א. לבלתי בלבל את הקורא בקריאתו אתן את דברי תשובתי על אלה מדברי הכותב אשר לא ישרו בעני אחרי המאמר, ואומר: החטאת אשר יתלה את הכותב הנכבד כבן יהודה לא חטאת אף לא שגגה היא, כי לא דברי עצמו דבר באמרו " האיש אשר חדל מן התקווה הזאת חדל להיות יהודי" כי אם את דברי ב“עם עולם” שנה ואמר בפירוש: “כי הנה החזקת עד היום בתקות הגאולה ותשימנה כחותם על כל דבריך ותחרוץ משפט באחד מספריך כי האיש אשר נואש מהתקוה וכו' " ואם כן אם ימצא הכותב עון אשר חטא בהמשפט הזה, אז בי הוא העון ולא בבן יהודה–אולם אם נשוב נהפוך בהמשפט הזה אז נראה כי עוד צדקו בו. באחת כי תקות הגאולה היא יסוד מוסד לישראל גם לדעת שתי המפלגות, אם נאמר כי בני עם אחד אנחנו אז הלא ראשית חובת העם היא לבקש לו ארץ ואחדות, ואם בעלי אמונה אחת אנחנו, אז הלא התקוה הזאת אחת מעיקרי האמונה, ואם כן האיש אשר יבעט בהתקוה הזאת יראה לכל כי לא לישראל הוא, בין אם הוא עם ובין אם הוא רק חבר בני אמונה אחת, ואם איש יַראה לכּל כי יפָּרד מן החברה הלא לנו הצדקה לאמר כי הוא חדל להיות בן החברה. לוּ אמר בן יהודה או אני כי האיש אשר חדל מן תקות הגאולה הלינו לרדוף אותו באף כי אז צדק הכותב בקראו תגר: מי שמכם לשופטים בישראל? אבל לכל איש הצדקה לאמר כי הבוחר בדרך זה או זה אז על חברה פלונית יֵחשב או אין. למשל על ביסמארק שונא הסציאליזמוז יקראו כיום מריביו כי נספח על קהל הסאציאליסטים בחפצו לתת חקים כפי רוחם. ועתה יבא איש ויזעק: מי שמכם לשופטים עליו להדיחנו מקהל שונאי הסאציאליסטים? אבל הגוזרים עליו את הגזרה הזאת יאמרו: לפי מעשיו כיום יאמר לכל כי חפץ הוא בחקות הסציאליזמוז, ועל כן לא לשונאי הסציאליזסמוז יֵחשב גם אם רדף באף את הסאציאליסטים. וזאת שנית באמרנו כי פלוני ופלוני אין לו חלק ונחלה בישראל אין גם כונתנו כי נחפוץ להדיחנו, אחרי כי אין בידינו הכח לעשות זאת. כי לוּ היה באמת בכח בידי אלה שיחפצו להקים הריסות ישראל לעשות כרצונם, כי אז בלי ספק עשו כאשר מצאה ידם ולא הועילו כל השאלות והתשובות, וגם אם קם איש בפניהם ואמר להם: לא לכם המשפט לעשות זאת, גם אז עלו דבריו בתהו ולא הועילו מאומה, כי נדע מאז כי במקום אשר נוכל לעשות ולהצליח שם נעשה ולא נרבה דברים, ובאין ידים לעשות אך הבל כל דבר שפתים. ואם כן אחרי כי נדע נאמנה כי אין כל כח בידינו ואם כן לא לנו המשפט, לכן בחרצנו משפט הוא אך משפט דבר שפתים, היינו משפט אשר יורה דעה לחפצים בו ולא אשר יכביד אכפו לקבל את התורה ההיא. ובאמרנו כי האיש אשר חדל מתקות הגאולה לא לישראל הוא כונתנו כמו שאומרים על האיש אשר השחית דרכו: לא-איש הוא! ויבא איש ויחקור: איכה תאמרו לא איש הוא ואני ראיתי בעיני כי לא עלו לו קרנים בראשו ולא יצא לו זנב מאחוריו, כן היא השאלה הזאת!– האיש אשר ימאס בתקות הגאולה הוא בעני המחכים לגאולה מכו נבדל מקהל ישראל, ואם גם בכל דרכיו יֵראה כישראל גמור, ואף אם ילבש שטריימל ושפאדיק ויסע להצדיק ויאכל ממון ישראל ויקנה שלישי ושישי. ואף עוד זאת אם נגזור כי האיש אשר ימאס בתקות הגאולה לא לישראל הוא לא נכונן דברינו נגד האיש אשר הוא בעצמו חדל מִקַוֹת, כי דברים כאלה דברים שבלב הם ומי יחקור כליות ולב לשפוט על פיהם את בעליהם? כי אם נקום נגד האיש אשר יסית וידיח את אחיו בפעל או בדבר שפתים, ואיש כזה אשר יסית וידיח את אחיו מאחרי התקוה הזאת הוא בלי כל ספק בוגד מסית ומדיח ולא לישראל הוא כי אם לצריו. והצדק והמשפט אתנו לשפוט כזאת כאשר הצדק והמשפט לכל