הרבה משאלותינו הפנימיות דומות למכה מורדת: מתעלמות ומבצבצות, מתעלמות ומבצבצות. בימים האחרונים בצבצה עוד הפעם “שאלת הלשון” לאחר שנשתקעה, ושוב היא תלויה בבית-המדרש: להרחיב או שלא להרחיב? הרחבה בכונה או שלא בכונה? וכו' וכו'; וחזקה שגם הפעם היא עתידה להשתקע, וכך יהא הדבר חוזר לילה עד שיבוא אליהו.

סבת הדבר לא קשה להבין: על-פי ההרגל, דנים גם בשאלה זו מתוך “המצב כהויתו”, ולפיו אי-אפשר באמת שיהא לה פתרון גמור להלכה ולמעשה, כמו שזה אי-אפשר גם בהרבה שאלות אחרות לאומיות. ואולם אלו מבעלי ההזיה, שלא בושו גם בשאר השאלות להראות על מקומו ואפשרותו של “הפתרון הגמור” – הם רשאים לדון גם בשאלה זו לא מתוך “המצב כהויתו”, אלא מתוך האמונה ב“תחית הלשון” הגמורה, תחיה שבדבור ושבכתב; כי לפי הכרתם החזקה של אלו, רק מתוך אמונה זו אפשר שיש באמת מקום לכל המשא-והמתן בענין הנדון להלכה ואפשר שיהא ממש בפתרונו למעשה.

להרחיב או שלא להרחיב? בכונה או שלא בכונה? וכו' וכו' – מה בצע בכל המשא-והמתן, אם לפי המצב כהויתו, עיקר קיומה של לשוננו עצמה בתור כלי שרת להחיים הוא בעיני רבים כדבר שאין צורך גמור בו? ואפילו אלו הזהירים ביותר בגזר דינם (כגון אחד-העם) בקושי מוצאים לה תפקיד יחידי בתור לשון שבכתב במקצוע ידיעת היהדות. אבל כלום עוד יש צורך להביא ראיה, שאם נעמיד את זכות קיומה על תפקיד זה בלבד, בכך אנו גוזרים עליה כליה למפרע. “הלבוש הטבעי” של היהדות – אומר אחד-העם במקום אחד – הוא הלשון העברית, ויש לה אם כן בזה יתרון גדול על שאר לשונות (מה שאין כן דברי רגש ויופי, שלדעת אחד-העם במקום אחר, יאה להם דוקא לשון מדוברת). אם נכשל אפוא אותו המקצוע בד' אמותיו על ידי תכן ספרותי חשוב – הלשון תתרחב ותתעשר מאליה, ויש תקוה שאפילו חכמינו הגדולים שבמערב לא יהיו בושים מלכתוב את חכמתם בעברית. והא ראיה: “הן גם עתה מתקנא גיגר בסופרים העברים” – כך אומרת התיאוריה. והמציאות?

במציאות, הסופרים העברים, מאפס יכלת או רצון לא שכללו אותו המקצוע ו“חכמינו הגדולים” שבמערב עדין עומדים ב“בשתם”. וכנגד זה, הסופרים העברים שכללו ועדין משכללים, בכשרון פחות או יותר, בקשי-עורף מרובה, כמו להכעיס, דוקא אותם המקצועות הטפלים מסוג “הרגש והיופי”, שאחד-העם מראה להם מקום צנוע אצל הדלת והמזוזה וחותך להם לבוש טבעי – לשון מדוברת. ולא עוד, אלא שנתונה רשות לשער, שאף אנו ה“מזרחיים”, כשנזכה להגיע ל“חכמת ישראל” במשמעה המערבי – תהא זו נכתבת לא ב“לבושה הטבעי”, אלא ברוסית דוקא. והא ראיה: סופו של “אוצר היהדות” בווארשא ותחלתה של האנציקלופידיא היהודית בלשון רוסית בפרטרבורג; ותניא דמסיעא – “הקדם”; קובץ עלוב זה יוצא ב“חכמתו הגדולה” בכמה “לבושים” כאחד, “טלאי על-גבי טלאי”. מכלל, ש“החכמה הגדולה” רואה את ה“לבוש הטבעי” לעצמה כדבר של לאו-דוקא. שמא תאמר להתנחם ולמצוא את ה“תפקיד” ללשוננו במקצוע ה“טפל”, בדברי “רגש ויפי – יאמרו לך: ראה את הספרות הזרגונית. במקצוע זה, ה”שפחה" מתחרה עם ה“גבירה”, ולדעת אחד-העם הדין נותן שבזה יהיה כחה יפה מן הגבירה. והלואי שיתבדה. בין כך ובין כך, לפי “המצב כהויתו”, כלומר, כל זמן שאנו רואים את לשוננו כ“פלג לשון”, שאין לה אלא “כתב”, ובתוך הכתב אין לה אלא ד' אמות של “יהדות” קשה, וכמעט אי-אפשר, למצוא בשום מקום ומקצוע תפקיד ממשי ללשוננו, וממילא גם צרך גמור לקיומה – במדה כזו שנוכל להשען על כחו בעבודת התפתחותה ותחיתה. כל ראיה – שוברה בצדה. והלואי שתעלה בידינו לקימה “כמות שהיא”, בעניה ובגסיסתה.

