הלאומיים הראשונים במאה האחרונה / משה ליב ליליינבלום

רגילים הם איזה ממתנגדי הלאומיים לקנטר אותם ולומר, כי רעיון הלאומיות זמורת זר היא בכרם ישראל ולקוחה היא מן הסלַבופהילים או השאָוויניסטים אשר בגרמניא, בעוד אשר רעיון זה בעיקרו זר הוא לרוח ישראל ולספרותו. כן רגילים הם איזו מן הסופרים לקבול על סופרי חו“צ, ולפעמים גם על חבת-ציון עצמה, ולראות בהתנועה ובמחזיקיה הליכה לאחור, ריב לההשכלה ולחיי המאה התשע-עשרה ונטיה מעט או הרבה לשיטה שהם מכנים בשם “רבנית” או גם “חסידית”. נשימה נא אל לב עד כמה יש ידים להטענות האלה, ונתחיל מן האחרונה מהן. לא אכחד, כי כשם שיש בין סופרי חו”צ אנשים הרחוקים מן האמונה, כן יש ביניהם גם מאמינים גמורים, שאולי הם באמת שונאי כל דעת והגיון. אבל, לדעתי, אין בזה שום יחס לחבת-ציון, שלא היא הביאתם לשיטתם בעניני אמונה ודת, כמו שלא היא היתה הסבה לדעות כל המאמינים ומתנגדי ההשכלה שהיו בקרבנו עד הִגלות חבת-ציון בימינו בתמונתה כמו שהיא עתה. רוח היא באנוש להימין או להשמאיל, ובדבר הזה אין הבדל בין חובבי-ציון ובין מתנגדיהם. אם המצב הזה בולט עתה יותר מכפי שהיה לפני עשרים או חמש-עשרה שנה – הנה יש לו סבה אחרת: לפנים, בהיות שאלת ההשכלה מושלת בהספרות, אז תלו הסופרים את כלי-זינם עליה, ועל פיה נפלגו למחלקותיהם, ויהיו בנו מצד אחד מטיפים להשכלה, וכנגדם מצד השני מתנגדיה, ושתי אלה נפלגו לשתי מפלגות הצוררות אשה את רעותה. מובן, כי בימים ההם, בהיות המחלוקת גדולה משני הצדדים, וכל אחד מהם חרת על דגלו את השיטה אשר בעדה הוא נלחם, ובה הוא מצטיין ביחוד כנגד הצד שכנגדו – אי אפשר היה שיהיו בין נושאי דגל ההשכלה סופרים אשר יטיפו לבגוד בה, ולהיפך. עתה נשתנה מצב הענינים. השאלה המושלת בהספרות איננה ההשכלה, כי אם הלאומיות, והרעיון הזה מצא לו מהלכים בין רבים משתי המפלגות הראשונות יחדו, בין המשכילים ובין מתנגדיהם. עם שנוי ממשלת השאלות נשתנו גם המפלגות ודגליהן לפי מחלוקתן עתה. נושאי דגל הלאומיות, לפחות המשכילים שבהם, לא ישימו לבם לדברים שבלב, והם חושבים למפלגתם גם את האנשים אשר בתקופה הקודמת היו בעלי-ריבם. האיש, אשר עמו אהוב לו באמת והוא משתדל להביא לו תשועה, יושיט יד אהבה להאיש שיבוא לעזור לו בעמלו לטובת עמו, אם גם אין דעתו מסכמת עם שיטתו בדברים אחרים. בשעה שנלחם גאריבאלדי בעד חירות איטליה ונקבצו לו הרבה עוזרים, אז, מאמין אני, לא שאל את כל אחד מהם אם מאמין הוא בקדושת האפיפיור וכל כהניו וכיוצא בזה; אבל אין שום אפשרות להחליט גם כן, כי כל העוזרים ההם היו שוים בדעותיהם גם בכל דבר ושיטה שאינה נוגעת באחדות איטליה.

