את ה“עתון” הלאומי שלנו היוצא בירושלים אין מנהגי לקרוא קריאה חטופה ושטחית תיכף לביאתו, כדרך שקוראים שאר כה“ע; אלא ממתין אני עד ששעתי פנויה ודעתי צלולה, ואז אקראהו בשׂימת-לב ובכובד ראש. בתוך השיטין ובין השיטין הנני מבקש עקבות ה”שכינה" הלאומית, השוֹרה על פרי הארץ, ואעשׂה אזני כאפרכסת לשמוע, לפחות, הד דק מקולו של “הרוח הלאומי”, השוכן בארץ בכל טהרתו. ויש לפעמים אשר אאמין כי יגעתי ומצאתי את מבוקשי; אבל יש גם אשר אמצא, אע“פ שלא יגעתי, את ההפך ממבוקשי, סימנים רעים מאד המביאים לידי “מחשבות זרות”… לפני איזו חדשים נראו לי סימני תחיה לאומית במאמרים שבאו במכ”ע ההוא על דבר הזבל, ולא מנעתי את הבשׂורה הטובה גם מן הקוראים¹. עתה הנה לפני (בגליון מן ז' ניסן שנה זו) ספּוּר מתורגם מצרפתית, העוסק גם הוא בענין לא נופל מן הזבל בנקיוּתו, אבל סימני תחיה אין בו כל עיקר; אדרבא… והנני מסַפּר גם זאת באזני הקוראים, כדי שישתתפו בצערי.

“כמקולקלים שבהם עשׂיתם” – זהו כלל גדול בדרך התדבּקות הקולטורא של איזו אומה באומה אחרת שפלה ממנה, כל זמן שהיחס ביניהן הוא זה שקראתי במקום אחר “חקוי של התבטלות”². האומה השפלה, בשעה שהרגישה בשפלותה לעומת רעוּתה הטובה ממנה, וב“יראת הרוממות”, המגיעה עד ל“התבטלות הישות”, היא נושׂאה עיניה אל מעשׂיה של זו, בשביל ללמוד ממנה אָרחות חיים, – עלולה היא להתפעל ראשונה וביותר לא פרישותה של חברתּה בדברים שהיא עצמה נוהגת בהם היתּר, כי אם, להפך, ממנהגי חירות, שהיא רואה בחברתּה במקום שהיא עצמה היתה משתעבּדת עד כה לחוקים המגבּילים חירותה. כי בזמן שאין האדם מכּיר אלא “אַטמוֹספירא” מוסרית אחת, זו שממלאה את העולם החברתי שלו ומקיפה אותו בכל צדדיו, הרי היא כמו טבעית לו, והוא נושׂא משׂאה בנחת וברצון ואינו מרגיש כלל בלחץ שהיא לוחצת אותו, כמו שלא ירגיש במשׂא האויר הטבעי הרובץ על ראשו. אבל בהתפרץ פתאום אל תוך עולמו זרם של אויר מוסרי חדש, מעולם אחר הגדול ורם בעיניו יותר משלו, אי אפשר שלא תחלש עי"ז אותה “הטבעיוּת” שנמצאה עד אז ביחוסו לעולמו עם כל חוקיו ומנהגיו, וממילא הוא מתחיל להרגיש בכובד המשׂא, ועיניו ולבו נמשכים מפני זה קודם כל אל צד החירות שבחיי העולם החדש, והוא מחַקה חירות זו באוַת נפש, בקלוּת דעת, בלי הבחנה בין טוב ורע, כי אם רק על סמך מה ששם עושׂים כן, ומה שעושׂים שם בודאי כשר וישר הוא… וכך אנו מוצאים כמעט תמיד, כי בהכּנס קולטורא חדשה לאיזו ארץ או אומה חשכה, – “פלגא דאחרימן”, שאין שום קולטורא נקיה ממנו, נכנס תחלה. ועל זאת מַרבּים להתאונן כל התיירים והאֶתנוֹגרפים המציירים את המצב המוסרי הנורא של אותן האומות השפלות, בארצות המזרח ואיי הים, שמזלן הרע הביאן בנגיעה עם הקולטורא המערבית.

