(מהוויכוח בוועידת ההסתדרות)

רוב המתווכחים מהשומר הצעיר אינם פוסלים את כוונתנו – הם שוללים את כיווננו. הם מודים שהיו בשנים האלה כיבושים והישגים חשובים, אבל דווקא בכיבושים והישגים יש סכנה, מפני שהם עלולים להאפיל על “השיטה הנפסדת” של המפלגה “השלטת”. הכיבושים כשהם לעצמם – הגידול, העלייה, הקביעות בעבודה, הרמת השכר במושבה מ-½17 לעשרים גרוש ליום, הרחבת ההתיישבות, ביצור המשק, חיזוק האירגון המקצועי – כל אלה הם דברים טובים כשלעצמם. אולם “השיטה” הנהוגה בכל הכיבושים האלה היא רעה. תרשו לי, חברים, אפיקורסות אחת: – אני כופר במציאות “שיטה” הנפרדת מהכיבושים וההישגים והמפעלים האלה. “השיטה” שלנו היא לא מחוץ לכל אלה – אלא בתוכם, במהותם. “שיטתנו” אינה מופשטת ממה שאנו עושים – אלא המעשה בעצמו – המלחמה על העלייה, על העבודה, על ההתיישבות, על האירגון, על הטבת תנאי העבודה – זוהי השיטה ולא אחרת.

ועוד אפיקורסות אחת. אתם פוסלים “שיטה” זו וכאילו מציגים לעומתה שיטה אחרת. מה טיבה של השיטה האלטרנטיבית לא שמענו. ואני אומר לכם: לא רק שאין לכם שיטה אחרת, אלא שאין בכלל שיטה אחרת. שום שיטה אחרת לא תיתכן ולא תצוייר בתנאים הקיימים בתנועת הפועלים בארץ. למה הדבר דומה? לפרובלימה מתימטית עם נתונים מסויימים וקבועים שיש למצוא בה את הנעלם האחד – הפיתרון לפרובלימה זו אינו תלוי בפותר ולא בשיטת הפיתרון, אלא בנתונים המסויימים שלה. המתימטיקן הכי חריף ועמוק לא ישנה את הפיתרון ולא יוסיף ולא יגרע כל זמן שהאלימנטים של הפרובלימה אינם משתנים. ואין הדבר תלוי כלל ב“שיטה” המתמטית שבה משתמשים למציאת הפיתרון. כך הוא הדבר גם ביחס לפרובלימה שלנו בארץ-ישראל עם ה“נתונים” ההיסטוריים שלה. אם ה“נתון” האחד – הוא העם העברי במצבו הקיים בגולה, ואם הנתון השני היא ארץ ישראל בהוייתה הטבעית, הפיסית, המשקית והחברתית, ואם הנתון השלישי הוא המסיבה האינטרנציונלית שבה נתון מפעלנו – והמטרה היא אותה המטרה המשותפת לכולנו, לכל הוועידה הזאת ולכל התנועה שלנו – הרי אין שום שיטה ושום נסיון ושום כיוון, מלבד שיטה זו שפועלי ארץ ישראל ומפלגתם נקטו בה והכיוון אשר על פיו מתנהלת תנועתנו זה עשרות שנים. עם החומר האנושי שלנו, עם האמצעים אשר בידינו, עם טבע הארץ הזאת ועם המציאות האינטרנציונלית – יש לעשות זאת ורק זאת מה שאנו עושים, כל זמן שהדבר שאנו רוצים להקים בארץ הוא הדבר שאין חולק עליו בתוכנו. ומי שלא ינהל את העניינים, ובאיזה סיגנון שלא ישתמשו בו, ותהיינה הנוסחאות מה שתהיינה – אחת תהיה ה“שיטה”: לקרוא ולחנך ולהכשיר את הנוער היהודי לעלות לארץ ולעבוד בה, להילחם על עבודה ועל תנאי עבודה, ליצור התיישבות, לכבוש קרקע, להשיג אמצעים, לגבש כוח מעמדי, להוות גורם ביישוב ובעיר, ליצור קשרים עם העובד הערבי, את תנועת הפועלים העולמית ולעשות את אלפי הדברים שהפועל העברי עושה כל השנים בארץ.

