הֶרברט סְפֶּנְסֶר אומר בספרו ע“ד תורת-החיים כדברים האלה (הנני מביא את הדברים בהעתקם מהמקור האנגלי, חלק שני עמ' 153): “פה הוא המקום הראוי לצַיֵּן את העובדה, כי החלק היותר גדול ממה שאנו קוראים בעולם הגופים בשם יופי, הוא תלוי באיזה אופן שיהיה ביחסי המינים. והדבר הזה הוא אמת לא רק בנוגע לצבעיהם וריחותיהם של הפרחים, כי אם גם בנוגע לנוצותיהן הנחמדות ולשירתן של הצפרים, אשר גם שניהן הן, לפי דעת דַרְוִין, תולדות ההזדַוְגוּת הטבעית; ויש לשער, כי זאת היא גם סבת הצבעים הנוצצים של השרצים. נפלא הוא הדבר בזה, כי אותן הסגלות אשר נולדו לרגלי היותן מועילות להולדת זרע טוב, ואשר הגופים המצוינים בהן נמשכים זה אל זה ומזדַוְגים זה עם זה, – כי אותן הסגולות עצמן תראינה גם בעיני כלנו כהיותר יפות, ואשר בלעדן לא יהיה להיערות והשדות אף החצי מאותו הקסם שיש להם בעינינו כיום. ראוי הוא לחקור באיזו מדרגה התפתח בדרך זה המושג ע”ד יופי האדם. הדעה הנשמעת יום יום, כי יסוד היופי הנובע מיחסי המינים הוא השליט גם בילדי השירה והזמרה, בחזיונות-הבמה, בספורים ובפיוט, – הדעה הזאת מקבלת ערך חדש, בשעה שאנחנו מתבוננים אל החִבור הזה בקרב החיות, העופות והשרצים”.

בשורות המעטות האלה, שהבאתי אותן בסגנונן הכבֵד, נכללת כל תורת-היופי הטבעית.

רוח האדם, גם רוח ההמון בכלל, יתרגל מעט מעט לחשוב כל מחשבותיו על פי תורת ההשתלשלות, כלומר: אותה התורה המלמדת אותנו לראות בכל חזיון רק פרק או חלק קטן אחד מהתפתחותו; החלק הזה, כשאנו מתבוננים אליו לבדו, איננו מובן לנו והננו נוטים לראות בו סודות וחידות, אבל הוא מתבאר ומתברר על ידי העבר שלו, על ידי דרך התפתחותו הקודמת. כשתגיע המחשבה האנושית למדרגה זו, אז תבין כי כל ההשקפות והבאורים והפרושים אשר תשמיע כיום תורת-היופי מעל הקתדרות של בתי מדרשי הרשות, אינם אלא שיחות בטלות, מלאות הבלים המעוררים רק שחוק.

עד העת האחרונה היתה חכמת הנפש רחוקה במחשבותיה מתורת ההתפתחות, היא התבוננה אל חזיונות חיי הנפש בצורתם של היום, ותבקש להשיגם, מבלי לשאול, איך נתהווְ, מה הוא הדרך אשר בו עברו מראשית צמיחתם בהיותם פשוטים ויסודיים עד אשר השתלמו בצורתם המורכבת עתה, מבלי לשאול איזו חלקים מהם הנם שרידים ההולכים וּמִתְנַוְּנִים, הולכים ומתים, ואיזו מהם מלאים לשד חיים חדשים, כח ולֵחַ.

גם עמנואל קַנט, בדברו על המאמרות ( Kategorien ), יחדל מהיות חוקר החושב מחשבות חריפות ובהירות כדרכו תמיד, והוא מדבר בשפת רזים, כי המאמרות הם צורותיה של המחשבה האנושית המעידות על יסוד רוחני שהוא למעלה מן האדם ומחוצה לו. בשפה יותר פשוטה וברורה יהיה פרושם של הדברים האחרונים כך: צורות המחשבה האנושית, כמו הזמן, המקום והסִּבִּיוּת ( Ursächlichkeit ), אינן מיוסדות על הנסיון, כלומר: הרגשת החושים של היחיד, כי אם הוא יביאן בהִוָּלדו מוכנות לעולמו מאיזה עולם אחר אשר מחוצה לו. וזאת יאמר קנט אחרי אשר כבר קדמהו דוד הומה ( Hume ) בבאורו אשר מצא להסברת, אם לא כל, הנה, לכל הפחות, אחד המאמרות האלה: הסִּבִּיוּת. זאת האחרונה נולדה על ברכי הנסיון של יום יום. האדם ראה יום יום כי החזיונות הולכים ובאים איש אחרי רעהו, זה אחר זה, ומעט מעט התרגל רוחו להאמין כי שלשלת החזיונות בלתי נפסקת וכרוכים ואחוזים הם זה בעקב זה ואיזה כח פנימי מאַחֵד ומקשר אותם. מה שנוגע לציורי דמיוננו ע"ד המקום, הנה הראו והוכיחו החכמים הבאים אחרי קנט – ביחוד החוקרים בֶּן, סְפֶּנסר ומִיל, – כי ציורי המקום במוחנו הם תולדות הרגשות תנועתנו אנו, המובלות לידיעתנו על ידי חוט-הַשְּׁרירים ( Muskelsinn ). ומה שנוגע לציורי הזמן, הנה עמלים חוקרי הלשון של העת החדשה להוכיח מהוראת שרשי המלים המצינות כיום את מושגי הזמן, כי בשפת האדם הקדמון היתה הוראת המלה “זמן” ומשמעתה רק יום, כלומר: משך העת, השעות, אשר יזרח השמש, אבל לא איזה דבר מופשט, דבר שיש להשיגו מן הקודם אל המאוחר, דבר שהוא מחוץ למערכת השמש, מעבר לגבול תקופות השנה, חליפת היום והלילה, דבר שהוא ישנו גם מעבר לגבול הטבע אשר בה מתחלפים הדברים ומשתלשלים זה מזה.

