מכתב גלוי לי“ח ברנר / א”ד גורדון
ידידי!
הנני כותב תחת הרושם החדש של מאמרך ‘למה רגזו?’.
אני פונה אליך, כי אינני מוצא אחר טוב לי ממך בשעה זו. אתה, חושב אני, אולי תבין לי. ‘אולי’ – כי אינני בטוח גם בך. לא שאני חושב את עצמי לכל כך עמוק ואותך לכל כך שטחי, אלא שאנחנו חיים בשני עולמות שונים. ‘חולם’, ‘מאמין’, ‘בעל דמיון’ וכו' – כך חושבים עלי רבים, ומוכרחים הם לחשוב עלי כך, אם אינם חפצים לעשות שקר בנפשם. אבל גם אתה, אם אינך מוכרח לזה על פי שורש נשמתך, הנה מוכרח אתה על פי אופן מחשבתך. ‘ריאלי’ אתה יותר מדי. לפחות, כך אתה חושב על עצמך. לא שאתה רואה את המציאות כמו שהיא, ואני מעלים עין ממנה, או שאני רואה רק אורות במקום שאתה רואה רק צללים. ידוע, כמדומני, גם לך, כי במובן זה אינני חולק עליך כלל, כי אני רואה את הנגעים לא רק מבחוץ, כי אם גם מבפנים, מתוך עומק נשמתי, בכל אופן לא פחות ממך. ההבדל בינינו הוא לא ביחס להמציאוּת הקיימת, כי אם ביחס לאותה המציאוּת שכל אחד מאתנו מבקש או שכל אחד מאתנו יכול להשלים עמה. בשעה שאני רואה אותך מצייר את המציאוּת הקיימת בצבעים היותר שחורים, אינני נפחד ואינני מזדעזע, ויש שאני מוסיף עוד שחרוּת משלי (אם כי אני חולק עליך בהחלט בנוגע לערכו של עמנו, לעברו, לקנייניו הרוחניים וכו'). אינני מפחד ואינני מזדעזע אפילו בשעה שאתה חותך באיזמלך החד מאוד בבשר החי מאוד. אולם בשעה שאתה מצייר את המציאוּת שאתה משלים עמה, – לא עליך רגעים קשים כרגעים שאני חי אז! אף-על-פי שגם אתה יודע מה הם רגעים קשים. מעצמך תבין, כי לא דעתך פועלת עלי כל כך. סוף סוף דעת יחיד אינה מכרעת ואינה נוראה במקום שהיחיד פוסק הלכה כרבים. קשה לי מה שאתה הולך אחרי הרבים בדרך הקו של ההתנגדות היותר קטנה, קשה לי מה שאתה משלים עם מציאוּת כזאת, שבעיני היא נוראה.
אתה אינך מקווה לגדולות בשביל עמנו, – אתה אינך חולם, כלומר אינך מרמה את עצמך. אתה משלים עם הגלוּת היותר משפילה, ובלבד שבני עמנו יזכוּ לעבוד ממש כמו שעובדים בני עם בן חורין, – אתה אינך מאמין בגאולה. ואלפיים שנים של יסורים שאין דוגמתם בעולם? – אבל עצם היסוּרים האלה הם, לפי משפטך, פרי חטאת ישראל, שעם עני וריק זה חייב להביא עליהם חטאת שמנה, – אם היא תכפר! וגם זאת ריאליוּת! וגם זאת אמת!
