מתוך “דבר”, 15.10.1934

עכשיו שהיה הפלא, ואנחנו מוצאים סיפוק כל שהוא, את בחברתי ואני בחברתך, יש קרן אור נאמנה בינינו. מעט בינה, מעט רצון, וקרה המקרה ששנינו רעבים, אל נחמיץ השעה ונערוך שולחן ביחד. אין מכירים אדם עד שסועדים אתו.

מאוד יקרה לי חברתך, אף על פי כן אוותר עליה רגע וארוץ אל החנות ואביא מכל אשר אבחר. ואל תתנגדי, כי זה חלקי בשותפות. שבי ונוחי עד שאשוב.

באתי, ושק-הניר הגדוש בידי. בינתים החלפת שמלותיך, האפור נשתנה לאדום רקום בזהב. ומה עשית לשערותיך? הן הגבהת את הצמות הקלועות והקפת בהן את ראשך כמו בזר נוצץ. בכתר שלך הכתרת את עצמך. ואולם לבשי את הסינר. בת-מלכים את, אך הפעם יש לי עבודה בשבילך.

בשעה שאני עוסק בסלט, העמידי את קומקום-הקפה, וירתח, וימלא החדר ריחו. ראי מה הבאתי להלבין בו את הקפה: פח קטן, חגור פתקא ירוקה; חלב מרוכז הוא מאירלנד. יכולתי לקחת מדנמרק ומהולנד, ובחרתי באירלאנד, כי הפרה והדשא המצויירים בפתקה מעלים לפני את הארץ אשר דגלה ירוק ועליו חתימת נבל, פני מלאך בקצהו; את וויליאם בוטלר ייטס, עדין בעדינים, עובד בכסף כה דק עד שהוא שקוף ודומה לקורי עכביש או לעננת דר, מתגעגע על תפארת כל הנשים היפות אשר חלפו מן העולם, ורואה עננים אפורים כעכברים, ופיות לבנות-זרוע מרקדות בעיגול אצל יאור בו צפים עשרים ותשעה ברבורים; את דז’והן מילינגטון סינג אשר ייטס מצאו חולה בקפה בפאריס, מצייר ציורים, ואמר לו: “כוחך למחזות, לך אל איי אראן הצפוניים, הקשב לשיחת זקנות ודייגים, וכתוב מה שתכתוב”. הלך סינג, וטרם מותו עשה מחזות שיריים אשר “כל פסוק בהם מלא מיץ כתפוח בשל”, וערפל בהם, וגעיית צאן בערפל, וזקנה נושאת שק גדול על שכמה נודדת בדרכים הרטובות, והטורף הבוער הנזרק אל האח, ונוסעי אל הים הנטבעים, ויופי פראי ועצוב. – הן יש מה בקלטים האלה המשתוקק אל פנינה לא מתבל זו, אל עולם-הפיות אשר הוא כאילו מאחורי האבן הלזו, מתחת לקנה הסוף הזה, והוא כל כך רחוק. – מי אומר כי אין רווח בספרות? בגלל הסופרים הללו, וליידי גריגורי ופאדרייק קולום, הוצאתי גרוש שלי על פח-חלב מתוצרת ארצם דווקא.

"אביא אתכן, בהמותי,

אל מקום שם עשב עד הברכים,

ואולם אתן תהרהרנה במרעה דל,

קשה במלח הים."

הסלט עשוי, שוכן כבוד בצלחת הסגלגלת: מצע של חסה ירוקה מתחת, עליו חצאי עגבניות לוהטות באודם, בין פלח עגבניה למשנהו – חישוקים קטנים של פלפל ירוק; מסביב – זר של מלפפונים כבושים חתוכים לאורך, והרווח ביניהם ממולא בזיתים שחורים, והצנוניות הקטנות, האדומות זורחות ממעל לכל; בין אלו מושמים הבצלים הרעננים, ארוכים ולבנבנים-ירקרקים. עכשיו נסחט בסלט שני לימונים, וניצק עליו שמן זית, ולא נשכח המלח. –

ואת חתכת הלחם, ושמת הגבינה והחמאה בפנכאות, והכנת הספלים לקפה.

והוציאי כוסות קטנות, כי שרי-ברנדי מחכה בתחתית השק, ועד שתערכי הכל על השולחן, ארוצה עוד פעם ואביא פרחים. אנחנו כה אינטימיים, כה מזווגים, ויהיו הפרחים הקטולים קרבן לאל המזמן ביחד נפשות הצמאות זו לזו מקצה העולם ועד קצה העולם.

סדרי לפי רוחך הצפורן והחבצלת, אודם ולובן, ביחס חפשי כמו שלנו, אין אונס בתאוה ופרישות.

נפתח במשקה הדובדבנים האדום-האפלולי, – ברכי אותי בכוסך, ותהיה זו רק הקדמה לשתיה במו עינים; כי הפעם אוכל מתוך דממה, ותהיי כולך שלי מעבר לכל דיבור חוצת.

"שתי במו עיניך לי,

וברכה לך אצו;

או צקי נשיקה תוך הכוס

וליין לא אתאו. –

צמאון על מנפש יט

לשכר-רום יקו, -

אך לוּא כוס-אלים ניתנה לי,

שלך לי תערב."

אל נאוּץ בקפה, כי אך נגמור, ידפקו החובות והרגזים על דלתותינו.

עתה נקום, ואת תשטפי את הכלים, ואני אנגבם, כדרך איש ואשה. האם מוכרחים אנו לחזור על מעשה זה אלף פעמים כדי שיהיה בו משום אמת? הן אז מיכני ומת יהיה. תמתק לנו הפעם האחת, אשר באה לנו לא-מבוקשת ולא-צפוייה, ונפרד מן הפרחים טרם יבולו.

האם שמעת את קול השריקה והמית הגלגלים? לא שמעת, כי בלבי הוא. רכבת-הזמן היא האצה אל תחנות חדשות.

תני לי ידך. הנה קיימנו נשואין בלא חופה וקדושין, גטין בלא רב ושופט, ואך טוב ראינו יחד, סלה.