בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה (קובצים סוציאליסטיים יהודיים) / יוסף חיים ברנר
אידיש-סאציאליסטישע זעמעל-ביכער". 1נומער 1. סעפטעמבער 1919, ניו-יורק.
בדין וחשבון אחד שבעל-פה של אדם המצוי אצל בתי-מלאכה יהודיים, שהיסוד הקואופראטיבי הוא משען להם, יסופר על ריבוי הטענות והתביעות של בחורי בני-ישראל, כשמנהל-העבודה, למשל, מעיר לעצלים שבין החברים, כי צריך לעבוד, שהרי הכל חברים, ובטלתו של אחד גורמת הפסד לכל המשק, עומדים ומקהילים קהילות על “גסות-יחוסיו”: הוא מאיים בפיטורים, בהוצאה מן הקואופראטיב? הכך יעשה אדם המתאמר לסוציאליסט? הזהו הסוציליסמוס?
אופיי הדבר לאופיו של בעל-המלאכה ההמוני שלנו, יסוד קיומנו הלאומי; ומשותף הוא גם לאינטליגנט ההמוני שלנו. ולא יִפָּלא, שׁבגודל-כשׁרונו שׁל זה לתבוע, לנאום נאום ולשפוך אש וגפרית על ראש המתנגד, הרי הוא חומר-סגולה להוציא מתוכו שמשים ופקידים לסוציאליזם, אבל לא ליצור חיים קולקטיביים, מלאים איזה תוכן.
מוציאי ה“זאמעל-בוך” האידיש-הסוציאליסטי הנ“ל, הנם מאותם האנשים – אנשים אשר הסוציאליזם היהודי הוא להם לא שדה-פעולה, כי אם לולב כשר עם אתרוג מהודר (על פי הכשרות הסוציאליסטית, כמובן) לנענע בהם בידים כלפי עצמם וכלפי חוץ. “דער רעוואליוציאנערער בעוואוסטזיניגער טייל פון דעם אינטרנאצניאנאלען רעוואליוציאנערען פראלעטאריאט” 2– זהו מין מבטא חוזר,איסתרא בלגינא קיש קיש קריא. הכל כל כך “ריבולוציוני”, כל כך קיצוני, שבט-הביקורת כל כך מצליף, ההשקפה ה”ריבולוציונית" היא כל כך כוללת, מקיפה, אדומה, רחבה, כביכול, עד שפשוט תענוג ואושר לחיות בעולם הריבולוציוני הזה!… חזיז ורעם! מה חסר לאלה ומה נחוץ להם?
היתכן? – צועקת ה“דערקלערונג” 3“אידיש אין פאלעסטינא אונטערדריקט… (כידוע!) והמפלגה שלנו הסוציאליסטית העומדת על ההשקפה של קלאסען-קאמפף, תשתתף בקופה הלאומית ותתמוך במוסדות הציונים הבורגניים?!” – בשעה שאפשר להיקרא סאציאל-דעמאקראטישער פועלי-ציון פראפאגאנדא-קאמיטעט ולבלי לנקוף אף באצבע קטנה בשביל בניית הארץ העתידה, בשביל כניסת חברים לעבודה ממשית, כי אם לבלבל את המוחות על-דבר “פאליטישען קאמפף” באמריקה ולהיות בעת הצורך גם סוציאל-לא-דימוקרטים וגם קומוניסטים-ריבולוציונרים ממדרגה ראשונה ולשבוע רצון ולמצוא חן בעיני אלוהים ואדם –
באמת, לא יתכן!
