פעם ניסיתי לאַבּד את עצמי לדעת. בחרתי בטביעה, בשביל שאתיחס על תלמידיו של שלי, אף הושפּעתי משירו של הפּייטן האובד, ג’והן דייוידסון: שם מסופּר על צבי מודח, צבי הדור, אשר אילן נאה של קרניים לראשו. הוא ברח ממאָה ציידים, כולם ג’נטלמנים, ומכלביהם רמי-היחס. סגרו הציידים על הצבי מכל עבר. רץ דרך מערה: מצא כלבים על פּתחה של המערה. נכנס ביער: מצא ציידים, שומרים לו ברובים. עיף, נושם בקושי, הריר נוטף מפּיו הרך, הדם בעיניו הנוגות, רגליו כושלות, עשה דרכו בין גדרות-ברזל אל הכפר. שוב ציידים רכובי-סוסים לפניו. רק צד אחד עודו פנוי – הצד המוליך אל הים. עבר את החולות, והכלבים מתקרבים אליו מכאן ומכאן, ומן היבשה באים הציידים על סוסיהם. נתן עיניו בים. שם, לפחות, אין שיניים ואין רובים. נכנס במים הסוערים. נכנסו הכלבים אחריו. הרחיק לשחות עד מקום שאין הכלבים מעיזים לבוא שמה. רגע התנדנדו קרניו היפות, קרניו הרחבות והענפות, מעל פּני המים – ותשקענה. ומאת הג’נלטמנים עם כלביהם רמי-היחס שבו אל הכפר מאוכזבים.
אפפוני אנשי מסחר, סבּוני קונים המודדים ערכי בתועלת שהם יכולים להפיק ממני. בּעד פּרוטות מספּר שהם נותנים למחייתי, רוצים הם לנגרני כשולחן, לנטוע אותי כעמוד-טלגרף, לגלגלני כגלגל-עגלה. ובני המשפּחה המאכילים אותי, אף הם רואים אותי כאוכל לחם-חינם. שכרתי לי סירה, ויצאתי בים מעונן ואָפור, מגעיש גליו. הסירה נתמלאָה מים עד חציה, אבל לא נהפּכה. פּסעתי מעבר לה, וירדתי תהומה. עוד אני שוקע, והנה אני מרגיש כי אני עולה גם עלה, נמשך כמו בשפופרת מוצצת – מעלה מעלה. נחתי במין סדין של אויר מרטט, מחליף צבעים, נשזר במהירות תחתי כמו רשת של מאורות-צפון. ושמעתי קולות מספּרים ממעל לי:
קול א': מקומו לאָן?
קול ב': נועד הוא למקום גבוה מאד, אלא שלא גמל כל-צרכו, והוא נגוע בשתי מחלות קשות ומסוכנות. לא יוכל לבוא אל מקומו עד שיתרפּא מהן.
קול א': מה מחלותיו?
קול ב': מחלתו האחת – יחיד הוא. אין הוא רוצה להיות נכלל עם שאָר הבריות. עוד בהיותו ילד, קראוהו בשמחת-תורה לעלות למפטיר “עם כל הנערים”, כעס ואמר: “עם כל הנערים איני רוצה!” מחלתו השניה – שהוא לקקן: חושק בשירים יפים, שקיעות יפות, נערות יפות. אין הוא רוצה להביט פני עמל וזקנה;שונא חולים ורצוצים;ואף על פּי שעני הוא, הוא גם שונא עניים. שירת-העולם כוללת בתוכה גם שעבוד, יסורים ומרירות, והוא תמיד רודף מותק. וגם עתה, ביקש לו מנוס מיסורים.
קול א': האם נרפּאנו פה, או ישוב אל האדמה?
טרם ידעתי מה, נפתח פּי ואמרתי: עד שאַתם משיבים אותי, תנו לי להסתכל קצת בנעשה פה.