העמים לרדוף באף את כל בוגד בהם. ולא כאשר אמר הכותב כי רק המאמינים יגזרו גזרות כאלה להדיח איש מקהלם, לא כן הוּא כי אם להפך, המשפט הזה הוא רק לאלה שיאמרו כי ישראל עם הוא, ולאלה שיאמרו כי רק בני אמונה אחת המה, להם אין כל צדקה לגזור גזרה כזאת על איש, אחרי כי האמונה אך לאלהים היא וחלילה לאיש לריב ריב אלהים, אך אם עם אנחנו אז יגע האיש הבוגד בנו בעצמנו ובשרנו, ואם יקום להדיח גם אחרים מאחרינו אז עלינו החובה והמצוה לעמוד על נפשנו נגד עוכרי שארנו. וגם בזאת אשר החליט הכותב כי עלינו לדבר על אדות חפץ הגאולה ולא על אדות הגאולה, גם בזאת לא צדק במשפטו, כי באמת עלינו לדבר לא רק על חפץ הגאולה כי אם על תקות הגאולה. לוּ היינו אנחנו הראשונים אשר יצאנו לברוא את התקוה הזאת מאין, כי אז צדקו מנגדינו באמרם: יהי לכם אשר לכם ואנחנו נלך בדרכי לבנו, אבל ימי התקוה הזאת ארכו כימי העם ורק בימים האלה קמו להדיחה בחזקת היד, ואם כן כאשר נקום להיות עליה חומה אז עלינו לקרוא אך בשמה ולא בשם חפץ, אשר הוא חדש יהיה אתנו. וגם דברי הכותב, אשר יאמר כי גם רבי אליעזר לא היה בטוח בתקות הגאולה, לא המה!הן גם אנחנו כמהו נאמר אשר אם לא ישובו בני ישראל אז לא יגאלו, כי לוּ שבו כי אז כבר נגאלו, ולוּ בקשו כיום לשוב כי אז הגאולה בידם היא. אך המה ימאנו לשוב ובוגדים יוסיפו, בוגדים בעם להסב לבם אחורנית, כי על כן לא יִגָאל העם עדי יגֹרשו מהארצות בחזקת היד ואז ישובו מדרכיהם הנלוזים. כן המה דברי הכותב גם בדבר הגואל אשר יאמר " אם חיבים אנחנו לקות על הגאולה הנה צריכים אנו להיות בטוחים כי יקום גואל לנו, אך מי יהיה הגואל המחוייב ההוא?” – ועל זאת נענה: אמנם כן הוא וגם בטוחים אנחנו כי יקום גואל לנו, כאשר נשוב כולנו, ומי יהיה הגואל ההוא? אחת היא לנו! היֵה אתה הכותב לגואל אם תוכל! הרעם בקולך נפלאות והשב לעמך את רגש הכבוד והאחוה אשר גזלו ממנו, הוכח להם אולתם כי יבחרו להיות גולים וסחופים בעת אשר נתנו להם במאת השנים האחרונות ותן להם לב טהור, עשה הנפלאות האלה ומשוך אחריך בניב שפתים את עמך אל ארצם ואז משיח וגואל וכל שם אשר תחפוץ ניתֵּן לך– ואם קצרה ידך מעשות זאת, הן אין עוד משפט הכרחי כי לא יִמָצא אחר אשר זרועו תאמצנו לעשות זאת– הנה בית ראטהשילד אתנו ואם יחפצו אז תמצא ידם לעשות הנפלאות האלה בִּן-לילה, כי בחלק החמישי מכספם תמצא ידם לקנות הארץ ולהושיב בה כל הרעבים ללחם וכל הצמאים לשתות מכוס הישועה. והאם תדמה כי לב המשפחה הזאת רחק ממנו? אך לא! כמעט כל בית ראטהשילד מהדור הזה יראים ושלמים הם ויצומו ביום הכפורים ויאכלו כשר (לא כאבותיהם אשר רֻבּם מאסו בכל אלה) ולמה זה יקריבו חלבם ודמם לאלהים ולא את נפשם לעמם? אך זה הוא הדבר כי התורה הזעומה והנשחתה כי רק בני אמונה אחת אנחנו הסבה גם את לבם מהדבר הטוב, ואם שבו כיום אל עמם ישחרו אל בצום ותפלה, אולם לוּ הורו אותם כי אך זה צום יבחר בו אלהים: פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה ושלח רצוצים חפשים, לוּ הורו אותם כזאת כי לא יתעלמו מבשרם וטוב טוב היה לו אכלו ושתו ביום הכפורים והחישו עזרה לרבבות רעבים מטים להרג, אשר כל השנה להם יום הכפורים בלי עון, כי אז היו הגואלים לישראל. כי על כן נקוה אשר אם נרבה דַבֵּר והוכיח בדבר הזה, כי התקוה הזאת תשוב ותחיה כאשר תהיה בלב העניים תבא על יד על יד גם ללב העשירים ואז תגָלה ישועתנו. הדור הזה מבית ראטהשילד שב עד ה' והדור הבא אולי ישוב גם עד עמו וגאולתנו לא תֵחת.