ועד שאנו מבקשים את ה“תפקיד” במקום שאינו – וכי לא יפה לנו שנודה על האמת המרה, שאי-אפשר שיהא צרך גמור וממשי – לא מדומה, אלא טבעי ומורגש לכל – כי-אם בלשון חיה בדבור ובכתב כאחד. וכי לא מוטב להכיר לבסוף, שעיקר אסונה של הלשון העברית אינו ה“מסובב” – עניותה הגמורה או המדומה, חסרון כשרונות או חסרון מלים, מעוט קוראים וקונים וכדומה, אלא ה“סבה” עצמה. והסבה עצמה היא: מה שאינה מדוברת בפי רוב העם ומה שאין זה חי ויוצר בה את כל חייו וערכיהם הפנימיים והחיצוניים במלוא היקפם.

הרי הדבר ברור, שלשון שבכתב גרידא, מצומצמת בספרים, אפילו אם " א וצרות חשך" לה – לא יועיל הונה “ביום עברה”, כל זמן שאוצרותיה הרבים מונחים כאבנים שאין להן הופכים ואינם מביאים פירות.

מציאותו של רכוש לשוני בלבד, אפילו מרובה ביותר, אינה מספקת עדין, אלא הוא טעון הפיכה והפיכה, תנועה שאינה פוסקת ומחזור תמידי בחיים, תנועה זו שעל ידה נברא המלאך הנאמן ביותר של הלשון – השגרה. העשירה שבלשונות, אם אין לרכושה הולכה והבאה, עקירה והנחה, מעוך ומשמוש, שכלול והשלמה כל שעה וכל רגע בכתב ובדבור גם יחד – קיומה פגום ועלוב והיא הולכת ומתנונית, הולכת ונחשלת. גדול כח הדבור החי, ואין לך “אבסוּרד” – מן הצד הדקדוקי או גם ההגיוני¹ – שלא תעכל אותו קיבת הלשון החיה ולא תהפכהו ל“חלבה ודמה”, להשבחת גופה. וכנגד זה לשון שאינה חיה – כח עכולה נחלש, אור חייה נדעך, ו“חלבה ודמה” מתמעטים – ועל ידי כך מתחילות להתבלט יותר העצמות היבשות של שלדה הפילולוגי, לכעורה ולאסון המחזיקים בה ל“מחצה”, בכתב גרידא. הסופר העברי, למשל, בשביל שהוא חי וגדל ומדבר בלשון אחרת, מדרגת התפתחותו – במפותח הכתוב מדבר – תהא לעולם גדולה מזו של הלשון העברית, כמו שיחייב טבע הענין. לו, לסופר, יש אוצרות של מושגים, שבאים אליו דרך שפה חיה והם לפי שעה למעלה מכחה של העברית – ואוי לה ללשון שאינה גדלה ביחד עם בעליה ועם אוצר מושגיהם, אלא נגררת כנמושה אחריהם. רוצה אדם שתהא הלשון הולכת עם מחשבתו כאחת, “רגל ישרה”, ולא מתלבטת אחריו או טעונה כמשא על כתפיו. ובכלל, אוי לו לסופר שהוא “מתרגם”, ולא מעתיק, את מחשבותיו. רוחו של האדם מתאחדת תמיד אחוד מוחלט עם רוח לשונו וכל יציאה מלשון אל לשון יש בה מעין “יציאת נשמה” קטנה, אחד מששים ביציאת נשמה ממש. יסורי גיהנם אלו מרגיש כל סופר עברי בשעה שהוא פורש מן החיים ויושב “על האבנַים” ומתקשה בהרצאת מחשבותיו, כלומר, בתרגומן. ביחוד מרובה הקושי בתחילת העבודה. פעמים שואלים אותך: כיצד מתרגמים עברית מלה או בטוי לועזי פלוני? – ואתה תוהה ואינך יודע להשיב; ובשעה אחרת אותו בטוי עצמו נפלט מאליו בעברית מקולמוסך אגב “שגרת דכתב”. למה? ברגע שנזרקה המלה הלועזית מפי השואל כבר התפיס בך מרוח אותה הלשון הלועזית וברא חציצה קטנה בינך ובין העברית, חציצה שקשה לסלקה, אם לא על-ידי יסורים פנימיים רבים.

ולהרוס כליל את המחיצה שבין נפשנו ולשוננו, לשים קץ בפעם אחת לכל “חבלי הלשון” – לא תוכל אלא תחיתה הגמורה של הלשון, תחיה בדבור ובכתב. דרך אחרת אין: או תחיה גמורה או – חיים מנוולים, חיים של בושה וכלמה, שמיתה יפה מהם.

אבל לידי מסקנא “קיצונית” כזאת רשאים לבוא רק אלו, שביניהם ה“מצב כהויתו” אינו “מחויב המציאות”, אלא מאמינים באפשרותו של מצב אחר, מצב של תחיה גמורה ושלמה ללשוננו, תחיה בדבור ובכתב, מעין זו שיש לה כבר סימנים מוחשיים בארץ-ישראל. הם אינם צריכים לבקש ללשוננו “תפקידים לפי שעה” במקום שאינם; הם אינם יראים גם להודות ברבים, שלפי “המצב כהויתו” – אינו מן הנמנע שיהא סוף לשוננו לכליה, מפני שאי-אפשר שיהא צרך מוחלט, טבעי, בלשון של ספרים גרידא, ודבר שאין בו צרך מוחלט – אפשר שיתקיים, אבל גם אינו מן הנמנע שלא יתקיים. הם יש להם גם על מה להשען בעבודתם לתקנת הלשון בכלל, מפני שלהם הצרך בלשון עברית חיה הוא צרך גמור, נפשי, חלק חשוב מן האידיאל הלאומי, ואותו החלק שבידנו לעשותו, ואינו תלוי אלא ברצון ובאמונה.

