את לאה לבית רסקין אהב מעט, מפני שבשערותיה האדומות נחמדה היתה לפרקים ומפני שידעה שפת עבר. גם לאחותה הקטנה לבו טוב. הוא התרועע עם האחיות כשהיה גר אצל הוריהן וגם אחר-כך. אִמן, אשה עם חוש טבעי, לא ידעה נכונה את מי מבנותיה יְבַכּר, ואביהן, איש קשה ואכזרי ויודע הרבה באבן-עזרא ורד"ק – הלל אותו בפניו על לשונו הממהרת לדבר צחות; ושלא בפניו היה אומר: “הוא לא ישא את שתיהן, לחנם כל הדבר”.
והוא, ראובן לבית דוד, מורה עברי אז, אינו חושב על אודות הענין, הוא יתהלך את העלמות בעבור שמוצאות חן בעיניו. לוּ היה שומע אל לבבו, כי אז בִּכּר את השניה על הראשונה, אבל הראשונה אוהבת אותו יותר, ובזה הוא מוצא קורת-רוח…
ואז כבר ידע את העלמה אוֹלגה. מעשה שהיה כך היה. לו היה מכיר, ששלח את בניו לבית-ספר למסחר באותה עיר אשר בה יגור, ויבקש אותו שיבקר את הבית בו יתחנכו. הוא בא שמה והנה – עלמה יפה יושבת ומורה לבנים, ותִּשבּ הנערה את לבו… הרושם שעשתה עליו היה גדול כל-כך, עד שיום שָׁלֵם ישב סגור בחדרו ויהגה בה. אחר-כך עלתה לו לראותה פעם שניה, פעם שלישית. אבותיה – מוכרי בגדים בחנות – היו אנשים ישרים ויקרבוהו בכל לב. הוא קורא רק עברית והעלמה קוראת רק רוסית. אבל הנֹער מאַחד אותם. הוא לא קרא טורגניב ואת דוסטויבסקי, כשאר בני גילה, אבל לו אופי מיוחד. דרכו להסתכל בה ינעם לה. לולא היה כבר לבה נתון לבן מרדכי – שכבר קדם ללכת להשתלם בלמודים בשויציה והיא שולחת לו מדי חֹדש בחֹדש ממה שתרויח על-ידי שיעוּרים – כי אז היה ראובן רצוי לה. הוא מוצא בעיניה חן.
ולב ראובן מלא אהבה אליה. הוא חושב בה תמיד. הוא בא אל בית הוריה פעם אחת בשבוע ותלך עמו לטייל יחד. השעה הזאת נעימה לו מאד.
בעת ההיא היו לו מהלכים בבית אחד ממלומדי העיר וחכמיה. למלומד הזה היה מכיר מבני חו"ל, והוא מדבר אשכנזית ומתרגם את האגדות שבתלמוד ללשון לועז באותיות עבריות. לו היה דרוש אז צעיר תלמודי, שידע לפרש לו את פתגמי התלמוד, ויבוא ראובן אל ביתו בעצת המלומד ההוא.
הבית היה ברחוב האצילים, נאה ומרוּוח. הוא השתרע על כל המכפלה השניה והיתה מחציתה לו ולבניו ומחציתה השניה לבתו היפה. בעלה של זו הלך למדינת הים, לצבור כסף, והיא חיתה כאלמנה בבית מקלט. קומתה זקופה, לה עיני תכלת ושערות צהובות.
וימצא ראובן חן בעיניה והיתה מקבלת אותו בכל עת בואו בסבר פנים יפות. לשתות עמו חמין באולמה הרחב נעים היה לה מאד. לוּ היה עיניו בראשו, כי אז גם שמע לקול לבבה.
היא קראתו בכל פעם גם אל חדר-עבודתה וקראה באזניו ספורים אשכנזים, למען יתרגל שפה זו. לעתים גם הניחה ידה על שכמו.
הוא גם ישב ושמע בשעה שפרטה על המינים ותשיר את השיר הרוסי: “אני סובלת!” יפה היא באותה שעה. צוארה גלוי ומעלה חן.
– מה אתה חושב? שאלה אותו פתאום.
– לא! בכלל…
סִפּרה לו לאמר: את אישי לא ידעתי היטב. אבי ואמי דרשו שאתן את ידי לו. אנכי נערה יפה, ידועה בעיר. קולי היה נעים ומשאת-נפשי היתה לשיר על הבימה. אז בא הוא ממרחק ועשרו רב. ביום הראשון אחר החופה בכיתי מאד. את שושנה בתי ילדתי כעבור שנתיים ימים, אחריה ילדתי נער נחמד; ובהמלא לו ארבע שנים חלה ומת. הוא היה יפה וחכם מאד, זאת היא תמונתו.
עברו ימים והנה באה מכירתו נחמה העירה, הוא ידע אותה בעיר המחוז. אביה היה בעל-תפילה, מעט משכיל ויודע פרק בשיר. נחמה היתה בעלת-חן וקוראת תדיר של ספורי סמולנסקין. נחמה עם חוברת “השחר” בידה מצאה חן בעיני כל רואיה; ויהיו לה מכבדים רבים בין משכילי העיר.