אבל נתבונן בדבר מצד אחר. לכאורה הרי אינך יכול להשלים עם המציאוּת הקיימת, לכאורה הרי מתייאש אתה, לכאורה אתה נלחם במציאוּת כנואש, אם נלחם אתה. אבל באיזה נשק אתה נלחם, באיזה כוח? – בכוח ‘מעשים אינסטינקטיביים’ או פשוט בכוח האינסטינקטים, כלומר באותו הכוח, שבזמננו העלו אותו למדרגת ‘הכרח היסטורי’, באותו הכוח, שברא את המציאוּת הקיימת ושאין בידו לברוא מציאוּת יותר רצוּיה. הרעיון אינו בעיניך אלא דבר שצריך לבוא לבסוף, מעין ‘אנעים זמירות’. ופה אני עומד ותוהה. הן מאמינים אנחנו בעיניך, אנחנו האומרים: ‘בראשית הוא הרעיון’, כלומר בראשית הוא האדם המושל באינסטינקטים, ולא האינסטינקטים המושלים באדם. אולם אמונתנו, אם היא, לפי דעתך, אינה עומדת בפני המציאוּת, בכל אופן בפני ההיגיון הרי היא עומדת, הרי אינה סותרת את ההיגיון. אבל אתה, המתייאש, אתה, שעיניך פקוּחות לכאורה לראות את המציאוּת כמו שהיא, לראות, עד כמה האינסטינקטים דוחפים ואינם יכולים לבלי לדחוף את האדם לא רק אל תוך תהום השקר והזיוּף, הכיעור והרפש, כי אם גם אל תוך תהום העושק והמרוצה, – אתה אם נוטה אתה אחרי אלוהי הסוציאליות המאמינה של זמננו: איה איפוא הוא ההיגיון שלך? אתה הנך איפוא המאמין – המאמין עד המימרא הידועה: ‘הדבר הוא אבסוּרד – לפיכך אני מאמין בו’. בכל אופן אני מרשה לי לבלי להבין את יאוּשך הנלחם. היאוּש הגדול הנלחם – הרי הוא הרעיון הגדול, הרי היא האמונה הגדולה, הרצון הגדול, מסירות הנפש הגדולה. היאוּש הגדול, אם הוא מואס ב’גאולה' פרטית מן החיים, הרי הוא בעל כורחו מבקש גאולה כללית לכל החיים, מבקש עד לידי שיגעון, מבקש כמו שרק מתייאש קיצוני יכול לבקש.
אתה אומר: הרעיון הוא רק בשביל יחידים. כן, בתחילה הוא רק בשביל יחידים. אבל היודע אתה את כוח היחידים, אם יחידים הם? הן כל התנועות הגדולות בקרב האנושות, ובתוכן גם התנועה הסוציאלית, נבראו בראשונה על ידי יחידים. כל הצרה הלאומית שלנו היא לא כל כך במה שאין ‘ההמון’ הולך אחרינו או לפנינו, כמו במה שאין לנו יחידים. ועוד אוסיף: במה שאין לנו מתייאשים.
היחיד, בייחוּד היחיד המתייאש, אינו מצפה לגאולה, אינו מצפה לחסדי המציאות ואין עיניו נשואות לכוחם של הרבים. הוא בעצמו הגואל, כלומר הוא בעצמו הקופץ לתוך הים, הוא בעצמו המטיל על עצמו את המשא הגדול, אשר ירסק אותו. אין הוא מחַשב חשבונות, אין הוא מביט לצדדים, לחשבונות שיחשבו אחרים. יהי מה! כי על כן מתייאש הוא, כי על כן אין לפניו אלא שתי דרכים: או ‘לגאול’ את עצמו מן החיים או לגאול את החיים, כלומר לעסוק בגאולת החיים. דרך אחרת אין לפניו.
אולם המתייאשים שלנו אינם קופצים לתוך הים, אינם עומדים ראשונים במערכה, אינם עומדים על מקומם, כמו שאומרים, עד טיפת דמם האחרונה בלי בקש חשבונות רבים. לא שהם נחבאים אל הכלים, אלא שהם עוברים ממערכה למערכה אחרי נפילות אחדות ואינם רואים, כמובן, סימן ברכה בשום מערכה, רק רואים ומראים, כי אין כל תקווה, כי אין כלום, ומקללים את יומם.
הוא אשר אמרתי: אין לנו יחידים ואין לנו מתייאשים. היחידים שלנו מתבטלים בפני השם בן חמש אותיות: ‘מערבא’ ומבטלים בתוך עצמם מה שאין לו ערך במערבא, והפחותים במעלה עוזבים פשוט את המערכה, והמתייאשים שלנו מוציאים את יאושם לבטלה.