ומתוך השקפה ואמונה זו כתובים גם הדברים הבאים להלן, לברור פרטים אחדים משאלות הלשון. כותבם רואה את הלשון העברית לא כזו שנגזרה עליה קבורה עולמית בד' אמות של “כתב” אלא כשבה לתחיה ממש. ורק מתוך השקפה זו יש מקום, ואולי גם איזה ערך, לכל המשא-והמתן.

“מרחיבין לשון בכונה או אין מרחיבין? ואם תמצי לומר: הן – כיצד? בבת אחת או לשעורים? מבפנים, מתוך הלשון גופה, או גם מבחוץ, משאר לשונות? ואם תמצי לומר: משניהם – אי מהם עדיף ואי מהם קודם? ומי המרחיב? הבלשן או האמן היוצר?”

יש כאלה שאינם מבינים שאלות אלו מעיקרן, וקוראים לזה “חזיון שאין דוגמתו בכל לשון וספרות”. “אחד-העם” למשל, יועץ: סלסלו את המחשבה והיא תרומם את הלשון", כלומר: “כתבו ספרים טובים, יצרו יצירות ספרותיות חשובות – והלשון תתעשר מאליה”, ועד כמה צדקו אלה במשפטם יַראו אולי הדברים הבאים.

כשאומרים “לשון” סתם – עיקר הכונה, כמובן, לא לצד ההיולי ולצד הגולמי שבה, לא אל יסודה המהותך, התוסס, שנמצא תמיד במצב דינאמי ועומד להשתנות כל שעה. ואף לא אל האפשריות המקובלות בה “בכח”; סוף דבר, לא אל כל אותם הצדדים בלשון, שהם ממעשה בראשית וממעשה מרכבה שלה ורק היוצרים והאמנים או חכמי הבלשנים מצויים אצלם; אלא עיקר הכונה הוא, על-פי רוב, דוקא אל הקרן הקימת שבלשון, אל התדיר והסטאטי שבה, כלומר, אל “מטבעותיה” היצוקים וה“מזומנים”, שעוברים מיד ליד וערכיהם קבועים ומסוימים, ובשביל כך הם נוחים לשמוש תדירי של סתם בני אדם, שאינם “יוצרים” ואינם בלשנים, אלא נזונים מן ההפקר ומן המוכן.

וכשאומרים “לשון עניה” סתם – על כרחך פירושו לא עניה במלים ובטויים “סגוליים” שהם מעצמות הלשון, מטבע ה“אני” שלה, ולא נתנו להתרגם במלואם בשום פנים; שהרי הבדל הלשונות מצד זה הוא איכותי, ואין אומדים איכיות נבדלות זו כנגד זו, וממילא לא יפול בהן העוני והעושר במשמעם המדויק, אלא בדרך השאלה. כל לשון שבעולם, אם בת קיום והתפתחות היא, יכולה להיות מן הצד הזה עשירה ועניה כאחת, עשירה במה שיש לה אבל אין לחברתה, ועניה במה שיש לחברתה אבל אין לה, מפני שלעולם יש בזו מה שאין, ואי-אפשר שיהא, בזו. אמת, יש לך לשון בת מיכניסמוס צר וקשה שגורם לה צמוק הכח ודלדולו באחד או בכמה מאיבריה, אבל זו לא עניות היא, אלא מום קבוע, אורגני, שאין צועקין עליו, מפני שאין לו תקנה, והלשון אם בת קיום היא, עתידה שתתגבר סוף סוף גם על אותו “מכשול”, בהוסיפה כנגדו כח, כדרך הרבה בעלי-מומים, בשאר איברים, ותהא הולכת ומתפתחת, הולכת ומוספת גבורה על-פי דרכה שלה וכחה שלה. עיקר “העניות” חל איפוא לפי זה דוקא באותם חלקי הלשון שהם סימנים למושגים ברורים, משותפים לכל אדם בר דעת, ונתונים בשביל כך להתרגם כצורתם לכל לשון. מצד זה יש לך באמת, שלשון אחת תהא מסבות שונות עניה מחברתה, אף-על-פי שהעניות מסוג זה, שעל הרוב היא כמותית בלבד, אף היא אינה תמיד עניות גמורה, “בעצם”, אלא עראית או מדומה, ויש לה תקנה.

