הופעתו בספרותנו כמספר ואזרחותו השלמה והמכובדת בה, היו לנו חזיון מרהיב. שני סימנים מובהקים ראינו בכך: ראשית, היה זה אות להשתרשותו המלאה של שבט נידח מישראל, שבט מקורי, מחוֹנן, חרוץ ואצילי, טעון תשוקה משיחית ומגשים במסירות-נפש השאיפה לשיבת-ציון, והוא התערה בארץ כעץ רענן; שבט, שהווייתו שופעת עסיסי חיים ויצירה. שנית, במרדכי, שהיה בר-אבהן, יין בן יין, ראינו סמל לעצמאותו הרוחנית של שבט זה, אם סופר במעמדו ובמדרגתו ובמקוריותו היצירית ועמוקת שרשים, יכלה להבשיל בקרבוֹ. הן הוא עשה קפיצת-דרך כפולת-פלא בעברו הישר מכתיבת ספרי הלכה גימטראות וחישובי-קץ של אבותיו בתימן, לסיפור עברי מקורי, ועם זה מודרני ביותר.
בספריו “כעשב השדה”, “דרך של עפר”, “כערער בערבה”, “מסע לארץ הגדולה”, “כינורו של יוסי”, וכן בסיפורים אחרים, צייר יריעה רחבה של דמויות ושל הווי עממי מחיי יהודים תימניים בארץ, שכבשו מיד את לבנו. חיים הזז היה בלי ספק מורה-דרך שלו, שמבארו שתה, אבל הוא בחר לו אקלים-יצירה אחר, טיפוסי אנשים אחרים; לא חולמי חלומות ולא עוסקים בתפילות ובצירופי-שמות, היו נושא סיפוריו ודמיותיהם, אלא חיי יום יום אפורים של תימנים, שעלו ארצה בעליה השניה ושל בניהם ובנותיהם, שכבר נולדו בארץ. הללו, שעבדו בפרדסים, בשמירה, בבנין, בנמל ובתעשיה, מילאו את חללה של יצירתו הסיפורית. קורות חייו שלו חיברוהו חיבור-עולם לאנשים ולנשים קשי-יום. הם המו בו תמיד ומהם ארג עלילה ייחודית בסגנון מקורי, בלשון חכמים ובהומור מבשם. הוא היה סופר-צבר מיוחד במינו. הוא היה מדבר וכותב בלשון “המדרש הגדול” התימני ולא בשפת סלנג. אף המסורת המשיחית התימנית היתה מובלעת ביצירתו. ממנה לא נותק לעולם. הוא נתן ניב לעדה עתיקה-מתחדשת זו, שהיה אחד מיקירי בניה. הוא היה עצם מעצמיה של תנועת העבודה, מעורה בהווייתה החברתית והרוחנית ועושה דברה. שייכותו אליה היתה שייכות נפשית, שרשית, ביוגראפית. באורח טבעי, קיים את המצוות התלויות בשייכות זו: עבד עבודה קשה, למד מעצמו, התנדב במלחמת העולם השניה לצבא הבריטי בשם הישוב, שירת בצה"ל, ערך “קובצי מיפגש” לקירוב לבבות של יהודים וערבים, מילא תפקידים חינוכיים בהסתדרות, ובעיקר יצר יצירה סיפורית משובחת, שהיא תפארת לו ותפארת לספרותנו.
טביב העיד על עצמו בלשון זו: “אני הגעתי לספרות לא דרך בתי-ספר ואוניברסיטה, לא סיימתי אפילו בית-ספר יסודי ובגיל 13 יצאתי לחיי עבודה”. ונפלאנו לראות איך הוא, שעד שנתו השלוש-עשרה למד ב“חדר” תימני מבוקר עד לילה – נעשה אחד ממחדשי הפרוזה העברית הצעירה, ונצטרף ללא עוררין ובהסכמה מובנת מאליה, לכנסת הסופרים הארצישראלית, שהשכילו לתאר את “דור בארץ”, או בנוסח אחר: היהודי התימני בארץ. ולא באקזוטיקה תפס את לבנו, אלא בתיאורים של מציאות ממשית, שפירכס בהם נפש הסופר ונפשות המסופר גם יחד. הערכנו אותו לא רק בשל מוצאו התימני, אלא בעיקר בשל סגולותיו כסופר וכמספר ובזכות כשרונו הציורי הרב. כדרך שעמדנו על ערכו כאדם וכחבר בפעולתו באגודת הסופרים ובמוסדותיה במשך שנים. חביבים היו עלינו בדיחות-דעתו ואורח-דיבורי ועצם הופעתו רבת-האון.
הסתלק מתוכנו מספר, שהוא מגידוליה המעולים של ארצנו, מנאמני בית ההסתדרות, שחותם-תבניתו ייחודי ושיצירתו תהיה צרורה בצרור הנצח של הספרות העברית.
-
הדברים הושמעו בעת הלווייה בראשון לציון ונתפרסמו ב“מאזנים” בפברואר 1978. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.