שיטה אחרת תיתכן רק בתנאי אחד: אם המטרה היא אחרת. וישנה שיטה אחרת, שונה משיטתנו, שונה בהחלט וביסודה: זוהי שיטת “הפרקציה”. ויש הגיון פנימי בשיטתה. כי אם המטרה אינה העברת המוני ישראל לארץ, אם המטרה אינה שינוי המצב בארץ – שינוי כלכלתה, יישובה, משטרה, חברתה, מדיניותה – על ידי כוחו של העם היהודי שיבוא לארץ ויתיישב בה ויהווה כאן עם חדש, ויקים משק חדש וחברה חדשה, אלא המטרה היא שקומץ הצעירים היהודים שבאו הנה וקראו חוברות סוציאליסטיות וריבולוציוניות ישמשו סוכנים בידי מוסקבה הקומוניסטית, ועל יסוד המציאות הקיימת, על יסוד הסטטוס קבו המשקי והחברתי יתפסו בעזרת האימפריה הסוביטית את השלטון, ויקימו בכל ארצות ערב וא"י בתוכן “שלטון פועלים ואכרים” – אז וודאי שנחוצה “שיטה” אחרת. אז אין צורך במלחמה על עלייה ועבודה והתיישבות יהודית. ואין צורך במעמד פועלים יהודי והסתדרות זו שאנו יצרנו – אלא לגמרי בדברים אחרים.

אבל אם המטרה היא שלנו, של השומר הצעיר ושל פוע"צ, של הפועל הציוני הכללי – המטרה המשותפת לכל הוועידה הזאת בלי יוצא מן הכלל, כי וועידה זו היא במאה אחוזים ציונית– הרי לא תיתכן כל שיטה אחרת מלבד השיטה הקיימת הטבועה במהותנו, בגורמים שהעלו אותנו, ובתפקיד המוטל עלינו. ואין השיטה תלויה כלל וכלל בתפיסה העיונית, אם היא מרכסיסטית או אנטי מרכסיסטית, מטריאליסטית או אידיאליסטית, מדעית או לא מדעית. ייתכן הבדל בכשרון המעשה, בידיעת העניינים, בתבונה, בראייה; אם העושה יודע היטב את מלאכתו או לא, אם הוא מרחיק לראות או לא, אם הוא מכיר את הדברים באופן שטחי או מעמיק. אבל יהיה העושה מי שיהיה הוא יפעל רק לפי שיטה אחת שנגזרה עלינו בגזירת המטרה, בגזירת התנאים והמציאות שבתוכם המטרה מתגשמת.

את שיטתנו לא ירשנו מאחרים. לא קיבלנו אותה לא מהריפורמיזם ולא מהסוציאליזם המהפכני – מתוך חיינו וחזון עתידנו חצבנו וחקקנו את השיטה בה אנו פועלים זה 28 שנים.

אתם אומרים שכל מה שנוצר והושג הוא פרי של קוניונקטורה – זה לא נכון. מפעלנו לא החל עם הפריחה הקוניונקטורלית של השנה האחרונה. הישגינו וכיבושינו – המלווים מזמן לזמן באסונות וכשלונות – הם פרי מאמצים ומלחמה הנמשכים בנאמנות קנאית מיום בוא הפועל לארץ. ושיטה זו לא תשונה – כל זמן שמציאות העם היהודי, מציאות ארץ-ישראל והמציאות העולמית לא תשונינה.