וכן הוא הדבר בנוגע אל המוסר. ביום בהיר אחד מצאו החוקרים את המוסר ( Moral ) נכון וקים, ויחליטו כי בהִוָּלד האדם יוָּלדו אתו גם מושגיו ע“ד הטוב והרע, ע”ד הצדקה והחטא, ואיש לא שאל, איך התפתחו המושגים האלה בדרך טבעי, כי אם בקפיצה אחת קבלו את ההנחה, כי המושגים האלה כמו שהם גמורים וסדורים הוא קול אלהים בלב האדם פנימה. כמובן, הננו יודעים כיום כי אין טוב מוחלט ואין רע מוחלט, כלומר: מעשי האדם כשהם בפני עצמם אינם לא טובים ולא רעים, כי אם אותו ההכרח שהכריח את בני האדם לחיות בקבוץ, הוא גם אשר למדם מעט מעט לקרוא את המעשים המזיקים לעניני החברה – רעים וחטאים, ואת המעשים המועילים לאותם הענינים בשם – טובים וישרים.

גם האֶסתתיקה לא נמלטה מפח הפזיזוּת האנושית הזאת. אחרי אשר רגש היופי, בצורתו אשר יתגלה כיום בבני האדם, לא יבואר בתור תולדה ישרה היוצאת מפעולת התועלת ולא בתור תולדה של איזו פעולה אחרת אשר אנו יכולים להרגישה באחד מחושינו, מהרו הפלוסופים מאפלטון עד פיכטֶה, הֶגֶל, פישֶׁר וקאַריֶר להחליט ולקבוע הלכה פסוקה, כי גם הרגש הזה הוא אחד החזיונות הנסתרים והנעלמים המעידים כי יש בנו דבר מה שהוא למעלה מן האדם, אחת הצורות אשר בהן ישיג רוח האדם, שהוא בעל-תכלית, בהשגה כל שהיא את העצם שהוא בלתי-בעל-תכלית, כי הרגש הזה הוא מעין בת ההרגשה הנשגבה של העצם הרוחני המונח ביסוד כל החזיונות המוחשיים, ועוד צרופי מלים ריקות כאלה.

משל ההמון אומר: אל תראו להכסיל את הבית אשר עוד לא נגמר בנינו. זאת היא כפירה גמורה. דוקא להפך: אל יראו להכסיל בית בנוי; כי בראותו בנין גמור ומשוכלל, יפער את פיו וילטוש את עיניו, יתפלא וישתומם איך ובאיזה אופן נעשה הבית הזה לבנין כל כך גבוה ורחב וכל כך נהדר; להפך, אם יַראו לו את הבית בטרם שנשלם בנינו וירשו לו להתבונן אל עצם המלאכה, איך יניחו אבן על אבל, אריח על גבי אריח וקורה על גבי קורה, אז לא יקשה עליו להבין את התהווּתו ותכונתו, בנינו וגזרתו. מספרים, מעשה בגיאורג השלישי מלך אנגליה, אשר בלכתו לצוד צַיִד סר לאחת אחוזות השדה, וכאשר הגישו לו ארוחתו, קרא כאיש המעמיק לחקור: “לעזאזל, איך נפלו ובאו הדרמסקים לתוך כדורי-הבצק”. המיטפיזיקה שואלת את שאלותיה בנוגע לחיי-הנפש, כגיאורג השלישי ע"ד כדורי-הבצק הממולאים דרמסקים. אחרי כי אין להעלות על הדעת כי הדרמסקים יבואו בדרך הטבע לתוך הכדורים המסוגרים מכל עבר, אם כן אין לבאר את הדבר הזה בלתי אם על ידי כחות שהם למעלה מן הטבע ומחוצה לה. ובכן אין דרך אחרת כי אם להניח שציורי הזמן, המקום והסִּבִּיוּת יִוָּלדו יחד עם המחשבה האנושית והם, אם נדבר בלשון הפלוסופיה, “הסתכלות פנימית מן הקודם אל המאוחר”, המוסר הוא קול אלהים בלב האדם ורגש היופי הוא הרגשת האין-סוף. אולם פה תבוא תורת ההתפתחות ומלמדת אותנו את החכמה הפשוטה של המבשלת, כי אי אפשר לבאר ולהשיג את כדורי-הבצק בשעה שהם עולים מוכנים ומזומנים לסעודה על שלחננו; כי לא תמיד היו הכדורים האלה עגוּלים בלי ראשית וסוף כסמל הנצחיות, כי אם מתחלה היו בצורת גוש עיסה רכה אשר טמנו בה את הדרמסקים ויגלגלוה לכדורים, ובזה תפָּתר החידה ואין עוד כל סוד.