הבו לנו יחידים! הבו לנו מתייאשים! הבו לנו יחידים, שאינם מתבטלים ושאינם עוזבים את המערכה, והבו לנו מתייאשים, המשקיעים את יאושם בבניין, בבניין אחד! אז תראו ונוכחתם, מה יחידים מתייאשים, מה יחידים בכלל, אפילו לא יוצאים כל כך מן הכלל, יכולים לברוא בארץ-ישראל זו, שרבים הם עתה המתייאשים ממנה, אז תראו ונוכחתם, איזה כוח של תחייה ושל יצירה יכולים לברוא בארץ-ישראל: קודם-כל כוח מעורר שיעורר בארץ-ישראל עצמה את כל מי שיש בו עוד טיפת חיים להרגיש, לחשוב, והעיקר, לעבוד – לעבוד עבודה של תחיית ידים ושל תחיית כל מה שיש להחיות; ושנית, כוח מושך, שימשוך אליו מכל תפוצות הגולה את כוח העם, את רוח העם, את רצון העם. בקצרה, יחידים יכולים לברוא פה כוח, שיעורר את העם, את כל העם, להתבונן, לראות איפה הוא בעולם, ולבקש דרך לתחייתו ולתקומתו, לבקש כמו שיכול עם מתעורר לבקש. וזה הלא העיקר.
אבל הדבר הזה היא יותר מדאי קרוב אל לבי, יותר מדאי נוגע בכל שאיפתנו, בשביל שלא אטה מעט הצדה ולא אַראה לפחות במקצת מה שיכולים יחידים לעשות בארץ-ישראל.
הנה משל אחד, אבל שקול כנגד ההוכחות היותר נמרצות – הלא היא תחיית הלשון.
היום אין, כמדומני, איש בעל היגיון ומבקש אמת, שיטיל ספק באפשרותה של תחיית לשוננו בארץ-ישראל. אנחנו כל כך הורגלנו לחיזיון הזה של הדיבור העברי, כל כך הורגלנו לראות את הצדדים החלשים ואת המקרים המגוחכים שבחיזיון הזה, עד שאין אנחנו רואים, כי יצירה לאומית גדולה, אוּלי מותר לומר: יחידה במינה, הולכת ונבראת לעינינו ועל-ידינו. אבל די לשוב רק שלושים שנה אחורנית ולהשקיף משם על גידולה של הלשון החיה בארץ-ישראל בשביל להשתומם על המראה הגדול הזה. בתי-ספר עבריים במלוא מובן המלה, גימנסיה עברית, גימנסיה ממש, שאינה נופלת בערכה עם כל מגרעותיה, מכל גימנסיה בארץ היותר נאורה, משפחות לא מעט מדברות עברית, דיבוּר עברי רגיל ברחוב, בחנוּת וכו', אספות, קריאות, חזיונות עבריים, לימוד הדיבור מתוך הדיבוּר גרידא בתור חיזיון רגיל, הבנת הלשון כמעט כללית. בקצרה – יהודי, שאינו יודע לשון אחרת מן הלשונות המובנות פה חוץ מעברית, יכול כמעט בלי קושי למלא את צרכיו הלשוניים בעברית. מי היה מאמין בזה, מי היה מעיז לחלום על זה ברצינוּת לפני שלושים שנה!
