ירושלים, 7 במאי 1936

ל…

– – – מאורעות אפריל 1939 – יותר נכון מהומות שהחלו באפריל ונמשכות עוד גם במאי, ואין יודע עדיין מתי תסתיימנה – שונים באופן יסודי ממאורעות אבגוסט 1929. והשינוי הוא גם חיובי וגם שלילי.

באבגוסט 1929 נערך בכמה ערים טבח ביהודים (חברון, צפת) ונעשו כמה התנפלויות על ישובים יהודיים. הפעם לא היתה אף התנפלות אחת על ישוב יהודי. רק ממארב – אם בדרך ואם בתוך יפו (עיר ערבית ברובה הגדול) – נפלו יהודים בודדים. ההתקפות על המשקים הצטמצמו עד עכשיו רק בהצתת שדות ועקירת עצים, ואין זה מקרה: משנת 1929 ואילך גדל הישוב היהודי והתבצר, ולא קל ולא בלתי‑מסוכן להתנפל עליו פנים מול פנים. בשנת 1929 מנה הישוב 155,000 נפש ועכשיו הוא מונה 400,000.

גידול זה של הישוב בכמות ואיכות עשה כמעט לנמנע הישנות הפרעות בצורתן של 1929. – – –

אין כוונתי להסיק מסקנה, שעכשיו לא תיתכן לגמרי התנפלות על ישוב יהודי. מסקנה זו היא מוטעית. אין אנו עדיין כוח מספרי וארגוני שאין לו לחשוש לשום התקפה. אולם התקפה ישרה על הישוב נעשתה עכשיו הרבה יותר קשה, ומצריכה כוחות מתנפלים גדולים ומרובים יותר מאלה שנתגייסו לשם פרעות בשנים הקודמות. זהו השינוי שבא לידי גילוי במהומות האחרונות.

אולם חלו גם שינויים לרעה במשך השנים האחרונות.

באבגוסט 1929 היה למהומות אופי דתי. במשך שנה שלמה הוּסת ההמון הקנאי בתואנת‑שוא שקדשי האיסלם בירושלים הם בסכנה. הסיבה הבלתי‑אמצעית לפרעות אז היה הסכסוך בגלל הכותל המערבי. הפעם יש למאורעות אופי פוליטי בולט. אנו עומדים עכשיו לא רק בפני מעשי‑פשע רגילים: רציחות, השמדת הרכוש – אלא בפני מלחמה פוליטית רצינית המכוּונת לביטול הצהרת בלפור, והמנהיגים הערבים משתמשים הפעם לשם השגת מטרתם באמצעי‑מחמה פוליטיים חדישים: שביתה כללית ומרי אזרחי. – – –

בשנת 1931, כשבא הנציב הנוכחי¹ לארץ, הגיעה העליה היהודית לארבעת אלפים. בשנת 1932 עלתה עד 10.000, בשנת 1933 – עד 30.000, בשנת 1934 – עד 40.000, בשנת 1935 – עד 61.000. הפריחה הכלכלית שעליה גדולה זו הביאה אתה, העשירה את הישוב הערבי והרימה את מצבו הכלכלי ויצרה רווחה כלכלית בין המוני הערבים שאין דוגמתה באף אחת מהארצות השכנות. פריחה כלכלית זו נתנה כמובן סיפוק חמרי ואישי להמוני הערבים, ואלמלא מאורעות פוליטיים שנפלו בעולם, בארצות השכנות ובארץ גופא – לא היו מנהיגי הערבים מצליחים לקומם את ההמון הערבי נגד היהודים, המשפיעים ברכה כזו על כל הארץ, וההתנגדות לעליה היהודית היתה נשארת נחלת יחידים, והיתה מוצאת ביטוייה רק בגילויים פוליטיים מחוסרי כל השפעה כל ההמונים. אולם המצב הבינלאומי המסובך, המלחמה בחבש, החששות שהסכסוך החבּשי יביא לידי תסבוכת קשה בים התיכון בין אנגליה לאיטליה, ואולי גם למלחמת‑עולם, – הסעירו את הרוחות בין חוגים אקטיביים בישוב הערבי והגבירו את החשבון הפוליטי על החשבון הכלכלי. – השפל הכלכלי הזמני שבא בעקבות מלחמת חבש יצר רקע לתגבורת התסיסה הפוליטית בקרב שכנינו.