אָמרו לי: טייל והסתכל. אך דע, כי אין לך שהות כאן. בעוד רגעים מועטים ייבּקע האויר תחתיך, ותושלך ארצה, עד בוא מועד.
קמתי, והתחלתי מתהלך אָנה ואָנה. אני משער, כי זה היה באויר העליון ביותר המקיף את כדור האדמה, והוא איזור חשמלי. ואולם מושגי המקום שלנו אינם חלים שם. מקום אחד היה זה – ובכל זאת הרבה מקומות;כי חדרו לשם במהותם, ולא רק באור שלהם, גם נשמת השמש וגם נשמות הירח והכוכבים. הן גם בארץ, כשאתה עומד במקום אחד, עיניך מקיפות כמה אַמות מסביב לך. אך יותר נכון להשוות את המצב שם לדגל, אשר אף-על-פּי שהוא עצם אחד, הוא מקפּל בתוכו עם שלם; או למלה כתובה, אשר אף-על-פּי שהיא מספּר קוים שחורים, כלולים בה המון מחשבות. גם מושגי הזמן מטושטשים שם, אם נמוד אותם לפי מידותינו הרגילות. סוב קרן-זוית בהיום – והשלשום, או איזה יום רחוק שברחוק מן העבר או העתיד, נשפך אל עצם היום הזה. וראיתי, כי צדקו הנוצרים והמקובלים באָמרם, כי אפשר לשלושה שיהיו אחד, או לעשרה שיהיו אחד. ישנם דברים אשר לדרי-מטה הם סוד או נס, ענין שבאמונה, ולדרי-מעלה הם עובדה רגילה, שאין תמהים עליה כלל.
וראיתי שם הרבה נפשות, ומצאתי כי כל נפש בהיותה בארץ בונה בעצם ידיה את משכנה לעתיד. מקבלת היא את אשר חשקה בכל לב בעולם הזה.
ראיתי שם אשה אחת, משוטטת באויר, ורהיטי בית כבדים מקיפים אותה, ואין היא יכולה להיפּטר מהם בשום פּנים. שאלתיה: מהו? והיא אָמרה לי, כי בעלה היה עני מאד, והיא תשוקה היתה לה לרהיטים יפים כדי שתוכל להתפּאר בהם בפני השכנים. העבידה את בעלה בפרך, עד שמת בלא-עתו, ובלבד שיהיו לה רהיטים. עכשיו, הרהיטים דבוקים בה בכל אשר תלך;אין להם שום ערך פּה, ואין בהם שום תועלת: והיא מפצירה שיקחו אותם ממנה, ואין שומעים לה.
שוב ראיתי אָדם אחד נושא מיחם על צוארו. הוא סיפּר לי כי הוא חמד במיחם אשר לשכנו, שאַל אותו ממנו, ולא השיבו. דחה את השכן בכמה תירוצים, כגון, שהוא מסר את המיחם לתיקון או שהוא ימרוק אותו תחילה, אחר כך ישיבנו;ולבסוף, נדד השכן לעיר אחרת, והמיחם נשאר אצלו. כאן הוא מתהלך ומתחנן שיקחו ממנו את המיחם, ואין שום בריה רוצה בו. הוא פגע פה בשכנו מלשעבר, וגם השכן מיאן לקבלו. צחק השכן ואמר: “אין שותים תה במקום הזה. חשקת במיחם;הרי הוא לך מתנת-עולמים”. וכך האיש אָנוס לשאת אותו – משא מרגיז ומגוחך.
וראיתי תאוותן, חומד נשים. ובתולות ונשים נלחצות אליו בכל גופן, והוא אינו חושק בהן כלל. הוא מצעק: “הנחנה לי!” והן אומרות: “הן אחרינו רצת כל הימים;קבל את אשר חשקת!”
וכן אַכלן: תרנגולות צלויות באות אל פּיו, והוא מתעב אותן, אבל מוכרח הוא לבלוע אותן, והוא עושה כן מתוך עקימת פּנים.
