הוא נמצא, מוטל מת, בחדר משכבו. הלב הגדול ההוא, שחיצי החרמות והנידויים של ה“בערות הקדושה” מחצוהו עד עומק מיתריו, שבת פתאום, חנוק-קיטור. העובד הכביר חלף בדומיה, בצל, בתרדמת המות, בלי השמיע לתבל את אנחתו האחרונה, את נשימתו האחרונה! כתוב כבר כתב את צוואתו בפעלו האחרון, החתום בחותם כל היוניו וכל חייו: חותם אור ולהט, שמנחם את האנשים הטובים, כנוגה כוכב מתוק, ומכעיס את הזדים, כתו שמצה על מצח: האמת! – בגלל האמת היה האיש הזה לאיש לא רצוי לרבים בצרפת, כי בעוז ובהדר העמיד את פניו, החזקים כחלמיש, בגל העלילות והשגיאות והשיטנות, שיצאו כנהר איתן מן הקונגרגציות והקסרקטין, מוסבי שם “פטריוטיזם”! אך תהילתו, שעממה בארצו על ידי מוקשי כיתות, יצאה, כצאת השמש בגבורתו, על ארץ רבה, ושמו, העומד מעל לחילוקי-מפלגות הספרותיים, קנה זכות אזרח במקומות הגבוהים של מלכות רוח האנושי, ששם זורח הטוב הנצחי והצדק המוחלט.

כל עבודתו כסופר וכל שלהבת רוחו כנביא בעד דעות ישרות, הקריב, כעולה כליל, במלחמה האחרונה והגדולה שנלחם בעת משפט דרייפוס.

הנפשות השפלות מן השוק, המבקרים הבּורים, הפוליטיקנים הזוללים, היו מאשימים אותו בתחילה, שהוא עושה מעשה תיאטראי, בגלל פומבי ופרסום לספרותו הנשכחה, שמתנוונת והולכת, ואין קופצים עליה. אך האשמה הזאת לא מצאה ולא יכלה למצוא יסוד, לנוכח ארבעים שנה של מלחמה ספרותית, שנתבדלחו, כלומר, שנעשו גביש וגליד מקשה וזך בסיפוריו ובמאמריו, די הצורך להעמיד לעיני הקוראים כחומה את יושר לבו, את עוז אימון רגשותיו ואת האחדות השלמה של נפשו, בגדר היותו סופר והיותו חוקר.

מעטים יכולים להתפאר כמוהו בשיווי הדרכים והדעות והמטרות בספרות ובחיים. מעטים יכולים כמוהו, לפתוח את ספריהם, בלב בטוח, לפני בית דינה של הבקורת, למען תבדוק אותם ולא תמצא בהם – לא אגיד: שגיאות, כי את מי אין כמו אלה? – אך – ליקוי הדעת והרגש אי-ודאות ואי-בירור ההוכחות והתכלית. עבודתו כאמן ועבודתו כמבקר כוננו בו ייחוד לא-נפרד, ותכנית ייחודו זה היתה גם מוסרית גם מדעית: מוסרית בהיותו מטיף נלהב של האמת, ומדעית – בהיותו חוקר החיבור בין הסיבות והתולדות. באמנות, נלחם בשם האמת, בשיטה הרומנטית; בפוליטיקה, נלחם גם כן בשם האמת, בקלאסיציזם: וכרצונו לראות את הרומאן ואת הדראמה בטבעיותם, רצה לראות גם את הרפובליקה בטבעיותה, כלומר: נוסדה על צרכי העם באמת וביאה את האמת לידי נצחון בחינוך ובחיים. כן היה נלחם עם פייטנותו של הוגו, עם מליצתו של גאמבטא, עם התיאטרון של סארדו, ועם הפרלמנטיות של פלוקה, עם ההשחתה של הקיסריות השניה ועם הקלריקליות והנאציונאליות של הריפובליקה השלישית. ספריו לבירור האמת המוסרית והמדינית סללו דרך לספריו שהקדיש לבירור האמת בספרות וכולם חברו יחד באילן החיים של ספריו, הנקראים בשם כולל: Rougon Macquart.

הרומאנים של אמיל זולא – בלי הכניס פה לדין את השיטה שעליה נוסדו ואת מעלותיה וחסרונותיה –, הם פעלי ענק, שהספרות הצרפתית יכולה היתה להגיע אליהם רק אחרי באלזאק וסאנד והוגו ופלובר. הרבה פעמים מנצח בהם האמן זולא את המבקר זולא. הפייטן זולא מבלבל לפעמים את המתבונן זולא, החזיון הגדול של איזו תקופה, של איזה מין, של מעמד, מנצח לפעמים את הכוח ואת הכשרון של המנתח הסבלן, ואז מתהפך המפעל שעותד להיות מלאכת מחשבת לכבשן של אש רגש, והמסַפּר הטבעי, שאין לו בעולמו אלא דברים כהווייתם, מתהפך שלא במתכוון לממשל משלים – אך גם בחליפותיו אלה הוא נשגב! מארבעת הדרכים שקדמונינו קראו להם פרד"ס בחר זולא אך את הראשון¹, ואולם הפשט שלו עולה מאליו למדרגת רמז כללי. הבריות אשר ברא, ההגשמות אשר בהן צימצם את רעיוניו, עולות, עם טבעיותן המצויה והפשוטה, למדרגות סמל ואות. מי יכיר בסיפור S. E. Rougot את גולגולתו של נפוליאון הראשון, הצופה על פני תהום הקיסריות השניה, הסכלה וההפכפכת? ובגסיסת נאנה, הטובה, האומללה והזוללה. מי לא יכיר את צרפת שלפני המלחמה עם האזכנזים, עת נשמע הקול: “ברלינה”, “ברלינה”?