אם רוצים אנו להבין ולהשיג את מושג היופי, הנה אין אנו רשאים להתבונן אליו בצורתו השלמה של היום, כי אם עלינו לחקר ולדרוש איך היה למה שהוא עתה. עכשו הוא מרכב מהרבה חלקים, צבעים וגוָנים, אולם בראשיתו היה פשוט מאד. היום הננו קוראים לשורה שלמה של חזיונות שונים, הפועלים על חושינו השונים, יפים: מנגינות ותמונות; ניר ואשד נחלים; בית-מקדש וסערה על פני הים; יצירה פיוטית ותכשיטים של אבני חן. כן אנו קוראים להרגשות שונות ורחוקות זו מזו בשם אסתתיות, יפות: זְוָעת-העֹנג למראה שטף המים על פני הסלעים והתפוצצם לרסיסים נוצצים ובדיחות-הדעת למראה ציורי-התולים באחד העתונים; העליצות החרישית ושמחת הנפש בהביטנו אל הפסל וֶנּוּס מִמִּילאָ ורגש ההנאה שאנו מרגישים למראה בנין נהדר. תורת-היופי המיטפיזית התאמצה בכל כחותיה להראות ולהוכיח, כי כל ההרגשות האלה אינן שונות אשה מרעותה ורוח אחד לכֻלן. אבל לשוא היה כל עמלה. היא לא הוכיחה מאומה. למען מצוא דמיון בין המחזות השונים איש מרעהו, היה נחוץ לשלול מהם את סגלותיהם המיוחדות לכל אחד מהם לבדו, היה נחוץ לתת לאלה את אותן הסגלות שישנן לאחרים, ולהעביר מהאחרים את אותן הסגלות החסרות להראשונים. ואם גם העקיפים המזַיְפִים או המיַשׁרים את המחזות השונים לא הספיקו, אז נתנו לכֻלם יחד איזו הוספה בְדוּיָה מן הלב ועל ידי זה התחכמו להעמיד דמיון בין המחזות השונים, הנוסד לא על סמניהם הטבעיים כי אם על המלאכותיים. ננסה את כחנו לבאר בשטה יותר ישרה את החזיון הזה; לא נסכסך ולא נבלבל את יסודי החזיון המורכב ולא נפרש עליהם צעיף הסודיוּת, למען נטשטש עוד יותר את תָּוֵיהם המיוחדים ולא יֵרָאו השנויים וההבדלים שביניהם, כי אם ננסה להכיר ולהבדיל בין כל חלקי החזיון המורכב ולהשיב לכל אחד מהם את צורתו הראשונה.

הצד השוה שבכל ההרגשות האסתתיות, הסגולה המשותפה לכלן יחד במדה אחת הוא, כי הנה הפכן של הרגשות-הצער. אבל ההרגשות הנעימות, אשר יעוררו בנו מיני היופי השונים, נובעות ממקורים אורגניים שונים. בטרם אשר אדבר על אדותם את דברַי, הנני להגיד מלים אחדות ע"ד הרגשות העֹנג והצער עצמן. הרגשות-ענג הנה אלה, אשר תתעוררנה בקרבנו על ידי רשמים או ציורי רשמים המועילים באיזה אופן שיהיה לקיום האיש או המין. הרגשות-צער הנה ההפך. והדברים מובנים מאליהם. העצם החַי, אשר הרשמים המסוכנים והמזיקים לקיומו לא יעוררו בו רגשי צער, הן לא היה שומר את נפשו מפני הרשמים האלה ונופל שדוד תחתיהם, וממילא לא היה מקים דורות אחריו וכל זכר ושארית לא היה לו בעולם האורגנים כיום. להפך, העצם החי, אשר הרשמים המזיקים והמשחיתים יעוררו בו רגשי צער, יִזָּהר וישמר ויגן על נפשו מפניהם לבל יָרֵעו לו, ובזה יִכּוֹן את התפתחותו כמשפט ויקם זרע. אבל בזה לא די הדבר. למען יפרח הגוף ויפרה עליו לבקש תנאים לקיומו, אשר לא לבד שאינם מזיקים לו, לא לבד שאינם מעלים ואינם מורידים, כי אם גם מועילים לו. גוף כזה צריך להרגיש את הרשמים הטובים והמועילים כנעימים ונוחים, ועל כן גם לבקשם ולשאוף אליהם. וכל מה שהרגשות-העֹנג שלו, שהוא מקבל מן הרשמים המועילים, הן יותר חזקות, כן יתאמץ יותר להשיגם וכן תגדל יותר פעולתם הטובה על גִּדּולו והתפתחותו. הגופים הקימים עתה הם מִבְחַר בני האבות, אשר הרשמים המזיקים לקיומם היו מעוררים בהם את הרגשות-הצער היותר חזקות, והרשמים המועילים את הרגשות-העֹנג היותר חזקות. הא לכם רק משל אחד להסברת הענין. כל הריחות שוים כשהם בפני עצמם ואין בהם לא נעימים ולא רעים. צחנת הנבלה וריח הניחוח הנודף משושנים אין ביניהם, בעצמו של דבר, הבדל יותר גדול מההבדל שבין צבע התכלת לצבע הירוק, בין הקול היוצא מחצוצרה להקול היוצא מחליל. אלו היה בטבע מלבד חוש הריח עוד איזה מן חמר אשר הריח עושה עליו רושם, כאשר יעשה רושם על כסף הַחֲלוֹר ( Chlor ) או על כסף-הברום ( Bromsilber ), באופן שנוכל לעשות מכונה-לריחות כמכונת כתב-האור למראות האור, אז היינו יכולים להסביר בנקל גם להאנשים היותר רחוקים מהפלוסופיה, כי באֹש הרקבון כשהוא לעצמו ריח הוא ככל הריחות, ורק על חוטם האדם, בצורתו של היום, יעשה רושם לא-נעים. אבל ריח הרקבון נודף מהמרים הנוזליים והאויריים המתהוים מהפעולה האורגנית של הַחַיְדַקִים, כלומר, היצורים הקטנים מאד אשר יֵרָאו רק בזכוכית-מגדלת, המסוכנים מאד לקיומם של בעלי החיים העומדים על מדרגה גבוהה בסלם ההתפתחות, בעוד אשר הבֶּשֶׂם נוזל מהפרחים הצומחים במקומות יבשים, אשר השמש זורחת שם. בעלי-חיים המתיחסים במדה אחת להריחות הטובים והרעים ולא יבדילו ביניהם, או גם יתנו את היתרון לריח-הרקבון, לא היו בורחים מהמקומות אשר הפגרים מעלים שם סרחון; בעלי חיים כאלה היו שואפים לקרבם על ידי נשימתם אויר ארסיי, היו אולי, אוכלים חמרים רקוּבים המחזיקים בקרבם מְרוֹרַת-נְבֵלוֹת ( Leichengift ), הנקראה Ptomaine; היו באים במגע עם הַחַיְדַקִים שהיו מחוללים בקרבם מחלות שיש בהן סכנת-נפשות ומעט מעט היו נכחדים וכלים מעל פני האדמה. להפך, בעלי החיים שריח-הרקבון היה מעורר בקרבם הרגשות-צער וריח-השושנים – הרגשות ענג, היו מתרחקים מכל הרעות והמזיקים אשר במקומות הרקבון והצחנה, ומבקשים בתשוקה יתרה בימות האביב את המקומות היבשים, מקומות אשר האויר נקי והשמש זורחת ומחממת. בתנאים כאלה שהועילו לבריאותם הצליחו ויקימו זרע חי וקיָּם, אשר על ידי גבורתם ופוֹרִיוּתם היו צריכים לדחות ולהרחיק את זרע אותם בעלי החיים, אשר לא הרגישו צער בהריחם ריח-הרקבון או גם התענגו עליו. לכן הננו מוצאים כיום רק אנשים, אשר אם מערכת-עצביהם בריאה ירגישו צער בהריחם ריח-הרקבון ויתענגו על ריח השושנים. אולם בקרב אנשים חולנים ובעלי עצבים מקולקלים הננו רואים את ההפך מזה, ואהבתם היתרה אל הריחות אשר יעוררו געל נפש באנשים בריאים תכלה עוד יותר את בשרם. פעולת הריחות הטובים והרעים הולכת ומתגברת על ידי צרופי-הרעיונות אשר יעוררו. ריח-הרקבון מעורר בדמיוננו מראות המוֶת, כליון הגוף והתפרדותו ליסודותיו, וריח-השושנים יעורר את מראות האביב, אשר בו מצא האדם-הטבעי את מזונותיו בשפע רב, קרני השמש החמו את בשרו וחייו היו בכלל יתר קלים ויתר נעימים.

