המעצורים הרבים שעמדו לישוב ארץ-הקדש מהרבה צדדים, גם מצד רפיון החבה לו בלב גדולי העם, גם מצד חסרון בקיאות המתישבים ומנהיגי הישוב, גם מצד פקידי המקום, בין שכחם בא להם מבירת תוגרמה ובין שכחם בא להם מבירת צרפת – גרמו לו ללכת בדרך בלתי סלולה, מבלי להביא לנו את הנצחון שקוינו לו. בנוהג שבעולם “אין דנין את המנצחים”, ועל כן צריך לחשוב, כי אילו היה הענין כתקונו ונצח – אז היו הכל משלימים אתו כדרך המעשי שכבשו לו בתחלה; עכשיו שלא נצח – רבים מפשפשים בו, מוצאים בו עונות שישנם בו ושאינם בו ודורשים אותו כמין חומר גם בכללו וגם בפרטיו.

אחרים מתנגדים לו ביסודו ואומרים, שאין בו לא צורך ולא תועלת. עם האנשים האלה אין רצוני להתוכח עתה; אלה אשר טח לבם מהבין את כל הנאמר בזה במשך עשרים שנה לא ישובו למוטב על-ידי מאמר אחד חדש. אחרים סכסכו אותו על-ידי שאלות רוחניות והביאו בו ערבוביא גדולה. יש שאלות הדורשות תשובות ישרות, וכל מה שנרחיק את הענין מן השכל הפשוט, כל מה שנסכסך אותו בחדודים של פלפול ופילוסופיה, נערבב אותו יותר ויותר עד שלא נמצא את ידינו ורגלינו.

ענין הישוב נעור לפעולה חיה בתור תשובה על “שאלת היהודים” בכלל, אשר לא חדלה מהציק את ישראל בכל ימי גלותו. אמרתי “בכלל” – להוציא מלבם של אלה המונים אותנו תמיד בשאלתם לאמר: “האם יוכלו כל היהודים להתישב בארץ-ישראל? הלא סוף-סוף ישארו רבים מאד במקומות מושבותיהם ואיזו תרופה תתנו להם על-ידי הישוב?” אבל שאלה זו היתה לה מקום, אם בכלל היה אפשר להושיע לכל יחיד ויחיד מן הקבוץ הכללי בצר לו. גם הישוב לא בא להועיל לכל פרטי אישי העם, אבל להעם בכללו. לפנינו עם חי חולה, סובל תלאות רבות ורוצה לחיות בלי יסורים, ורוצים אנו להשיבו לאיתנו על-ידי חיים מתוקנים על ארץ אבותיו ככל העמים; מה יהיה אחרי כן עם היחידים? את זאת נראה אחרי כן; אם נוכל – נושיעם, ואם לא – והיה גורלם אשר יהיה, אבל העם בכללו יוָשע. וכי יותר טוב יהיה, אם יחד עם היחידים ההם יאבד העם כלו? בשעה שקראה אירופה דרור להיונים לא דאגה כלל לגורל מאות אלפי היחידים מן העם ההוא המפוזר ומפורד בשאר ארצות. לפני אירופה היה עם עתיק גוסס, אשר רצתה להשיבו לאיתנו. לנו אין הדבר הזה בלבד מספיק והננו קובעים ביסודי מטרות הישוב איזו רוחניות מיוחדה, אשר יביא עם ישראל לעצמו ולכל העולם כלו בשובו אל ארץ אבותיו. כי יש לישראל רוח מיוחד, כי הרוח הזה יתפתח בשלמותו בשבתו בארץ אבותיו בקהל גדול ובלי דחיפות תמידיות מן החוץ – בזה לא יטיל ספק שום איש ישראל היודע את עמו; אבל למה לנו להציב את רוחניות עמנו בראש כל המטרות, ביחוד בעת שלא כל העולם מודה ביתרונה, עד שגם רבים ממשכילינו עונים אמן חטופה אחרי דברי רינאן וסיעתו, שגזע בני שֵם נמוך מגזע בני יפת? למה הננו קוראים תמיד כי העיקר היא הרוחניות, ובאין רוחניות אין גם צורך לישראל להתקיים בעולם? “עם ישראל חי ורוצה לחיות”! – זוהי כל התורה כלה של חבת-ציון והציוניות. תשובות על השאלה: “למה הוא רוצה לחיות?” או “מה צורך לו בחיים?” למותר הן לגמרי, כי השאלה עצמה נבערה היא מאין כמוה, ואילו היינו פונים בשאלה כזו לעם אחר היינו לשחוק של גועל-נפש. האם מבלי דעתנו את המטרה הפילוסופית של חיינו הפרטים אין אנו רוצים ואין אנו צריכים לחיות? האם לא נהיה כמשוגעים אם נבוא לאיש ונאמר לו: “הנה לחייך אין כל מטרה פילוסופית ובעצמך אינך יודע למה אתה חי, אם כן – לך והטביע עצמך בים!” אין איש מאתנו מאמין בדברי המקובלים, האומרים, שבחירי המין האנושי עושים תקונים גדולים בעולמות העליונים, ובעל-כרחנו אנו אומרים, שאין להאנושית¹ שום מטרה פילוסופית מלבד מטרת עצמה, כלומר: האנושית היא בשביל עצמה, ואם להאנושית בכללה יש זכות הקיום בלי מטרה כזו, למה לא תהיה זכות-הקיום הזאת לחלק ממנה? וסוף-סוף האנושית כלה אינה אלא מושג נאצל, ובפועל היא מציגה רק חלקים? כבר התאוננו הסופרים אָרשאנסקי ונורדוי, שהדבר הנתון לאחרים בלי זכות יתירה, נותנים העמים לבני-ישראל אך במחיר הצטיינות יתירה: זכות הישיבה מחוץ לתחום נתונה רק ליהודי שכלה את חק למודיו באוניברזיטט, ומלומד יהודי מגיע לקתדרא בחוץ-לארץ אך על-ידי הצטיינות מיוחדה. את המדה הזו, כנראה, לקחו מן העמים גם הרוחניים שבקרבנו: כל העמים יש להם זכות חיים בלי שום הצטיינות רוחנית, ולישראל נחוצה דוקא הצטיינות רוחנית. אבל ענין הדבר גם לפי פשוטו “אתי שפיר”: עמנו אינו רוצה ואינו יכול לחדול או להתהפך לאחר ונחוץ להצילו כמו שהוא. עוד יותר: אם גם היה עמנו יכול לחדול והיה בא לשאול עצה בזה, כי אז הייתי עונה לו, ולא בתור בן העם הזה, לאמר: “חבל על עם עתיק שימות לשחת ויאבד זכרו!”

כן נסתבכו הדברים הפשוטים האלה ונהפכו לענינים שלמעלה מן השכל וסדרי החיים.

ואחרי שסכסכו את השאלה הכללית, סכסכו, ולרוב על יסוד אותה השיטה, את השאלות הפרטיות, אשר על אחת מהן אני רוצה לדון עתה. כונתי על שאלת האפיטרופסות בהישוב, אשר ה' אחד-העם הקדיש לה מאמר ארוך קרוב לספר שלם (“השלח” שנת תרס"ב אדר א'-סיון).

האפיטרופסות בהישוב, כהרבה דברים בעולם, יש לה צדדים שונים, ולכל צד – מדרגות שונות. הצד האחד בה היא ההשגחה, שהדברים יהיו נעשים בכללים ופרטים ידועים, השוללים את החירות הגמורה של האישים, הצד השני שבה – היא בטחון חיי הנתמכים, הפוטרת אותם מדאגה לעצמם. המדרגות שבכל צד הן – בהראשון: מהשגחה מועילה על העבודה עד ההתערבות בענינים הפנימים של האישים הפרטים, כמו האיסור ששם בלק ב“ראשון לציון” על יסוד חברות וקבלת אורחים ללינה. המדרגות בהשני – מן קבלת הנתמכים על שלחן התומך בכל הענינים לזמן ארוך בלתי מוגבל עד נתינת תמיכתם לזמן קצר מדי חדש בחדשו עד הקציר הראשון ולפי דעת בעל-דיננו – גם מציאות תומכים בעולם, שבשעת הדחק אפשר לסמוך עליהם, יש בה משום אפיטרופסות.

חושב אני, כי בבואנו לדון על איזה מושג מפשט שיש בו צדדים הרבה ומדרגות שונות, אי-אפשר לדון בחדא-מחתא ולהוציא משפט על כלו על יסוד איזה צד או מדרגה שבו, שאינם אלא פרטים, שאפשר לשנות אותם לטוב, מבלי לגזור כליה על המושג עצמו. כבר אמרו קדמונינו, שבשעה שברא הקדוש-ברוך-הוא את העולם רצה לבראו במדת-הדין, אבל ראה שאין העולם יכול לעמוד במדה זו וצרף לה מדת-הרחמים. זאת אומרת, שההגיון המפשט והנאצל אין לו מקום רק במחשבה ולא בחיים, שיש להם תנאים פרטים שונים שאי-אפשר להתעלם מהם. בעלי-המוסר הקדמונים, שראו שהקצוות בכל דבר מזיקות, יעצו ללכת באמצע. הבאים אחריהם לא נחה דעתם בעצה זו, כי אין משקל לרוח, ואין אנו יודעים לכוון בדיוק את הנקודה האמצעית. עד כמה שטענתם זו צודקת, בכל זאת אין אנו אומרים שבאמת טוב לאדם להיות קיצוני בכל דבר, להיות, למשל, קמצן נורא או פזרן בלי שיעור, להיות בעל-תאוה עד אין גבול או נזיר מכל העולם כלו, וכיוצא בזה. בשעה שאסרה האגדה את יצר-הרע בכלא לא נמצאה ביצה לחולה, ובראותה כי אם תקרא לו דרור יעבור כל גבול, נקרה לו את עיניו (יומא ס"ט (:, היינו שִנתה בו פרט אחד. בעל-כרחנו עלינו להתרחק מן הקיצוניות, כי יש דברים שמעוטן יפה ורבוין קשה ויש דברים שרבוין יפה ומעוטן קשה, ואם אין אנו יכולים לדעת ברור את הנקודה התיכונה – עלינו לחתור להתקרב אל השביל הטוב, והחיים בעצמם יורו לנו בקירוב את הדרך הרחוקה מהפסד וקרובה לשכר. אמנם לא נמלט משגיאות, אבל החיים אינם בלי שגיאות, ואין אדם עומד על דברי תורה בכל הענינים אלא אם כן נכשל בהם. ילעיגו להם קיצונינו לבעלי הפשרות, אבל כחם רק בפיהם, ועוד לא הראו לנו גם את גבול הקיצוניות, ועד כמה היא בטוחה משגיאות. אינני יודע אם יש בעולם קיצוני גמור במעשה, אבל אם גם ישנו – יכול הוא להתקיים בתנאים מיוחדים רק בהיותו יחיד נבדל מן העולם, אבל לא בהיותו חבר להצבור, ואם איזה צבור ירצה להיות קיצוני, אז עליו או להתהפך לעדר של כבשים, שדעת כלם שוה, או, יותר נכון, אין להם שום דעת, או לחדול מהיות צבור.

האפיטרופסות הקיצונית של שייד, שבשביל קיצוניותה הגדולה בכל צדדיה ומדרגותיה יצאה מכלל אפיטרופסות, הדואגת לטובת בני חסותה, ונכנסה לגבול שלטון פקיד אסירי-כלא על מעוּניו, השחיתה את כל הישוב, גם אי-אפשר היה שלא תשחית אותו, ועל כן בא ה' אחד-העם במאמרו הנ“ל “הישוב ואפיטרופסיו” לקיצוניות שכנגדה ומחליט, שצריך לבער אחרי האפיטרופסות עד תמה, לבלי השאיר לה שורש וענף – “באיזו צורה שתהיה” ולזכות את כל הנתמכים בחירות שאין לה גבול. עם אלה הקובעים גבול ואומרים: “עד כאן האפיטרופסות נחוצה ומועילה, מכאן ואילך היא יתרה ומזיקה” – הוא נלחם בכל כח דברנותו המצוין ומסיים, שצריך לתת להנתמכים למלאות את מחסוריהם בבת-אחת ולעזבם לגורלם להלחם על נפשם בחפצם ורצונם, מבלי להשגיח על מעשיהם אם טובים הם או רעים” (צד 103).