ב. בהפשרה אשר עשה בין בן-מנחם ובין סמאלענסקין לא יצדק ברב או במעט. כי מענדעלזאהן לא כתב את ספריו לתכלית מדינית ולא בתורת מדינה, והטעם יען כי הממשלה לא תסבול בקרבה לאום בתוך לאום לאו הטעם הוא. הממלכה לא תסבול ממלכה בתוך ממלכה אבל לא לאום בתוך לאום ויש ממלכות כמו אויסטריא ורוסיא אשר בהן לאומים שונים והממלכה תסבול אותם ולה אחת היה אם יקראו עבדיה בשם לאום זה או אחר אם רק נאמנים המה לארץ והממלכה, כי על כן אך אולת היתה זאת לו חשב בן-מנחם כזאת, אך הוא לא חשב מאומה בדבר הזה גם לא ברר את דבריו כי לא עם אנחנו, ולא הביא ראיות לדבריו, כי אם בשלילה חרץ משפט כי אנחנורק בני אמונה אחת ולא יותר ויזהיר מאד מאד לבל יפול אף צרור מהשולחן הערוך ארצה, בעת אשר ביתו היה בית ועד לכל פריצות באמונה ודרך ארץ. ואם פקדתי אני עליו לא רק על תורתו כי אם על מעשיו, אשר בהם הראה את ההפך מתורת, ואני הן לא חלקתי עליו על אמרו כי בני אמונה אחת אנחנו, ובנשאי ידי עליו הוא יען כי חטא והחטיא אותנו בהדעה כי לא-עם אנחנו, ובדבר אשר אמר כי חלילה וחלילה לנו לעזוב אף חק אחד מכל חקי האמונה כל עוד אשר לא יבוא המחוקק בעצמו ויבטלנו, ואם כן לא יוכל איש לאמר כי יקיים דברי שנינו. לא אמר בן-מנחם חדא ואני חדא, כי אז מצאה יד מפלפל לאמר לא פליגי, אבל אני אומר כי בני ישראל עם אחד המה וגם בני אמונה אחת ובן-מנחם אומר רק בני אמונה אחת המה ולא עם אחד, ואיך יוכל הכותב להודות לדברי שנינו? ואיך יוכל בכלל איש אוהב עמו להודות לדבריו אחרי אשר נראה כיום בעינינו כי בדבר הזה נתן מכשול כפול בדרך עמנו, כי הסיר את לבבם מאחדות הלאום וכפה הר חקי הדת כגיגית אף כי ידע נאמנה כי כל בניו וכל שומעי בקולו יברחו מן הגיגית ושם לא תהי קבורתם, ועל כן פקדתי עליו כי מביתו יצאה החנופה לישראל, כי יצאו רבים לנתק כל מוסרות הלאום ולהשליך מהם גם עבותות הדת ולהנזר בפֹעל מקהל ישראל ולמאס בו ולהשליך עליו שקוצים ובכל זאת יתמירו בשם ישראל למען השתרר בכל העם. והתורה הזאת אשר מבית בן-מנחם יצאה קבלה היא בידם גם עד היום הזה, כי ישנו בדבריו ויפרצו בנו פרצות, ובעת אשר אלה מכאן יֻכּו שוק על ירך וישובו בתשובה שלמה, הנה מעבר השני ירקדו נגד העמים ויקראו: שלומי אמוני הארץ אנחנו וכל אשר תאמרו לנו נעשה. וכה נשחת לבם וכל רגש אדם עזבם עד כי יקריבו לשחת את אחיהם העשוקים בעד כבודם המדומה, לאמעריקא ישלחו משפחות משפחות למען תתמנה שם ברעב מיראה פן יאמרו להם כי אל ארץ אבותיהם המה שואפים.