ואחד מבקש כבוד: נשמות שפלות מעריצות ומשבחות אותו. והוא מתבייש בכך, ומצטער על כך, אבל אין הוא יכול להשתיקן.
וראיתי שם שחקן, תאב-תהילה מלפנים, ורעם של מחיאות-כפּיים רודף אחריו בכל אשר יזוז.
והיה שם אחד אשר בחייו קישט את ביתו בספרים הרבה: לא שנה בהם, ולא השאיל אותם לאחרים, רק הציג אותם לראווה לעיני אורחים, והתגאה במהדורות ראשונות שרכש לו, ויקרי-מציאות שקנה במשיכה. עכשיו, הספרים נדים מסביב לו על ארונותיהם ואצטבאותיהם – מסגרת ענקית, שחורה ומוזהבת – והם אך מבליטים את דלות נשמתו כשהיא לעצמה.
תאמר: גיהנום שם! ולא כן.
ראיתי שם גם משוררי-אמת, אמני-אמת, אשר לא היה להם כלום בעולם הזה, והם אף הם לא ביקשו להם כלום, בלתי אם להיות יוצרים איש איש יופי מיוחד שלו. עכשיו, אין שום דבר מכביד עליהם, אזלין הם ערטילאים, ויוצרים הם מראות וצלילים, איש להנאתו ולהנאַת חבריו. נשמתם עשויה כמין אור, ומן האור הזה נטוות ומתהוות התמונות והמנגינות המקיפות אותם ומתחדשות בכל עת. ייתכן, שברוב הימים יצליחו שוכני-הארץ לתפוס מה מן הציורים והניגונים האלה.
וזה לא סופו של דבר;כי נפש המתאמנת נצחים אחדים (ושם נצחים לשעות נדמו) בעשיית מראות וצלילים, מתעלה להיות עושה עולמות של ממש ובריות של ממש. והעולמות האלה אינם נולדים כתיקונם בבת אחת, כי אם הולכים הם ומשתלמים, הולכים ומשתפּרים עם עשייתם. ויש שהם נראים עת רבה כתוהו-ובוהו גמור, עד שקמעא-קמעא מתחיל מסתמן ומתבהר בהם רעיון-יוצרם. ונודע לי כי, כדבר מינים מישראל וכתות מן העמים, כן הוא: גם הארץ שלנו לא בידי אלוהים עליונים יצירתה, כי אם בידי כוח נמוך ממנו. אל-ילד הוא, שאינו למוד במלאכתו, והוא מנסה כמה נסיונות וסותר ובונה, ובונה וסותר, ולא תמיד ידו נשמעת לרצונו. על כן עולמנו כל-כך לקוי הוא במצוקות וחטאים, והוא משווע לתיקון וגאולה.
אך מעט מזה נגלה לי, והנה נבקע האויר מתחתי, כמין פי-מערבלה נפתח בו, ונמשכתי ארצה בסופה. שמעתי שכשוך-מים סביבותי, ולטפתני רוח. מצאתי עצמי בתחתיתה של דוגת-אינדיאַנים גדולה;ושני נערים, מבני-הגויים, בלונדים וגבוהי קומה, לבושי כסויות-רחצה, וכתפיהם האדירות אדומות מחריכת-שמש, איש איש מחזיק במשוט אחד, משיטים את הדוגה בקלות על פּני משברים גדולים. שאלני האחד מהם: “האם טוב לך?” – “טוב”, אמרתי. עצמות-כתפיהם פּעלו כמו גלגלים מהירים, בחתרם במשוטים בחריצות.
והיו בעיני כמלאכים. ונזכרתי במה שאָמר גריגור הקדוש בראותו ילדים אנגלים נמכרים לעבדים בשווקי רומא: “אַַל תקרי אנגלים אלא אנגילים (מלאכים)”. וברכתים בלבי.
מהרה הגענו ליבשה, והם הביאוני עד בית אכרים. ואדוני הבית השקוני ברנדי והשכיבוני על ספּה לנוח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.