– – – הויכוח שנערך בפרלמנט האנגלי, תחילה בבית‑הלורדים ואחר‑כך בבית‑הנבחרים² הוסיף שמן למדורה. – – –

– – – הבקורת הקשה שנמתחה על הממשלה בענין המועצה המחוקקת, לא רק מצד מתנגדי הממשלה, אלא גם מתומכיה הנאמנים, הכריחה את הממשלה לבקש מוצא חדש. במשך הויכוח בפרלמנט נשמעו שתי הצעות: א) מינוי ועדה מלכותית לבחינת שאלת המועצה, ב) הזמנת היהודים והערבים לשולחן‑עגול בלונדון. שתי ההצעות היו מכוּונות לדחיית המועצה, אם לא דחיה מוחלטת, הרי לכל הפחות דחיה זמנית. הממשלה לא קיבלה אף אחת משתי ההצעות הללו, ולא קשה להבין את הסיבה: כיון שהצעת הממשלה באה לשם פיוס הערבים, הרי לא נוח לממשלה לקבל הצעה המכוּונת לביטול המועצה או לדחייתה. הממשלה ידעה שהערבים לא יקבלו עכשיו הצעה ע“ד שולחן‑עגול, כי במצב השורר בארץ ובשתי הארצות השכנות (סוריה ומצרים) אין הערבים נוטים להתפשר עם היהודים. היא גם חשבה כנראה שועדה מלכותית המכוּונת לקבורת‑כבוד של המועצה המחוקקת תיפגש ע”י הערבים בהתנגדות נמרצת, ואולי גם בחרם.

משום כך נולדה ההצעה על‑דבר הזמנת משלחת ערבית ללונדון.

ע"י הזמנת המשלחת ללונדון ניתן לערבים סיפוק ידוע לאחר הויכוח בפרלמנט: שאלת המועצה תוצא מתוך הויכוח הארצישראלי ותועבר ללונדון; והעיקר – שהלחץ הערבי, המורגש בארץ, יועבר אף הוא ללונדון, כלחץ מקביל להסברה היהודית שנתגלה בויכוח בפרלמנט.

המנהיגים הערבים שהוזמנו פתע‑פתאום לנציב ביום ב' באפריל ש"ז והוצע להם לשלוח משלחת ללונדון – קיבלו את ההזמנה פה‑אחד, אולם כשנודע הדבר בציבור הערבי התעוררה התנגדות למשלחת. כל אותם העסקנים הערבים שלא היתה להם תקוה להיכנס למשלחת – לא ראו בעין יפה את התמנותם של חמשת‑ששת המנהיגים שהוזמנו לנציב להיות שליחי העם הערבי. אולם בהתעגדות זו היו לא רק טעמים אישיים בלבד. האגף הקיצוני שהתנגד בלבו כל הזמן למועצה – לא הסכים למשלחת אשר תפקידה הראשי הוא להשתדל אצל הממשלה שתקיים את המועצה. – – –

אולם מתנגדי המשלחת בקרב הערבים טענו, שבתנאים הקיימים בארץ לא תצליח המשלחת ולא תשפיע בלונדון. המשלחת הסורית הלכה לפריס, רק לאחר שביתה כללית שהכריחה את הממשלה הצרפתית להיכנע ולהבטיח ביטול המנדט וחילופו בחוזה, ולכן אין לשלוח משלחת ללונדון כשהארץ שקטה. לעומתם טענו מצדדי המשלחת, שמוטב להם ללכת עכשיו ללונדון, ואם יראו שם שאינם מצליחים – יתנו אות ויערכו בארץ מהומות כדוגמת סוריה. בגלל ויכוח זה, ובגלל הסכסוכים האישיים על הרכב המשלחת – נתעכבה יציאת המשלחת.