ג. כל הדברים האלה לא נכונים המה, כי גם בימי קדם באו היונים לגור במצרים ויהיו גם שם לגוי, כן בארצות פרס ובבל וכן כמעט בכל ארצות הקדם באו עמים אחרים לגור ובשבתם על אדמה נכריה חשבו את נפשם כחלק מעמם וארצם ולא כתושבי הארץ, ובכל עת לקחו בני עם זה נשים מבני עם אחר, ולא בזה יבּדל עם מעם כי אך דמי אבותיו יזלו בעורקיו, בדבר הזה לא יוכלו רק היהודים להתפאר ולא שום עם בארץ, ולא זאת היא התורה לעם לעשותו לעם, אף לא בדבר הזה ינתן למשפחה או לחברה שם “עם” כי אם כאשר יש השתוות בין בני החברה בדרכיהם בחפציהם, במזגם ותכונתם, באמונתם, בחקי החיים, בהתפתחותם בדברי הימים, ועל כלם ברוחו אשר יאחדהו ובהשכלתו בפרט ובכלל, היינו בפעולת השכלתו על נפשו ואיך יאציל ממנה גם על עמים אחרים במשך זמן, ובכל הדברים האלה אין עם בתבל אשר לו יאות שם “עם” כמו לישראל, ולא יעלה על לב שום חוקר לאמר כי בהממלכה תלוי שם “עם” וגם לא בהארץ, והאשכנזים בצרפת אשכנזים המה והאיטאלקים באויסטריא איטאלקים המה וכן היהודים בכל מקום שהם יהודים הם.
ד. אם כי לא חרפה היא להיות אידעאליסט ולהפך האיש אשר איננו אידעאליסט הוא לא נעלה מהבהמה, רק פיסאראוו וסיעתו הביעו ההבל הזה, אשר בשעתו נחשב לחכמה וכיום יבין כל איש דעת כי הבל הוא ואין בו ממש, וגם אלה אשר יקראו נגד האידעאליזמוז אך אידעאליסטים המה, כי למה זה יקראו ולמה זה ילחמו אם לא רעיון רוחם יעורר אותם? בכל זאת עלי להעיר אשר באמרי כי עם ישראל עם הרוח הוא ןממשלתו ממשלת הרוח היא אין בזה אף קורט של רעיו-רוח ( אידעאליזמוז) כאשר יאמר הכותב. כי לוּ אמרתי למשל בשפת אשכנז “דיא מאכט דעס גייסטעס” אז הבין כל איש את אשר אומר, אך בשפת עבר הסכינו לבלתי תת לרוח משקל. ובאמת כן הוא כי בני ישראל יהיו לעם אחד על ידי הרוח אשר יאחדם ובלעדי הרוח אשר אִחַד אותנו, הן אין כל קשר של קיימא בינינו, והכותב בעצמו ישוב תיכף ומיד ויאמר כי מוֹתר לנו ברוחנו וגם יתן טעמים אחרים (אשר כבר נתתי אותם גם אני ב“עם עולם” וב“עת לטעת”) מאין בא לנו היתרון הזה ברוחנו ואם כן הלא יודה כי עם הרוח אנחנו, כי במה נשגה חיל אם לא ברוחנו? ובכל זאת יאמר כי אידעאליזמוז! ואם כן עם הרוח המה, היינו לא על ידי מוסרות נראות לעין כארץ וממלכה יתאחדו, כי אם ברוחם, והאיש אשר יאמר אני אינני אידעאליסט ולא אאמין כי בדרך חוט ברזל ירוץ דברנו, וכי יש גשרים התלוים בשלשלאות של ברזל וכאלה.