ואם כך, הרי כל המתאוננים על עניות לשוננו ומשתדלים בהרחבתה מצד זה – הדין עמם. סוף סוף לסתם בני אדם אין הלשון כמין “פֶיטיש” ותכלית בפני עצמה, אלא “כלי-שרת” לצרכים רוחניים או גשמיים, ואין אדם עשוי לתת יינו או מימיו בכלי מנוקב, אלא משתדל בתקנת הכלי לפני תשמיש. רשאי כל אדם לתבוע שתהא לשונו מושיטה לו בקנה וכלאחר-יד את כל אותם השמות, התארים והפעלים וכו‘, שכוללים, לפחות, מושגים פשוטים ומצויים, בני יום יום, משותפים לכל חי מדבר ונצרכים בכל שעה ובכל רגע; ואם אין לה, והיא חפצה חיים – על כרחה תתרחב, ואפילו על-ידי מרחיבים בכונה. ואם לחשך “יוצר” לומר: “יצירה” – ובכונה? הא כיצד? – אף אתה לחוש לו: הן! ה“יצירה” ו“רוח הקדש” אינן ענין לכאן. די לה להרחבה מסוג זה בכשרון פילולוגי וטוב טעם בלבד. ובכלל, אין לערבב “חבלי הלשון” מן הסוג האמור כאן ב“חבלי היצירה” של זה הבא לגלות “גלוי” חדש ממש, בפעם הראשונה, בריאה חדשה, יש מאין. זה בודאי “יוצר” הוא, ואפילו כשהוא מקשה ליצור יתוש, הוא צריך לרחמי שמים ול“רוח הקדש”, וכשאין היא אין כלום. ברגעי יצירה כאלה היוצר מתרומם על הלשון, נעשה אדון ומלך לה, משעבדה לרצונה, פורץ גדרה ואין מוחין בידו. ולא עוד, אלא ש“עברותיו” גופן נעשות לפעמים חוק או מצוה – גדולה עברה של “יוצר”! מן הצד הדינאמי שבלשון, “רגעים” כאלה בודאי הם החשובים עליה ביותר; כל שם או כנוי חדש ממש מסוג היצירה הגמורה שנכנס בה בחשאי או בקולי-קולות – הריהו בעולמה בחינת ברק. שמברכים עליו “עושה מעשה בראשית”, אפילו כשהוא פוגע בעץ עתיק. אבל מן הצד הסטאטי – ובו אנו עסוקים כאן – הרי אין לשון אלא זו הקבועה ועומדת עד עכשו, עד הרגע האחרון, ומצד זה, הרי יש לך כמה וכמה מושגים, ציורי מחשבה וכו’, שכבר הם נוצרים ועומדים בלבושיהם בכל הלשונות וכל פלוני דש בהם, אלא שלפי-שעה אין לנו כנגדם תרגום בלשוננו, דרך משל – ומה מקום ל“יצירה” יש כאן? אין כאן אלא מעשה תרגום ו“הרקה מכלי אל כלי”, שאינו מניח מקום להשתתפות יצירית מצד ה“מריק” אלא במובן מצומצם מאד, וגם זה רק ל“ותרנים” ביותר, שחולקים ב“עין יפה את השם “יוצר” לכל הפושט יד. אלו, כידוע, אינם מקפידים הרבה על לשונם וקוראים “יצירה” לא ליתוש עצמו אלא לצלו שעל-גבי הכתל, כמו שעל-פי רוב נחלפת להם “הרחבה מחסרון ידיעה” ב”הרחבה שלא מדעת“. “הרחבת הלשון תבוא על-ידי יוצרים אמנים” – ודאי! אלא שנשתמט להם דבר קטן: היוצר הגמור מודד תחלה ויודע את כל כחה של הלשון, בלא שיור כל-שהוא, עד סוף תחומיה הרחוקים ביותר, ואם הוא יוצא מחוץ לתחום פסיעה אחת – יציאתו גופה הרי היא באותה שעה הרחבת התחום כדי פסיעה; אם הוא מנצח את הלשון, מפני שצפה וראה, שכחו גדול מכחה ברגע זה – הרי נצחונו הוא גם נצחון חדש ללשון, וכחו שלו החדש משתקע בה ומצטרף לכחה משלעבר, והיא שוב מוספת גבורה כלפי המנצח גופו. ו”יוצר" כזה רשאי. אבל אלו “הנביאים האלמים”, שבכרסם תוסס תמיד “דבר-מה” ופיהם מגמגם, שמתגוששים הם הלשון ה“עוג” ומתלבטים בה לא מתוך ידיעה ובחירה, אלא, אדרבה, מתוך חסרון ידיעה, מפני שלא הכירו את כל כחה; אלו שלא מדדו מעולם במלוא עינם, וכל-שכן בפסיעותיהם, את כל ה“תי”ו פרסה" של מדינת מלכותה, אלא הם מכרכרים תמיד בד' אמות שלה – אלו אינם רשאים. איך שהוא, ההרחבה האמורה כאן, כסבור אני, אינה ענין ל“יצירה”, או אין היצירה ענין לה. צרוף חדש של מלים ישנות יש בו פעמים יותר כח יצירה מבמלה מחודשת מן הסוג האמור, שבאמת אינה אלא מלאכה; ולכל היותר היא יצירה במשמעה הפילולוגי אבל לא במשמעה הסתמי, הספרותי. זה הכלל: אין יצירה אלא פעם אחת. ומושג (עם בטויו) שנוצר – שוב אינו חוזר ונוצר. “גלגול” בלשון אחרת, בחינת ערוי לכלי שני, יש לו, אבל “יצירה” לא. מה שנוצר אחר-כך אפילו בדמותו של הראשון או בכח-כחו, זוהי שוב בריה אחרת, חדשה. מי שרוצה אפוא להמציא בלשונו שלו העניה מלים ושמות לעצמים ומושגים, ידועים בשמותם לו ולאחרים מכבר, מתוך לשונות אחרות עשירות – אם אך כשרון וידיעה וטוב טעם לו – ימציא ואל ישב “על המדוכה” ויצפה לשכינה, שאם יצפה – יבוא אליהו והלשון בעניותה תעמד. לא אמת הוא, שבשאר לשונות אין הרחבה בכונה כלל. לפי ידיעתי, “אחד-העם” היה הראשון, שתקע את המסמר הזה בקדקדם של סופרינו (עיין מאמרו “לשאלת הלשון והספרות”). אבל, ראשית, הוא צפה על כל הענין הזה מתוך שפופרת אחרת ומעל מצפה אחר, שאין מקומו כאן. הוא מדבר על לשון קטועה, “לשון של ספרים”. ואנו עסוקים כאן בלשון סתם, שרוצה להיות חיה ושלמה ממש. הוא תובע מן העברית את “לשון המחשבה” ושל המחשבה “הלאומית” דוקא, ואת “לשון הרגש” הוא מפקיר לאחרות, ואנו תובעים את שתיהן בבת-אחת. והשנית, וזה העיקר, הוא מעמיד את ה“דגש” שלו לא בתוך ה“לאו” של ה“הרחבה בכונה”, אלא בתוך ה“עשה” של ה“ההרחבה לצורך “, ובזה בודאי הלכה כמותו. בין שני מושגם אלו אי-אפשר, כמדומה, למצוא שום סתירה; הרחבה מדעת יש ויש לכל הלשונות החיות, אף אם אין להן מרחיבים מיוחדים לכך, מפני שבאמת, להן אין צורך בכמו אלה. כל הלשונות החיות והמפותחות נוהגות חליפין זו בזו וכל אחת מתמלאת מחוליות חברתה, ובין שאר כל הדרכים שלשון חיה מתעשרת בהם – ההרחבה בכונה תופסת אף היא מקום חשוב, אם כי אינה מורגשת ביותר. מפני שבטלה במעוטה בתוך שאר דרכי “הרחבה מאליה”, המרובים מאד. ואם “הן” כך – “פלג לשון” כשלנו לא כל-שכן. ולכשתמצי לומר, לשלנו מותר אפילו ב”מרחיבים מיוחדים” לכך, ושאני לשונות חיות: הן – בית הבעל, והיא – בית השלחין. לשון “חצי מתה”, שרוצים להחלימה, טעונה הלעטה והמראה. העצה הטובה, לכתוב בעברית ספרים טובים ולסלסל את המחשבה, אינה ענין לכאן כלל. אדרבה, כל מה שאנו עשירים יותר במושגים מוכנים שאין להם בטוי בעברית – אנו זקוקים ביותר להרחבת הלשון בכונה, והרחבה ממין זה אפילו כשהיא נעשית בקִבּלת ובשפע, “אַן-גרוֹ”, הרי היא מחזקת לצורך למפרע, כמובן מאליו.