ה' אחד-העם אינו מסתפק בזה לבד וחותר לרדת לעומקה של הלכה ולמצוא את סבת כל הסבות להמעשים. כמדומה לי, שאם, למשל, יתחברו עשרים “אברכי-משי” וייסדו שותפות של עבודת חייטים, שיניחו בה כל אחד חמשים רו“כ בעת שהשותפות דורשת איזו אלפים רו”כ ולא יצליחו במעשיהם, אז לא נצטרך כלל לחפש את סבת ההפסד בענינים כוללים ועממיים, כמו שמחפשים את סבת “המהפכה” בצרפת וכיוצא בזה, ונאמר בפשיטות, כי הענין לא הצליח בשביל שהסכום שהונח בו לא הספיק ובשביל שהשותפים עצמם אינם יודעים מאומה בענין שבחרו בו. ואפילו היה בא אפיטרופוס מן הצד והיה מוסיף לסכום השותפות הון רב, אלא שהיתה מטרתו לא לשם העסק ההוא עצמו, אלא למטרות אחרות לגמרי, והעסק לא היה מצליח, לא היינו משנים את דעתנו בזה, מפני שהמטרות החיצוניות שהונחו ע“י האפיטרופוס ההוא לא היו מכֻוָנות לעצם הענין ותקונו. ענין הישוב היה ממש כמשל השותפות שזכרתי. בתנועתו נסחפו אנשים שאין להם הסכום הדרוש, וכל-שכן שלא היתה להם ידיעה קלה בעניני עבודת האדמה. נטפל להם שייד, שכל עבודתו היתה לטובת עצמו, לקבל שכר ולמלא את תאותו למשרה ולשלטון, ולא דאג מעולם להעמיד על הקולוניות אנשים שהם ישרים ומומחים כאחד. נטפלו להם חובבי-ציון, שמעולם לא היה להם הסכום הדרוש לפעולתם, ועם זה הוכרחו גם-כן, על-פי דרישת עסקנים ידועים, להעמיד פעם בפעם בראש הפעולה במקום המעשה אנשים החביבים להעסקנים הנ”ל, אשר עם ישרתם לא היתה עטרה זו הולמתם, כי לא ידעו מה יעשו ובמה יכשלו. הסבות הקרובות האלה דַין לנו להבין מפני מה לא היתה תקנה להישוב עד עתה, אם גם להסבות ההן יש סבות יותר כוללות ועמוקות, כמו רפיון תנועות הישוב בכלל, אשר רק דלי-כח ודלי-מעשה החזיקו בה, ואינה תנועה עממית כלל, התרחקות בני עמנו בזרוע מעל עבודת-האדמה זה מאות שנים, שגם למחזות האלה יש להם סבות עמוקות באורך הגלות, שהמית בעמנו את הרגש הלאומי והרחיקו מעל אדמתנו, וכן נחשוב הלאה סבות יותר כוללות: חורבן ארצנו ע“י הרומאים, הפוליטיקה הנבערה של אבותינו בזמן שהיו על אדמתם וכיוצא בזה, אשר אין לנו עתה עסק עמהן, כמו שגם הריסת השותפות במשל שזכרתי יש לה גם כן סבות כוללות ברוע החנוך ובמציאות עניים בעולם, שגם להן יש סבות בסדרי העולם ההוֹים. בדרך כזה צריכים היינו בכל דבר להגיע עד עמקי מצולות ההיסטוריה, כמעט עד דור אדם הראשון. אבל אין אנו עושים כן, מפני שאף-על-פי שהסבות הקרובות מוצאן מסבות יותר רחוקות וכוללות, בכל זאת יש ביכלתנו לפעמים בנידון ידוע ע”י זהירות לקדם את פני הסבות הקרובות ולהרחיק את הנזק הבא מהן, אם גם אין בידנו להרחיק את הסבות הכוללות. הזהירות שהיתה בשכלול “קוסטוני” הצילה אותה ממצב “זכרון יעקב”, ואילו היתה בשכלולה זהירות יתירה, כי אז היתה עתה משוכללה לגמרי. השפעת הסבות הכוללות הולכת תמיד דרך צינורות ידועים, ובהיות הצינורות מתוקנים גם ההשפעה מתוקנה.

דעת ה' אחד-העם אינה כן, הוא אינו רוצה לדעת את הסבות היותר קרובות ואת הפרטים. לפי דבריו: “רק תמימות של ילדים תוכל לתלות כל הקלקלה באיזה אנשים פרטים ומקריים… אבל מי שאינו רוצה ליסר את החוטאים אלא למצוא סבת החטאים הוא יכיר מיד כי… לולא היתה כאן איזו סבה כללית ופנימית… לא היה כחם לבלוע בלי הרף את כל המעשים הטובים של הנדיב ושל חובבי-ציון” (צד 94). אבל אם נאמר שלא הפרטים העיקר, אלא הסבה הכללית והפנימית, הלא יש לשונאי הישוב סבה יותר כוללת, באמרם, כי השגיאה הכללית היא בזה, שארץ-ישראל אינה מסוגלת לישוב, ושונאי ישראל הולכים עוד הלאה ואומרים, שבני-ישראל הם עם של תגרנים ואינם מוכשרים לעבודת-האדמה! אנו אין אנו אומרים כן, לא מפני חבת הארץ ולא מפני כבוד עמנו, רק דוקא בשביל שאין אנו רוצים לפטור עצמנו על-ידי תשובות כלליות שאינן נכונות ורוצים לחדור לעמקי הפרטים. ובאמת יודעים אנו, כי כל התקלות שהיו בהישוב היו להן סבות פרטיות שונות: פה היו מחלות, פה מעוט סכומים, פה מעוט אדמה, פה טיב האדמה, פה סכסוכים עם השכנים, ועל כלם חסרון בקיאות ובמקרים הרבה גם חסרון רצון טוב מצד המנצחים על הענין. גם הדעה האומרת, שכל כחות הטבע השונים בעיקרם אינם אלא כח אחד, אינה אומרת שכל תקלות החיים השונות, הממלאות את חלל העולם אך סבה אחת להן, באופן שרפואה אחת תוכל להיות מזור לכלן, אם לא נחשוב את החיים עצמם לסבתן הכוללת. על פי זה נמצא, כי גם “האפיטרופסות” היא מלה כוללת ואחרי מצוי הדין נראה, כי לא היא בכללה הזיקה רק פרטיה, ואם נאמר נבער אחרי כלה בשביל הפרטים ההם – נהיה כמבער אחרי הסכין בשביל שפצע בו את ידו על-ידי אי-זהירות, או כאומר לבלי להשתמש כלל באש, מפני שפעם אחת נפלה דליקה בביתו.

כבר אמרתי, שיש בהאפיטרופסות גם צדדים שונים, גם מדרגות שונות, ובהן תלויות התוצאות שממנה. אפיטרופסות בלתי קיצונית שהיא גם טובה, גם תקיפה, העוצרת מלקנות אדמה כחושה, במקומות שהאויר בלתי בריא במדה מועטת, ועם זה היא מנהלת עד זמן ידוע את הקולוניסטים לפי כללי עבודת-האדמה בכלל ותנאי המקום בפרט, שאינם ידועים עוד להם, - הרי היא אפיטרופסות טובה מאד. לאסוננו לא היתה עוד להישוב אפיטרופסות כזו: אפיטרופסותו של שייד, שכָּלְלָה גם כפִיַת העבודה, גם התערבות בענינים הביתיים² של הקולוניסטים, גם בטחון החיים לזמן בלי מצרים, וכל זה עשתה לא מפני שכך דרשה טובת הענין, אך לסבות ידועות לו עצמו, החזיקה פקידים ומשרתים עד אין קץ, הונתה את לב הנדיב בכרמים מפוארים שהכנסתם מסופקה, בבנינים גדולים ונהדרים שאין צורך בהם, בקנית אדמות רחבות, שלא היתה רשות להושיב עליהן קולוניסטים, ובכל פעולה נראתה אך תאות המשרה והשלטון בלי שיעור – היתה רעה בכל האופנים, ובכל אשר פנתה הרשיעה. הזהב הרב שהזיל הנדיב בחבתו להישוב לטובת הענין – התיך שייד ועשאו זהב רותח לצוק אותו אל תוך גרונו של הישוב… אפיטרופסותם של חובבי-ציון היתה טובה בהרבה ענינים, ואם לא הצליחה לגמרי – היה זה מפני שלא היתה תקיפה ומזוינת גם בבקיאים גם בסכומים הדרושים. ראוי להעיר, כי גם הצד המזיק בכל האופנים שבהאפיטרופסות, היינו צד בטחון החיים, שלא נקו ממנו גם חובבי-ציון בשכלול “גדרה”, שכלכלו אותם בכל מחסוריה כשמונה שנים, לא הראה השפעתו הרבה על הקולוניה ההיא להשבית בלב בניה את הפעולה העצמית, ואחרי שקבלו את הבציר הראשון הסתלקו בחפץ לב מעל שלחן חובבי-ציון, ואילו היו מוצאים די קונים ליינם לא היו יודעים מחסור, ולא היו מבקשים גם הלואות זמניות מחובבי-ציון, והיו עתה משוכללים.

אבל בעל-דיננו אינו רוצה בגבולים באפיטרופסות ואומר: “מכיון שנתנה רשות למשחית אינו מקפיד על הגבולים ופוסע ועובר עד מקום שיכלתו מגעת” (צד 100). בכל לב הנני מודה לדברים אלה, אבל היוצא מזה הוא רק זה, שאין למנות על הישוב משחיתים. אם נִתן רשות לאיש משחית, בין שהוא משחית בכוונה, בין שהוא משחית בשגגה, מפני “שאינו יודע שאינו יודע”, אז אין גבול להנזק שהוא מביא; אבל לא כן הדבר, אם נתּן רשות לאיש ישר, המסור לענין שהָפקד עליו, ועם זה הוא מומחה לדבר ויודע את אשר לפניו.

בכל בתי-החרושת ובתי-המסחר הגדולים עושים הפועלים את מעשיהם על-פי שיטת אפיטרופסות ואין להם רשות לעסוק בהעסקים ההם כאדם העושה בתוך שלו, ובכל זאת הפקידים הראשים, שהתמנו להיות אפיטרופסים להענין, מוצאים תמיד גבול בין המועיל והמזיק, ואם גם ישנו לפעמים – אין הנזק גדול עד לקעקע את כל הענין. הסבה לזה היא, מפני שבוחרים לאפיטרופסים לעסקים כאלה רק באנשים ישרים ומומחים, הצריכים עם זה ליתן דין-וחשבון לפני העומד על גבם. שייד יודע היטב, כי כל לשון תקום אתו למשפט תרשיע, כמו שהיה באמת, לאסון הישוב, ובראותו כי דרכו צלחה פסע ועבר כל גבול עד שהפך את אפיטרופסותו לשלטון בית-כלא, עד שבאה עליו הרעה ממקום אחר שלא קוה… ועד כמה גדלה האמונה בו נראה מזה, כי כאשר נבאש בעיני שולחו אבדה אמונת האחרון בכל איש שיהיה, ומצא את עצמו מוכרח למסור את הענין החביב לו לחברה רבת אוצרות, שאינה הוגה כל חבה למשאת-נפשו, ודעת איזו מחבריה לא נחה מזה כל עיקר.

בעל-דיננו אומר, כי הסבה היתה לא מפני שהפקידים היו אנשים משחתים, שאילו היה נקל כל-כך לנוכלים ורמאים להוליך את הנדיב שולל, כי אז לא היה מה שהוא, כי רמאים כאלה, אשר לא יחסרו בכל מקום שיש את מי לרמות, היו זה כבר אוכלים את כל עשרו, - אבל הסבה האמתית לכל זה היא שיטת האפיטרופסות כשהיא לעצמה (צד 295), כאילו בעניני מסחריו של הנדיב אין אפיטרופסות וכל אחד מעושי-דברו, גם היושבים בבאקו אשר ברוסיה, עושים כל אחד מה שלבו חפץ ועל כן מסחריו מצליחים. הסבה האמתית לאמתה היא זו, שבעניני מסחריו מתעסקים רק אנשים מומחים הבקיאים במעשיהם, ושבעניני מסחר העין צופה היטב, הפנקס תמיד פתוח והבילאנס מורה בדיוק את התפתחות העסק; אבל בעניני הישוב, שנחשב לא לעסק מסחרי, אך לדבר של צדקה, חשב הנדיב למותר להעמיד מומחים בראש הענין, ובחר בשייד, נאמן ביתו לעניני הצדקה, שהאמין בכל מעשיו, וכל דבריו היו לו כהלכה פסוקה. אמנם היו בארץ-הקדש גם מומחים, אבל כלם הוכרחו להיות כפופים לשייד, וכבר העיד ה' זוסמאן, כי אם במקרה נתמנה לפקיד איש, שרצה באמת להועיל וראה את תעתועי הפקידות הראשית (כלומר: שייד), היה מוכרח לעזוב את מקומו (הרצאת דברי הבקרת צד 119 ברוסית וצד 61 בעברית), וכי רצון הפקידות הראשית היה ביותר שיצפצפו הקולוניסטים בשפת צרפת ויַראו קידה בהכנעה יתירה לפני הפקידים (שם צד 98 ברוסית וצד 51 בעברית). אם מאפיטרופסות כזו, שלא בושה להטיל חובה על הקולוניסטים בארץ-הקדם, מקום שהכנסת-אורחים חשובה מאד, לאחוז במדת סדום ולבלי לתת לאיש אורח ללון בביתם בלי רשיון מיוחד מאת הפקיד המקומי – נאבה לדון על אפיטרופסות בכלל, אשר באמת לא אפיטרופסות שמה, אלא השגחה, ובעל-דיננו בכונה קורא אותה בשם זה כדי לאיים על הבריות – נוציא משפט מעֻקל.