על פי הדברים האלה, אם פלוני שהוא חובב-ציון שונא כל דעת וחקירה, אם חפצו להשיב ממשלת החשך וכו' וכו', יש הרשות לומר שיש בין חו“צ גם אנשים כאלה, אבל אין שום אפשרות לומר שכך היא שיטת חו”צ, ולהתאונן על ירידת הספרות. הספרות לא ירדה כלל ממצבה, רק החליפה שאלת ההשכלה בשאלת הלאומיות, וחליפות השיטות בהספרות לא יקר הוא לראות גם אצל עמים אחרים. אין צריך לומר, כי האיש אשר כבוד לאומו יקר בעיניו, וכל מעשיו לא יהיו להתהדר לפני אחרים, יתבונן לפעמים על רוח עמו ומדותיו, ואפשר שימצא בהן לפעמים סגולות טובות שאין כמוהן בהציוויליזאציא החדשה, המכונה בלי שום סבה בשם “השכלה אירופית”. דברים כאלה נאמרו באמת במאמרי איזו סופרים לאומיים בזמן החדש. אך מלבד שאין עוד מזה שום ראיה על שנאת הלאומיים האלה לכל חקירת השכל הישר ולכל הגיון של תבונה, שאין להחקירה וההגיון ההם שום יחס אל הדבר המכונה אצלנו בשם “השכלה אירופית”, אשר לא הפנימיות העיקר אצלה אלא החיצוניות – הנה הדעה הזאת בכלל לא חדשה היא ולא על ברכי הלאומיים של הזמן האחרון נולדה.

לברר את הדברים האלה נשוב להטענה הראשונה, להראות כי רעיון הלאומיות בישראל אינו חקוי של השאָוויניזמוס החדש שאצל איזו עמים אלא קדם לו הרבה. על דבר הספרות העתיקה אין לדבר כלל. מספרי התנ“ך, המשנה והתלמוד והמדרשים עד ספרי המוסר והחקירה, כלם ספרי ישראל הם, ספרים לאומיים במלוא מובן המלה. גם הפילוסופים שבתקופת ספרד, שהשתמשו הרבה בחכמת יונית, הרכיבו את אילני-הסרק של החכמה הזו, “אשר אין לה פרי כי אם פרחים” (לשון ר' יהודה הלוי), עם שורק מכרם ישראל ויצא להם פרי נחמד למראה. הם חברו יחדו את החכמה ההיא, שהתהדרה ביחוד במה שאחר הטבע, בהדור הדבור, דברים שבאמת אין בהם תועלת להאדם ולא יביאו לו פרי, ואינם אלא פרחים להשתעשע בהם – עם תורת החיים, תורת ישראל, המלאה מוסר ומדות נעלות. כל מי שיאמר שאבי חכמי ספרד, הרמב”ם, לא היה יהודי לאומי במלוא מובן המלה, הרי הוא כאילו אמר שהרמב"ם לא היה ולא נברא. כן היו גם שאר חכמי ישראל שנשארו ביהדותם, עד זמן מענדעלסאהן, מלבד אולי שפינוזה, שאפשר שהרדיפות מיד הקנאים עשוהו לאיש שאין בלבו חבה יתרה לעמו משאר העמים.

גם הספרות החדשה מזמן וויזל (שאותו אני חושב לבורא הספרות ההיא ולא את מענדעלסאהן) היתה לאומית, ואם אולי אין מבטה הלאומי צר כמו בהספרות העתיקה, בכל זאת היתה לאומית, כי רוב עניניה נגעו בישראל. אם רעיון הלאומיות היה אז זר לאיזו אנשים מעמנו – הנההיה זר אך לתלמידיו של מענדעלסאהן (עוד הפעם הנני מעיר, כי תלמידי מענדעלסאהן לחוד ותלמידי וויזל לחוד) אבל לא לישראל. אבל עוד בימים ההם יצאו שלשה גדולי חכמי ישראל להלחם בעד רעיון הלאומיות, והם: נחמן קראכמאל בגאליציא, שמואל-דוד לוצאטו באיטליה וסאלוואדאר בצרפת. שלשה אלה לא ידעו לא את אקסאקאָוו הרוסי, לא את ביסמארק האשכנזי וגם קדמו לפעולות גאריבאלדי בעד אחדות איטליה, ואי-אפשר לומר עליהם שלקחו מן האחרונים את רעיון הלאומיות.