ואולם צורך זה בלבד, אינו מספיק עדין. יש עוד צורך ממין אחר לגמרי, שה“מרחיב” חייב להביאו בחשבון כל שעה, צורך במשמעו הפשוט ביותר, וביחס לכל מלה או בטוי מחודש בפני עצמו. המרחיב חייב לדעת אם מושג פלוני ופלוני באמת אין לו בטוי עדין בלשוננו או כבר יש לו בה דוגמתה מן המוכן, ואין אפוא כאן צורך לחדש. חסרון ידיעה וזהירות בפנה זו יכולה לעשות שוב את כל העבודה למיותרת ולשלא לצורך במובנו הפשוט. וה“מוסר” היוצא מזה הוא, ראשית, שלא כל מִלְלַי וְגִלְלַי רשאים להרחיב. והשנית – וזהו העיקר השני, שאני רוצה לבררו כאן – שידיעה שלמה וברורה על דבר כמותו ואיכותו של הרכוש הלשוני מכל הדורות צריכה בהכרח להיות קודמת לכל מיני שאר נסיונות ומעשים של “הרחבה” לתועלת לשוננו. דבר זה מוכרח לא רק מטעם האמור בלבד, אלא מטעם חשוב מזה, שאבארנו מיד.

השוקדים על תקנת לשוננו מציירים להם את ההרחבה בדרך קצרה ופשוטה, מעין זו: לוקחים מלון של לשון אירופית חיה, מלון מלא כפי האפשר ומתרגמים אותו תרגום מדויק מאל“ף ועד תי”ו – ונמצאת הלשון מתעשרת “כקרח”! – לא כך?² עד כמה דרך זו קצרה ופשוטה, ובכלל אפשרית – על זה עוד יבוא הדבור להלן. אבל עד כמה רצוי הדבר, שיתחילו “לתקן” את הלשון בדרך הפוכה מעין זו – על זה אי-אפשר שתהא, לדעתי, אלא תשובה אחת – שלילית. אפשר, בהסכם עם האמור למעלה, להודות בתועלת ההרחבה, אבל לא שיתחילו בה. ה“הרחבה” מבחוץ על-ידי תרגום ללשוננו אותם המושגים, שהם משותפים לכל הלשונות, עם כל חשיבותה של זו, אינה אלא טפל. עיקר הלשון הוא – עצם מהותה בגדולה והתפתחותה הפנימית ובצד היצירי שבה. ולהתחיל צריכים לעולם מן העיקר ולא מן הטפל, שסופו לבוא גם הוא. עלינו לדאג אפוא, קודם-כל, שיהא תחלה בידינו לא מלון “מרחיב”, אלא מלון מכנס, כלומר, לא מלון רוסי עברי או אשכנזי עברי, אלא מלון עברי סתם. מלון שלם ומתוקן, שיהא הרכוש הלשוני מכל הדורות במלוא גדולו והתפתחותו מכונס בתוכו כנוס גמור. הלשון היא אמנם כעין בריה חיה, כביכול, ועל-ידי “הלעטה והמראה” היא משבחת, אבל לא גדלה ומתפתחת. גידולה הטבעי בא לעולם מתוכה ומאליה.