דוגמה אחת – מהשטח הפוליטי. השומר הצעיר היה ממחייבי המנדט, ובאי-כוחו היה להם תמיד אומץ להגיד זאת גלוי במסיבות ציוניות. עכשיו מדברים בחוגי השומר הצעיר על מלחמה באימפריאליזם האנגלי בנוסח פוע“צ שמאל. האם חל שינוי בעמדתם הפוליטית – או זוהי שיגרה לתפארת המליצה ה”מהפכנית“? אף פעם לא התעלמנו מהליקויים והסכנות שבמשטר הפוליטי הקיים בארץ, ומהימים הראשונים של הכיבוש אנו עומדים בקשרי מלחמה פוליטיים. אבל אני שואל אתכם, ושואל גם את וָשר ואֶרם מפוע”צ: הרוצים אתם באמת ובתמים בביטול המנדט היום ובשעה זו? וושר הודיע כאן בהתפארות, שאילו היה זה תלוי בו – היתה ממשלת המנדט הולכת מכאן מיד, בלי כל שהות. אני מרשה לי לפקפק בכנות ההודעה הזאת. האם יש הכרח שבלי ממשלת המנדט – יקום כאן “שלטון איכרים ופועלים” – ושלטון כזה שיתן לנו להמשיך עלייה והתיישבות עברית וטיפוח תנועת פועלים? אני מכיר ארצות ערביות שאין בהן מנדט ואין לאנגליה שליטה עליהן – והן רחוקות משלטון פועלים ואיכרים מא"י. הרוצה וושר בהקמת משטר תימן בא"י? אנחנו לא רוצים – ואני בטוח שכל אחד מכם אינו רוצה, ותהיינה מליצותיכם הפוליטיות מה שתהיינה. יחסנו למשטר המדיני בארץ – הוא מחוייב המציאות ההיסטורית, כמו יחסנו לכל שאר השאלות היסודיות, ואין לשום אגף בתוכנו שיטה אחרת.

כמובן, תיתכן שיטה של אפס-פעולה, כזו שיש בהרבה שאלות עיקריות לפועלי ציון שמאל, אפס-פעולה בשטח “החלוץ”, בשטח ההתיישבות, בשטח המאמץ הציוני – והם באו על שכרם בגלל “שיטתם”, ואין אני מקנא בהם. ואיש מכם אינו מקנא בהם. אבל תנועה המצווה על הפעולה – אין לה כל שיטה אחרת מלבד זו, שהמציאות שלנו וההיסטוריה שלנו והייעוד שלנו כופים עלינו.

לשם בירור יתר של השיטה אציג שלוש שאלות קונקרטיות מאלה שעומדות במרכז תנועתנו.

השאלה הראשונה: אחדות המעמד. הנה בוועידה זו יש לנו נוער ציוני כללי, השומר הצעיר, פועלים דתיים, פועלי ציון שמאל, מפא“י. אם אתם תעמדו בראש ההסתדרות וה”שלטון" ייכון בידיכם – האם תוציאו את הפועלים הדתיים מההסתדרות? (פוע"צ: – לא!). האם תאפשרו לו, לפועל הדתי, להיות חבר באגודה מקצועית מבלי שיצטרך לחלל שבתו? האם תאפשרו לו להיות חבר בקופת-חולים מבלי להציג לו תנאי שיאכל טריפה בבית ההבראה – או לא?

ויש גם ברית טרומפלדור. לכם קל ונוח – אתם תולים הקולר בנו ואומרים שאנו אשמים במציאות הרביזיוניסמוס. אבל מה תעשו אתם: יש נוער יהודי בגולה המתחנך על ידי הרביזיוניסטים, ונוער זה עולה לארץ ורוצה לעבוד. מה תהיה ה“שיטה” שלכם: תכניסו אותו להסתדרות – או תאמרו לו: אתם פאשיסטים – ולא נשב אתכם יחד?