ואולם אנו בני ישׂראל אין אנו צריכים לבקש הדבר בקצוי ארץ ואיים רחוקים, כי קרוב הוא אלינו מאד. רואים אנו את אחינו מבני העירות הקטנות, שנתגלגלו לאיזו עיר גדולה של קולטורא, מיד פורקים מעליהם עוֹל תורה ומוּסר, כל אותה האַטמוֹספירא הרוחנית שהיתה נשמת אפּם לפנים, ובזה הם מאמינים שנכנסו לברית הקולטורא החדשה, אע"פ שאינם יודעים כלום מעניניה היותר עיקריים; רואים אנו גם את אלה היושבים בעריהם, כשרוח קלה של קולטורא אירופית מַתחלת לנַשב במקומם, ראשית “השׂכלתם” היא – פריצת הגדרים הישנים ופנית-עורף בקלוּת ראש להיסודות הרוחניים שעליהם היהדות קיימת מדור דור. וכל זה על הרוב לא מהכּרה פנימית אחר בחינת דברים בדעה מיושבת, כי אם רק מהתבטלות הישות של בני אדם יושבי חושך למראה עולם חדש, גדול ונהדר, הנגלה לעיניהם פתאם. – והירידה הזאת של אומה בת תרבות עתיקה, שעמים רבים מתחממים עד היום לאור הקולטורא שלה, והיא עצמה נפשה כעפר לכּל, מקבּלת בהכנעה והתבטלות כל השפעה חיצונית וקולטת את הרע תחלה, כאותם הפראים שלא ראו מאוֹרות מימיהם, – הירידה הזאת היא בודאי חזיון מעציב מאד, שכל ישרי לב, אף משאינם בני ברית, לא יוכלו לעבור עליו מבלי האָנח קשה.

כשאני לעצמי אמנם הנני חי באמונתי – שהצעתיה בפרטות במקום הנזכר – כי המצב הזה עתיד להשתנות לטוב בקרבּנו, כי ברבות הימים תעבור ההתבטלות מאליה והחקוי ילבש צורה של “התחרות”. ובכל זאת לא הכחד, כי האמונה הזאת לבדה אינה מַספּקת להרגיע את לבבי. קצרי-רוח אנו בדור הזה ואין בכוחנו להסתפק עוד, כאבותינו הטובים, בנחמות של “לעתיד לבוא”; רוצים אנו לראות בנחמה, למצוא גם בחיינו בהוה איזה ניצוץ של “עצמוּת לאומית”, אשר יעיד על אומתנו העתיקה, כי עוד לא הגיע במַפּלתה למדרגת השחורים באפריקא, שעליתם לעולם הקולטורא ירידה היא להם; כי עוד כוח בה, כמלפנים, לקלוט קולטורא זרה ולתת לה פנים חדשות לפי רוחה, עד שלא יוָדע, כי באה אל קרבּה מן החוץ… והניצוץ הזה, טבע הענין מחייב, שנבקשהו קודם כל בחיים החדשים הצומחים ועולים לעינינו בארץ ישׂראל. שם, במקום לידתה והתפתחותה של הקולטורא הלאומית שלנו – כך יש לנו רשות לחשוב – שם תהא ה“ישות” הלאומית ניכּרת בכל המעשׂים, וההשפעה מן החוץ לא תבוא שם בגבולנו אלא במדה הרצויה לרוחנו הלאומי; את הטוב יקבּל אל קרבו ואת הרע לא יקבּל.

ואם בלב מלא תקוה כזו אנו לוקחים בידינו פרי ספרות הארץ ומוצאים בו – את הזמה הצרפתית מוטעמת ומפורשת בכל דקדוקיה, אז אי אפשר שלא תעלה על לבנו שאלה קשה ומרה: הרוח הלאומי הזה, שאנו מתגדרים בו, הרי מימות משה ועד עתה שׂונא זמה הוא, ומה הוא איפוא נבּוּל-פה זה בלשוננו הלאומית, בבירת ארצנו הלאומית, במכ"ע לאומי שבלאומיים, – אם לא עוד הפעם “התבטלות הישות” מפני רוח זר, צרפתי, שבא לארץ והטיל זוהמא בלבבות? והרי מכאן ראיה, שגם בארץ אבותינו עבדים אנחנו ברוח, ובשפלותנו בעיני עצמנו אנו מחַקים גם פה את הרע, ואין רוחנו הלאומי יכול לעמוד בפני אויביו התּקיפים ממנו…

איני יודע מה היו שאר חובבי-ציון משיבים על שאלה כזו, ואפשר שהיו קוראים לה “חתירה עמוקה” והיו גוערים בנזיפה בשואל שלא כהלכה… אבל אני מודה אני, שאם היה אדם בא ושואלני כן – וביחוד, אם היה השואל אחד מן “הקנאים” הירושלמיים, שאותו מכ"ע עושׂה בהם מלחמה תמיד בשם ההשׂכּלה והלאומיות – הייתי כובש פני בקרקע ושותק.