ובכלל לא העשירות ולא העניות מן ה“מלים”. וכי לא ראיתם מימיכם ממון קמעה מכניס הרבה, ולהפך? הכל לפי רוב המחזור והצרופים! העניות מן הסוג האמור היא על-פי רוב יחוסית, וממילא עראית, עם לא מדומה. אבל עשירותה הגמורה של הלשון היא כחה הפנימי, החיוני, ואפשריותיה המרובות להתפתח וליצור, לצרף צרופים ולהוליד בדומה, לפרות ולרבות ולהתפצל וכו' וכו' – עד אין סוף. מה שאין בטבע ברייתה של הלשון לא יתנו לה כל בלשני מזרח ומערב, ומה שבכחה ליתן – סופה ליתן, לכשתהא נתבעת. וכלל גדול בסוד היצירה של הלשון: דבר קטן שלה – חמרה הכמותי; דבר גדול – צורתה, מעשה מרכבה שלה. עלינו אפוא לדעת קודם כל את הלשון ידיעה שלמה וברורה מצד זה: מה יש לה משלה, מה נתנה כבר ומה היא יכולה עוד לתת לנו לכשתתָּבע. ברם, יכלת זו היא תהומית ואין לה שעור בעתיד, אבל אין תפקידו של מלון מכנס לצלול עד התהום ולעסוק בעתידות. די לו במוכן ועומד – והלואי שזה יעלה בידו “כדבעי”. אחר-כך, משיהא כל הרכוש הלשוני מכונס ומסודר, נשתדל במקום שיהא צורך גמור והכרח בכך, למלאות את החסר; תחלה – מבפנים, מתוך לשוננו עצמה, ולבסוף מבחוץ: במקום שאפשר – מתוך אחיותיה השמיות, ובאין ברירה – גם משאר לשונות. אבל “מלואים” אלו של “הרחבה” מקומם במדור מיוחד ולא בגוף המלון המכנס, מטעם שיבואר עוד להלן. כנוס גמור כזה, לכשיעשה כתקונו – לא זו בלבד, שיפרסם ברבים כמה “אוצרות חשך”, לא שזפתם עין, ויחשוך כמה נפשות מפזור ומעמל, לחטט באלפי ספרים בלים בשביל “מרגליות” הלשון שבהם, עמל שהוא למעלה מן הכח ושכרו יוצא בהפסדו; ולא זו בלבד, שיצילנו מבזבוז כח לבטלה על בריות חדשות במקום שיש ישנות, דבר הגורם לערבוב הלשון ולכעורה – אלא אף זו, שיפתח לנו כמה פתחים ופתחי-פתחים להרחבת הלשון מתוכה ומרוחה, ויַראה לנו כמה שבילים חדשים שאין לשערם מראש, שבילים שמנצנצים לפרקים מרחוק רק ליוצרים ואמנים, אצטגניני הלשון ותוכני רוחה ומסתריה. אגב: מלון שלם ומתוקן כזה, מסודר כהלכה באופן המבואר להלן, יכבוש ויפנה את הדרך גם לפני הדקדוק העברי החדש, דקדוק שלם, שעתיד וצריך להכתב. הדקדוק, שעוסק במיכניסמוס של הלשון ובדרכי שמושה, צריך לראות תחלה את כל גופה ואיבריה כשהם מפורקים וכשהם מצורפים, ואת זה יַראה לו המלון.