התגידו לנוער הדתי: אנחנו לא נקים לכם קבוצה כשרה ומטבח כשר? התגידו לנוער הציוני הכללי – היות שאינכם מודים בסוציאליזם המהפכני שלנו – לא תהיו אתנו בהסתדרות אחת? (פוע"צ: לא!). או בהסתדרותנו יהיה מקום גם לדתיים וגם לאלה שאינם מאמינים בסוציאליזם מהפכני? (יערי: השאלה היא התפרצות לדלת פתוחה). טוב לדעת שהדלת פתוחה ואין איש בתוכנו עומד לנעלה. אבל השאלה אינה כל כך פשוטה – ועוד הרבה שנים נתחבט בקושי של הקמת אחדות כל הפועלים ושמירה על אחדות זו. כי השאלה אינה רק זו שניתן לחבר הדתי ולח' הציוני הכללי להיות חברים בהסתדרות, אלא שנדע לבוא ל“סיעות שלהם, שהן עדיין מעבר לים”, שנלך אליהם עוד בטרם רכשו להם תפיסה של “סוציאליזם מהפכני”, בעודם ציונים כלליים ובעודם צעירים דתיים ונגיד להם: דעו להם – דרככם האחת והיחידה היא לעלות לארץ, ולחיות בה חיי עבודה, ולעבוד ולהלחם שכם אחד עם כל הפועלים. התלכו אליהם להגיד להם זאת או לא? ואל תדברו גבוהה גבוהה, ואל תלגלגו על העממיות, ואל תספרו מעשיות על “הסתגלות לאלימנטים נחשלים”. אינני יודע אם בהסתגלות לפראזיאולוגיה הקומוניסטית שבגליציה יש מעשה-גבורה רב. אבל תנועתנו תיבנה, תצליח ותנצח רק אם יחד עם שמירה קנאית על מטרותיה וייעודה, יחד עם חוסר כל ויתור על נכסיה ועיקריה היסודיים, תדע לאפשר לכל הזרמים בנוער ובעלייה העובדת, שהם השותפים שלנו בגזירת ההיסטוריה, להתמזג בתוך הים הכללי הזה הנקרא מעמד הפועלים. אחרת לא תמלא את ייעודה. זוהי הכרה מעמדית. זוהי שליחות מעמדית וזוהי נאמנות מעמדית.

והשאלה השניה – יחסנו למשק הפרטי. ושוב אני מציג את השאלה בפשטות הגדולה ביותר, בלי כל מלים זרות. ישנם יהודים – פעם פחות ופעם יותר – שבאים לארץ עם צרור כספם, ויהודים אלה חרדים על כספם וממונם, והם משקיעים אותו בארץ – נוטעים פרדס, בונים בית ומקימים בית-חרושת. ואני שואל: אם הכוח יהיה בידכם – התתנו להם לבוא לארץ – או לא? ואם בידכם יהיה לכוון את עלייתם – להגדילה או להמעיטה – מה תעשו ואיך תתנהגו? ולאחר שיהודים אלה יבואו, יבנו ויטעו – ואנחנו נצליח לחדור לעבודה – מה תהיה שיטתכם? האם תארגנו את הפועל ותגייסו אותו להלחם על תנאים הוגנים ועל השבחת מצבו – בשמירה שהמשק לא ייהרס, אם כי הוא משק קפיטליסטי, ולא תעשו כל דבר שיביא לסגירת בית-החרושת או שיעבור לסוריה או שיפשוט את הרגל, ומתוך נאמנות רבה לפועל ולתביעותיו הצודקות, בכל פעם שתבואו לעשות איזה צעד מכריע – תשקלו מהי היכולת האובייקטיבית של המשק ומהי האסטרטגיה הנכונה, עד היכן מגיע כוחנו והיכן אנחנו יכולים לשבור את הראש – כמו שאנו עושים – או לא? השיטה אשר נקטנו אנחנו, מעז אני לחשוב, היא השיטה היחידה, הנבונה והאפשרית, וגם רפורמיסטים וגם מהפכנים יוכרחו לנקוט בה, ואפילו פועלי ציון “שמאל”, אם רק הפועלים יטילו עליו להיות שליחם – יתנהגו אך ורק על פי שיטה זו. ולא – ישברו הפועלים את ראשו.