לנחמה אחות בעיר הבירה, בעלה היה עושה-שֵׁכר, ורעיתו נאה מאד. אחותה של זו היתה ארוסה לסופר אחד ידוע, ויאהב אותה אהבה עזה. בכל יום ויום הריץ לה מכתבי אהבה ושיר, ואחר-כך הפר הברית והלך ונשא אישה אחרת. נשתגעה העלמה ותמת, ואחותה שומרת את מכתביו ומראה אותם בסוד לכל מבַקר…
ולב ראובן כָּאב על המעשה הרע הזה. ורחמים שהוא מרגיש למתה מקשרים אותו עם החיה… היא היתה יפה באמת, וקרובה לו.
אמו חורגתו של ראובן היתה בתו של איש חקרן היושב בעיר הבירה. לו אשה שניה לא נאה, בת אחת מכוערת ובת צעירה יפה מעט. כשבה ראובן לבית הזה היו מקרבים אותו.
ראובן היה דר אז אצל אשה אלמנה מבנות כת בני-מקרא. עם בנה ידַבר בלשון עבר במבטא ספרדי ולו שתי אחיות יפות סגורות בחדרן כמזרחיות. לוּ עזב את התלמוד, כי אז נעשה אצלם לחכם ונשא אחת מהבנות… רעיון כזה לוקח את לבבו, ואמר להכעיס בזה את היראים בעיר מולדתו.
בלכתו לטייל בשדרת האילנות לחוף הים הגדול, ובראותו את הנערות בשלל צבעי מלבושיהן השונים, יעלה לבבו. מחזה מרהיב הוא.
הים הוא רחב, במרחבי התכלת יִשָּׁמַע מעין הֵד לא נדע שחרו; ומעל לבימה בין השדרות תִּשָּׁמַע מקהלת מזמרים. שמחו ושישו בהוד החיים!
ראובן איננו שואל לעצמו: במי יבחר? נפשו שואפת להשתלם בלמודים יבוא יום וילך לחו"ל, וכל זה יהיה נשכח.
אבל באולגה הוא חושב, הוא חושב גם בגיסת נחמה; לפנים היה חושב גם בנחמה, כשהיה עוד שכור מספרי שפת עבר. את הצעירה מבנות רסקין יחבב. השיר “אני סובלת!” נכנס ללבו.
אחרי עזבו את חדרו בבית הקראית היה גר אצל משפחה שירדה מנכסיה, והוא גם לִמד תנ"ך את בתם היחידה, שהיתה כבת חמש-עשרה. לוּ אחותו היתה, כי אז היה מעביר ידו על שערותיה הדקות.
ובימים ההם שָׁכֵן לו בחדרו, בַּלשן צעיר האומר לכֹּל, שמבין הוא בעשר לשונות. לו, לבלשן, נערה אהובה, אשר עזב אותה, ותבוא אל החדר ותבך. מעולם לא היו לראובן רגשות כמו באותה שעה. בעזוב העלמה את החדר חפץ ללכת ולנחם אותה. הוא לא יעזוב נערה לעולם.
ראובן אכל אז ארוחת-הצהרים בבית האלמנה. אכלו עמו באותו זמן תלמיד רוסי בבית-מדרש-המדעים ועלמה אחת נאה עוסקת במלאכת-יד. לבבו ירחש רגשות בלתי-ברורים אליה. הוא שמע כי להֵינה היתה אשה פשוטה, את הינה ידע אז רק על-פי תרגומים מעטים בשפת עבר.
ובעיר הבירה זו היתה נערה נאה ליטאית, ולה בית-ספר לבנות. היא כבר אהבה עשר פעמים וראובן לה החָבֵר האחד-עשר.
פעם אחת נקרא לנשף ספרותי ויתאספו משכילים ונכבדים וכל קציני העיר לשמוע דרשות, הַטָּפות, קראו גם ספורים ודברי-שירה. נערה לבושה לבנים ופרחים על לבה עמדה על הבימה ותתן קולה בשיר ופניה היו מאירים לאור החשמל ותמצא חן בעיני ראובן ויחשוב בה כל היום שלמחרת.
צר לו, כי מעולם לא כתב מכתבי אהבה. הוא לא יאמר מעולם לאשה או נערה: “אני אוהב אותך”. תענוג גדול הוא לאהוב ולנַשֵּׁק את אהובתו. הוא עוד לא עשה כזה בפֹעל.
לו יש תשוקות רבות, וגעגועים סתם. אמור אומרים כי טורגניב הוא משורר גדול. שפת הארץ לא יֵדע.
וגֶטה זה הגדול שבמשוררי אשכנז, להם גם שילר ולֶסינג. שקספיר כתב חזיונות מוצגים על הבימה. הוא לא בִקר עוד תיאטרון.
כשילך לחו"ל ילמוד חכמת הפלוסופיה. בכתבי-העתים העברים כבר החלו לדבר על חכמת-הנפש…
והיהדות? תורת היהדות ברובה רק אמונה; הוא לא אמין עוד בה, אין לו חֵפץ לדרוש לעיין בה.
מדברים על “שאלת ישראל”". דור הישן יחדל והצעירים יהיו לבני דור חדש. דבר אחר לא יֵדע.
ובאחד הימים השיג רשיון לנסוע. – שלושה ימים היה רץ מבית לבית להפרד בשלום. ויפָּרד מנחמה וקרוביה, מבנות רסקין ומאחיות אֵם-חורגתו. אולגה כבר הקדימה ללכת לחו"ל ויבוא לבית הוריה. אחת מתלמידותיו נתנה לו אשכר לדרך והאשה היפה לחצה את ידו כרבע שעה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.