ולא זה בלבד. פה יש עיקר אחד, שאין שמים אליו לב כראוּי. פה הולך ונברא או הולך ושב לתחייה עצם כוח החיים שבלשון. רבים באים בטענה על היצירות הלשוניות החדשות בארץ-ישראל ואינם שמים לב, כי המדברים עברית בארץ-ישראל, כלומר אלה, שהלשון העברית היא שפת חייהם התמידיים, היום-יומיים, נמצאים ביחס ליצירה הלשונית ממש באותו המצב – ובמובן ידוע במצב עוד יותר יפה – שנמצא בו הסופר, הבא להציע רעיונות חדשים או הרגשות, שלא מצאו עוד את ביטוים, ואין הלשון מספיקה לו. גם הסופר גם המדבר בתמידוּת אינם מבקשים מלה חדשה או מבטא חדש מתוך חפץ ‘להניח לשון’. אותו הכוח הדוחף את הסופר ליצור יצירה לשונית חדשה ונותן רוּח חיים ביצירתו, אותו הכוח ממש דוחף גם את המדבר לידי כך ונופח ביצירתו הוא רוח לא פחות חיה. הלא הוא כוח החיים, כוח היצירה שבחיים. אין דבר, שלפעמים המלה לא יפה וגם לא נכונה, – במשך הזמן אולי ימצאו מלה יותר יפה ויותר נכונה. ואפילו אם לא ימצאו, אין הדבר נורא כל כך: בלשון היותר יפה ישנן מלים לא יפות ולא נכונות מהבחינה הבלשנית. העיקר הוא, כי המושג החי ימצא לו את ביטויו החי. ואם גדול כוחו של הסופר בידיעת הלשון, הנה יפה כוח המדברים במה שהם רבים ובמה שהמלה שבפיהם היא דבר שמתפתח וגדל עד שמתברר כל צורכו. והתעוררות כוח החיים שבלשון הלא היא הערובה היותר בטוחה לתחייתה.
וכל זה עשו יחידים.
ועוד הרבה יותר מזה יכולים לעשות יחידים ביחס לעבודה, אלא שהדבר הוא הרבה יותר קשה ודורש כוח רצון וכוח יצירה במידה הרבה יותר גדולה.
העבודה אינה כובשת את המקום הראוּי לא רק מפני שגדולות המניעות וגדולים המפריעים העומדים על דרכה, כי אם גם מפני שלוחמיה אינם די חזקים, אינם מסתערים בכל כוחם, בגבוּרה, בביטחון על כל העֲמָדוֹת ואינם די תקיפים בשביל לשמור בקביעוּת על העמדות שכבשו. אף אמנם במקום שרוּח גבורה וביטחון כאלה ישנם במידה ידועה, כמו, למשל, בקבוּצות או ב’השומר', שם הם כובשים לאט לאט עמדה אחרי עמדה. רפתה הרוח בקרב העובדים על כן אין הם עולים, כי אם יורדים. את זה אתה רואה, בייחוּד, ביהודה.
והדבר פשוט.
העבודה הגיעה עתה אל הנקוּדה, אשר משם ואילך היא צריכה לקבל מהלך חדש, רחב, מהלך של תנוּעה חיה. אבל המעבר הוא קשה מאוד. עומדת על הפרק שאלת חיי המשפחה של העובד. עד עתה היינו יכולים להסתפק בזה שצעירים, שלא ידעוּ מה זאת עבודה, עזבוּ את הכול ובאו לארץ-ישראל ועבדו. הרעיון הזה חדש, וזה הספיק בשביל למלא רוח חיים, רוח גבורה וביטחון את העובדים. אולם עתה אין זה מספיק עוד. עתה הגענו לידי כך, שכל זמן ששאלת חיי המשפחה של העובד לא הותרה, אין לומר לא רק כי רעיון העבודה ניצח, אלא אפילו כי מצא דרך לנצחונו. והדבר הזה מרפה את הידיים ומדכא את הרוּח.
והקושי הוא כאן לא רק מן הצד המעשי, כי אם גם מצד הרעיון, ואולי מצד הרעיון במידה עוד יותר גדולה. הרעיון כשהוא לעצמו צריך להתחדש, להרחיב את חוּג היקפו בשביל שיהיה בכוחו למלא שוּב את העובדים רוח חיים, רוח גבוּרה וביטחון.
יש לנו כבר צעירים – כמובן, לא רבים – וכן יש לנו גם צעירות – וכמובן, במספר עוד יותר קטן – שהשיגו את כל עומק הרעיון של העבודה, את כל עומק החיים והיצירה שבעבודה. אולם עוד הדבר חסר עיקר גדול: עוד העבודה פלגת-גוף, אל הדבר הזה לא שמו לב גם ביתר המקומות, שניסו בני אדם לעבוד מתוך העבודה גרידא, על כן לא הצליחוּ.