אנחנו רוצים בהסכמי-עבודה המבטיחים יציבות ידועה, מוגבלת בזמן, של הישגי הפועל. אין הסכמים אלה אידיאל אחרון שלנו. גם שכר עבודה טוב איננו האידיאל הסופי שלנו. אנו שואפים למשטר שאין בו שכר עבודה כלל וכלל. אנחנו שואפים לחברה, שאין משלמים בה בעד עבודה, אלא העבודה היא תפקיד חברתי, המוטל על כל אחד לפי יכלתו, והאדם מקבל את כל צרכיו מהחברה, מבלי כל קשר אם הוא עובד ובמה הוא עובד. אולם אנו חיים עדיין במשטר אחר, ואני מדבר על שיטת פעולתנו במשטר זה, ובמשטר זה אנו נלחמים על שכר עבודה הגון ועל הסכמי עבודה. הסכם עבודה אף הוא אינו אידיאל סופי – האידיאל הוא משטר עבודה, שבו לא יצטרך הפועל לבוא לידי הסכם עם המעביד, אלא החברה העובדת תנהל את משקה ותקבע באופן קולקטיבי את תנאיו וסידוריו. אבל עד בוא המשטר הזה – אנו רוצים שהפועל לא יהיה נתון לשרירות-לב רגעית של המעביד והישגיו לא יהיו מופקרים, ואנו רוצים לייצב ולחזק אותם מזמן לזמן בחוזים קולקטיביים.

כל פועל ופועל, בלי כל יוצא מן הכלל, עושה הסכמי עבודה בכל יום ויום, בין שהוא יודע זאת ובין שאינו יודע. שום פועל אינו הולך לעבוד בלי הסכם בעל הבית. אבל בלי חוזה קולקטיבי ההסכם הוא ליום, והוא נעשה עם פועל בודד, העומד מחוסר אונים בפני בעל הרכוש התקיף. ומעמד הפועלים, לאחר שנתארגן ועמדתו הקיבוצית נתבצרה, רוצה שההסכם ייכרת עם הציבור המאורגן, ותנאי העבודה יהיו יציבים למשך זמן מסויים. אין זו יציבות לעולם ועד, כי תנאי המשק אינם יציבים, והמשטר הזה לא יתקיים לעולם ועד. הכל יחסי והכל זמני. ואנו רוצים ומעוניינים ביציבות יחסית וזמנית. ואנו רוצים שהתנאים שהוסכם עליהם לא ישונו עד תום הזמן המוסכם, לא על ידינו ולא על ידי המעביד, ולשם כך יש צורך בבוררות, ובבוררות מחייבת, אם לפני תום הזמן המוסכם נפל איזה סיכסוך, כי אחרת אין החוזה חוזה. אם לאחר קביעת ההסכם יוכל כל צד לשנות ולכוף את הצד השני – מה בצע בהסכם? זוהי השיטה – ושיטה אחרת איננה ולא תיתכן, ושום מליצה “מהפכנית” לא תועיל ולא תשנה כלום.