אמרתי “מלון עברי שלם ומתוקן”. בידינו יש, כידוע, ספרי-מלים אחדים, אבל אלו אינם שלמים ואינם מתוקנים, וערכם לתקנת לשוננו מן הצד האמור אינו גדול ביותר. ראשית, לא כל אוצרות הלשון מעודה ועד היום נכנסו לתוכם; והשנית, והוא העיקר, כל מחברי המלונים (מן הגויִים והיהודים) לא החיה אותם ולא השפיע עליהם שלא מדעת רעיון התחיה של הלשון העברית, וספריהם לא נתחברו אפוא, אם אפשר לומר כך, ב“רוח הקדש” של הלשון והאמונה בתחיתה. ואל יהא דבר זה קל בעיניך: המלון העברי לא יהא שלם ומתוקן למטרתנו, אלא אם כן ישתתפו בחבורו גם טובי היוצרים, אמני הלשון והסגנון שבאומה הישראלית, כל אלו מהם, המאמינים, מדעת או שלא מדעת, בתחית הלשון העברית ועושים בה מאהבה. אנשי המדע יתנו למלון ממדעותם, מבקיאותם ומחקירתם המדויקת, והאמנים – מהרגשתם הדקה, מטוב טעמם ומכח הפראתם, ומבין כלם יצא דבר שלם ומתוקן. כבוד והדר לבלשנים! אבל במקום שהם שומעים קשקוש העצמות של השלד הדקדוקי והפילולוגי בלשוננו – היוצרים האמנים רואים ומרגישים עדין את רעידת הנוצה מתחת לנשמת אפה החמה. אינה דומה אומנת לאם, ואינה דומה בקיאות וידיעה גרידא לבקיאות וידיעה בצרוף “חוש” נאמן של לב קרוב ונשמה חיה אוהבת. אף במלוני שאר שפות – חיות או מתות – השתתפות כזו רצויה, אבל אינה מן המוכרחות ואפשר בלא כך. לשון חיה ממש – בית היוצר שלה הם החיים והספרות של חיים. זו אינה משהה ולדותיה במעיה, אלא פרה ורבה תמיד בזמנה ומאליה ומוציאה את כל כחה וחילה בעונתם הטבעית. מלונה שלה – עיקר תפקידו אינו אלא רשימת כתבי יוחסין ולידה לכל ולדות הלשון לאחר לידתם. ולשון מתה ממש – הרי אין לה אלא כתב שעל-גבי המצבות, דבר שנעשה בשעת הדחק על-ידי סתת. מה שאין כן לשוננו, שהיא בבחינת “כמו חיה”, זו הרבה יותר ממה שתוליד – נשאר מקופל במעיה לאחר זמן, וצריכים ליַלדה. ומלון שלה – תפקידו צריך להיות לפי זה לא כנוס הרכוש סתם, אלא כנוס שיש עמו הפראה ותוספת כח ללשון, מעין סיוע ליַלֵד. המלון צריך לנצל את הלשון העברית לכל כחותיה הגלויים והנסתרים עד מקום שהדעת ו“החוש” מגיעים, כלומר, כל החמר הלשוני שבו, מכל הדורות, עם כל אופני שמושיו צריכים להתמצות מצוי גמור מצדי צדדים. כל חלקי הדבור וצרופיהם וצרופי צרופיהם צריכים להתבאר בו לא לבד בהוראותיהם ובדרכי שמושם הקבועים, אלא גם האפשריים, הגלומים בתוכם; ודבר כזה לא יַעשה, כמובן, אלא בהשתתפות יוצרים אמנים, שצופים בחושם הפנימי לחדרי חדרים של הלשון ומטפטפים חיים במה ש“חשוב כמת”. העיקר הוא, שמחברי המלון, מלבד חכמתם והרגשתם הקודמת, יהיו רואים את הלשון העברית כחיה או כשבה לתחיה – זהו התנאי הראשון שאנו מתנים עמהם. השאר יבוא מאליו. ומהראוי להתנות עמהם עוד תנאי אחד: שלא יהפכו את המלון לבית-חרשת של מלים ח ד ש ו ת; אבל אם המחברים יהיו מדעיים ואמנים כל צרכם – מובטחני, שתנאי כזה מיותר. מַדָעוּתם וטוב טעמם יגיד להם, שדבר כזה אסור להעשות במלון מכנס. המלון של לשון סתם – מכנס, רושם ומסדר את כל העומד בלשון מכבר, מה שנברא בה על-ידי כל העם ואישיו עד עכשיו, עד הרגע האחרון של הכנוס. המלון של לשון כשלנו, בתנאיה המיוחדים, רשאי וגם חייב לרמז ולעורר על האפשריות הקרובות המתרגשות להתגלות, על צרופים חדשים שאפשר להם להעשות, על דרכי שמוש חדשים שמעשירים את הלשון, לא עושר של פרוּטה במלה חדשה, אלא עושר גמור וממשי, שיש בו התחלה לשלשלת חדשה, לתקות חוט חיים חדש, פתיחת אשנב והבטחה ליצירה שלהבא… זהו כל מה שרשאי המלון לעשות, אבל אסור לו לבדות ולהטיל על הצבור. דבר זה, כשיהא צרך בו ונגיע אליו, יֵעשה לו אחר-כך ובמקום אחר, במלון “מרחיב”, בתור הצעה לפני הצבור; אבל אין מקומו במלון מכנס, ואין צריך לומר במלון אקדימי, שנכתב בחבורה. אין לךדבר נבער ועון פלילי מזה, שיכנס מי שהוא, אפילו מר בר רב אשי, בסנדליו לתוך מקדש היצירה של כל האומה.