רעיון העבודה הלא הוא בא לברוא את החיים בריאה חדשה. אלפי שנים לימדו את האדם, כי החיים הם מין קן-נמלים, שבו מוגבל כל עולמו. העיר – שם אתה מוצא את הכול: כל תענוגות בני האדם, כל יצירות רוחו של האדם, כל הפירות, כל העולמות. מה שמחוץ לעיר אינו בא אלא לשמש לעיר: האדמה – להביא מזון גשמי לעיר, והטבע – להביא מזון רוחני – חומר למדע, לשירה, לאמנוּת. מי שחי מחוץ לעולם, כלומר מחוץ לעיר הרי הוא מין בריה שפלה, שאינה צריכה ואינה מסוגלת לקבל הרבה ממה שאינו אלא חלקם של בני העלייה ההם – מן המדע, השירה, האמנות וכו‘. והדבר הזה הביא לידי כך, כי כל כשרון וכל כוח רוחני שואף מתוך הטבע אל העיר, ומחוץ לעיר אין כלום או יש ‘עבד האדמה’ וכדומה. וכך זכינו לראות, כי במידה שרוח האדם הולכת וגדלה, בה במידה היא הולכת ונחנקת בתוך העיר. והנה בא רעיון העבודה ומעיז להוציא את האדם מעולמו, מעיז להרוס את קן-הנמלים שלו ולהכניסו לתוך עולם של אין סוף ולתוך חיי עולם. ולא עוד אלא שהוא אומר לשחרר גם קנייני רוח האדם – את המדע, השירה, האמנוּת וכו’ מבית כלאם ולהכניסם לתוך חיי עולם.
אולם רעיון העבודה דורש הרבה מן האדם – הוא דורש את הכול, את כל החיים הישנים תמורת החיים החדשים. אם אין האדם נותן לו את הכול, הרי אין הוא נותן לאדם כלום, והאדם רק מפסיד מה שנתן לו. העבודה היא במובן זה בבחינת ‘זכה – נעשה לו סם חיים, לא זכה – נעשה לו סם מות’. זכה – שותף להטבע במעשה בראשית ובחיי עולם. לא זכה – עבד האדמה ועלוב החיים. רעיון העבודה צריך להקיף את כל החיים וקודם כול – את חיי המשפחה. חיי המשפחה מקבלים על ידי העבודה צביון חדש, כל כך חדש, עד שאין אנחנו יכולים עתה לדעת בשלמוּת, מה טיבו ומה ערכו. חיי העבודה של המשפחה – הרי הם צירוף חיי העבודה והטבע של הגבר וחיי העבודה והטבע של האשה – צירוף כל כך עמוק, עד שאין לדבר בו כל זמן שהוא בבחינת דבר שלא בא לעולם.
כאן יש מקום רחב בשביל כוח היצירה של האשה, אבל יש מקום רחב גם בשביל הגבר. כאן נחוּצים כוחות, נחוּצים יחידים, נחוּצים חלוצים, אשר יבואו ויעבדו ויבקשו חיים בעבודה, יבקשו עד שימצאו. הן דברים כאלה אינם נעשים על פי תיאוריות ועל פי תכנית קבועה מראש, כי אם נבראים מתוך עצם החיים.
ומה אנו רואים? האם רבים הם הצעירים בעלי הנפש בעלי המחשבה והרגש, שאינם עוזבים את המערכה, כמעט זכו לחיי משפחה? האחד הלך אחרי אשתו לחוץ לארץ להיות ד"ר או רוכל, השני הלך אחרי אשתו בתוך הארץ ונעשה משגיח או לבלר, השלישי נעשה מורה וכו' וכו'. אני מדבר באלה, שיכלו למצוא את מחייתם בעבודה.
אלה הם היחידים שלנו אשר בארץ או שהיו בארץ. ואלה שאינם בארץ – אלה מביאים את הגאולה בלי עבודה יתירה. ‘העברי החדש’ די לו בקולות וברקים, אבל כלום יהיה ‘עבד האדמה’! ואלה המודים בעבודה – כלום יבוא ד"ר או סתם אינטליגנט לעבוד עבודה פשוּטה ולחיות חיי עבודה! איזה אבסוּרד!