נחמן קראכמאל (נולד בשנת תקמ“ה ומת בשנת ת”ר) היה לאומי פילוסוף. הוא הראשון בין סופרי ישראל, אשר הבין כי לכל עם יש רוח לאומי מיוחד לו, הוא “האוצר הרוחני המיוחד באיכותו ומשונה בעם ועם”, “המפתח פתוחי עצמותו בשנוי והבדל הנכר למתבונן על כל אומה שלמה ומסודרת וכו' הכלל בכל מעשי שלומה ומלחמתה, עתיה וקורותיה תבדל ותוכר אומה מחברתה” (מונה"ז, שער “גוים ואלהיו”); “אין עצמות האומה במה שהיא אומה, כ”א עצמות הרוחני שבה" (שם); “מעתה בהגיעך עמנו אל מקום מצב שכלי הלזה תדע ותשכיל, שמה שקראנוהו רוח הכולל לאומה אומה הוא מה שיקרא בתורה ובנביאים הראשונים בלשון תחלת המחשבה אלהי האומה, ובדברי בעלי החזיון והחכמים שבאו אחריהם – שר האומה” (שם); “ואולם, כמו שישלם ויתעלה רוח האומה על הדרך שזכרנו בבוקרה של אומה כמו כן יתמעט וישוח בנטות צללי ערבה ויופסדו סגולות האומה אחת אחת וכו' בילדי נכרים המשפיקים ומתפשטים בעם וכו' ובנמוסים זרים לאומה ולרוח הטוב שבה” וכו' (שם).

אמנם החכם הזה, אולי מאשר היה יותר שקוע בעניני הפילוסופיא מאשר בחקר תכונת עמו, לא הצליח להגביל ולברר את רוח ישראל, ולדעתו “רוח האומה הישראלית אינו מצטיין באיזו רוחנית פרטית, אך עיקרו הוא הרוחני הכללי שהוא כלל הרוחניות כלם” (שם). ובשיטתו זו הוא הולך ומסדר את קורות ישראל עד זמן בר-כוכבא.

ואם אמנם המלות “כלל הרוחניות כלם” אינן אלא מיסטיציזמוס, ואין להן שום באור מושכל ומובן, הנה רואים אנו את דעתו, כי לכל אומה יש רוח מיוחד, כי ההשפקה בילדי נכרים ובנמוסים זרים לאותה אומה ולרוח הטוב שבה מביא לה כליון, וכי רוח ישראל, בהיותו “כלל כל הרוחניות”, נעלה על רוח שאר עמים שרוחניותם פרטית, כיתרון הכלל על הפרט.

יותר ברורים הם דברי שד"ל (נולד תק“ם, מת תרכ”ו). הוא לא היה פילוסוף, אך חוקר מעמיק, ובהיותו מורה בבית-ספר ברבנים בפאדובה העמיק בחקר כתבי-הקדש וספרי חכמי ישראל וימצא את ההבדל שבין רוח ישראל ובין רוח יון, אשר העיקר בהראשון הוא המוסר הטוב, טהרת המדות והצלחת המין האנושי. בהיותו