הכלל הזה, כי כל ההרגשות של צער ושל ענג היו בראשיתן מיוסדות על התועלת ועל הרעה, אשר יביאו אותם החזיונות מחולליהן להאיש או להמין, – הכלל הזה איננו סובל כל פרט ולא נאמר בו “חוץ”. המעשים לסתור, שיביאו המתנגדים לכלל זה, אינם מוכיחים מאומה, יען כי לא התבוננו אליהם כראוי, או נתנו להם באוּר שטחי. הא לכם רק דוגמה אחת. המשקאות החריפים והמשכרים מעוררים בודאי הרגשות נעימות בקרב השותה, ובכל זאת מזיקים המה במדרגה גבוהה לבריאותו ולחייו. דבר זה אמת הוא. אבל מדוע עושים המשקאות האלכוהליים פעולה כזאת? יען כי בטרם אשר יביאו רפיון ומהומה בקרב השותה, יעוררו את מערכת-העצבים לעבודה יתר עצומה, להרגשת כח-עצמו יתר חזקה, יגבירו את התעוררות רצונו, עליצותו וכח-השופט שבו. הא למדת, כי המשקאות החריפים מביאים בתחלה את האדם למעמד-נפשי, אשר בו ימָּצא בדרך הטבע, רק אם הוא נתון בתנאים שהמה נוחים וטובים לבריאותו ולחייו של האדם במדרגה גבוהה, –הלא המה: מִחְיָה טובה מאד, מנוחה במדה מספקת, בריאוּת שלמה, אויר שיש בו חמצן במדה מרובה, חברת רעים אהובים, עלוּמים, חיים שאין בהם דאגות ופחד וכדומה, האדם הקדמון ידע את אותה התרוממות הרוח, הקודמת לשכרון ובלבוּל החושים, רק כתוצאות התנאים הטובים האלה, ועל כן היתה צריכה, על פי החֹק שבארתי למעלה, לעורר בקרב האדם הרגשות-עֹנג. רק כעבור דורות רבים כאשר היתה שמחתו על התרוממות-רוחו לצֹרך גופני, המציא את היין ואת המשקאות המשכרים. ובכן מצא את האפשרוּת להגביר את עבודת מוחו ועצביו, עבודה שהעירה בקרבו רגשי ענג, על ידי תחבולה משחתת ומזקת. אך מיום שהמציא האדם את התחבולה הזאת עברו רק אלפי שנה אחדים, ובמשך הזמן הקצר הזה בערך לא יכלה התשוקה לשנות את צורתה, אשר נקבעה מעט מעט במשך של מאות אלפי שנה. אלו היה מוצא האדם את האלכוהל בטבע בלי כל הכנה ובלי כל עמל בכל אשר יפנה, כאשר הוא מוצא את המים ופרי העץ, ומיום שנברא על פני האדמה היה יודע את טעם המשקאות החריפים ואת פעולתם להגביר את עבודת המוח והעצבים, כי אז היו כל האנשים אשר מעמד נפשי כזה נעים להם ולכן גם משתוקקים אליו שותים וסובאים הרבה יין עד לשכרון. השכורים היו סובלים את כל התולדות הרעות של האלכוהליוּת והיו נשמדים מהרה מעל פני האדמה. ולא היו כיום בין החיים רק אנשים, אשר טעמם וריחם שׁל המשקאות המשכרים היו מעוררים בהם גֹעל נפש כנפט וכדֹמֶן, והתרוממות-הרוח, תולדת שתית האלכוהל, היתה מביאה להם רק רגשי צער.