מה הם פרטי התכנית של אותו מלון, מהות חמרו, צורתו, בנינו וכו' – כל אלו הן שאלות גדולות לעצמן, שצריכות עיון מרובה וישוב דעת של מומחים קודם למעשה ובשעת מעשה. העיקר לדידי כאן הפרינציפיון, שחוטי ההתפתחות של לשוננו אנו צריכים לטוות מתוך “פשתנה” שלה. לגדל את הלשון גדוּל טבעי – אפשר רק מתוכה ומגופה; לטבוע את מטבעותיה – צריכים מתוך הפסיכיקא המיוחדת לה, ולא מתוך פסיכיקא של לשון נכריה, ואפילו עשירה ביותר. אין לזלזל בכח השפעת ממילא של לשון על לשון; כל אחת יכולה לזַכות מצד ידוע את חברתה במה-שהוא. אין לזלזל גם בערכה של ההרחבה הטכנית, כשהיא נעשית לצורך גמור ומתוך הכרח ממש, וכמובן, בטוב טעם ודעת. אבל לשעבד לכתחלה לשון אחת לזולתה מכל צד, לעשות את המעשה הגדול הראשון לתקנת לשוננו בדרך הפוכה, כלומר, לא בתחומה המיוחד ומתוכה אלא בתחומי לשון אחרת ומתוך לשון אחרת – עבודה כזו היא שלא כדרכה ופירותיה לא יהיו מרובים. אין לעשות לשון אחת קרקע לגדולי התחיה של לשון אחרת. לשון לשון וקרקע שלה ו“אבן שתיה” שלה. אמת, תפקידן של כל הלשונות אחד הוא: לגלות מה שבלב על-ידי דבור וכתב; אבל דא עקא: אותו ה“מה” שבלב אינו אחד לכל, והאמצעים עצמם של הלשונות הרי הם כל-כך משונים זה מזה שנוי פנימי, אורגני. ואפילו אם המלים אינן אלא “כלים” למה שבתוכן, למושגים – הרי ה“תוך” עצמו מקבל לעולם צורתו וגונו של ה“כלי”, כמים בכלי זכוכית. ופעמים אין לדעת מי שולט במי וכחו של מי עדיף: של המלה או של ה“מושג המפשט”; כי באמתו של דבר, שניהם מעורים ומזוגים זה בזה מבראשית, כנשמה בגוף, ואין לאחד מהן דין קדימה. רק מי שמאמין ש“ראובן” יכול להתהפּך ל“שמעון”, הוא יאמין שאפשר להפוך בבת-אחת, על-ידי תרגום מלון, לשון אחת לחברתה. אבל היודע שכל לשון היא בריה חיה, אורגנית, בפני עצמה ועולם מלא בפני עצמו, עם “שר” שלה ועם “נרני”ח"³ שלה – הוא לא יאמין בכך לעולם. וקח בידך מלון רוסי אשכנזי, למשל, ותראה מיד, כי דוקא אותו החלק שהוא מעצמותה של הלשון אינו מִתַּרגם כצורתו בשום פנים, אלא מתבאר בקירוב, לסבר את האזן. ואם יפה ומועיל דרך זה, דרך התרגום, למתלמדים לשון נכריה, שסופם לעמוד במקצת על אפיה לאחר זמן, אגב שמוש וקריאה מרובה – הנה מקולקלת היא בשביל אלו שסבורים להחיות ולהפרות באמצעותה לשון חנוטה. וכל-שכן בנדון שלנו, כשהלשון החיה העשירה, שממנה מתרגמים, היא אריית, והעניה, שאליה מתרגמים, היא שמית – מין בשאינו מינו כלל. להמשיך שפע חיים מזו לזו בודאי לא תעלה בידינו, והלואי שלא תאה בכך משום הטלת ארס בשרשי נשמתה של הלשון.

ובלא כך, הנה מן הצד המעשי שבדבר הרי זה אבסוּרד: כל לשון חיה שנבחר בה ל“העשיר” באמצעותה את לשוננו תתן מקום לבעל-דין לשאול: מה ראית לבחור בזו ולא באחרת? מדוע, למשל, מלון רוסי עברי, ולא אשכנזי עברי, צרפתי עברי וכו'? הרי קרוב לודאי שהרבה מן התרגומים העברים, שיהיו הולמים יפה מושגים ידועים וצרופיהם בצורתם הרוסית, דרך משל, לא יהיו הולמים יפה אותם המושגים עצמם וצרופיהם, כפי שהם מתבטאים בצורתם האשכנזית או הצרפתית. וכלום תאמר לחבר לשם הרחבה ותחיה תרגומי מלונים של כל הלשונות שבעולם? אתמהה!

והיוצא מן האמור זהו:

א. הואיל ולנו הלאומיים יש צרך כללי, נפשי, בתחיתה הגמורה של לשוננו העברית בדבור ובכתב כאחד, תחיה זו שכבר יש סמנים ממשיים לה בארץ-ישראל – יש לנו אפוא על מה להשען בעבודת שכלול לשוננו בכלל.

ב. הואיל ו“צרכינו” מרובים מכח לשוננו, לפיכך כל ה“מושגים” (מלים, שמות, פעלים וכו') המשותפים לכל הלשונות – הרי הם לגבינו בחזקת “לצורך” למפרע, וכל ה“מרחיב” מצד זה, ואפילו בכונה ואפילו בשפע, ובלבד שירחיב בטוב טעם ובכשרון – הרי זה משובח.

ג. הרחבה לחוד וגדוּל והתפתחות לחוד. ואלו, הגדול וההתפתחות, לעולם קודמים במעלה מן ההרחבה.

ד. כל מיני הרחבה מבחוץ אינם אלא סניף לתקנת הלשון. אבל הבסיס לה צריך להיות מתוכה ומגופה. מלון עברי-עברי שלם ומשוכלל, מלון של כנוס הרכוש הלשוני מכל הדורות במלוא גדולו והתפתחותו ובאפשריותיו הקרובות המקופלות בו, הוא קודם אפוא לכל שאר מעשי הרחבה ותרגומי מלונים.

ה. מלון כזה צריך להעשות על-ידי חבורה של חכמים מומחים בהשתתפות אמני הלשון והסגנון העברי שבעמנו.

ו. כל זמן שאין בידינו מלון כזה, לא עשינו את חובתנו ללשוננו הלאומית ואי-אפשר שתהא בשאר מעשים לטובתה תקנה גדולה.

ז. תקנתה הגמורה של הלשון העברית לא תבוא אלא עם תחיתה הגמורה בדבור, ולפיכך כל המעשים שיעשו לתועלתה צריכים להיות מושפעים מתוך רעיון זה ומכוונים לתכליתו.