רואה אתה, ידידי, לפי השקפתך אתה, נקודת-הכובד בהמרובים או בכלל העם, על כן אתה רואה את הנגעים ואת החולשה בהמרובים או בכלל העם; ולפי השקפתי אני, נקודת-הכובד ביחידים, על-כן אני רואה את הנגעים ואת החולשה בעיקר ביחידים, בבני העלייה, בגדולים, כלומר בכוחות הגדולים, בנפשות הגדולות, באלה, שיש לדרוש מהם הרבה, כי על כן כוחם גדול לתת הרבה. על-כן קשה לי כל כך, ועל-כן אינני בטוח, כי דברי יהיו מובנים כל צרכם, כלומר שלא יתנו מקום לראות בהם מה שלא עלה על דעתי.
אבל מתוך האמור בזה אפשר לטעות ולחשוב, כי אני סובר כדעת האומרים, כי כל העולם אינו כדאי אלא בשביל היחידים, הבחירים, בני העלייה. לא! יהודי אני, בן האומה, שיצרה את ‘מוסר העבדים’, וקרובה לי נפש ‘העבד’, נפש ‘הקטן’ והקטן שבקטנים אולי לא פחות מן הנפש הגדולה, כי קרובה לי נפש האדם וקרובה לי נפש כל חי. ובכלל זרה לי ואינני סובל את כל אותה החלוקה, שמחלקים את בני האדם על ‘המון’ ועל בני עלייה, על איזה ‘קום’ או ‘נסיוב’ ועל איזו ‘זבדה’ או ‘שמנת’ המשרה שכינתה על גבי ‘הנסיוב’. גדלוּת, הבולטת בעיקר מתוך קטנוּת של אחרים – איזו קטנות!
אולם אני רואה ביחידים את ההולכים ראשונה ובאים ראשונה למקום אסֵפת עם, שכל חיי העם תלוּיים בה, אני רואה ביחידים את אלה, אשר החובה עליהם להישאר במקום האסיפה, אפילו אם הם אינם רואים הולכים אחריהם ובאים למקומם, אשר החובה עליהם לקבל על עצמם את כל העינוּיים והיסורים, הכרוּכים בעקב הבדידות, אחרי שזכו להיות הראשונים. וכן חלה החובה הזאת להישאר במקומו גם על כל יחיד, הבא אחריהם, אף-על-פי שהרבים שבים כלעומת שבאו. רק באופן כזה יש אפשרות, כי העם סוף סוף יתאסף, כי במידה שיתרבו הנשארים במקום האסיפה, בה במידה יהיה יותר נוח לבאים מחדש להישאר. אולם אם הראשונים נשמטים והולכים להם אחד אחד כלעומת שבאו, הרי הם באמת היותר אשמים, אם האסיפה לא תצא אל הפועל.
וכשאתה מסתכל מתוך אספקלריה זו בגורלו של האדם בכלל, או בגורלה של האנושות, אתה רואה, כי כוח היחידים אינו קטן כל כך, ולא קטן כל כך מספר היחידים במדריגות שונות, שהיו עלולים להיות, אם מעשרה הראשונים או ממאה הראשונים או מאלף הראשונים במקום האסיפה, וכי רב כוח כולם ביחד להטות את זרם האנושות אל המקום הנבחר, אל בית הבחירה (הרי כל מה שיש אנושי בחיי האנושות נברא באמת על-ידי יחידים). אלא שרוב היחידים האלה הראשונים מסתפקים בהוראת תורה לאחרים על דבר החובה הגדולה להישאר, ובעצמם הם הולכים להפיץ את תורתם ברבים.
ובהוסיפך להסתכל בנטייה זו, נדמה לך, כי הרעיון אינו גובר בחיי האדם העלובים, לא מפני שהאינסטינקטים חזקים ממנו, אלא מפני שרוב נושאי הרעיון רוצים ללכת בכוחו לפנים, בעוד שפניהם אחורנית אל דרך הרבים.
תרע"ג (1912)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.