עד שפרצו המהומות ביפו היתה יד מצדדי המשלחת על העליונה. רק המיעוט שבקרב המנהיגים דרש לעכב את צאת המשלחת. הפרועת ביפו שינו מיד את פני הדברים. לאחר שנרצחו ט“ז יהודים ביפו ללא כל סיבה ואמתלה, אפילו ללא אמתלה כוזבת שבאבגוסט 1929 (סכסוך הכותל המערבי), – הבינו המנהיגים הערבים, שלא תהא תפארתם על הדרך הזאת בשעה זו בלונדון. אם בשעה זהארץ שקטה התנגד הפרלמנט להקמת מועצה מחוקקת, בנימוק שמועצה כזו רק תשמש כוח מפריע לבית הלאומי, הרי לאחר הרצח בפראי ביפו ודאי שדעת‑הקהל באנגליה לא תסכים למסור שלטון מחוקק לרוב ערבי זה, ובכ”ב לאפריל התאספו המנהיגים הערביים והחליטו פה‑אחד לדחות את דבר המשלחת ולהכריז שביתה כללית. – – –

התביעה העיקרית של הערבים עכשיו היא הפסקת העליה. השביתה הערבית הוכרזה בשלוש סיסמאות, שנוּסחו בתזכיר הערבי לנציב בחודש נובמבר: הפסקת העליה, איסור מכירת קרקע, הקמת ממשלה לאומית אחראית בפני פרלמנט נבחר ע"י תושבי הארץ. לפי ההכרזה הפורמלית צריכה השביתה להימשך עד ששלוש דרישות אלו תתמלאנה, אולם למעשה נודיעו המנהיגים הערבים שהם נכונים להפסיק את השביתה אם הממשלה תפסיק – ולוּ רק באופן זמני לעת‑עתה – את העליה היהודית, כאשר עשתה הממשלה לאחר מאי 1921 ואבגוסט 1929. לפי הידיעות שיש לנו עד הרגע הזה אין ברצון הממשלה, גם פה וגם בלונדון, להפסיק את העליה. בשנת 1933 עמדה כבר ממשלת ארץ‑ישראל בנסיון זה. גם אז היתה התקפה ערבית חריפה, נערכו הפגנות, הוכרזה שביתה, וביפו נפלו בהתנגשות עם המשטרה כארבעים ערבים – והממשלה לא הפסיקה את העליה אף לשבוע אחד. אולם אין לדעת מה ילד יום. אם גם בשעה זו לא תיפסק, אין זאת אומרת שאין סכנה צפויה לכל המדיניות של הבית הלאומי. – – –

השביתה הערבית כשהיא לעצמה אינה מסכנת את קיומנו הכלכלי. אין אנו תלויים פה במשק הערבי, וסגירת החנויות הערביות, שביתת האבטומובילים והאבטובודים הערבים, ואפילו מניעת הירקות והתוצרת החקלאית הערבית מהשוק היהודי, אינן עלולות להזיק במאומה למשק היהודי. להיפך, עצמאותינו הכלכלית רק תתגבר על‑ידי כך, אולם השביתה מהוה סכנה רבה לבטחון בארץ; השביתה קשורה במעשי‑אלמות; ארץ‑ישראל אינה דומה לסוריה. שם יש רק ערבים, והמנהיגים יכלו להשבית את כל הארץ. פה יש ישוב יהודי גדול, והערבים יודעים זאת, ואינם רוצים להפסיד את פרנסתם ואת שכרם. והמנהיגים מוכרחים לגייס כנופיות אשר יכריחו באיומים ובמעשי‑אלמות את החנוונים והפועלים לשבות. ומעשים אלה הם חומר‑שריפה מסוכן. – – –

החזית השניה והמכרעת – היא החזית המדינית. ההבטחות המרגיעות שקיבלנו גם פה וגם בלונדון מהממשלה, אינן צריכות ואינן יכולות לספק אותנו. אם גם העליה לא תיפסק – אין זאת אומרת שאינה עלולה להצטמצם. ובשעה זו אין אנו יכולים להסתפק אפילו באי‑צמצום העליה. מצב העם היהודי בעולם מחייב הרחבת העליה, וגם הפתרון היחיד והמהיר לקושי הפוליטי שבארץ – הוא בהגדלת העליה ובהחשת בנין הארץ. כי רק עם גידול כוחנו, עם פריחת הארץ – יבינו הערבים שיש בכרח להפסיק את המלחמה, העקרה והמהרסת, נגד הכוח הבונה את הארץ. רק עם היותנו לכוח גדול שאין שום אפשרות לערערו ולהשתיקו יבינו המנהיגים הערבים שיש להשלים עם מציאות העם היהודי בארץ, כי לאשרנו אין שום ניגוד היסטורי בין האינטרס הגדול של העם היהודי בארץ ובין האינטרס הגדול של העם הערבי.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.