ואשר לבוררות חובה – נדמה לי שמושג זה עצמו טעון בוררות. יש שני מינים של בוררות. יש בוררות כפוייה ויש בוררות מוסכמת. יש בוררות כפוייה על ידי המדינה. בכוח החוק, בין שהפועלים והמעבידים רוצים בה ובין שאינם רוצים. ויש בוררות מוסכמת על ידי הצדדים המעוניינים. אין לדעתי לקבוע באופן אבסולוטי, לכל הזמנים ובכל התנאים, שבוררות כפוייה היא רעה. בניו-זלנדיה ואוסטרליה היו הפועלים בתקופה מסויימת ובתנאים ידועים מצדדי הבוררות הכפוייה, וברוסיה הסובייטית הונהגה בוררות כפוייה על ידי הדיקטטורה הקומוניסטית, כשעדיין היה משק קפיטליסטי בתקופת הנפ. אצלנו בוררות כפוייה לא תיתכן, והרביזיוניסטים והציונים הכלליים המדברים על בוררות-חובה כפוייה עושים דימגוגיה ומעשה-צביעות – כי אין אצלנו התנאים המוקדמים לבוררות חובה מסוג זה: אין חוקי-עבודה, אין עבודה מאורגנת מוּכרת בחוק (ובלי זה לא תיתכן בוררות חובה), ואין כוח ממלכתי שיכוף את הבוררות על הצדדים, והמעבידים לא יסכימו בשום אופן לבוררות כזו. כי בוררות כפוייה פירושה, שאין למעביד הכוח לקבוע בעצמו וברצונו את תנאי העבודה וסדרי העבודה במשקו, אלא שמוסד ממלכתי – בצורת בית-דין לבוררות – כופה עליו את תנאי-העבודה, בכל מקרה שהפועלים דורשים זאת, והוא הדין ביחס לפועלים. מוסד של בוררות-חובה ממלכתי במובן של בוררות כפוייה נהפך למעשה למוסד הקובע מטעם המדינה את תנאי העבודה ויחסי העבודה, ומוסדות כאלה אמנם קיימים בארצות הדיקטטורה (ברוסיה ובאיטליה). ההסתדרות לא נתנה ידה לסיסמה זו – מפני שבמציאותנו אנו סיסמה זו כוזבת, מחוסרת תוכן, וכוונתה אינה אלא לשלול מהפועלים את הנשק האחרון שיש בידם להגנת ענייניהם – את נשק השביתה.

לעומת זאת מחייבת ההסתדרות את הבוררות המוסכמת, והדבר העומד לוויכוח בתוכנו הוא אך ורק בוררות זו. בוררות מוסכמת היא תוצאה מוכרחת של הסכמי-עבודה. אם אנו מסכימים לחוזה עבודה, לחוזה מחייב למשך תקופה מסויימת, אנו צריכים להגן עליו ולחזק אותו שלמשך זמן החוזה לא יוכל אחד הצדדים להפר אותו, ואם יפול סיכסוך – יימסר לבוררות, אחרת – אין טעם להסכם.

והשאלה אינה רק בהסכמי עבודה. השאלה היא ביחס לעבודה, לעבודה גופה במשק הפרטי. הפועל אינו מקבל קיצבה מבעל הבית. הוא עושה חוזה הבנוי על תן לי ואתן לך. כמובן שהמעביד רוצה לקבל יותר ממה שהוא נותן; המשק הפרטי עומד על ריווח. ואנו עובדים במשטר שיש בו ריווח וניצול ולא על ביטול המשטר הזה אנו דנים עכשיו. במשטר זה אנו עובדים, והפועל מצדו צריך לתת עבודה. והפועל שאין לו יחס לעבודתו, שעבודתו אינה עבודה – אינו פועל אלא פרזיט. ואנו רואים חובה מעמדית לעצמנו לחנך את הציבור שלנו, שאין לו מסורת של פועלים ושל עבודה, ואינו יודע לפני בואו לארץ מה זאת עבודה – אנו רואים, דווקא כפועלים ודווקא כסוציאליסטים, חובה גדולה לטפח בתוכנו יחס לעבודה. עבודה זהו דבר קשה. אנו רואים בעבודה אידיאל – ואידיאל גדול – אבל במציאות העבודה היא קשה ולא נעימה כלל וכלל, ביחוד כשעובדים במשק לא עצמי, אלא כשכיר יום במשק פרטי. קל לדבר באסיפות גבוהה גבוהה על הערך המוסרי של העבודה – אבל לעמוד, ועוד בתנאי ארצנו, ולהזיע יום יום ולעבוד קשה, ממש, בידים – אין זה קל ואין זה נעים, וביחוד לציבור שלא הורגל לכך מדורות. וחובה מוטלת על ההסתדרות לחנך את חבריה שידעו שהעבודה הוא עניין רציני וחמור, והמשק הוא דבר רציני וחמור. אנו מעוניינים בקיום המשק – ואני יודע שהרוצים יוכלו בנקל לסלף את דברי ולשים אותי לשותף המעמד המנצל ולבא-כוחו, אני בז לוויכוח זול זה – ואנו רוצים שלודזיה ונשר יתקיימו, יתפתחו. וישנם דרכי-מלחמה שיכולים להרוס אותם – אלה אינם דרכי-המלחמה שלנו בארץ (קריאות מפוע"צ: איפה היו? – ב.ג.: קראו את ברוכוב ותדעו), ואנו רוצים שגם ציבור הפועלים וגם דעת הקהל היהודית ידעו זאת, ולא נפחד להגיד זאת בגלוי – מפני שמי שהוא ישתמש בדברינו לרעה.