אחר ה“דערקלערונג” בא אחד ומוכיח, שמלחמת-המעמדות אינה רק מלחמה על לחם. זה “לא נכון ולא מארכסיסטי”. החייט אינו רק חייט, כי אם גם אדם ובן ללאום ידוע, וכל דבר אנושי ולאומי לא זר לו. (כמה צרוף הוא “מארכסיזם” זה, שמתוכו מועמד החייט כבא-כוח המעמד הפרוליטארי וכנושא על כתפותיו את משא-העתיד!) “די בעסטע(!) מארקסיסטישע טעארעטיקער האבן דעם קלאסענקאמפף אנדערש ניט פערשטאנען. קאאוטסקי וואס רעכענט זיך פאר דען בעסטען מארקסיסטישען טעארעטיקער” 4 – – –
והואיל וכך, הואיל שכל מה שמעניין את כל העם, מעניין גם את הפועל, ורק שיש לו על זה השקפתו המעמדית המיוחדה, הרי… הרי מוכח, שלא טוב לקחת חלק בקופה הלאומית ובקונגרסים…
וקוֹמיס של קאוטסקי ובוּר דברוֹשוּרות זה עוד קובל במאמרו על “חוסר ההכנה התיאוריטית” של חבריו!…
אחר המאמר התכסיסי שאחר כך בשאלת השתתפות פועלי-ציון בקונגרס (הפתרון הוא, מובן, שלילי: לא להשתתף!) בא מאמר על ההגמוניה הגמורה של אידיש בכל תפוצות-ישראל. תרבות, אומר בעל המאמר, אינה דבר, שאפשר להחליפו לעת-מצוא. לעם בתקופה ידועה יכולה להיות רק תרבות אחת ולא שתים; התרבות העברית פסקה; עכשיו היא אינה תרבותו של העם היהודי. וזאת אומרת, שהתרבות העברית עכשיו אינה כלל במציאות בשביל העם היהודי.
כה אמר שטיינבוים (שם בעל-המאמר)! מסתמא יודע הוא מה שהוא מדבר!
ואף ניר-רפלקס יודע. הוא יודע “ברור את הסיבות של האמיגרציה בעולם הקאפיטאליסטי בכלל, ובקשר עמה את האמיגראציה היהודית בפרט”, ומתוך כך “ברור לו (מה לא ברור לו?), שבמשטר הסוציאליסטי תחדל האמיגראציה”. אבל לעת-עתה, בתקופת-המעבר… הקאפיטאל הקטן… הקאפיטאל הגדול…
“תורה” “תורה”! בלי “תורה” על “הקאפיטאליסמוס בכלל” – אף לא צעד! וכל זה בכדי ל“כַשֵר” את האמיגראציה היהודית לארץ-ישראל!…
אבל מי שרוצה לקבל מושג מקהות שבקהות, מריקניות שבריקניות, יקרא את הריפאֶראטים ואת הריזולוציות בחלק “מפלגותינו בחוץ-לארץ”. צריך היה לבדוק את מוחותיהם של הריפֶרֶנטים והריזולוציונרים ההם. את לבותיהם – אין לבדוק: אף משהו של הרגשת-חיים-ומציאות את בהם.
ואלה הגולמים, שאינם מבינים שמה ששקול ומלא תוכן בפי לֶנין, יכול להיות שׁפל ונהבל בפי קנדז’רסקי, עוד מדברים בשעת-הכושר על יצירת כלכלה יהודית, על העברת-המונים, על יסודות חדשים, על חיים ועבודה!
לבסוף נספחו על ה“מאסף” שני מכתבים מאנשים פרטיים מארץ-ישראל: עדים חיים. ואמנם, לשונם של הכותבים מעידה על “הבנתם” הפועל-ציונית למדי. האחד, אורתודוכס מארכסיסטי, מתחנן בכל כוחו, שלא יתנו לקאפיטאל להיכנס אל הארץ. יִבָּנה הכל בלי קאפיטאל! כי למה להכניס את ה“צרה” הזאת, ואחר כך לבקש אמצעים להיפטר ממנה?! הרי אדם הראשון חי בגן-עדן בלי קאפיטאלים… והשני, לגיונר, מוכן ומזומן להפקיר בעד התעמולה היודישיסטית את הכל: “את זמנו, את משכורתו, ואפילו(!) את בריאותו”. לעת עתה הביא לקרבן על מזבח-האידיאל את… ה“בענדלאך” שלו. ללמדכם, שהיו לו “בענלדאך”.
[“האדמה”, כסלו תר"ף; החתימה:.ח.ב.צלאל]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.