רגשי העֹנג אשר יעורר בנו היופי, במובנו היותר רחב, נובעים מאותו המקור עצמו אשר כל יתר רגשי העֹנג נובעים ממנו. הדבר אשר אנחנו מרגישים כיום את יפיו היה בתחלה טוב ומועיל לקיומו של הפרט או הכלל, או אבותינו הקדמונים ידעו את הדבר הזה כשהוא מחובר ומקושר עם חזיונות אחרים שהיו נעימים ונוחים להם, והוא נלוה תמיד עם זכרון האחרונים.

החזיונות, אשר ירגישו בהם יופי, מתחלקים לשני סוגים גדולים, לפי התיחסותם אל קיומו של הפרט או אל כל המין. אל הסוג הראשון שַׁיכים החזיונות הנשגבים, המלאים חן והמכֻוָּנים לתכליתם. אל הסוג השני יחשבו החזיונות היפים, במובן יתר צר, והחזיונות הנחמדים. את חמשת האופנים האסתתיים האלה יחליפו, על פי רוב, זה בזה, בעוד אשר לרגלי הבדלם היה דרוש להפריש ביניהם ולגדור את כל אחד מהם בזהירות יתרה. נחקור נא את כל אחד מהם לבדו כסדרם ונשתדל להבין את הקשר אשר ביניהם ובין רגש שמירת-נפשו של הפרט ושל המין.

הנשגב הוא הרגשת רֹעַ הערך אשר בין האיש המרגיש ובין החזיון המוּרגש והיתרון המכניע אשר להאחרון על הראשון. כל דבר שהוא גדול מאד וחזק מאד עושה רושם נשגב. את הציור הדמיוני המונח ביסודה של הרגשת הנשגב יכולים אנו לבטא בדברים כאלה: “אם אדמה אל החזיון הזה הנני אַיִן ואפס, כחותי המה מהבל יחד. מה חדל אני, אם אלחֹם נגדו להכריעהו, אפול שדוּד תחתיו ותקומה לא תהיה לי". ההרגשה הזאת קרובה מאד לרגש הפחד והיא נבדלת ממנו רק בזה, כי יחד עם הכרת הרפיון הגמוּר תכיל בקרבה את ההכרה השניה, כי אין כל הכרחיות ללחום נגד החזיון האדיר וזה האחרון לא ישתמש ביתרון כחותיו הכבירים להכריע ולאַבֵּד את העצם המרגיש. מראה הכרך רומי האחוז באש יכול לעורר רגשות נשגבות בלב הרואה את השרֵפה האיומה מעל מעקת ארמון המלך, יען כי במקום הזה אין כל סכנה נשקפת להמתבונן. אבל אִלו עמד האיש הזה במקום המוקד והבערה, אז לא עורר בו החזיון הזה רגשות נשגבות, כי אם חרדת מות. משברי הים הם מראה נשגב בעיני העומדים על החוף; אבל בעיני האנשים אשר נשברה אניתם, והמה נלחמים עם הגלים וחותרים בשארית כחותיהם לשפת-הים יעוררו בלהת מות. חזיונות-הגוף המלַוים את הרגשת הנשגב יִדמו לאותם הקשורים ברגש הפחד: האדם מרגיש בשני האופנים האלה מועָקָה בנפשו, לבו לא ידפוק, נשימתו נפסקת והוא מרגיש בקרבו את כל סמני התרגשות של העורק-התועה ( Vagus ). בשני האופנים האלה ירגיש האדם רעד עובר בגבו, אבריו שותקים כאלו אחזתהו פלצות. בעלי ההרגשה הדקה יקפאו ויתאַבנו למראה דבר נשגב כמו למראה דבר המפיל עליהם אימה ופחד. מזה הננו רואים כי הרגשת הנשגב קשורה ואחוזה ברגש שמירת הנפש של הפרט, כלומר, בהרגלו לראות את עצמו בתור הפך מן העולם החיצוני, אשר בכל עת יוכל להתיצב כצר נגדו ועליו לשקול מראש מי מהם יהיה המנצח ומי המנוצח אם יתנגשו יחדו.