אבל עם כל זאת אנו רוצים שדעת הקהל תדע שנעמוד במלוא-אֲזֵננו על משמר האינטרסים של מעמד הפועלים, נדאג לביצור אירגונו המקצועי ולתגבורת כוחו המעמדי – ונילחם אם לא תהיה לנו ברירה אחרת, אם בלי מלחמה לא נוכל להבטיח תנאים הוגנים, ויחס אנושי, וזכויות האירגון, והטבת המצב – בלי לחכות לשינוי המשטר. הסכמי עבודה אינם באים במקום האירגון המקצועי והמעמדי – אלא הם אחד מדרכי פעולתו. את דגלנו לא נוריד ולא נסתיר כאשר לא הורדנו ולא הסתרנו מעולם. אפילו במוסקבה כשהשתתפנו בתערוכה החקלאית בשנת 1923 לא הסתרנו את דגלנו הציוני – ובתנועה הציונית לא הורדנו את דגלנו הסוציאליסטי. אין אנו יכולים להסתיר את עצמנו, את מהותנו הפנימית. הננו אשר הננו. והננו כאלה לא מתוך קפריסה ולא במקרה. אנחנו שליחי ההיסטוריה, שליחי העם היהודי חסר-מיקלט, שאין לו הצלה ואין לו דרך אלא בעבודה ובמלחמה על עבודה, ואין לו עתיד אלא בחיי עבודה ובשיחרור עבודה בא"י.

זה עשרים ושמונה שנים אנו פועלים ולוחמים ודגלנו מגולל מעלינו – ואף פעם לא קרה שתנועתנו תוריד או תסתיר את דגלה או תנמיך את קומתו, וזהו חוסר הכרה מעמדית וחוסר דרך-ארץ מעמדי אם מפיצים דיבה על תנועתנו שהיא כאילו מוכשרה להסתיר דבר או להתכחש לו. נצח הפועל העברי בא"י לא שיקר ולא ישקר. את אמיתנו נגיד בקול רם – ואת אמיתנו כולה, כמו שהיא, לא נוסיף ולא נגרע.

וכאן אני בא לשאלה השלישית: מעמד הפועלים והעם.