זולא היה חוקר כל מחלות העם וכל מחלות היחיד. במידה שגברה המגיפה, חזקו אזהרותיו; במידה שגדלה הסכנה הוסיף הוא זריזות להזהיר! יש מסיפוריו שאינם עומדים בפני הבקורת, אך אין סופר נידון עפ"י פרט אחד או זלזלים אחדים, אלא על פי כל עבודתו. נמצאו גם טפשים, שהראו, כי זולא לקח דברים משל אחרים. למשל, בסיפורו: “רומא” הראו חלק של כרך ראשון, שלקח מדברי תייר. הן גם את שקספיר ביטלו המנקרים. אך אלה הם דברי בערות קטנה ומלאת קנאה. ענק כמוהו אלף פעמים יותר מאשר לקח – נתן, ואחת יש לומר על כל סיפוריו: תכלית כולם היה רעיון מוסר. זולא האמן לא תמיד עלה למרום, אך זולא המוכיח, לא החטיא אף פעם אחת את מטרתו. הוא הראה באצבע את כל החלאים ואת כל הקלות שבמשטר החברה הנוכחית, ובכל מה שתיאר את המגונה, היתה מחשבתו גלויה, להראות שהדבר מגונה. כרופא, לא התרחק משום כיעור; כאיש ישר לא נשא פני אחת המפלגות. מן השווקים ( Ventre de Paris ) אל הבירזא ( L’argent ) מן המלחמה בין הרוכלים הקטנים והסוחרים הגדולים ( Au Bonheur des Dames ) אל הריב בדבר הכנסת הנכסים ( La terre ) מן סודות הלידה (La joie de vivre) עד שאלת המשפחה (Fecondite), ומן אסונות המלחמה (Debacle) עד תקוות השלום בין בעל הבית והפועל (Le Travail) עבר איש הרוח ואבוקת החקירה וחותם האמת בידו! וסגנונו לבש את כל הצורות, את מהות כל הענינים שעליהם כתב, וישתרע עם קרני השמש, האוויר ועם פירות האדמה, בזרם זהב, אשר בו דפק וילהט לב סופר, לב מרגיש ההווה ומשער את העתיד.

עבודה שאין לשער, פעלים שאין להאמין, כי איש אחד עשה אותם!

מה יישאר מן העבודה הגדולה, מן בנין התלפיות אשר בנה הסופר האדיר יום אחרי יום, אבן על אבן, ברוח כביר שלא ידע מרגוע, וביד אשר לא נלאתה? לא אדע. ודאי, מזולא, המתווכח, יישארו הרבה עמודים של בקורת חזקה ונכוחה. כעדות על הכוח והגאון של היושר והבינה השלמה שנוססו בו; מזולא, בעל העיון, תישאר למופת השיטה המדעית, שייסד, להרבה מסיפוריו; מזולא, האמן, גם אחרי אשר הרבה מסיפוריו יישכחו, יישאר לזכר עולם הרומאן הנפלא L’assomoir, מפעל אשר מעטים יש כמוהו בספרות התבל בהוד פשטותו; וכמסקנה מכל עבודתו ומכל חייו יישאר המכתב J’accuse. כלום חסר חסיד זה בחסידי אומות העולם דברים שמזמינים אותו לתהילה אל-מוות, לחיי העולם הבא.

והעתיד יעטור עטרה לראשו, בהקימו לפעולות את החזיון הגדול אשר חזה בספרו Travail.

“כוכב כבה ועין המאה תיסגר בטרם יזרח שנית, כי במסילה רחוקה הולך גניוס הזורח, ואך נינים מאחרים לבוא יקצרו ברינה את אשר זרעו ההורים בדמעות. עטרה נפלה מראש מלך, חרב נשברה ביד גיבור, כהן גדול מת!” (ברנה).

האיש הזה אהב אותנו כאהבתו את האמת. היה בצרפת לפנים עוד איש שנלחם בעד האמת, אך לא בעד כל אמת. וולטר, שאליו דמה זולא בדברים רבים, היה מסובך ביצרי שנאה וקנאה, אך זולא היה בן חורין. אמת, שסיפורו L’argent צייר תמונת קלס של מיליונר יהודי – אך היא נאמנה. לוא באנו לצייר, גם אנחנו ציירנו כמוהו. על צוררי היהודים המטיר דברי מוסרו כאבני אלגביש מן השמים של רום דעותיו: “לי – כתב במקום אחד – נראה האנטישמיות כבלהה עומדת מחוץ לשכל, מחוץ ליושר הלב, מחוץ לדעה, דבר מגונה ונתעב, העלול להשיבנו לאחור אל שלטון הכסל והאכזריות והשגעון”. כמוהו כתבו רבים, ושוט שוטף כי עבר – נחבאו. עמהם נחבאו גם המתיהדים גם היהודים, בעת סער התאוות, בעת משפט דרייפוס, הוא לבדו לא נחבא, גזרו חרם על ספריו, תבעוהו בערכאות, העמידו עליו פרחח, קללוהו בכל רגע – הוא לא זז ממקומו. אנשים כאלה מתים, אך אינם נכנעים. לפני קבר איש כזה נכנעים כל העוברים אשר לב בהם. גם אנו, כאנשים יהודים, נקוד ראש, ופרחי זכרון-תודה נפזר על ארונו של איש שהיה בימינו נביא לגויים.