כבר אמרתי, כי בעניני מסחר אין חרות מאפיטרופסות, ואף-על-פי-כן הדברים מצליחים. נדמה בנפשנו מסחר של עבודת-האדמה, היינו, פלוני העשיר היושב בעיר יש לו אחוזה גדולה בכפר, שבה יושב סוכן תמידי ופועלים ידועים עובדים בה כל השנה, ומובן – על-ידי שיטה של אפיטרופסות, ומתפרנסים מעבודתם. לסוף השנה, אם אינה שנת בצורת, מוכר אדון האחוזה את תבואתו, ואחרי נכיון הוצאות שכר הפועלים והסוכן עוד נשאר לו איזה ריוח. מחזה כזה הוא מעשים בכל יום בנוהג שבעולם. עתה מי יבאר לנו, למה הכפר הזה, כשהוא ברשות N. ועובדיו אינם אלא שכירים אצלו, מספיק גם לפרנסת העובדים, גם לשכר הסוכן וגם להביא ריוח לבעליו, ואם אותו העשיר יאמר להעובדים האלה: קחו לכם כל תבואות הכפר ואני לא אקח מכם כל ריוח, גם להסוכן לא תשלמו, רק עשו פעולתכם לפי אותה השיטה שעבדתם בהיות תבואות הכפר הזה לי ולא כהעולה על רוחכם – שוב לא תספיק התבואה לעובדיה? אם יאמר בעל-דיננו, כי לפי מצב הדברים עתה בארץ-הקדש אין לדמות כפר שבה לכפר באירופה, אם כן לא בהאפיטרופסות הסבה, אלא בדברים שמחוצה לה. בעל-דיננו אומר, שגם אב רחמן שאין בו דעה… גם הוא נוטל את הכח החיוני… לא פחות מן האדון האכזרי… (שם 101). אין איש האומר, כי טובה האפיטרופסות המקבלת עליה טורח האכרים לעולם, וחובבי-ציון לא קבלו עליהם מעודם כזה. לעומת זה כל ההורים הם אפיטרופסים לבניהם הקטנים כל זמן שהם זקוקים להם, ואם אמנם יש הורים הרבה העוברים על הגבול, לא עלתה עוד על דעת איש שצריך לבער אחרי אפיטרופסות ההורים לגמרי, שלא ישגיחו על בניהם כל עיקר, שיעשו מה שלבם חפץ: לבלי ללמוד, לשחק כל היום במשחקים שאינם בטוחים ממכשול וכיוצא בזה. עד כמה שנרומם את אכרינו ופועלינו עלינו להודות, כי בראשית שכלולם המה כילדים בעניני עבודת-האדמה. הפועלים, שחפרו גומות למטעי-גפנים, שעסקו בזמורת המטעים וכיוצא בזה, אינם יודעים מאומה בטיב אדמה, בחרישה, בזריעה וכו'. בני “קוסטיני”, שהיו גם כן פועלים, לא ידעו בתחלה איך להחזיק מחרשה בידם, וגם עתה הם הולכים לעבודתם בדרך השוממה שכבשו להם הערביים. ורוב אכרינו, שהיו חנונים או בעלי-מלאכה, יודעים בתחלה עוד פחות מהם. נודע גם-כן מה עשו הקולוניסטים הראשונים, שבנו להם בתים מרווחים שלא כפי כחם ב“ראשון-לציון” וב“פתח-תקוה” ו“יהוד”, וגם עשו כלי-בית מיותרים ונתרוששו על-ידי זה, ואם נוציא את המשוכללים מכלל כל השגחה (הנני מכפיל, כי זהו השם לעבודת חובבי-ציון, ולא אפיטרופסות) לא נוכל להיות בטוחים בתועלת העבודה. בעל-דיננו אומר, כי אם ימצאו בתוכם אנשים (ועם זה הוא מוסיף: ואין ספק כי ימצאו) אשר לא ידעו להשתמש כהוגן באמצעי הקיום הנתונים להם ויכשלו ויפלו – דמם “בראשם” (103). אבל זה יהיה רק הצד האחד בדבר. בילדותי ידעתי עני אחד, שהיה אומר: “געלט – בגימטריא בלאטע” (כסף – הוא רפש) אך רוב העולם אינו סובר כן. לא נוכל לקבץ אלפי זהב וכסף, ביחוד מהמון בית-ישראל, שרובם אינם עשירים, לתת אותם לאנשים שאינם בקיאים, ולפעמים גם בעלי דמיון עז, לעשות בו כטוב בעיניהם לבלי תועלת! מודה אני לבעל-דיננו, כי חסרון החירות בעבודה פוחתת במדה ידועה את צורתו המוסרית של העובד, ואינו דומה העובד בחירות גמורה לעובד על-פי הוראת אחרים. אבל מה תועיל התועלת המוסרית אם התועלת החמרית תחסר? הלא בהתמוטט האחרונה תשפל גם הצורה המוסרית עוד יותר מפני דקדוקי עניות, המעבירים את האדם על דעתו, וגם עזיבת הארץ לא תחסר. “חירות העבודה” – הגידו, רבותי, מה שתגידו, ואני מעיז פני לומר, כי חירות העבודה לפי מצב בני-האדם עד עתה, היא לוקסוס לאיש המתפרנס מיגיע-כפיו; לא כל הפועלים בבתי-החרשת, לא כל העובדים בבתי-המסחר זוכים בחירות העבודה, ואפילו בעלי-המלאכה מחויבים לעשות מלאכתם על-פי הוראת המוֹדה וקפדנות הקונים, ולמה נזַכה בחירות כזאת את עניי עובדי-האדמה, המשתכללים בנדבות הצבור בתחלת שכלולם, בשעה שהחירות הזו קרובה להפסד ורחוקה משכר גם להם לעצמם?

לטענת חירות העבודה היה עוד איזה מקום, אם היה מתברר שהתקלה בהישוב באה על-ידי העדר החירות הזו (כמובן, איני מדבר על הקולוניות שהיו תחת ממשלת שייד); אבל התקלה הזו היתה בסבות אחרות, ואולי ביניהן – גם חירות העבודה עצמה. בעל-דיננו אומר, כי “האפיטרופסים השונים של הישוב, גם במזרח” וכו' נטלו בהשגחתם המעולה “את האֶנרגיה החפשית ואת הכשרון למלחמת הקיום” (צד 100–101). אבל מתי השגיחו אפיטרופסי הישוב במזרח על מעשי בני “גדרה” ו“חדרה” לומר להם: עשו כך ואל תעשו כך? מתי היו יכולים האפיטרופסים הנ“ל להשגיח, שהכסף שהם נותנים יצא דוקא למה שנתנו ולא לדברים אחרים? בעל-דיננו יודע היטב, כי הכסף שנֻתן ל”משמר-הירדן" למטעי עצי-תות על-פי הצעת המנוח בינשטאק יצא למטעי גפנים שלא הצליחו ולתשלומי חובות הקולוניסטים, וכי הכסף שהיה נתון איזו פעמים לצורך זה יצא לצורך אחר. בכלל עשו אפיטרופסי הישוב במזרח את פעולתם תמיד על יסוד הבקשות שבאו מן הקולוניסטים, ואם דחו בקשות כאלה, שנראו להם לבקשות דמיונות, הנה דחית בקשה ואי-נתינת כסף אינה עוד אפיטרופסות, כי בכלל אין בכח המזרחיים למלא כל בקשה שתבוא לפניהם. ואיה היא הצלחת “ראשון-לציון” במשך שתי שנים והצלחת “יסוד המעלה” במשך חמש שנים בטרם שבאו תחת האפיטרופסות הגרועה ועשו הכל כרצונם? איה הצלחת “בני יהודה” ו“ארטוף”, שמעולם לא היתה עליהם כל השגחה? איה הצלחת החפשים שלא היתה עליהם אפיטרופסות? בעל-דיננו אומר, שלא יכלו להמרות את פי הפקידות, מיראה פן לא תקבל את ענביהם אל היקב (צד 109); אבל הא גופא קשיא: מי הכריחם לנטוע גפנים בעד היקב ולא נטיעות אחרות שאינן זקוקות ליקב? ולמה הוציאו בני “וואדי-חאנין” את הלואת יק“א בסכום גדול “לכרמים חדשים שנוח היה להם שלא נבראו ולבנינים גדולים שאפשר היה בהם לקמץ הרבה”? (393 בהערה) הוא מאשים בזה, לא בפירוש אבל ברמז, את יק”א, שהלותה להם כסף וסמכה על ההכנסות העתידות, אך האם יק“א אשמה במה שבני עמנו רגילים לבנות להם מגדלים באויר? אם יק”א אשמה בזה שנתנה כסף – צריך לבוא לידי החלטה, כי ראוי לעזוב את כל הקולוניות לנפשן… אבל מה היה, אם היתה ארץ-הקדש ארץ מתוקנת, היו בה באנקים, והקולוניסטים היו משעבדים אדמתם להבאנקים ההם בעד הלואות שהיו לוקחים לדברים דמיוניים, כמו שעשו הרבה מבני-עמנו בערי-התחום לצורך בנינים גדולים שאין חפץ בהם? בעלי-דמיונות תועים בחלומותיהם, וחובבי-ציון ויק"א אשמים!

אבל נדמה נא בנפשנו, להיפך, מה היה אם היתה בארץ-הקדש אפיטרופסות תקיפה, שלא היתה מניחה לקנות אדמת-חול ואדמת-בצה, האוכלת את יושביה; שלא היתה מניחה למוסד “משמר הירדן” לבנות קולוניה באויר, שאין לה משלה כלום, לא אדמה ולא בתים; שלא היתה מניחה לפועלים עניים לקנות ב“פתח-תקוה” או “וואדי-חאנין” שלשים דונם אדמה כדי להקרא בשם קולוניסט; שלא היתה מניחה לעניים מרודים כ“בני יהודה” ו“ארטוף” לכונן קולוניות שאין להן מעמד? כמדומה לי, שאפיטרופסות כזו היתה מביאה תועלת גדולה, אף-על-פי שהיא אפיטרופסות.

לא בהאפיטרופסות מקור הרעה, כי אם בנו בעצמנו.

בגלותנו נשמטה הארץ מתחת רגלינו והננו חיים באויר ובדמיון. אברכי-משי נעשים סוחרים, בטלנים נעשים חנונים, לוקחי-כסף בהלואה בונים בתים כמו רמים ורובם ככלם או אובדים בענים במקומם או נודדים לבסוף לקצוי-ארץ; ובארץ-הקדש – כל הרוצה קונה לו קרקע, בין שהיא גרועה בטיבה ובין שהיא מועטת בשטחה; כל הרוצה נעשה עובד-אדמה ופועל אף-על-פי שלא יצלח לזה, ואחרי כן הוא בא ופושט את ידו בבואו בטענת בעל-דיננו, שהיה לקרבן בעד הרעיון הלאומי.

האמנם גם בתקלה זו, שכפי שהראיתי היא סגולת הגלות, וכמעט כוללת, מאשים בעל-דיננו את רעיון הישוב עצמו בצורה שנִתנה לו מראשית הולדו (צד 101) ועל כן “חובבי-ציון הם הגורמים בדבר” (102). בעל-דיננו סתם במקום הזה את דבריו ולא באר לנו, איזו צורה היתה יותר טובה להרעיון בעת הולדו, שבגבולה לא היה מקום עוד לכל התקלות שבאו עתה. מרשה אני לי לשער, כי הצורה היותר טובה היא – אם היתה כפי החלום אשר חזה לו בעל-דיננו והרצה אותו בפרטות במאמרו “ד”ר פינסקער ומחברתו" (על פרשת דרכים 96–100, ובהוצאה שניה 80–84), היינו, בתקופה של זהב, באין צל אנטיסמיטיזם ובשווי-זכיות גמור, בעת שעם ישראל צעד לפנים על דרך ההשכלה והאסימילאציה החיצונית, נתעוררה בלב רבים שאלת היהדות במובנה הלאומי; גסיסת העם נגעה עד לב טובי-בניו ובא בלבם הרעיון לשוב אל ארץ אבותיהם, הרת-היהדות, אז הוציאו קול-קורא, יסדו אגודת “מחבבי-ציון” (כלומר, לא חובבים, אך מחבבים על אחרים), יסדו קולוניות ובתי-ספר, והקול נשמע בגולה על-דבר הפלא הזה, ורבים החלו לנסוע לארץ-הקדש לראות בעיניהם את החדושים האלה, ובאו וראו והרגישו בלבם רגש אהבה עמוקה לארץ אבותיהם ואחיהם היושבים שם, וקנו לעצמם שדות וכרמים (ומה היה אם אז לא היו להיין קונים?) וכו' וכו‘, והתנועה הזו, שנתעוררה לא על-ידי שאלת היהודים ולא היתה פרפור של קדחת מסבות מקריות וחיצוניות, כי אם תנועה מסודרת מסבה מושכלת ופנימית – השיגה את התכלית הנרצה: בראה בארץ-ישראל “מרכז לאומי רוחני להיהדות”. איני מכחיש, כי החלום הזה הוא חלום פיוטי ונעים, ושמח הייתי, אם תיכף אחרי המהפכה בצרפת, בשעה שהגיע לבני עמנו שם תקופה מזהירה, היו מתעוררים טובי העם שם לעשות ככל אשר התוה בעל-דיננו; עוד יותר הייתי שמח, אם היו גדולי אבותינו בזמן הבית השני דואגים יותר לטובת העם מאשר לטובת איזו דקדוקים, היו מנהיגים את הפוליטיקה בבינה יתירה, לא היינו מנוצחים מאת הרומיים ולא גלינו מארצנו. אבל מה נעשה, אם ההיסטוריה בוחרת לה דרך שלא כרצוננו, “המעשים נשארים והחלומות כלים כעשן”? מה נעשה, אם דוקא בעת הרצון לשווי-הזכיות השתדלו תקיפי עמנו למחות כל זֵכר לאומי גם מתוך הסידור, וגם אלה שהתנגדו לזה עשו זאת לא מרגש הלאומי, אך מפני טעמים דתיים? מה נעשה, אם גם טובים וגדולים כהד“ר גייגער והד”ר גראֶטץ הקפידו בכל כחם ומאודם להקרא רק בשם “אשכנזים שומרי דת משה”, שד"ל הלאומי היה כערער בודד לו, וקולות הרב ר’ צבי הירש קאלישער והד"ר העס היו כקול קורא במדבר? מה נעשה, אם גם בדורות יותר קדומים נסמכה פרשת “ויתערבו בגוים” לפרשת “וילמדו ממעשיהם”, וגם אז “הסרת טבעת” אחת עשתה יותר גדולות מכל הנביאים שעמדו לישראל, כמו שאנו רואים בהשנוי הגדול שבישראל אחרי שובו מגלות בבל? ומה נעשה, אם ההיסטוריה הולכת בדרכה הסלולה, והגבירה את הרעיון הלאומי דוקא על-ידי האנטיסמיטיזם והסרת הטבעת, ועם זה בהכרח בא גם הפרפור של קדחת? ולא עוד, אלא שהמקרה הראה לנו, כי “פתח-תקוה” הראשונה שנוסדה בלי אנטיסמיטיזם ופרפור של קדחת נהרסה לגמרי, עד שבאו בני הפרפור והאפיטרופסות ויסדוה מחדש, והיא קימת.

גם הדברים “חובבי-ציון הם הגורמים בדבר” סתומים יותר מדאי, כי בשם הזה מתכנים הרבה אלפי אנשים, בהם הוזים ובטלנים, בהם חסרי-דעת ומבוהלים, בהם בעלי-הגיון ומתונים, בהם חכמים ואנשי-מעשה ועוד, ואי-אפשר לכוללם ולבוללם יחד. מנהיגי חובבי-ציון לא העמידו מעולם את כל הקורא לעצמו בשם “אכר” בארץ-ישראל תחת אפיטרופסותו וחסותו של הכלל כלו, וזה האות, כי במשך שמונה-עשרה שנה קבלו תמיכות ממשיות מחובבי-ציון בתחלה רק כמחצית מבני “גדרה” וחלק מבני “פתח-תקוה” ואחר כך גם בני “קוסטיני” ואיזו מבני “חדרה” ויחידים מ“ראשון-לציון” ו“רחובות”, גם הנדיב קבל תחת חסותו רק קולוניות ידועות וכל עמל לא הועיל להכניס תחת חסותו את יתר הקולוניות. מי מאתנו אינו זוכר את המרוצה של בהלה שהיתה לפני איזו שנים לאמריקה ולארגנטינה בחשבון להתקבל אל הקולוניות שנוסדו או שיוסדו, אם גם לא היה למרוצה זו כל יסוד? דרכו של העני בעל הדמיון להיות נדחק בכל מקום שהוא רואה בדמיונו איזו פרצה, ולולא זאת לא היו גם “בני יהודה” ובני “ארטוף” מיסדים את מושבותיהם, הראשונים ראו את גורל “יסוד המעלה” ("בני יהודה נוסדה לפני בוא האחרונה תחת חסות הנדיב), והאחרונים – את גורל “וואדי-חאנין” והרבה מבני “פתח-תקוה”, ולא היה להם שום חשבון לקוות כי חובבי-ציון ישכללו גם אותם, כמו שאומר בעל-דיננו. אם היינו רוצים להקדים מכה לרפואה זו ולהוציא מלב כל איש שום מחשבה על האפשרות להבנות על חשבון כלל ישראל – היה לנו אך דרך אחת: לבלי עשות מאומה. קרוב לשער, כי לפני בעל-דיננו היה אז יותר טוב; אבל איני יודע במה? אם בצד החמרי, הלא בכל אופן מצב העניים, שבאו לארץ בחשבון להבנות על חשבון כלל ישראל, טוב עתה יותר ממה שהיה בעת בואם, ואם בצד המוסרי והרוחני, הלא ספק גדול הוא אם היו האנשים האלה יותר מוסריים ויותר רוחניים אם היו גולים לאמריקה הצפונית והדרומית או לאוסטרליה…

וכנראה, באמת היא דעתו של בעל-דיננו, שיותר טוב היה אם לא היינו עושים מאומה. “ההכרה לבדה בלב האדם – אומר הוא – שיש לו גואלים בעת צרה ואיך שיהיו מעשיו אין לו לירוא מפני מפלה מוחלטת, ההכרה הזו בלבד, אפילו אין איש מתערב בעניניו, גם היא אפיטרופסות במדה ידועה” (101), ובכן מציאות חובבי-ציון בעולם לבדה היא אפיטרופסות; אבל אין להשוות את המדות. אדם הנמצא בתנאים שהורגל בהם בילדותו ובמקום שנודעו לו תנאי מלחמת קיומו צריך באמת להתרחק מאפיטרופסות כזו, אבל אדם הבא לארץ חדשה לו, לעבוד בעבודה שלא נודעה לו ובתנאים שלא הורגל בהם, יכול לאבד תיכף את אומץ-רוחו, אם אין לו גם צל תקוה, כי אם יפול לא יוטל, וכבר ידוע, כי בלא תקוה אין גם אֶנֶרגיה. ואם נוסיף לזה שהיהודי, שהוא על-פי-רוב אץ להעשיר, ואם יש לו מנה רוצה מאתים, לא יחדל מעבוד בכל כחו ולהרבות הונו אם גם ידע שיש לו על מי לסמוך בעת צרה – אז נמצא, כי האפיטרופסות הזו אינה גורעת כלום מחריצות בעלי-דעת ופעולתם העצמית, ובשופטני לא עסקינן. אפיטרופסותו של שייד אין שום ראיה לכאן; היא השחיתה לא בזה שנתנה כסף הרבה, אך בזה שלא הראתה להקולוניסטים את הדרך הישרה, מה לעשות בכסף הזה, ועוד השתדלה להטותם מני-דרך לעשות מה שלא היו רשאים לעשות לפי האמת: הכריחה את בני “ראשון-לציון” לטעת גפנים יקרים, שאינם טובים לפי תנאי האקלים בארץ-הקדש ותנאי המכירה, הכריחה את בני “עקרון” שלא יעסקו בעבודת-השדה, העלימה מבני “זכרון יעקב” את מקומות כרמיהם וגם הביאה עליהם משובה נצחת, ועם זה קבלה את הנתמכים להיות סמוכים תמיד על שלחן הנדיב וגם השתדלה בכל כחה, שיארך המצב הזה של “נהמא דכסופא” עד אין קץ… האפיטרופסים שבמזרח לא עשו כן לשום קולוניה. אם ישיב בעל-דיננו מ“קוסטיני”, אזכיר לו, כי אחרי שתי שנים להוסד “קוסטיני” הכיר אותה הועד בראשית שנת תרנ“ט לעומדת ברשות עצמה, וראש הועד-הפועל שהיה אז דִבר בשביל זה קשות עם הועד ומזה היתה נסבה כי מצא לטוב לו בשנה ההיא להתפטר ממשמרתו. האמנם בעל-דיננו יאמר, כי הוא מדבר בחובבי-ציון בכלל, מבלי להראות על זה או זה, אבל בזה יצדק רק לפי דעתו, שהאשם הוא ברעיון הישוב ובמציאות חובבי-ציון בעולם, אך מי שאינו מקפיד על המציאות הזו יודה, כי שונים הם חובבי-ציון למיניהם, ועל כן ראוי להבדיל גם בין אלה מחובבי-ציון, אשר בתתם פרות לבני “גדרה” המעיטו את מדת תמיכתם “להודיע בזה להקולוניסטים כי אינם כבנים הסמוכים על שלחן אביהם” (“דרך לעבור גולים” צד 132), ובין אלה, אשר בקבלם ל”קוסטיני" פועלים שהיו להם פרות מכבר, שלמו להם בלי ידיעת הועד בעד הפרות ההן מכסף חובבי-ציון, למען ידמו, כי באמת הם כבנים הסמוכים על שלחן אביהם. על כן אי-אפשר להשתמש בענינים כאלה במדת ההכללה, למען לא יהיה “טוביה חטא וזיגוד מינגד”…

על-פי שיטתו זו בענין האפיטרופסות, או כמו שאני קורא לזה “בענין ההשגחה” נלחם בעל-דיננו בנאום יפה וארוך עם האומרים, שאסור למסור להפועלים את הסכומים הדלים שנאספו בשבילם כדי שיעזרו לעצמם כפי יכלתם בלי שום אפיטרופסות מצד “דורשי טובתם”, האומרים כי “רק אחרי השכלול נעזבם לנפשם כדי שיהנו מטובתם” (100), ומסיים בעצתו, כי להמטרה הזו מובילה רק דרך אחת: “לחקור ולדרוש היטב עם בני המושבות עצמם את אשר יחסר להם בשביל להזדיין כראוי בשביל מלחמת הקיום, שיוכלו לקוות לנצחון… ואחרי שתנתן להם היכולת למלאות מחסוריהם אלה בבית-אחת³ יעזבו אותם לגורלם להלחם על נפשם כחפצם וכשרונם, מבלי להשגיח על מעשיהם אם טובים הם ואם רעים, ואם ימצאו אנשים – ואין ספק כי ימצאו – אשר לא ידעו להשתמש כהוגן באמצעי הקיום הנתונים להם ויכשלו ויפלו – דמם בראשם, יפלו ולא יהיו למכשול על דרך הטובים מהם!” (צד 103).

מודה אני, שאין מוחי תופס עצה כזו. בעל-דיננו בעצמו קובל בצדק על אלה מחובבי-ציון, אשר “לא הישוב בכללו יקר להם, אלא כל אחד מן המתישבים כשהוא לעצמו שקול בעיניהם כעולם מלא” (צד 102). מובן, כי קלקלה כזו דורשת תיקון עיקרי, והעיקר צריך להיות לנו הישוב ולא המתישב. אם כן, מה לנו ולטענות המתישב, שיוכל לומר לנו “אתם גרמתם במפלתי, לפי שהעמדתם אותי בתנאים הרצויים בעיניכם ולא לסדר עניני בעצמי” (צד 100), בעת שהעיקר לנו הוא הישוב עצמו, שאין אנו יכולים למסור את משאת-נפשנו זו בידם בטרם נוכל להיות בטוחים כי ישיגו את המטרה? גם עתה הודיעו הפועלים בצעדם הראשון, שהם קרובים לטעות, כי בחרו בהאדמה שעל יד “וואדי-חאנין”, המוכשרת רק לפרדסים ולא לעבודת השדה. בעל-דיננו אומר בעצמו (צד 106), כי דרושות חמש או שש שנים עד שאפשר להכיר את סגולת האדמה החדשה ולהוציא ממנה כל מה שתוכל לתת, ובאופן כזה לא נוכל גם לדרוש מן הפועלים שידעו כל זאת מתחלה, בגשתם לעבודתם, ותמיד יוכלו לומר כי הנסיונות לא עלו יפה. כמעט כל התמיכות שנתנו חובבי-ציון – נתנו על דעת מבקשיהן, והמצב לא הוטב, כי לרוב הם עצמם אינם יודעים מה חסר להם ומה יועיל להם, ורובם הם גם בעלי דמיונות: זה חולם לו, כי על-ידי עצי-תות יושע, זה – על-ידי עבודת החלב, זה חולם על מטעי שושנים ושאר מיני חלומות, ובאופן אחר אי-אפשר, כי כן גם דרך רוב בני עמנו, שלא הכינו עצמם בילדותם למלחמת הקיום – לפנות לכל צד ולהשען על כל דמיון, ורוב בני המושבות בארץ-הקדש גם עתה אין להם בקיאות הגונה בענפי עבודת-האדמה וכלכלת הכפרים, והם מגששים כעִור באפלה. עד עתה נתפשטה עבודת-האדמה בארץ-הקדש במדה זעומה; הערביים עובדים בדרכים שלפני דור המבול, ובכלל הם עצלים נוראים; רוב הקולוניסטים הם כורמים. זקני העקרונים שהם באמת עובדי-אדמה, נדחו בזרוע מעל עבודת השדה, ובני “קוסטיני”, לפי עדות מומחים, משתמשים בדרכים נושנים ולא נסו כחם בסעיפי עבודה שונים, ומה תושיענו החקירה והדרישה ביחד עם בני המושבות, שבעצמם אינם בקיאים בדבר כל צרכם?

עוד זאת, הציור “לחקור את אשר יחסר ולתת הכל בבת אחת ולעזבם לגורלם מבלי השגחה, ואלה אשר לא יצליחו דמם בראשם” – יוכל להיות יפה רק על הנייר, לא במעשה. קרוב לזה היה שכלול “קוסטיני”. מנהלי “מקוה ישראל” ו“רחבות”, שאין ידיעתם פחותה מידיעת בני המושבות, חקרו את כל אשר יחסר, והרשימה נערכה בסך מאה אלף פר' מלבד האדמה והבתים, רק לא הודיעו מראש להקולוניסטים, כי מי שלא יצלח דמו בראשו ולא נתנו הכל בבת-אחת. אבל נשער נא בנפשנו, מה היה, אם היו מודיעים כזאת מראש ונתנו הכל בבת-אחת? הנה תיכף כשנגשו לעבודה ראו, כי מן הבהמות שקנה המנהל הראשון היו הרבה שלא הצליחו לעבודה, ומקרה כזה יוכל לקרות להפועלים גם בלי אפיטרופוס כמוהו; אחרי כן קרה אסון עם ערבי אחד, איזו מן הקולוניסטים נתפשו, ויתרם הוזמנו לחקירה-ודרישה והוכרחו לפגר מעבודתם ועל כן נלקה קצירם הראשון; זרעו שעורים, ונודע כי אין האדמה מוכשרת להן; המספוא עלה ביוקר ומצאו, כי טוב להחליף מקצת סוסים בשוָרים ולזרוע מיני חציר שונים תחת השעורים. בשביל כל אלה נצרך היה להוסיף על הרשימה סכומים שונים גדולים. בעלי-הפרינציפים היו אומרים אולי גם אז: “הרשימה נתמלאה ואין להוסיף עליה, ודמם בראשם!” אבל מסופקני מאד, אם יעשו כן בעלי-הפרינציפים בתוך שלהם עצמם, אם יקרה להם שאיזה ענין שהחליטו להשקיע בו סך מסוים לקה וצריך להוסיף לו סכומים חדשים, אם יפקירו גם אז הון רב ועתידותיהם בשביל שלא לצאת מגבול הפרינציפ…

בעל-דיננו אומר בשם “בעלי הטובה”, היינו אלה המתנגדים לדעתו בשאלה זו, כדברים האלה: “חלילה לנו ליתן לאנשים עניים סכום של עשרות אלפים ולהניח להם שיעשו בו כטוב בעיניהם, כאילו היה שלהם, זוהי דימוראליזאציה”, וכנגד זה הוא מוצא, כי לקחת מן העני במחיר סכום גדול את בחירתו החפשית ביחס לעבודתו ואפני-חייו העתידים היא דימוראליזאציה יותר גדולה (100). הנני מודה, כי אני הנני אחד מבעלי-הטובה האלה, אבל מעולם לא יצאתי כנגד העצה לתת לעניים סכומים גדולים לעשות בהם כטוב בעיניהם בכח השם החדש מן השמות הקדושים “דימוראליזאציה”. אם “בעלי-טובה” זולתי טענו טענה זו, אז לא קראו את הדבר בשמו האמתי. יסלחו לי “בעלי-הטובה” האלה, ויסלחו לי גם ה' אחד-העם וכל הקוראים אם אומר, כי לא “דימוראליזאציה” שמו, כי אם “אבסורד”! נקל להגות מחשבות פילוסופיות בתוך חדר-הכתיבה, אבל בשעה שאנו עסוקים במעשה – אז צריך ליטול עצה לא מפי הפילוסופיה הנאצלת, אלא מחיי המעשה, ולא לחנם אמר פרידריך הגדול, שאם היה רוצה לרושש אחד מפלכי מדינת ממשלתו היה מושיב בו לשר-הפלך את אחד מידידיו הפילוסופים. נדמה בנפשנו, כי באנו לאיש עשיר נדיב ובקשנו ממנו נדבה בסך איזו עשרות רו“כ לכונן בהם מטה-לחם לעני הגון. אין ספק, שבטרם יתן לנו הנדיב את כספו ישאל אותנו: ומה אתם חפצים לכונן בשבילו, אם חנות קטנה ממין ידוע, או עסק אחר, ואם הוא מוכשר לזה? הנה לפנינו השגחה בזעיר-אנפין. אמת הוא, כי אחרי תתו את כספו לא ידאג להשגיח על פעולת העני ההגון ההוא, מפני טעם פשוט כי השגחה בזמן ידוע על עסקי איש זר לו תקשה עליו יותר מן הסך הקטן שנתן, וסוף-סוף אין טובת הנתמך נוגעת אל לבו; כונתו היתה רצויה, אם תביא אל המטרה – מוטב, ואם לאו – יצרף את הסכום הזה לשאר סכומי הצדקה שנתן בחייו ודַיו. נלך הלאה: לאיש עשיר גדול בא אח עני מטופל במשפחה ומבקש לכונן לו איזה עסק הגון, שיוכל לחיות בו כראוי, והאח הטוב הזה נתן לו אלף או אלפים רו”כ לכונן לו עסק, שהמקבל אינו בקי בו. אז אין ספק, כי עד שיקנה האח העני בקיאות הגונה בהענין החדש לו ועד שיראה האח העשיר, כי העסק הולך למישרים – לא יסיר האחרון ממנו את השגחתו היתרה, וינהלנו תמיד בעצתו לאמר: זאת עשה ואת זאת אל תעשה. וכן מחייב טבע הדברים, שהאח הרוצה בטובת אחיו באמת ועם זה לא יאבה לתת לו פעם בפעם סכומים גדולים להכין לו תמיד עסקים אחרים תחת אלה שלא יצליחו, - לא יניח לאחיו הבלתי-בקי להוציא מעותיו ללא-תועלת ולאבד טובתו בידים.

נלך עוד הלאה. האח העשיר אמר להאח העני: הנני רוצה להכין עסק גדול בעד עצמי ולהשקיע בו הרבה עשרות אלפים רו"כ, שיביא גם לי ריוח הגון, והנני להושיב אותך בעסק הזה בתנאי שתקבל חלק ידוע מן הריוח, שיהיה לך לפרנסתך. באופן זה, אם גם לאח העני יש בקיאות בעסק זה, לא יסיר האח העשיר את ההשגחה ממנו, ולא יתן להאח העני לעשות בו כטוב בעיניו.

יחס חובבי-ציון להפועלים אינו כיחס העשיר הנדיב להעני ההגון (המשל הראשון), אף לא כיחס האח העשיר, שהכין בעד אחיו העני עסק מיוחד (המשל השני), אך כיחס האח העשיר, שהושיב את אחיו העני בהעסק הגדול שהכין בשביל עצמו. דבר אין לנו עם חיים וברוך הפועלים כשהם לעצמם, אשר אולי כל ביאתם לארץ-הקדש היתה לכתחלה לא משום חבת-הארץ אלא בתקוה לרכוש נחלת שדה וכרם על חשבון אחרים, כמו שהעידו באמת ראשי ועד-הפועלים, בהצעתם שהגישו לועד-התמיכה בשנה שעברה, על חלק גדול מן הפועלים. ואפילו אלה שבאו ביחוד לשם חבת-הארץ, הנה כבר העיד ה' ז. עפשטיין בצדק, כי מעולם לא ראינו שיתנו לאיש איזו אלפים רו"כ בשביל שהיתה כונתו רצויה. הפועלים, כשהם לעצמם, הרי הם לנו ככל המון מיליוני עניי ישראל; ולא לפרנסתם הם אנו דואגים, כי כל המוכשר מהם לעבודה גופנית יוכל למצוא לחמו במקום אחר. גורל הפועלים נוגע אל לבנו רק בשביל זה, ששכלולם הוא חלק משאלת הישוב היקר לנו מכל יקר, אבל ענין הישוב הוא ענין העם כלו, ואיך נמסור את ענין העם הקדוש לנו בידי פלוני ופלוני לעשות בו כטוב בעיניהם, מבלי כל השגחה עליהם שלא יקלקלו, רק בשביל לעשות להם נחת-רוח של חירות העבודה, בעת שעמהם עצמם אין לנו דבר? יודעים אנו, כי מגרעת אחת מקפת כמעט את כל המון אחינו הפשוטים, לחשוב שהם מוכשרים לדברים שאין להם הבנה בהם; שגם הרבה מבעלי-המלאכה שבנו אין דרכם לשמש כל-צרכם עד שיקנו בקיאות גמורה במלאכתם, והם דוחקים את הקץ, נושאים נשים ויוצאים להיות אומנים בפני עצמם בידיעות מקוטעות. יודעים אנו, כי הפועלים בארץ-הקדש, שעסקו כל ימיהם בהכרמים, בהפרדסים ובהיקב אינם בקיאים בעבודות השדה, בגדול בהמות וכו', ואיך נוכל לסמוך עליהם מבלי כל השגחה בהענין הלאומי? נשתנו הזמנים ועמם גם אנחנו. לפנים אמרנו: מי שהניח לו אביו ירושה טובה ורוצה לאבדה ישכור פועלים ואל ישב עמהם, ועתה אנו אומרים: מי שאבדה לו ירושת אבותיו ורוצה להחזירה ישכור פועלים לעבודתו זו ואל ישב עמהם!

האמנם בעל-דיננו מיעץ לחקור ולדרוש היטב ביחד עם בני המושבות על כל הדרוש, אבל מלבד מה שאמרתי, כי בעלי-המושבות עצמם אינם בקיאים בעיקרי עבודות האדמה, הנה לא תמלט אחת משתי אלה: אם החקירה והדרישה הזאת תהיה להפועלים אך בבחינת עצה, אשר השומע ישמע והחדל יחדל, הלא לא תביא את התועלת הדרושה ותהיה כמעט למותר; ואם מסקנותיה תהיינה לחובה על הפועלים, הלא האפיטרופסות במקומה עומדת, שהרי אחת היא אם תבטל חירות העבודה על-ידי אפיטרופסות חובבי-ציון או על-ידי אפיטרופסות הקולוניסטים הזקנים, ובעל-דיננו אינו מסכים לדברי האומרים, שאפיטרופסות זו אינה רצויה, ואפיטרופסות אחרת טובה.

יכול הייתי להסכים לבעל-דיננו, אם היינו יכולים לסדר את הענינים באופן כזה: חובבי-ציון קונים אדמה ובונים בתים, ולוּ יהא לפי הוראת הפועלים, ומוסרים אותם להאחרונים בתנאי, שכל יתר הדברים (מלבד הוצאות הצבור עד זמן ידוע) היינו: בהמות, כלים, זריעה, פרנסה וכו' יכינו להם הפועלים בכסף עצמם, מי שיש בכחו לעשות זאת ישוכלל, והשאר – יעשו מה שיעשו; שום תמיכה אחרת, מלבד קרקע ובתים והוצאות הצבור, אינם מקבלים לעולם מאחרים, ומי שיצליח יזכה במקחו וישאר על נחלתו, ומי שלא יצליח ירעה עד שיסתאב ובעל-כרחו יעזוב אדמתו וביתו לאחר הטוב ממנו בלי שום משכורת. בדרך כזה לא היה כל הפסד לא לחובבי-ציון ולא להישוב. אבל מסופקני, אם יש עשרה פועלים שיוכלו להשתכלל בתנאים כאלה.

שונאי הנשים רגילים לומר על כל תקלה שלא תבוא בעולם: חפשו את האשה; שונאי ישראל תולים את כל הקלקלות שבחיי עם-הארץ בהיהודים, ובעל-דיננו, שבשביל להיטתו הקיצונה אחרי הרוחנית וחופשתה שונא בכל לב ונפש לא רק את האפיטרופסות כי גם השגחה איזו שתהיה, - מחפש גם בכל מעשי חובבי-ציון אפיטרופסות וסומך עליה את כל יסודותיו.