בין הציונות שלנו ובין הסוציאליות אין כל סתירה ואין כל חציצה ואין כל ניגוד. ההתרוצצות שדיבר עליה ב“כ הנוער הכללי – קיימת בהכרתו, ולא בתוכנו. גם אצל השוה”צ עוד לא עברה לגמרי התקופה של “הסתירות הטרגיות”, והכרתו המעמדית פגומה היא עדיין, ומשום כך הוא רואה ניגוד בין סוציאליזם מהפכני ובין עממיות. הציונות שלנו היא שלמה ומלאה ועמוקה באשר אנו סוציאליסטים, באשר אנו רוצים בגאולה מלאה ושלימה וגמורה של העם כולו. בלי סוציאליזם אין גאולה שלימה, ואין ציונות נאמנה ממצה כל התוכן ההיסטורי של שאיפת הגאולה. הבונד מקשה עלינו: ציונות וסוציאליזם הם תרתי דסתרי. והשומר הצעיר מקשה עלינו: מעמדיות ועממיות הם תרתי דסתרי. ואנחנו אומרים: בין המעמדיות של סמילנסקי וסופרסקי, המעמדיות של בעל הבית הבנויה על שלטון המיעוט, תאוות הבצע וניצול העובדים, קיפוח זכויות ההמונים, קיום פריווילגיות מעמדיות – בין מעמדיות זו ובין עממיות יש סתירה. אולם בין המעמדיות שלנו, המעמדיות הבנוייה על עבודה, שוויון, ביטול כל קיפוח וכל ניצול וכל הפליה מעמדית וכל פריווילגיה – בין מעמדיות זו ובין עממיות אין כל סתירה. להיפך – שתיהן משלימות וממלאות זו את זו. לנין לא פחד לקרוא למיניסטרים של הדיקטטורה הקומוניסטית בשם קומיסרים עממיים. הוא הבין לעמוד על הקשר (סמיצ’קא) בין הפועלים ובין האיכרים. ואין אנו זקוקים להכשר של לנין. אנו מוסמכים על עניינינו יותר מכל בני-הסמך המקובלים בחוץ. נאמנותנו לצרכים של העם כולו, לצרכים ההיסטוריים של העם כולו, נמצאת בהתאמה גמורה ושלימה עם הסוציאליזם שלנו. באשר אנו סוציאליסטים – אנו עממיים. ומשונה מאוד לשמוע דווקא מאנשי השומר הצעיר שלילת העממיות – בשעה שהם כופרים במציאות ניגודים מעמדיים בגולה ובציונות, ויערי מכריז על מלחמת מעמדות בציונות כעל פיקציה (יערי: בהסתדרות הציונית. ב.ג.: איפה אתה נפגש ונלחם בפרבשטיין וסופרסקי וז’בוטינסקי אם לא בהסתדרות הציונית?). אנו רואים דווקא ניגודים מעמדיים בתנועה הציונית ואנו מנהלים מלחמה מעמדית בהסתדרות הציונית, ומלחמתנו בקונגרסים היא מלחמת מעמד הפועלים – ורק “מרכסיסטים” כיערי אינם רואים זאת – אבל מלחמתנו המעמדית בציונות, כמו מלחמתנו המעמדית ביישוב היא מלחמה של מעמד הממלא שליחות היסטורית של העם והדואג לשיחרורו ולתקומתו ולגאולתו של העם כולו.

זוהי שיטתנו.

חרדה לאחדות המעמד העובד בארץ, ההולך וקם מתוך עלייה, היונק מתוך מקורות שונים ורבים בגולה, המחולק בעברו ובמוצאו – ומאוחד בעבודתו, ביצירתו, במלחמתו ובעתידו בארץ.

חרדה למשק ההולך ונבנה בארץ וקולט את העלייה העובדת, דאגה ועזרה להתפתחותו ולהתרחבותו מתוך שמירה קנאית ונאמנה על זכויות העבודה, תנאי העבודה ועתיד עבודה בתוכו.

חרדה לגורל העם היהודי ורצון כנה ותמים להעבירו לארץ, לשתלהו במולדת על יסודות עבודה עצמית ומשק עצמי, תרבות עצמית וממלכתיות עצמית – מתוך נאמנות ייעודו ההיסטורי הגואל של מעמד הפועלים במלחמת שיחרורו.

תל-אביב, יט שבט תרצג [“דבר” 2360]