החן הוא הרגשה המתעוררת על ידי חזיונות, אשר במשך זמן ידוע יולידו בחושינו מספר רב של רשמים תכופים וסמוכים והמה מביאים את מרכזי ההרגשה, השכל והבינה, לידי עבודה מלאה התעוררות. מראה פני קיר חלק מביא את המסתַּכל בו לידי שעמוּם, יען כי הוא עושה רושם רק על כלי-הראות ואיננו מעורר את כלי המחשבה. קיר שהוא מקושט ומהודר מאד מעורר בנו רגשות חן, יען שהוא מחולל רשמי-רְאִיָּה בסקירה הראשונה במספר רב ויען שהוא מעורר את הרוח לבקש פתרונים ובאורים. הפשוּט יכול לעורר בנו בגדל כמוּתו את הרגשת הנשגב, אבל לעולם לא יֵרָאה בעינינו כמלא חן. רק החזיונות שהם מרוּבי הפנים והגוָנים יכולים לעורר בנו רגשות חן, ורק אז יחדלו לפעול עלינו פעולתם זאת, אם לא נוכל לתפוס אותם בסקירה אחת וקצרה דעתנו להבינם בלי יגיעה יתרה, כי המה מטריחים ומטרידים את מרכזי-המוח לבקש בעמל רב את הוראתם, להפרידם ולנתחם לחלקיהם. לכן החזיונות המסוכסכים, המבולבלים והמלאים עתרת פרטים לא יעוררו בנו הרגשת חן. מובן הדבר מאליו, כי החזיונות מרובי הפנים לא יעוררו רגשי חן בלבבנו, אם חלקיהם ופרטיהם בלתי נעימים לנו, ומטעם זה לא יעורר בנו מראה הקיר שהוא מלוכלך בכתמים רבים, גדולים וקטנים, רגשי חן, למרות היותו מנוּמר ומרוּבה הגוָנִים. היוצא מזה כי יסודה של הרגשת החן, הוא אותו רגש הנעימות אשר יִוָּלֵד בלב האדם המרגיש ויודע את הויתו. וידיעת-ההויה הזאת היא היא הרגשת הרשמים. לכן אותם החזיונות העושים עלינו רשמים רבים בבת אחת, מבלי הוגיע את מוחנו והרגשתנו יעמיקו וירחיבו את ידיעת הויתנו ויעשירו את הרגשת חיינו.

את החזיונות המכֻוָּנים לתכליתם הננו מרגישים לא בתור דברים יפים, כי אם בתור דברים רצויים לנו. אבל אחרי אשר גם הרִצוּי הוא רגש שיש בו עֹנג, לכן יחליפוהו בהרגשת-היופי. בשם חזיון מכֻוָּן לתכליתו הננו קוראים לדבר שהוא מובן לנו ושהוא מתאים למוּשגינו על אדות חוקיו. פירמידה של אבנים המוצבת ארצה על ראשה תֵרָאֶה בעינינו כבלתי-יפה, יען כי איננה מכֻוָּנה לתכליתה ויען כי בנינה ומערכתה מתנגדים לציורי דמיוננו ע“ד חֻקי-הכֹּבד וחקי שִׁוְיוֹן-המשקל הנגזרים מהם. אם נראה פירמידה מהוּפכה כזו מיד תבוא ההרגשה בלבנו, כי במצב כזה לא תעמוד זמן רב ונפוֹל תפול. רושם כזה עושה עלינו המגדל המשופע אשר בפיזה ( Pisa ). הוא עושה על אנשים טבעיים רושם בלתי יפה, הוא מעורר בלבם חשד וחשש ובכן רגש של צער. בית אבנים מוצק, בעל קומות רבות, העומד על עמודי ברזל דקים יראה בעינינו כבלתי-יפה, יען כי מערכתו איננה מכֻוָּנה לתכליתה. אם יתרגלו האנשים במשך של מאות שנה לראות יום יום בנינים, אשר הברזל והאבנים יהיו בהם מסודרים באופן כזה, אז יִוָּכחו מעט מעט על פי הנסיון התמידי, כי עמודי ברזל יכולים לשאת על גבם אבנים או עצים, אשר היקפם גדול מהם הרבה יתר. אז לא יֵרָאו עוד בתי האבנים העומדים על עמודי ברזל דקים כבנינים משונים ובלתי מכֻוָנים אל תכליתם ובכן גם כבלתי יפים, כאשר גם היום לא יֵראו בעינינו העצים רבי-הענפים ורחבי-הדליות כבלתי-יפים, אף כי המה מתרחקים מציורינו ע”ד הדברים העומדים הכן ומוצק שיסודם רחב וראשם צר, יען כי אנחנו יודעים שמצבת העץ אף כי צרה היא לא יכבד עליה משא העפאים, העלים והצמרת אשר היקפם גדול ממנה שלא בערך.

הפעולה האסתתית של הדברים המכֻוָּנים אל תכליתם קשורה היא בתשוקת האדם – להבין את החזיונות ולמצוא את חקיהם הנבצרים מחוּשינו. כל הדברים הבלתי ידועים ומוּבנים לו יֵראו בעיניו כזרים וכאויבים המטילים עליו אימה, והוא אין אונים לקום בפניהם. להפך, החזיונות הבהירים והמוּבנים לו יֵראו בעיניו כידידים נאמנים וכקרובים מקוּרבים. לכן החזיונות המכֻוָּנים אל תכליתם, כלומר, הדברים הנודעים והמוּבנים לנו, מעוררים בלבבנו רגשות נעימים, והחזיונות שהם בלתי מכֱוָּנים אל תכליתם – רגשי צער.

אנחנו ראינו כי החזיונות הנשגבים, החזיונות המלאים חן והחזיונות המכֱוָּנים אל תכליתם פועלים על ציוּריו היסודיים של האדם, שהוא מצַיר בדמיונו, את יחוסיו המתנגדים והצוררים להעולם החיצוני, כלומר, לזולתו, והמה מעירים בקרבו את רגשי שמירת נפשו. עתה נראה כי החזיונות היפים, במובן יתר צר, והחזיונות הנעימים קשורים בנטיתו של האדם לקיום-המין.