יהודי בן-עמו באמת ואידאליסט בר-לבב, אשר לא רבים כמוהו, נלחם כל ימיו בעד טהרת הרוח הלאומי של ישראל ובעד מדותיו הטובות והמשובחות, ואותו נוכל לחשוב להלאומי הראשון בזמן האחרון, אשר ידע להבדיל בין קדושת רוח ישראל ובין גלולי הציוויליזאציא האירופית, אשר בה מקנטרים אותנו הרבה ממתנגדי הלאומיות אשר בקרבנו. אילו היתה להסופר הצרפתי אנוטול-לריוא-דע-באליע איזו ידיעה על דבר שד“ל ופעולתו, לא היה צריך להתפלפל הרבה עם שונאי ישראל האומרים, כי אין אידאלים בישראל (ראה ב“הוואָסחאָד” לשנת 1893 לחדש אפריל). אשרי העם, אשר בניו הנאמנים לרוחו הם שד”ל וההולכים בדרכיו!

מאמרי שד“ל בענין הגדול הזה מפוזרים בכל ספריו, במאמריו הרבים אשר כתב למאספים ומה”ע שיצאו בימיו, וביחוד באגרותיו הרבות עד אין מספר, ולברר מבט שד“ל על רוח ישראל בפרטות דרוש ספר שלם שיתחבר על יסוד כל מה שיצא מעט שד”ל במקצוע זה. על כן לא ארבה בזה דברים להציג לפני הקוראים את כל שיטתו בזה ממסד ועד הטפחות, דבר דבור על אפניו, אך אביא קצת מדבריו הנוגעים בזה, להראות כי דברי אלה אינם קלוטים מן האויר.

תמצית רעיונו כלל שד“ל בשירו “דרך ארץ”, שבו הראה את ההבדל בין היודאיזמוס והאטיציזמוס (ישראל ויון); אבל אם שד”ל, כמאמין ובעל בינה ישרה יחדו, לא השכיל למצוא יחס אמיץ בין התורה ובין הרוח הלאומי של ישראל – ידע בכל זאת, כי מלבד רוממות התורה הנשגבה וקדושתה יש גם להעם עצמו, ברוחו הלאומי, מעלה יתירה. “בכל אותם שעסקו בשאר החכמות, אומר שד”ל, לא היה איש מרגיש מעלת ישראל ותורתם וחכמתם כר' יהודה הלוי" (אגרותיו צד 593); “אתה (הדברים אמורים ליאָסט) בספריך הראית עצמך ראציאנאליסט ובלתי מאמין בנבואה מן השמים, ואני אם הייתי ח”ו פילוסוף כהרמב“ם הייתי מחויב לשנוא אותך וכו', אבל אינני פילוסוף כהרמב”ם, אבל אני יהודי כר' מאיר שאהב את אלישע בן אבויה" (שם 600). “אך זה לא ישיב ידי אחור מהלחם מלחמות ה' נגד ראב”ע ונגד התכונות היוניות ההולכות ומתפשטות בישראל לרע לנו ולבנינו עד עולם" (שם 630). “האבראמיזמוס לא יאבד, כי הכרחי הוא לחברה האנושית, וכאשר תרבה ותפרוץ האויפקלערונג כן ירבה צורך בני האדם לאבראמיזמוס” וכו' (633). “אשיב אשר אין דתם יהודית, אלא דת יונית, כלומר דת פילוסופי יון, אשר כל ישעם וכל חפצם בצע כסף או הכבוד המדומה” וכו' (637). “הבדל גדול אני מוצא בין חכמי ישראל לחכמי יון, והוא כי חכמי יון (הכשרים שבהם), אשר כל מגמת פניהם אל הכבוד המדומה, היו מתנשאים בדבריהם למעלה מטבע האדם והיו משפילים מעלת הגוף והנאותיו ותשוקותיו וכו' והיה המון העם נבזה בעיניהם ובלתי מוכשר להגיע אל השלמות, והיה עיקר יעוד האדם אצלם הידיעה, ועל הכל ידיעות הענינים הרוחניים; וחכמי ישראל בהפך היו רמים ונשגבים במעשיהם ולא בדבריהם, לא היו משפילים מעלת הגוף והנאותיו ולא היה יעוד האדם אצלם להכיר את בוראו אלא לעשות רצונו, ורצון הבורא לא היה הלמוד, החקירה והמדע, אבל היה הדין והאמת והשלום, ואם היה הלמוד נכבד אצלם – אין זה אלא למוד התורה שמביא לידי מעשה. סוף דבר, חכמי ישראל הם תלמידי משה רבנו, וכדרך שהתורה האלוהית דרכיה דרכי נעם לטובת הקהל כלו וכו', כן חז”ל מגמת פניהם בכל למודיהם לטובת הקהל וכו‘. ואמנם אין כונתי לשלול מחז“ל קצת ידיעה בחכמת יונית ובסברות הפילוסופים, רק אני אומר שלא קבלו דעותיהם ולא הכניסו אותן בלמודיהם” (שם 695). "והנה אנכי לכך נוצרתי להקים את סכת האמת הנופלת וכו’ ולהודיע מעלות התכונות הישראליות ויתרונן על מדות יון וישמעאל הגוברות בדורנו" (701). “וכל האנשים אשר בקשו לחבר יחד את התורה והפילוסופיאה הפסידו וקלקלו זו וזו והועיל לא יועילו” (705). “וכל פילוסופיאה שתצמח מחכמת יונית תהיה לעולם פורה ראש ולענה, וזה מפני שתי תכונות המושלות בחכמי יון, שהן חכמה ומוסר שמגמתן הנאת עצמנו וכו' ואהבת הכבוד המדומה” (כרם חמד, ח"ג 183). ובמקום אחר הוא חושב שבע מדות, אשר שש מהן טובות, והשביעית אינה מזקת כ"כ (והיא חסרון הסדר), הנמצאות בחכמי ישראל, וחלופיהן בחכמי יון וקדר (פניני שד"ל 155).

מנקודת-המבט הזה שהיה לשד“ל על יקרת תכונת עם ישראל לא ראה תשועתו בשווי-הזכיות. “צייטונג” של פיליפזאהן ראיתי ושמחתי, יאמר במקום אחד, וגם כי המחבר ורעיו מאוהבי האימנציפציון המה, אינם כלם מאותם שעשו גלוליהם אימנציפציון, כלומר שאין להם אלוה אחר אלא הוא” (אגרות שד"ל 413). “ועד מתי לא תראו, יאמר עוד, כי כה אחיכם נמשכים אחרי ההמון ומניחים לנאציאנאלשטאלץ שיכבה וללשון אבותינו שתשכח מפי זרענו ולאטיציזמוס שיתגבר בקרבנו בכל יום, וכל עוד שתניחו לאחיכם שיציירו בדמיונם ציור השלמות כאילו אינו אלא ההשתוות לשכניהם להיות חשובים בעיניהם וכו‘, ללמד להם כי הטוב אינו הנראה לעינים, אבל הנרגש בחדרי לבב ושאין הצלחת אומתנו תלויה באימנציפציון וכו’, זוהי הצלחתנו וזו מתמעטת ואובדת בצל האימנציפציון, וכל עוד שתאמרו כי ארצות צרפת, בילגיא והולאנדיא ארצות צבי הנה לבני ישראל, בהכרח יתקים בכם מאמר מלאכי ב' ט” (שם 660). וכל כך היה שד"ל קשור לכל הרגיל בישראל, עד שבשעה ששמע שמיודעו החכם יוסף אלשרי המיר שמו ביוליוס, התפלא מה ראה להמיר יוסף ביוליוס, וזה הביא אותו להרהר אחריו “שמא כמו שהמיר שמו המיר דתו” (שם 388).