שום איש לא יכחיש, כי חובבי-ציון עשו שגיאות גדולות ורבות, והשגיאות החלו בעת שנוסדה הקולוניה הראשונה “ראשון-לציון” וגם קודם לזה, בשעה שנועדו אנשים שלא היה כח לא בכיסם, לא בתמניהם ולא בידיעותיהם לגשת לעבודה כזו. לקדם את פני השגיאות, לפחות היותר מזיקות, צריך היה לשלוח מראש אֶקספידיציה של מומחים, שתשב איזו שנים בארץ-הקדש, תחקור את כל פרטי הענינים על בוריָם ותמסור את ידיעותיה למוסד של בעלי-יכולת לנהל את הענין. אבל אֶקספדיציה כזו, שאליה התפללתי כבר יותר מעשרים שנה (“המליץ תרמ”ב נומר 28), - עדיין לא נבראה עד עתה, ומוסד של בעלי-יכולת, שיהיה בכחו גם לסייע לפעולה מועילה, וגם להפריע מפעולה מזקת, לא יוכל להיות לנו עד עידן ועידנים. בכל העת הזאת הלכה התנועה במהלכה והשגיאות לא חדלו. אבל הבקיאים מעידים, שכל ישוב של עבודת-אדמה במקומות חדשים היה מלא שגיאות, עלה בדמים מרובים וקרבנות הרבה וזמן רב נדרש עד שבא הענין על מקומו בשלום. רואים אנו מעשים בכל יום, שאנשים עשירים, המוכרחים בסבות בלתי תלויות בהם לאחוז בעסקים זרים להם, מתרוששים ונופלים מבלי קום. זה כחם של חובבי-ציון, שבהיותם צבור אינם מתרוששים ויכולים לתמוך את הענין בסכומים גדולים ובזמן ארוך עד שיתברר בכל פרטיו. ובאמת מכל הקולוניות השכלנו. מ“גדרה” למדנו, שאין להעמיד את הישוב על כרמים וכי 120 דונם למשפחה אינם מספיקים, והשתדלנו לתקן את הקלקלות האלה ב“קוסטיני”. מן האחרונה למדנו, שמשפחות מרובות⁴ והעדר סעיפי עבודה שונים מפריעים להצלחת הקולוניה, ובהוסד קולוניה חדשה נשתדל לתקן גם את השגיאות האלה. ואפשר אמנם, כי גם בהקולוניה החדשה תֵעשינה שגיאות אחרות חדשות, אשר גם הן תורינה דרך ביסוד קולוניה יותר חדשה, וסוף-כל-סוף יתבררו כל הענינים, כמו שנתבררו בשאר מקומות ישוב חדשים. “חיה כל ימיך ולמוד כל ימיך” – יאמר המשל, ושכר הלמוד, שאינו לפי כחו של היחיד, אינו קשה הרבה להצבור. רב לנו, כי השגיאות לא הרסו את כל הבנין, וכי חלק גדול מעמל חובבי-ציון עומד וקים ונושא פרי. אך הקפדנות המקלקלת את השורה תוכל לומר, כי מכל העמל הרב בישוב הארץ יצא “אפס” (צד 492). אם בשתי השנים האחרונות – שנות המשבר, הוצרך ועד התמיכה לתת לבני “גדרה” לצרכיהם הפרטים (כי אין אנו מדברים בצרכי הצבור, הצריכים להיות עוד זמן רב למשא על חובבי-ציון מפני מעוט האוכלוסין ברוב הקולוניות) אך שלשת אלפים פר‘, שמהם נהנו גם שנים או שלשה שלא היו במשוכללי הועד, שעל חלקו של כל אחד עלה רק בערך לסך 125 פר’ לשנה – לא התרחקו חשבונות הועד הרבה מן האמת באמרם, בטרם שנתברר המשבר בכל תקפו, כי “גדרה” משוכללת והכנסותיה מספיקות⁵, וגם “קוסטיני” תוכל עמוד אם תשוב לתקונה, אחרי שתהיה לקולוניה בעד עשרים משפחות, לפי המספר שבשבילו נוסדה, או שירבו בה סעיפי העבודה. בשום אופן לא אוכל להבין, אם, למשל, נבנה בית שיוכלו לדור בו רק עשרים משפחות ויבואו להתישב בו שלשים משפחות ויצר להם המקום – איך נוכל לומר שכל הבנין לשוא, וכי הוא “אפס”. נוכל להתאונן רק על רבוי ההוצאות וצער ההולכים, אבל לא להחליט שכל העמל לא הועיל.

בעל-דיננו מתעמק בהאפיטרופסות עד ראשה ועיקרה ומתחיל מראשית פעולת חובבי-ציון, בשעה שכל הענין היה נתיב לא ידָעוֹ אנוש; ובאהבתו את האמת הנאצלת אינו מתרשל לטעון טענות גם כנגד איזה “קול-קורא” למצוא גםבו מומים (צד 482). לא פה המקום להתוכח, אם העורך “קול-קורא” לנדבות לטובת ענין כללי חייב באותה שעה גם להתעמק בבקרה, כדברי בית-שמאי, שאמרו: כלה כמות שהיא, או לאחוז בדברי בית-הלל, שלא נבהלו כלל מטענתם העצומה של מתנגדיהם, גם כן אוהבי האמת הנאצלת כבעל-דיננו, שנשענו על מקרא מפורש בתורה “מדבר שקר תרחק” – ובהשענם על מנהגי בני-אדם ודרישות החיים ענו להם: מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר ישבחנו בעיניו, והורו על כן לומר: כלה נאה וחסודה גם לכלה שאינה נאה (כתובות יז.) – כי כל זה אינו נוגע לכאן. הקול-קורא נכתב בשנת תרמ“ה, בתחלת העבודה, בשעה שהמנהיגים בעצמם לא ידעו עוד לעורר ספקות, והאמינו בכל לב, כי הקולוניות תוכלנה להיות למופת, אם אך יתנו להן את הנחוץ להן. אם בעל-דיננו חושב, כי אם נִתן להפועלים את כל הדרוש בבת-אחת ויעשו בו כטוב בעיניהם אז ימצאו הרבה מהם את לחמם, היתה אז רשות גם להמנהיגים, שידעו שאין ארץ-הקדש צחיח סלע, שיש שם קרקע, ובמקום שיש קרקע אפשר לזרוע ולהתפרנס – לחשוב, כי בהנתן להקולוניסטים בתים ובהמות וכלי-עבודה וכו' לא יצטרכו עוד להתפרנס מן הצדקה, כמו ששאר עובדי-אדמה אינם זקוקים לזה. בעת ההיא, שלא נודע עוד בנסיון עד כמה אדמת ארץ-הקדש מוציאה פירות, די היה להמנהיגים לסמוך על עדות אנשי המקום, אשר מפיהם הודיע ה' ליבונטין, כי שמונים דונם אדמה מספיקים לאכר (“המליץ” תרמ"ב נומר 14), ועל עדות האנגלי מאנק שבאה בה”ראזסוועט“, שהכנסות כרם בארץ-הקדש הן חמישים אחוזים למאה לשנה. על-פי הדברים האלה יכלו חובבי-ציון לקוות, כי בני “גדרה”, שיש לכל אחד מהם ק”כ דונם אדמה, ובני “פתח-תקוה”, אשר לכ“ו משפחות מן ל”ד⁶ יש לא פחות משמונים דונם למשפחה, - יוכלו למצוא לחמם בריוח אחרי שתנתן להם העזרה הדרושה. בכל אופן לא חשבו מנהיגי חובבי-ציון אז, כי מדת האדמה שיש לכל הקולוניסטים, ובתוכם גם להנחשלים שבהם, דיה להם, כי בהמלות “העזרה הדרושה” נכללת גם הוספת אדמה לאלה ששטחה אינו מספיק, ובאמת, בשעה שנזדמנה שעת-הכושר לחלק את הרבע שב“פתח-תקוה” פקדה ההנהגה לתת ששה חלקים לאלה שאין להם אדמה (“דרך לעבור גולים” 79). כי לא היתה בהקול-קורא מטרה של אחיזת-עינים – נראה מזה, כי בעל הקול-קורא משנת תרמ“ה לא הסתיר את המצב בחשבונו שערך בשנת תרמ”ז בעד אספת דרוזגעניק וגלה את האמת כמו שהיא.

נפלאים דבריו, כי אילו היו המנהיגים נותנים דעתם לחקירות-ודרישות כאלו היו מוצאים בנקל גם אז, כי הקולוניות האלה (“פתח-תקוה” ו“גדרה”) גם יחד לא יוכלו לבוא לעולם לידי שכלול גמור על-פי אותה השיטה (איזוהי השיטה האחרת, שעל פיה היו שתי הקולוניות ההן יכולות לבוא לידי שכלול גמור?) שהחזיקו בה אפיטרופסיהן (צד 483). איזו ידיעות חיוביות היו אז ביד המנהיגים לעשות על פיהן חקירות-ודרישות? האדמה, שלפי שאמרתי, חשבוה למספקת אם יש בה שמונים דונם למשפחה, לא נחשבה, לפחות בשעה שהחלה פעולת המנהיגים, למועטת, ואם לאיזו יחידים ב“פתח-תקוה” לא היתה גם במדה כזו, עוד עמדה אז על הפרק שאלת הרבע באותה קולוניה, שהיתה יכולה למלא אחרי פתרונה את המדה, ובכל אופן אפשר היה להוסיף עליה אם תרבינה הכנסות חובבי-ציון, אחרי שרבים מאד מבעלי-אחוזות “פתח-תקוה” נשארו בחוץ-לארץ; לא ידעו גם-כן מראש, כי אדמת “גדרה” כחושה ואין בה רק כארבעים דונם לזריעה לאיש, ובעצמו הוא מביא שחשבו אז, כי יש בה שבעים דונם של זריעה לאיש, ויכלו לחשוב, שיתר החמשים דונם הכחושים יכולים למלא את חסרון העשרה דונם בלתי כחושים. הוא מטיל עון על המנהיגים, שלקחו אנשים צעירים לימים ומלאי-כח (בני ביל"ו ואחרי כן בני “גדרה”), שהיו עובדים אז אצל אחרים וחיים בשכר עבודתם, והושיבום על חלקת אדמה קטנה וכחושה בשביל להתפרנס מכסף הצבור (שם); אבל הבא לבקר מעשי אחרים צריך יותר לדעת את המצב שבימים ההם. בחשבון ה' פינס, שנדפס בירושלים בראשית שנת תרמ“ה, היא שנת ראשית פעולת המנהיגים ויסוד “גדרה”, נדפסו הנדבות שבאו לידי בעל-החשבון לטובת הישוב, ובפרק ג', שהוא חשבון חברת בני ביל”ו, באו בו ההכנסות מחדש תמוז עד ח' כסלו תרמ“ה (היינו תיכף אחרי אספת קאטוביץ, שהיתה במרחשון של אותה השנה) – 5903 פר' 25 סנט. וההוצאות לכלכלתם בזמני מחלתם והעדר עבודה במשך כ"א חדשים – 4089 פר' 90 סנט. והוצאות יציאתם ל”גדרה" לעסוק בנטיעת כרמים – 900 פר'. אם כן, במשך קרוב לשתי שנים קודם שנתקבלו ל“גדרה” לא עבדו אצל אחרים והוכרחו להתפרנס מקופת הצבור עוד לפני אפיטרופסות המנהיגים. עם זה אעיר, כי החבה היתרה שהראו ל“גדרה” המשכילים שבין חברי ההנהגה, לפחות באודיסה, היתה לא מפני השכלתם (?), כמו שמחליט בעל-דיננו בגזרה-שוה לחבת מליצי “פתח-תקוה” החרדים, רק בשביל שהיו צעירי ימים ומלאי-כח עלומים, המוכשרים יותר להסתגל לעבודת-האדמה מן האנשים בחצי ימיהם שנסעו ל“פתח-תקוה”, שהיו עד העת ההיא רחוקים גם מעבודת הגוף בכלל.

נפלאה גם-כן טענתו על שלא שמעה ההנהגה לעצת אחד המנהיגים לתת את אדמת “גדרה” לבעלי-הון. הוא הולך ומוכיח, כי אחרי שכל התקוה היתה לחלקת האדמה שאינה מספקת – לא היה מקום לרחמים על בני “גדרה” בשביל שסבלו כל מיני תלאה במשך שתים-שלש שנים, וצריך היה לטובת הישוב הכללי למסרה לבעלי-הון, שיעבדוה על-ידי פועלים, והם עצמם ישארו במקומות מושבותיהם בחוץ-לארץ, מבלי להשליך יהבם על נחלתם הקטנה הזאת. ואילו היו המשכילים נאמנים להאידיאל שלהם כהרבנים, שמפני שלא מצאו בבני “גדרה” את האידיאל הדתי האהוב להם, יעצו לפזר כמה אלפים פר' כדי להפטר מבני “גדרה” – היו המשכילים מתבישים מפני עצמם על רגש הרחמים שלהם, שהביאם ליסד לכתחלה מושבה רעועה ביסודה שתהא זקוקה לתמיכה בלי גבול (צד 484, 485). פה כל דבור אינו אלא תואנה. אילו היה אחד המנהיגים ההוא אומר, שאדמת “גדרה” כחושה ובלתי מספקת ואין לה תקוה להיות קולוניה, והמשכילים שבההנהגה היו מאטימים אזניהם לטענה זו, - אז היה מקום לבוא בדין עמהם. אבל האחד ההוא לא אמר כלל, שאין תקוה ל“גדרה” כמו שהיא להיות לקולוניה, וכל טענתו היתה כי דרוש לה סך גדול (כמדומה לי, שחשבו אז ב“גדרה” כי צריך עד אלף רו"כ לאיש), אך טענה כזו לא יכלה להבהיל את המשכילים בפרט זה, כמו שאין טענת רבוי הסכומים מבהלת את כל חובבי-ציון והציונים בענין הישוב הכללי. על כן לא ראו המנהיגים כל מעצור מצד עצם הדבר שתהיה “גדרה” באמת קולוניה טובה. המציאות תורה לנו, כי דוקא בעלי-ההון, היושבים בחוץ-לארץ ועובדים ב“גדרה” על-ידי פועלים, ושלא עלה עליהם גם שום עול של אפיטרופסות, הכנסתם מעטה מהכנסת רוב היושבים בה, ואם ננכה את שכר העבודה אולי אין נשאר להם כלום. בשנת תרנ“ח היתה, לפי לוח הד”ר יפה הנ"ל, הכנסת ופסי 581 פר‘, יפה – 956 פר’ וקאפלאן – 1620 פר' (יתר הקולוניסטים היו כלם מקומיים). ואיזו תועלת היתה להישוב אם כל אחוזות “גדרה” היו נמכרות לאנשים היושבים בחוץ-לארץ, “שהם עצמם ישארו במקומם לעסוק במה שעוסקים מבלי להשליך יהבם על נחלתם זו הקטנה”? כמדומה לי, שאם גם כל אדמת ארץ-הקדש תהיה שייכת לבעלי-הון שונים מישראל, שכלם ישארו בחוץ-לארץ, לא תהא שום תועלת להרעיון הלאומי.

אין איש מסופק, שיש בנו חובשי בית-המדרש הנכונים להחריב עולם מלא בשביל איזה סעיף קטן של דקדוק קל. יודעים אנו, כי כמה צעירים נמסרו לצבא בשנים שעברו בשביל שסרקו שערותיהם בשבת, כי כמה זוגות נאהבים נפרדים גם עתה בשביל קריאת הבעל בספרי חיצונים, כי כמה בחורי ישיבה לוקים ונגרשים בעד הציוניות וכו‘; אבל עוד לא נתברר, אם זוהי מסירה לאידיאלים של גבורי-הרוח, או טמטום הלב של אנשים, שהם נזירים כל ימיהם מכל העולם כלו וכל עולמם אינו אלא ד’ אמות של בית-מדרשם. מרשה אני לעצמי לחשוב, כי הגאון מבויסק ז"ל, שלא לבד שלא הסכים לגרש את בני “גדרה”, אבל עוד הסכים להוסיף בעדם אדמה ולבנות להם בתים (“דרך לעבור גולים” צד 112), היה מסור להאידיאל הדתי לא פחות מן הרב שיעץ לגרש את בני “גדרה”, אלא שהיה יותר דעתן ממנו. אם רוצה בעל-דיננו שהמשכילים הלאומיים יקחו להם למופת אנשים כאלה – הנה כל דרך איש ישר בעיניו… אבל לא כל המשכילים הלאומיים יכולים להיות גבורי-הרוח ולטמטם את לבם אי-אפשר כלל!

בעל-דיננו מלגלג על הועד ואומר, כי אחרי שהחליט האחרון על יסוד היקש הגיוני לתת לשכלול,גדרה" כארבעים אלף פר' תחת הששים שדרש הועד-הפועל וחשב כי מלא את חובתו לה – לא נכנע הנסיון האכזרי לפני ההיקש ההגיוני ובפועל עלה להועד שכלול “גדרה” לא ארבעים ולא ששים אלף, כי אם כמאה ושלשים אלף פר' (צד 486). הקורא התמים יחליט על-פי הדברים האלה, כי טעות גדולה מאד טעה הועד ומה שחשב לעשות בארבעים אלף פר' עלו לו ביותר מפי שלש. אבל אין כאן אלא ערבוב פרשיות. ההחלטה הזו, כאשר יוכל הקורא להוכח מפרוטוקול הועד הנדפס בהמאסף “CIOH “b” להמנוח בערמאן (צד 262), היתה לשכלול עשרה קולוניסטים, ומן החשבון הראשון נראה, כי על הסכום הזה נוסף בעד העשרה האלה כשלשה-עשר אלף פר‘, ומן החשבונות לשש השנים הבאות נראה עוד, כי לתמיכת תשעה מהם יצאו במשך שש השנים פחות מששה אלפים פר’, מלבד כחמשת אלפים פר' לצרכי עשיית הקאניאק, שדבר לא היה לה עם ההחלטה, שהיתה מטרתה להספיקם כדי גפנים, אך לא באופן מכירת הענבים. ואם בתשע השנים הראשונות יצאו ל”גדרה" לפי חשבונות הועד כמאה עשרים וחמשה אלף פר' (חשבון השנה העשירית, העולה לפי זה כחמישים אלף פר', עוד לא נתברר לי) הנה הסכומים העודפים על הסכומים שהראיתי אינם נוגעים כלל להחלטה העלובה. חלק מהם נתּן לבני “גדרה” עוד לפני בוא ההחלטה, כנראה מהחשבון הראשון, חלק יותר גדול – לקולוניסטים אחרים חדשים הנקובים בהחשבונות, שלא באו בחשבון השכלול, וחלק עוד יותר גדול להוצאות הצבור (ובזה גם בנין בית-הספר) במשך הזמן הזה, שגם הן אינן עוד לעת-עתה בכלל הוצאות השכלול, ביחוד לקולוניות קטנות. ובכן בחנם הוא מבהיל את הקוראים הבלתי בקיאים בעלית השער מארבעים אלף עד מאה ושלשים אלף פר'.

אם המושבות, שבהן פזר הועד את כחו, מיוסדות היו בראשיתן על בלימה, לא הועד ולא המנהיגים שלפניו אשמים בזה, כי לא הם יסדו אותן, וכלן, אפילו “קוסטיני” בתוכן, היו קנויות מכבר על-ידי אחרים, וסוף-סוף על בעל-דיננו להודות, שהאחרונה, שהועד שם בה עיניו, מוכשרת יותר לעבודת-האדמה משאר הקולוניות, מלבד אולי “עקרון”; אבל האומר, שפעולת הועד גרמה למקבלי תמיכתו להסיח דעתם ממצבם הרעוע ולבלתי בקש אמצעים יותר נאמנים בשביל לתקן את כל הענין תקון גמור ומוחלט (צד 387) – אינו אלא מן המתמיהים. איזו אמצעים יותר נאמנים היו יכולים למצוא בידים ריקות ומעוט אדמה? איזו אמצעים מצאו בני “ארטוף” ו“בני יהודה”, שעד סוף שנת תר"ס לא נהנו כלום מתמיכת הועד ולא היה להם יסוד להסיח דעתם ממצבם הרע, - לתקן את עניניהם תקון גמור ומוחלט? התקון האחד היה להם לברוח על נפשם, אך אז אולי היו מתקנים את עצמם, אבל לא את הענין. היו בהקולוניות גם אנשים אמידים הרבה, שחרפה היה להם ליהנות מכסף הצדקה, ובקושי גדול נכנעו לפני המצב שהביאם לידי כך, ומה עשו הם לתקן את מצבם תקון גמור ומוחלט לקדם את פני הרעה הזו?

לא ארבה דברים על-דבר מקנת “חדרה”, אשר גם בעל-דיננו לא מצא עולה להאשים בזה את הועד ומודה, שהיא היתה אשמת הועד-הפועל, כי איני רוצה להפיח את הישן ולהפיץ מעט אור על תעתועי הזמן ההוא וגבוריו המבוהלים, גבורי-הרוח. אבל צריך אני להעיר, שהנבונים שבחובבי-ציון במקום המעשה התרו מראש את מנהל הועד-הפועל שהיה אז, שלא ילך בעינים עצומות אחרי יועצו ומנהלו חאנקין ולא יקנה את האדמה המשַׁכלת הזו. אך בעל-דיננו אינו יכול בכל זאת מבלי להאשים בזה את כל חובבי-ציון, והוא אומר, כי כלם היו שותפים להועד-הפועל בזה, על-ידי הצמאון הגדול “למעשים כבירים” שנתעורר פתאום בכל הלבבות (צד 488). ממשמעות הדברים נראה, שפתאום בלי שום סבה מספקת נתעורר בלב חובבי-ציון איזו התלהבות פראית גדולה למעשים כבירים. אבל ההתעוררות הזו אין לה דבר עם חובבי-ציון, כי אז אלפי אנשים שלא חלמו מעודם על-דבר חבת-ציון התמלטו לדגלה מפני סבות חיצוניות לגמרי שזכרתי למעלה, והנזכרים גם במאמרו של ה' מרדכי בן הלל הכהן “נחלה מבוהלת” (לוח “אחיאסף” תרס"ב), וההתעוררות היתה אז מסיימת או באיזה דבר או בלי כלום לולא הפכוה הגבורים המבוהלים הנ"ל במקום המעשה ללהב גדול, אשר אכל עד היסוד בתים הרבה, ועצר את התפתחות הישוב על-ידי בעלי-הון לזמן ארוך…

בעברו לשכלול “קוסטיני” הוא מתמרמר מאד על אלה התולים את הקלקלה בהועד-הפועל, כאילו לא הוא אשם בהשיטה שקבע בה, לקבלם כלם על חשבון הועד עם פרותיהם שהיו להם מכבר, דירותיהם המרווחות, קבורת מתיהם, עד שבקשו גם לצרכי נשואי אחיותיהם. בשעה ששאלתי במכתב את ראש הועד-הפועל למה לאכרי “קוסטיני” דירות מרווחות בעת שבהיותם בתחום-המושב ישבו צפופים ככל אחיהם העניים (קרוב לזאת שאל גם בעל-דיננו בהערה לצד 495) – ענה לי במכתבו בלצון, בלי-ספק על-פי הנסיון שהביא אתו מ“זכרון-יעקב” ודרכי פקידיה, שעמם ישב קודם-לכן, לאמר: וכי ad Majorem Dei gloriam (לכבוד קדושת-השם) התישבו הפועלים ב“קוסטיני”? בעל-דיננו טוען ואומר: “הועד-הפועל שגה? אבל מדוע שגה? הכל יודעים שחברי הועד-הפועל אז היו אנשים המסורים לענין הישוב וגם נוסדה קומוסיה מיוחדת, שבה השתתפו המומחים היותר גדולים שבארץ-ישראל” וכו' (צד 492). אבל הקומיסיה לא קבעה שיטת ההנהגה, היא רק ערכה את התכנית, שבכללה היתה נכונה, ובחרה את המתישבים, ועם זה נגמרה כמעט עבודתה. האמנם בחירת האנשים לא עלתה יפה, אבל אי-אפשר לדרוש מאנשים הטרודים בעבודתם עצמם ועם זה אין עליהם שום אחריות, לעסוק בצרכי-צבור בעיון גדול ובעמקות יתירה שאין להם פנאי לזה. השפעה יותר גרועה באה על-ידי האנשים המסורים להענין, כי בשעה שאין המסורים ההם מומחים ובעלי-בינה יתירה תוכל אהבתם לקלקל את השורה. די לשפוט על כשרון האנשים המסורים ההם לנהל מושבה אפילו מן הכסף ששלמו להקולוניסטים מ“קוסטיני” בעד פרותיהם שהיו להם.

מובן, כי סדרים כאלה גורמים שיבקשו הקולוניסטים גם לנשואי אחיותיהם. דרכו של איש המוני, בשעה שהוא רואה איזה איש מפזר כסף לריק ממש, לומר: הלוא יותר טוב היה אם היה נותן לי את הכסף הזה לקנות לי חפץ פלוני הנחוץ לי, ועוד יותר יש מקום לטענה כזו בשעה שהכסף הזה הוא כסף הצבור. ובדאבון לב עלי להודות, כי צדק אותו בן “קוסטיני” בחשבו, כי הכסף שינתן לו לצרכי נשואי אחותו יביא יותר תועלת מהוצאות יתירות אחרות שאין צורך בהן, שהוציא הועד-הפועל.

ובראותנו שיטה כזאת שקבע הועד-הפועל למרות הבינה הישרה וכל אזהרות הועד, שיטה שהיתה סבת מגרעות רבות בשכלול “קוסטיני”, אי-אפשר להתאפק משחוק למשמע “הפזמון” של בעל-דיננו, “החוזר ונשנה תמיד”, המטיל את כל האשמות האלה על הועד עצמו, שכפי שידוע לא נמנה גם ועד פועל אחד בלי השתדלות נמרצה מצד “בעלי-טובה” שונים, שיבחר הועד דוקא בפלוני ופלוני האהובים להם. עוד היה להפזמון הזה איזה ערך, אם באמת היה הדבר כמשל בעל-דיננו באיש “הרודף כל ימיו אחרי מטרה אחת ובכל עמלו לא השיג כלום וכבר הלבינו שערותיו ועדיין הוא עומד במקום שעמד בילדותו” (צד 492). אבל לבוא בטענת “ביטול היש” כזו על חובבי-ציון, שפעולתם קימת, רק לא הגיעה לשלמותה וצריכה תקונים שאינם למעלה מכחם, ולהקולוניסטים יש הכנסות, שבכל אופן גדולות הן מהכנסות רבבות עניי ישראל יושבי התחום – הגידו מה שתגידו – אנכי איני מבין גבורה כזו!

לפי דבריו, גם ההוצאות היתרות לבנינים ומכשירי העבודה וכו', ואפילו המקרה הידוע עם הערביים, הכל בא על-ידי השגיאה של האפיטרופסות, ומוכיח זה לא במעשים הלקוחים מן החיים, אלא על-ידי ציור דמיוני, איך היה הדבר בלי אפיטרופסות. נניח, הוא אומר, שהיו מוסרים את כל הדבר להפועלים עצמם והיו מוסרים למאות הפועלים לבחור מהם עשרים משפחות ולתת להן ולהשגחתן את כל הדרוש, לא פחות ולא יותר, אז “בודאי” לא היו כל הקלקולים, ובאין אדמיניסטרטור במושבה, שכבוד אדנותו דרש מידו להראות להערביים את ידו החזקה, לא היתה המושבה מסתבכת גם באותו הענין הרע עם הערביים ובה היה הכל יפה, עד שאולי גם הנדיב היה מתפעל למראה חזיון נפלא כזה והיה גומר את חשבונו בלי אפיטרופסים חדשים, וגם הפועלים היו אולי כבר הולכים ומשכללים עצמם במושבות חדשות, שהיו מיסדים להם בדרך האמורה (צד 494, 495).

לא אכחד, שהציור הזה מזכיר לי את החלום הנחמד שהבאתי למעלה על-דבר תקופת הזהב, שבה היתה צריכה חבת-ציון להולד רק על-ידי תביעה רוחנית. אבל ברור בעיני, כי גם הציור הזה היה יכול להתקיים רק אחרי בוא החלום ההוא, וספק גדול הוא אם היו הפועלים מתרצים להמתין עד העת ההיא. עם כל החבה שאנו הוגים להפועלים ועם דעתנו שיש בהם הרבה אנשים של צורה, בכל זאת אינם מלאכי-השרת שאין בהם תחרות, אלא בני-אדם, ואדם קרוב אצל עצמו. אין שום ספק בעיני, כי כל אחד “ממאות הפועלים שנמצאו אז בארץ” לא היה אומר שהוא עצמו אינו ראוי, וכי גם מיודעיו וקרוביו אינם ראויים לשכלול, עד שהיה בוחר רק באחרים. יודעים אנו איך בוחרים ברבנים, בגבאי בתי-הכנסיות גם בגבאים לחברות, ואפילו בצירים לקונגרסי הציונים, ויודעים אנו כי על-פי-רוב מנצחים אותם האנשים שרב כחם לצעוק יותר. ומה היה אם היו גם אז טועים באיזה חשבון? הלא יודעים אנו מפי הנסיון, כי כמעט אין לנו רשימה מארץ-הקדש שלא יטעו בעריכתה ושלא יצטרך אחרי כן להוסיף עליה. הרשימה הראשונה היתה של ה' ליבונטין לשכלול משפחה בארץ-הקדש בסך 3,200 פר' או 1,280 רו“כ (“המליץ תרמ”ו נו' 14), אחרי כן עשה האגרונום ה' מאיראָוויטש חשבון, כי לחמשה-עשר בני ביל”ו, שיעבדו על מאה דעסיאטין אדמה של ליבונטין הזקן, ידָרש כארבעה אלפים רו“כ (“דרך לעבור גולים” צד 13). בני “ראשון-לציון”, בפנותם אל הנדיב לעזרה, בטרם היה להם צל תקוה ואפילו רצון שיפרוש עליהם כנפי אפיטרופסותו לגמרי, הציגו לפניו רשימה על שלשים אלף פר'; הרשימה לשכלול “פתח-תקוה” עלתה בשנת תרמ”ז לסך כמאה אלף פר' בעד ל“ד משפחות (שם צד 77), ורשימת “גדרה” היתה אז בסך חמשים אלף פר' בעד י”ג משפחות (שם צד 80), ואפילו רשימה לדבר בלתי מסובך כל כך, כחפירת באר, נקצבה מתחלה בסך כששת אלפים פר' ואחרי כן הוצרך להוסיף עליה יותר משלשת אלפים פר' (שם צד 132). מן העת ההיא ואילך כמעט שלא היתה רשימה שהוצגה לפני הועד שלא נדרש אחרי כן להוסיף עליה. גם בימים האחרונים הוצרך לקצוב בעד האדמה שאצל “וואדי-חאנין” יותר ממה שהציעו הפועלים בתחלה. גם עתה הרבה אנשים בארץ-הקדש דורשים שינתן לכל אכר עד שלשים העקטאר אדמה לזריעה, והאגרונום ה' זוסמאן אומר כי לזריעה די בשנים-עשר העקטאר (הרצאת דברי הבקרת צד 104, 105 ברוסית וצד 55,54 בעברית). ואם כן עוד עתה יש חלוקי דעות בכמות האדמה הדרושה – ופתאום תנוח רוח ממרום על הפועלים לזַכותם בבקיאות גדולה לכוון אל המטרה ברשימתם בלי כל שגיאה, ואם אחרי כן ישגו או תארע להם תקלה מפני מכשולים אחרים שאינם מעטים בארץ-הקדש, כמו שאמר בעל-דיננו בעצמו (צד 498) – דמם בראשם! גם האסון עם הערבי היה מפני שכך דרשה כבוד אדנותו של האדמיניסטרטור, ומזה משמע, שבכל מקום שהיה אדמיניסטרטור היה גם אסון לפחות עם ערבי אחד לכבוד האדנות, ואותו הפועל מפנים רוסיה שהיה ב“חדרה” וקם כנגד הערבי, שרצה לשלול ממנו את חפציו, חשב בלי-ספק באותה שעה שגם הוא אדמיניסטרטור. והנדיב, אשר מפני מצבו המרומם אי-אפשר לו כלל לחדור היטב להלכות ישוב עובדי-אדמה ולהתבונן לפנימיותם, ואשר בהכזב תוחלתו משייד נאמן ביתו לא האמין עוד לאיש בנוגע להישוב – היה מוסר את מיליוניו להקולוניסטים עצמם; וגם הפועלים היו הולכים ומשתכללים בדרך זה במושבות חדשות, אף-על-פי שעד עתה אין כסף גם לקנות בעדם אדמה באיזו מדה מספקת. אמנם, בעולם הדמיון הכל טוב ויפה!

אבל הדמיון אין לו גבול, ויכולים אחרים לצייר להם דמיון אחר לגמרי. הפועלים שנבחרו ל“קוסטיני”, שלא עסקו מעולם בעבודה הגסה של חרישה וזריעה, גם לא היו בקיאים בהן, אחרי שקבלו הכסף ככל הדרוש (“עבדות ושנוררות בארץ-ישראל” צד 566) ולמה כל כך יחר אפו אם אחרים מחזיקים אותם בכך, לפי דבריו? שנית, האמנם יביא האגרונום אתו אנשי-חיל ויכריח להשביח את העבודה באופן ידוע? אם האגרונום יברר להאכר את הטוב לו וגם יקל עליו את ההשבחה בהוראה של דוגמא ולפעמים גם בתמיכה הדרושה לענין זה, אז יעשה זאת האכר, אם אך איננו עקשן פרא או שנורר באמת, בחפץ לב; אבל אם אין דעת הבדלה מנין? האכר רוצה להשביח את עבודתו, אך אינו יודע במה ואיך משתמשים לזה? הוא עובד בזעת-אפו ואין לו פנאי לסובב במקומות שונים לחפש אחרי אגרונומים ולדרוש בעצותיהם, שבכל אופן, כל זמן שלא יקבלו האגרונומים שכר מאת חובבי-ציון, לא ילכו עם האכר אל שדהו להראות לו בדוגמא של פועל כפים איך עושים דבר פלוני ופלוני. כן אין לו פנאי לחפש בספרים, אם גם יבין את השפה שבה נכתבו, ואפילו אם יחפש לא יצליח, כי מעולם לא ראינו אדם שנעשה אומן עי-ידי קריאה בספרים בלבד, וצריך לזה הכנה ושמוש מעשי.

הוא אומר, שהרוצים במנית אגרונומים מדמים את הקולוניסטים לבני הכפרים החשוכים שברוסיה, שגם רופא צריך לשלוח להם בעל-כרחם. אבל דא עקא, כי בני המון-עמנו שואלים רק ברופאים, ובעניני פרנסה אין שואלים עצה משום איש (מלבד החסידים השואלים בעצות צדיקיהם, וגם אז כונתם יותר לברכותיהם מאשר לעצותיהם), כי בעניני הפרנסה הם חושבים עצמם למומחים לכל דבר, ובפרט שיש בידם כלל גדול, שהאדם צריך רק לבלי לשבת בטל ולעשות איזה דבר שיהיה, וברכת ה' היא תעשיר גם בלי ידיעה, כמו שנאמר: “יברכך בכל אשר תעשה” ו“מאן דיהיב חיי יהיב מזוני”. אם האגרונום יהיה פקיד, שלא יוכלו להשיב פניו ריקם מפני הכבוד, ישמעו גם המוניים כאלה בקולו וישביחו את עבודתם, וסוף-סוף יראו כי “שומע לעצה – חכם”. וכבר העידו מומחים, שהאגרונומים שנשלחו מאת חברת יק"א להקולוניות העבריות ברוסיה השביחו הרבה את מצבן.

אחרי כל הנאום הארוך מסיים בעל-דיננו, כי התקון הראשון וגם האחרון שעלינו לעשות הוא, ליסד בארץ-ישראל ועד-פועל כללי מבני הישוב עצמם, שכל האכרים והפועלים יבחרו בהם ברצונם הטוב לזמן מגבל, ולא “פקידים” שימנו עליהם (?) מן החוץ בכל עת שיחפצו הממנים, הוא יהיה האורגן הראשי וכו‘, יחקור היטב מצב כל מושבה, במה אפשר לתקנה וכו’ (צד 498, 499). אבל הדברים סתומים מעט. האם מטרת הפקידים היא לאיזה שלטון על האכרים, לפסוע על ראשם ולקחת מהם “בקשיש” ולא לחקור היטב מצב כל מושבה ובמה אפשר לתקנה? ולמה ההצעות לתקונים היוצאות מפי אגרונומים יש בהן אפיטרופסות וכפית העבודה, והיוצאות מפי האכרים שנבחרו הן סימן לחירות? שנית, מה יהיה משפט הועד-הפועל הזה, שעליו לפקח על כל הענינים, וגם על היחס לעניני הממשלה, גם על בתי-הספר ושאר צרכי-צבור הרוחניים, וגם לעמוד בין הישוב ובין חובביו שבגולה, ומי יהיו חבריו? האם יהיו בעצמם אכרים, או בעלי-בתים הגונים? האם יקבלו שכר או יעבדו בחנם? האכרים, כמובן, לא יוכלו לעזוב את אחוזותיהם ולהתעסק בצרכי-הצבור, אפילו בשכר, ואם ימצאו כאלה שיתרצו לזה יהיו בלי-ספק ממין אותם העסקנים הידועים שבאומנים, העוזבים את מלאכתם ועוסקים בעניני ה“צעכים”… אם יהיו מבעלי-הבתים – איך יוכלו לדעת את צרכי המושבות ובמה לתקן את מצבן, עד שיהיה להם יתרון על אגרונומים מומחים, אשר למשמע אזן תדאב נפש בעל-דיננו לשמם? ובמה נדע, כי לא יביטו על פרתם החולבת הזאת כהרבה רבנים מטעם בערי-התחום, אשר לבלי לאבד את פרתם זו לזמן הבא הם מחניפים לכל צעקן ותקיף? ואם יעבדו בחנם – הנה כבר ידוע, כי “אסיא דמגן – מגן שויא”. בארץ-הקדש אין אנשים עשירים כל-כך שיוכלו להקדיש זמן הגון לעסקי הצבור מבלי להביא בזה נזק לעסקיהם, וכבר ראינו גם בחוץ-לארץ קומיסיות שנוסדו מאנשים טרודים בעסקיהם, שלא נועדו גם לישיבה אחת ובטלו עוד בטרם יצאו לאויר העולם.

כן לא נתבררה ההצעה, שהועד הזה יתן להפועלים את הכסף לעשות בו כטוב בעיניהם, אפילו להוצאות-הדרך להמוכרחים לעזוב את הארץ, כי יציאתם של אנשים יתרים שאינם יכולים לבסס מצבם בארץ, הנאה לא רק להם, כי גם לישוב הארץ (שם). באיזו פועלים הכתוב מדבר, אם דוקא בהישנים, או גם בהחדשים, מאלה האוהבים לנוע על חשבון הצבור? אם ינתן הכסף רק להישנים, מה נועיל בעזבם את הארץ, אם על מקומם יבואו אחרים, שגם יציאתם הם הנאה לישוב הארץ; ואם לכל הרוצה לנדוד ממקום למקום על חשבון הקהל – אין אנו מספיקים.

ומי יהיה השופט אם פלוני מוכרח לעזוב את הארץ או לא? אם אותו הועד – הלא האפיטרופסות במקומה עומדת, ואם נִתן בחירת כל אחד מן הפועלים בידו, מה יהיה אם יאבו להשאר בארץ-הקדש דוקא הנמושות, שאין להישוב תקוה מהם, והמוכשרים באמת יחלמו חלומות על-דבר אויסטרליה, טרנסבל וכו'? עם זה חושב אני, כי בשביל ההנאה שתבוא להישוב על-ידי שאנשים שונים יעזבו את הארץ, טוב היה לתת גם כן הוצאות לעזיבת הארץ לא רק לרבים מבני בעלי-החלוקה, כי גם להרבה בידואינים…

“הסירו את ידיכם הקשה (?) מעל הישוב” – גומר בעל-דיננו בסוף דבריו. חבל, כי מלבד ידים דורש הישוב גם לב חושב, ואם נרצה להסיר ממנו את הידים, כדי שיתקים בנו מקרא שכתוב: “ופעלך אין ידים לו”, - צריכים אנו מתחלה להסיר מן הישוב את הלב החושב!