רושם יפה עושה על האדם כל דבר אשר יעורר במוחו, באיזה אופן שיהיה, אם ישר או על ידי קשורי-הרעיונות, את “מרכז-המין” היותר גבוה. הטפוס היסודי של היופי בעיני הגבר היא האשה שנתבגרה ושהיא ראויה לפריה ורביה, לאמר:צעירה ובריאה. מראה פניה והמחשבה על אדותה מעוררים “מרכז-המין” שלו בחזקה ומחוללים בקרבו את הרגשות-הענג היותר עצמות, אשר הראִיָה או המחשבה לבדן יכולות בכלל לחולל בקרבנו. ההרגל, שנהפך לבשרנו ודמנו, לאַחֵד בדמיוננו את מראה פני האשה עם מושג היופי ועם הרגשות-העֹנג המתעוררות על ידו, למד את רוח האדם להלביש את כל ציור מפשט, שהננו מרגישים את נעימותו או את יפיו, בצורת אשה. לכן יְסַמְלוּ ויגשימו את המושגים ע"ד ארץ-המולדת, כבוד ותהלה, רעוּת, רחמנוּת, חכמה וכדומה, בצורת אשה. אולם דמיונה של האשה הוא עולם אחר לגמרי, ולא עליו נאמרו כל הדברים. מראה פני בנות מינה לא תעורר בקרב האשה את “מרכז-המין” שלה בשום אופן: חותם תכנית היופי בעיניה היא הוא הגבר. ואם למרות כל אלה הננו רואים כי מושגי-היופי בקרב האשה הם הם כמעט של הגבר, הננו יכולים לבאר זאת על ידי ההשפעה שהגבר, בתור בן מין יותר חזק, משפיע ממושגיו ומהשקפותיו על האשה, בת המין החלש, והוא מנצח את השקפותיה היא המתרחקות משלו. ואמנם מושגי היופי של האיש והאשה הם רק “כמעט” דומים זה לזה, אבל אינם שוים שווי גמור בכֹל. אלו היתה האשה מסוּגלה ומוּרגלה להתבונן, התבוננות מדויקה, אל נפשה, לנתח את הרגשותיה ומוּשגיה ולתאר בציורים בהירים את מעמדי ידיעת-הויתה, כי אז היתה מעידה כבר בעצמה עדוּת נאמנה כי האסתתיקה שלה שונה היא בדברים רבים, שנוּי עקרי ועצמי, מהאסתתיקה של הגבר.

החזיון הנחמד הוא אשר יעורר בדמיוננו, אם ישר או על ידי קשורי הרעיונות, את ציוּר הילד והאהבה להעוללים, אותה האהבה שהיא אחוזה ברגש קיום-המין. נעימים הם בעינינו כל הדברים הקטנים, הנאוים, החלשים כילד-טִפֻּחִים, ביחוד התמונות והתבניות המקוטנות “באפא זוטרא” של הדברים הידועים, אשר במציאות גדולים המה הרבה יתר. תבניות מקוטנות כאלה יֵרָאו בדמיוננו ביחסם אל הדברים אשר בדוגמתם נעשו בזעיר אנפין, כיחס הילדים הקטנים אל האנשים הגדולים. בקרב העמים הפראים ובקרב הלשונות שלא התפתחו כל צרכן הננו מוצאים רשמים נכרים היטב מההשקפה הזאת. ההודים מאמינים באמת כי עגלת-היד היא בת עגלת-המשא, והאקדח ( Pistole ) יִקָּרא בשפת המדיַרים בשם בן קנה-הקלע ( Kölyök-puska ¹). הדברים הנחמדים (ניעדליכע) מעוררים בקרבנו אותן הפעולות החוזרות עצמן, אשר יעורר בקרבנו מראה פני הילד הנחמד. הנשים מוצאות כי הדברים הקטנים והנעימים ראויים לנשיקת פיהן הקטן; ובאמת יש להן לפעמים איזו התעוררות פנימית ותשוקה לחבק, לנשק ולהשתעשע את החפצים הזעירים והנחמדים כאם את עוּלה.

ישנם חזיונות, אשר בהעירם בנו קשורי-רעיונות וצרופי מחשבות רבות ושונות יפעלו יחד עם זה על רגש קיום-הנפש וקיום המין ועל בנות הרגש הזה השפלות במדרגתן, והננו מרגישים את יפים בתמונות ובאופנים שונים. האביב בשדה הוא, למשל, יפה, מלא חן ומכֻוָּן לתכליתו יחד. האביב מעיר בקרב האדם את געגועי האהבה, – או בלשון חוקרי הטבע: את מרכז-המין, – יען כי להאדם-הקדמון ואבותיו אשר עמדו על מדרגה נמוכה בסולם ההתפתחות האורגנית היה האביב עונת הפריָה, כי בחדשי השנה האלה בעלי החיים מוצאים את מזונותיהם ומִחיתם בשפע רב וכחות חייהם, תשוקותיהם ותאוותיהם מתגברים בהם. האביב הוא מלא חן ונעימות, יען כי הוא כולל בקרבו חזיונות רבים מאד, שכל אחד מהם בפני עצמו נעים הוא, מבלי אשר יביאו מבוכה במוח המתבונן אליהם; ולכן יעשירנו ויצליחנו במשך זמן ידוע ברשמי-חושים שונים ורבים. האביב הוא נאות לתכליתו, יען כי הוא מעורר בדמיוננו את ציורי התנאים הנוחים והמועילים לחיי האדם.