הדברים האלה יורו למדי, כי אם איזו מן הסופרים הלאומיים אינם חסידים מתלהבים לכבוד ההשכלה האירופית כמו שהיא עתה, אין דבריהם נאמרים על פי איזו שיטה של רבנות או חסידות, אך בהיותם נאמנים לרוח עמם ולתכונותיו הנעלות הם אומרים, כי לא כל הנמצא אצל אחרים צריך להיות קדוש אצלנו, והנם בזה תלמידי שד“ל. ואם אמנם רבים מהם אינם מאמינים כשד”ל, הנה גם מאפיקורסים גמורים לא יבצר לראות את המאור שבתורה וברוח ישראל…

בן-גילו של שד"ל בדעותיו העיקריות היה גם סאלוואדאר. אך מה רב ההבדל בין בני הגולה וילידי הגהעטא, קראכמאל ולוצאטו, ובין האזרח האמתי, בן עם חי ומדיני, סאלוואדאר. הוא היה בן איש ישראלי ואשה צרפתית, ונולד באזרחות גמורה ככל בני צרפת. אם בלב בני ישראל יושבי צרפת עוד חדש זכרון עבדות אבותיהם ומשום זכר לעבדות וכדי שלא יאמרו הבריות כי הנם משפילים כבוד לאומם, בחשבם עצמם לצרפתים בני דת משה וכיוצא בזה, הנה סאלוואדאר העברי, אשר עם זה באמת לא היה “בן אשה אחרת” והרגיש את חפשו וגאונו לא פחות מאיש צרפתי באמת – דבר בלשון אחרת מאשר דברו ילידי הגהעטא. הוא היה לאומי ישראלי לא לבד במובן המוסרי כי אם גם במובן המדיני. הוא הוכיח כי אך במעל יוסף פלאויוס נפלו אבותיו היהודים לפני בני-עולה הרומאים, והוא נבא כי יבא יום וישוב לירושלים כבודה הראשון.

הלאומיים אשר בזמננו הם תלמידי שד“ל וסאלוואדאר. מובן, שיש ביניהם גם אורתודוכסים גמורים, גם אנשים בעלי דעות חפשיות. הראשונים, כמו בכל זמן, מתנגדים לכל השכלה. אך כל האומר שגם דעת האחרונים כן – אינו אלא טועה ומטעה. הם מתנגדים לההשכלה האירופאית, אשר שד”ל קרא אותה בשם השכלה יונית, המבטת אך אל היופי והחיצוניות וכיוצא בזה דברים שהם מנהג בני הציוויליזאציא, אבל אוהבים הם בכל לב את ההשכלה האנושית, הבנויה על חקירת האמת בכל דבר שיהיה, והמדעים המחלטים. הם אומרים, כי לא ידיעת איזו לשונות, לא התהדרות במלבושים נאים ושאר מיני מותרות, לא רקודים, מנגינות, חכמת הדבור בלשון ערומים, הלכות דרך-ארץ לפני הנשים, ידיעת ערך מעשה חרשת היופי (קונסט), וכאלה, שכל אלה נכללים לפי המושגים החדשים בתורת ההשכלה – לא אלה הם עמודי האנושית, כי אם האמת, המועיל להחברה (ובכלל שתי אלה כמובן הם כל המדעים המחלטים) והמדות הטובות. אם באהבתם לשלשה עמודי עולם אלה הם כורעים ברך לפני המאור שבתורה, שהוא לדעתם רוח ישראל עם סגולה – אין בזה שום חטא לא כנגד האמת ולא כנגד השכל האנושי הישר… כתלמידי שד“ל הם מחזיקים בדעת רבם, כי לא ע”י האימנציפאציון תבוא תשועת עמם, וכי ארצות אירופא לא תהיינה לעולם ארצות צבי לישראל… הם לאומיים ישראלים, תלמידי משה, נביאי ישראל וחכמיו המעולים, שעמדו בקרבו מימות שמעון הצדיק עד שד"ל וסאלוואדאר.