית חלקת עשב, ולצדו, – שביל-רכב, הוא דרך-כניסה למכוניות, מוליך אל גאראג' קטן. שתי משפּחות, שתי משפּחות לבית, אחת בקומה הראשונה, ואחת בשניה. אני דרתי למטה.
יום חורף אחד באו הילדים מבית הספר, ובפיהם חדשה: כלב גדול בחצר שלנו, ואין הוא רוצה ללכת!
יצאתי וראיתי כלב ענקי, מאותם החומים אשר טלאי-לובן להם על גבם ומאחורי אזניהם, רובץ מקופל, ראשו על ירכו, על רציף-הביטון המוגלד כפור. עיניו לבנות, פקוחות לרווחה, עם אישונים חומים מורחבים – מביעות ייסורים. גערנו בו שילך – ולא זז. ילדי-שכנים זרקו בו גלידי-קרח שתלשו מן הגדרות – ולא שם לב. זרקנו לו לחם – ולא נענה. הבנתי שחולה הוא.
אילו הייתי אחד קדוש כבודהא או פראנציסקו, כי אז הייתי מכניס את הכלב אל ביתי, מחממו בחיקי, משקהו ומיטיב עמדו. חייכם שלא הייתי ניזוק. ואולם רחוק אני מהיות קדוש, ודאגתי קודם כל לעצמי ולילדי. וטלפנתי לאגודת צער-בעלי-חיים שיבואו ויקחו אותו. אמרו לי מן האגודה: “קשרהו עד שנבוא”. אמרתי: “איני יודע כיצד קושרים כלב גדול וחולה”. אמרו: “אם אין אתה קושר אותו, מה תועלת שנבוא? הן בינתים ילך לו”. מאנו לציית לי. טלפנתי למשטרה. לאחר רגעים אחדים באה מכוניה עם שני שוטרים ועמדה בשביל-הרכב. השוטרים שאלו אותי לפרטים: מתי נכנס הכלב אל החצר? של מי הוא הכלב? ואמרתי להם מה אני יודע ומה אינני יודע. אף נזפו בי שלא הודעתי להם מיד על הכלב החולה.
יצאו השוטרים אל החצר, ענקיים, גבוהים, לבושי-שרד. ידעתי באותו רגע כי מלאכים הם. מאי משמע מלאכים? אין להם אנושיות, אין להם עצמיות, לא חמלה, לא מחשבה, רק עושי שליחות הם, מקיימי-גזירה בקפּדנות, בשלמות. עד שקראתי אותם, היה הכלב ברשותי. עכשיו שקראתי אותם, שוב איני יכול להפסיקם, אפילו אילו רציתי בכך. הוציא אחד מהם מין שוט ארוך, סיבב אותו בתנועה מהירה על גוו של הכלב, והכלב עמד זקוף על שתי רגליו, גבוה מאוד, גבוה כמעט כשוטרים עצמם. נקשר השוט בלולאה מסביב לצוארו, והשוטרים סחבוהו אל תוך המכוניה. זו נסגרה, ונסעה. מקום שבו רבץ הכלב, נמס שם הכפור, ועמדה שלולית קטנה ושחורה על הרציף.
ונצטערתי על מה שעשיתי. לא מפּני שהכלב הולך למיתה בידי השוטרים. בין כך וכך היה נוטה למות. אלא על מה נצטערתי? על שהחרידוהו ממקומו. הנה כבר השלים הכלב עם המות, וביקש לו מקום-מנוחה. הוא נדד מחצר אל חצר. ביתי הוא האחרון ברחוב, כי אחריו יש גדר-ברזל גבוהה של בית-ספר. נכנס אל חצר-ביתי, בחר לו פינה על ידי הגאראג', כרע ואמר: “אין עוד לאן ללכת. כאן אמות. זרקו בי אבנים, זרקו בי לחם – אחת היא לי. לא אָזוז. כלום איני רוצה אלא לגווע פה”.
באו השוטרים, ועל כרחו הזיזוהו, הקימוהו על רגליו. אפילו למות במנוחה לא ניתן לו.
בכל מלוא-הרחוב, בכל רוחב השמים המעוננים ממעל, בכל שטח העיר הגדולה, לא היה מי שיחרד ויחוס על נפש אומללה גוועת. לא אני, ולא השכנים, ולא הילדים.
תאמר: הכל הפקר? נפש ופגעיה, ואין השגחה, ואין סדר בעולם? אך לא כן. לפחות, ישנו הסדר של המשטרה, אשר מכיוון שהוא נמצא, מטבעו של עולם הוא. הכלב היה מוכרח להיכנע לסדר לא-לו, לדין ותקנה שלא להנאתו נעשו.
ותו לא? – ישנו גם הסדר של מראה-עיני. הגאראג', החצר, הבית, הרחוב כולו על שורות בתיו משופעי הגג, והשקמות הערומות, המוגלדות לפניהם, – מתרכזים איך שהוא בכדורי עיני ומהווים בהם תמונה אחת, אירגון אחד, משטר אחד. והלא דבר הוא.
האירגון הראשון – של החוק והמשטרה – אין לו חמלה ואחריות על נפש הכלב. המשטר השני – של העולם הנגלה לעיני על שמיו האפורים והמכוניות השחורות הזוחלות בשלג מתחת – גם זה עיוור הוא מבחינה מוסרית. ואולם העובדה שישנו אירגון וישנו משטר, מעוררת תקווה כהה. אולי מצע והכנה הם למשטר שלישי – משטר של אחריות הדדית ואהבה הדדית בין כל היצורים, של ריכוז כל העולם כמו עין אחת על כל פרט ופרט שבו – משטר של ימות המשיח?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.