למעלה דברתי על אדות השנוי אשר בין האסתתיקה של הגברים ושל הנשים. וחלוקת העבודה ומהוּתה בקרב חברת האדם כיום מְחַיֶּבֶת את השנוי הזה. הגבר הוא בחברתנו כיום סמל האישיוּת, ההשתלמות המקורית והמיוחדת, ולכן במדה ידועה גם סמל אהבת-עצמו הדואגת רק לנפשה, או גם לאחרים במדה שהם דרושים ונחוצים לקיומו הוא; הגבר לוחם עם הטבע ועם בני מינו ובמלחמתו בעד המזון ובעד האהבה, עליו להתגבר בלי חשך על הסכנות הנשקפות לו, להסיר את המכשולים מעל דרכו ולהמציא בכל פעם תחבולות חדשות, אשר בהן יתנפל על שוטניו. ובכן מפוּתח אצלו הרגש של שמירת-קיומו במדרגה גבוהה, יען כי רק הרגש הזה לבדו מלמדו להִמָּלט מפני הסכנות ולנצח את אויביו. לכן יפעלו עליו גם החזיונות הקשורים ברגש שמירת-הנפש פעולה יותר חזקה מאשר על האשה. הגבר הוא יותר נח מהאשה לקבל ולהרגיש את רשמי הנשגב, החֵן והיופי; האשה היא, להפך, סמל סבל ריושת-אבות, ועקרה הוא – קיום-המין. היא איננה לוחמת, לכן איננה צפויָה כל כך לסכנות ואין היא צריכה להתפתחות מיוחדה של רגש שמירת-הנפש; אבל רגש קיום המין יתר מפותח בה והיא מרגשת יותר עמוק מהגבר את הרשמים הפועלים על רגשות האֵם והמין. ובכן היא מרגשת יותר את היופי במובנו הצר, כלומר: את נעימות הדברים הקטנים והנחמדים הנוגעים בנימי אהבתה להילדים הקטנים.

הרגשת היופי בתמונתה המקורית מתעוררת רק על ידי חזיונות טבעיים; האמנוּת יכולה להעיר בנו את ההרגשה הזאת, רק במדה שהיא מצלחת לחולל בדמיוננו את ציורי חזיונות טבעיים כאלה העושים עלינו רושם יפה; ותחבולותיה ואמצעיה המה החקוּי והסמליוּת. היא מעוררת את המחשבה והרגש על ידי ציורים דמיוניים ורשמי-חושים. כן יכולים אנו לעורר על ידי הדבוּר את הרגשת הנשגב, אם נעורר את ציורי-הדמיון של הכביר והאדיר, אשר אין קץ לגדלו ולכֹחו. למשל: אם נתאר במלים את שדי שגיא הכֹּח ונורא העלילות, אם נתאר את חזיונות הטבע הגדולים והעצומים, את המלחמות, מקרים ומאורעות מיוחדים בחיי האדם וכדומה. חכמת הבנין מעוררת את הרגשת הנשגב אם תקים בנינים כבירים, מגדלים והיכלים המצוינים בשיא חסנם, אשר הרואה אותם מרגיש בקרבו את התבטלוּתו לפניהם, את קטנו וחלישותו, כאלו עומד הוא לרגלי הררי האלף. מעשה ידי אמן, אשר אנחנו יכולים להבין את תכליתו וחֹק התהווּתו על פי צורתו החיצונית, עושה עלינו רושם של חזיון שהוא מכֻון לתכליתו. והדבר כזה יוכל היות, רק אם מעשה ידי האמן מזכיר אותנו חזיונות טבעיים שהם גלויים לנו, תכליתם נודעת לנו על פי הנסיון ואת אופן התהווּתם (על דבר הסבה הראשונה אין אנו מדברים פה) פתרנו ומצאנו. הצורות האורגניות של הצמחים והחיות, תבניות הגביש וְתִקְבֹּצֶת ( Gruppierung ) המון החמרים הנעשית על ידי השפעת החקים המיכניים המה חזיונות טבעיים גלויים ומובנים לנו, אשר מעשי ידי האמן צריכים להדמות אליהם, למען יֵרָאו בעינינו כמכֻונים אל תכליתם ולמען נרגיש את יפיָם. כל אמנות יחידה ומפורטת כשהיא לבדה איננה יכולה לתת בלבנו את כל רשמי היופי, היא נותנת לנו רק את אלה הרשמים שהם קשורים באותם החזיונות שיש בכחה לחקות אותם או לעורר את זכרונם בדמיוננו. הבנאוּת (ארכיטעקטוּר), למשל, איננה יכולה להעיר בקרבנו את רגש היופי במובנו הצר, כלומר: את תאות המין, כי אם בעזרת הפסלים והצלמים; אך אלה אחרונים הלא שַׁיכים המה להחִטוב ולא להבניה. הזמרה איננה יכולה להעיר בקרבנו את רגש החמדה², יען כי אין היא יכולה לחקות את הקוים היסודיים אשר בתכונת הילד, או להעיר את ציוריהם בדמיוננו על ידי צרופי-הרעיונות וכדומה.

אלה המה הקוים היסודיים של האסתתיקה הטבעית וההתפתחוּתית, ועתה, כאשר עיני הקורא רואות, אין לנו כל צרך בבאורים ופרושים המלאים סודות ורזים מהעולם שאחר הטבע, למען נבאר את הרגשת היופי. ואם יבוא מלומד סבלן, בעל שטות וכללים, ויקח את תמצית דעותי ומחשבותי בענין זה ויחפוץ לרקען ולשטחן ולמלא בהן ספר עב-הכרס, אשר יחלקהו לשלשה חלקים, אומר לו: יישר כחך!