ה. בדבר השפה הפך את דברי בן יהודה מהקצה אל הקצה, כי בן יהודה לא אמר כי נכין ממלכה למען החזק בשפת עבר כי אם להפך: הוא לא יבין למה לנו שפה מיוחדה אם אין לנו ארץ מיוחדה. לפי דעתו הארץ היא תכלית קיומנו ואם היא תהיה בידינו אז גם יתר מוסרות האחדות טובות ונוכחות ובלעדה כל יתר המוסרות כאין. ואם כי לפי דעתי לא יצדק, כי לנו היתה שפת עבר לבדה, היינו התורה אשר בה נכתבה, כממלכה וארץ, ואם כן עלינו להחזיק בה גם אם לא יצלח בידנו לשוב לקדמותנו, אבל הלא לפי שיטתו יצדק, וכותב המאמר יתלה בו חטאות שלא חטא. כמו כן ייסרהו למשפט בדבר ירמיה בלי עון, כי בן יהודה לא דבר דבר נגד הנביא הזה היקר לכל איש ישראל באמת, כי אם אמר אשר לשיטת “עם עולם” לא יהיה היתרון לירמיה על יוסיפוס, ואם אמנם לא צדק כי רב הדרך ביניהם, אבל בכל זאת לא נמצאה בו העולתה נגד הנביא אשר יתלה בו הכותב ויאמר כי חוצפא היא, בעת אשר בן יהודה דבר רק על תנאי ואמר: לוּ היתה כזאת כי אז האשים גם את הנביא, אבל הוא לא יאמין כי היתה כזאת. – כדבר בעתו חשבתי להשיב בדברים האלה על דברי הכותב הנכבד, כי אם אך יתבררו ויתלבנו הדברים אז יצא משפט אמת לאור.
-
זוהי תשובה על מאמרו של משה ליב ליליענבלום, “על ישראל ועל ארצו”, (השחר שנה עשירית, ע' 403–395), הערוך נגד מכתבו של בן–יהודה, שאת תמציתו הבאנו למעלה ע‘ 232. ליליענבלום טוען על דברי בן יהודה שאמר: “האיש אשר נואש מתקוה הזאת (תקות הגאולה) חדל להיות יהודי”. לפי דעתו אין לנו רשות להבדיל בין יהודי ליהודי ודברים כאלה ראוים בפי הקנאים, אך לא בפי בעלי דעת. "גם ר’ אליעזר הגדול לא היה בטוח בגאולת ישראל ואמר שאם אין ישראל עושים תשובה אינן נגאלין, ואם כן לא היה יהודי!“ הוא חושב, כי ”אין לנו לדבר על תקות הגאולה, אלא על חפץ הגאולה… אך גם מי שאינו חפץ הזה יהודי הוא, אלא שאינו אוהב את עמו“. לדעתו של ל. צדק בן–מנחם בדבריו שהיהודים אך בני אמונה אחת הם, אך מודה הוא כי צדקו גם דברי סמולנסקין באמרו כי עם המה; והוא מבאר: ”בן–מנחם כתב ספריו לתכלית מדינית, ובמובן המדיני אי אפשר לומר שבני ישראל הם לאום בתוך לאום… אך אם נביט על הלאום לא בעין מדינית, אז נודה כי הצדק עם ה‘ סמולנסקין, וכי בני ישראל באמת לאום המה, לאום טבעי“. בכלל ”אין עתה בעולם לאום מדוקדק לא במובן הטבעי (בלי תערובת מחוץ), לא במובן בדת ולא במובן הארצי, מלבד בני ישראל, שבמובן הטבעי ובמקצת גם במובן הדת נשארו לאום כבתחלה“, ו”אין לשם ’לאום‘ בזמן הזה אלא מושג מדיני, כלומר כל האנשים השייכים לממשלה פלונית הרי הם לאום פלוני, בלי הבדל דת ועם“. ליליענבלום מדבר בבוז על האידעאליסטים: ”אין אני אומר כי עם הרוח אנחנו וממלכתנו ממלכת הרוח, כי דברים אלה הנם דברים אידעאליים ואני אינני אידעאליסט, אבל בטוח אני כי בני עמנו לא יתבוללו בשכניהם… כי מרום ונשא הוא ישראל גם כעת וכן היה גם מלפנים ברוחו ודעתו וכל דרכיו“. בהמשך דבריו הוא תוקף את בן–יהודה על שהוא ”אומר להחיות את ארץ ישראל למען תחיה על ידי שפת עבר“ והרי זה ”כבונה היכלים מרחיבי עין, לא מפני שיש צורך בהם עצמם, אלא כדי לקבוע בם מזוזה“; ועל דבריו בנוגע לירמיהו ש”אינם אלה חוצפה יתירה“ ו”כל קורא שלא על מנת לקנתר יראה כי השליך ירמיהו את נפשו מנגד אך לטובת עמו וארצו“ וכי ”ירמיהו אהב מאד את ארץ מולדתו… אך עם כל אהבתו לעמו ולארצו מוכרח היה לדבר על לבם לתת את צוארם בעול מלך בבל, וכו’“. –המו”ל. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות