נדפס בפעם הראשונה ב“מצפה” גל. ג. קרקה תרס“ה, ונדפס שנית ב”יבנה" גל. ד. לבוב תרע"ב.
בר“ה (פ“א מ”א) שנינו: “באחד בשבט ר”ה לאילן כדברי ב”ש, ב“ה אומרים בחמישה עשר בו” ובתענית (פ“ד מ”ח) שנינו: “אמר רשב”ג לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכו‘“. לולא הורונו חז”ל בגמ’ את ענין שני החגים האלה, ידענו מעצמנו, בכַוננו אותם זה מול זה ומצאנום זה ב' חדשים לפני חג הפסח (זמן האביב) וזה ב' חדשים לפני חג הסוכות (זמן האסיף), כי שניהם תלוים בתקופת השנה ובהם תשתנה השנה ויחלו זמנים אחרים במצב השמש מול הארץ, ומכש“כ עתה, כאשר פרשו לנו חז”ל את דעתם בר“ה (י"ד.) על ראש השנה לאילן: “הואיל ויצאו רוב גשמי שנה”, ובתענית (ל"א.) וב”ב (קכ"א:) על ט"ו באב: “רבי אליעזר הגדול אומר מחמישה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה, לפי שאינן יבשין”.
משני המאמרים האלה ידענו, כי לפי דעת חכמי ישראל כלה עקר החֹרף בט“ו בשבט ועקר הקיץ בט”ו באב ואחריהם מתחילים חֹרף קל וקיץ קל ונמשכים, זה עד פסח וזה עד החג. ואם נצרף לב' זמנים האלה עוד את ארבעת הזמנים הידועים גם לחכמי אֻמות העולם בכל הלשונות: אביב ואסיף קיץ וחֹרף, נמצאם יחדו ששה. ובאמת הדבר מפֹרש בתורתנו (ברא' ח' כ"ב) “זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחֹרף”. וכבר פרשו חז“ל בב”מ (ק"ו:) ובראשית רבה (פ' ל"ד): “רשב”ג אומר משום ר“מ וכן היה ר”ש בן מנסיא, אומר כדבריו, חצי תשרי מרחשון וחצי כסליו זרע, חצי כסליו, טבת וחצי שבט חורף, חצי שבט אדרוחצי ניסן קור, חצי ניסן, אייר וחצי סיון קציר, חצי סיון, תמוז וחצי אב קיץ, חצי אב אלול וחצי תשרי חום; רבי יהודה מונה מתשרי, רבי שמעון מונה ממרחשון" (במ“ר להפך “רבי יהודה ממר חשון, ר”ש מתחיל מתשרי”). וא“כ לרשב”ג משום ר“מ ט”ו בתשרי (סכות) תחלת הזרע, ט“ו בכסליו תחלת החֹרף, ט”ו בשבט תחלת הקֹר, ט“ו בניסן (פסח) תחלת הקציר, ט”ו בסיון תחלת הקיץ, ט“ו באב תחלת החֹם. ורשב”ג לשטתו שהוא בעל המאמר בתענית (פ“ד מ”ח): “לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב”…
כל זמן מששת זמני השנה יארך ב' חדשים. וא“כ קֹר וחֹם הם חֹרף קל וקיץ קל. וחזקים מהם החֹרף והקיץ זה בקרירותו וזה בחמימותו. וחֹרף מלשון חריף, לאמר: קֹר חריף וחזק; ומן המפֹרש נלמד על הסתום, שגם קיץ בעקר הוראתו חֹם חזק ומזה הָשאל לתאנים הנגמרות אז, ולא להפך; ואולי הוא מגזרת הקציע בארמית וערבית קטע, בהוראתו חֹם בוקע וחודר. ותמה על רש”י ז“ל, שפרש בחֹמש, שסוף הקיץ נקרא חֹם, מפני “שהעולם חם ביותר, כמו ששנינו (במסכת יומא כ"ט.) “שלהי דקיטא קשי מקיטא”. וכך שם ביומא כתב: “אלול שהוא סוף הקיץ, קשי מקיטא, קשה חומו מחום הקיץ של תמוז לפי שכבר נתחמם כל האויר”, שהרי בתענית (לא.) מפֹרש “מט”ו באב ואילך תשש כחה של חמה”, ואצ’ל, שהניסיון יעיד על זה, שבתוך הקיץ החֹם גדול מבסוף הקיץ. ונראה שרש”י ז“ל הרגיש בזה, ולכן רצה להמתיק כלאחר יש (כדרכו) בסוף דבריו “וגוף הבריות בחום הקיץ, שעבר עליו תמיד מתחמם הוא עתה בחום קל ומזיקו”. אבל בחֹמש כתב “שהעולם חם ביותר”. וגם לפי דבריו בגמ' דֹחק גדול הוא לאמר, שלכן נקרא הזמן הזה חֹם, מפני שגם חֹקל מזיק בו לגוף. ולכן נראה שקיטא, שדבריו בו חז”ל ביומא, אינו הקיץ הגדול מפסח עד סכות, כי אם עיקר הקיץ בן ב' חדשים הנקרא גם בתורה קיץ, ולכן תרגם שם אנקלוס על “קיץ וחרף” “קיטא וסתוא”. והקיץ הזה באמת חדשו האחרון אחר תקופת תמוז חזק מחדשו הראשון לפני התקופה, וכן בחֹרף, ועל זה יעיד הנסיון. גם ביתר דברי רש“י שם הלשון משֻבשת וצריכים להגיה שם ע”פ דברי חז“ל ובב”ר.
אמנם עלינו לבאר עוד את מקור המחלֹקת בין דעת תורתנו הקדושה ודעת חכמי אה“ע בחלֻקת השנה לששה זמנים או לארבעה. ענין שנוי השנה מקֹר לחֹם ומחֹם לקֹר תלוי בנטית השמש מקו המשוה לצפון והקרבה אלינו, יושבי הצפון, ונטיתו לדרום והתרחקה ממנו. וע”פ זה תתחלק השנה לארבע תקופות: בתקופת ניסן (כ"א מרץ) החמה באמצע (קו המשוה) והיום והלילה שוים, מאז ואילך תתקרב תמיד אל הצפון והימים יארכו והאויר יתחמם; בתקופת ניסן(כ"ב יוני) השמש בתכלית הקרוב (כ"ג מעלות וחצי לצפון) והיום בתכלית האֹרך; מאז והלאה תשוב להתרחק והימים יתקצרו ותגיע אל קוה המשוה בתקופת תשרי (כ"ג ספטמבר) והיום והלילה שוים; ומאז והלאה תוסיף השמש להתרחק לדרום והימים יוסיפו להתקצר עד תקופת טבת (כ"ב דצמבר), שאז השמש בתכלית הרחוק (כ"ג מעלות וחצי לדרום) והיום תכלית הקצור. ע“פ ד' תקופות האלה יחלקו חכמי אה”ע את השנה לארבעת רבעיה וכל לוחות העמים ללשונותיהם יורו פה אחד, שבכ“א מרץ תחלת האביב ובכ”ב יוני תחלת הקיץ ובכ“ג ספטמבר תחלת האסיף ובכ”ב דצמבר תחלת החֹרף.
בהשקפה ראשונה אמנם דעתם נכונה, ואך אם נעמיק בדבר, נמצא כי הדעה הזאת טעות גדולה מאין כמוה. כי אם אֹרך הימים וחֹם האויר מקבילים ז לזה וכן קֹצר הימים וקֹר האויר, אין היום הארֹך תחלת הקיץ כ“א תוכו וכן היום הקצר תוך החֹרף וא”כ עכ“פ חשבון העמים מֻטעה. ואך אם בכל זאת נחלקה השנה לד' חלקים כ”א בן ג' חדשים, תהיה תחלת האביב חֹדש וחצי לפני תקופת ניסן (ה' פברואר) ותחלת הקיץ חֹדש וחצי לפני תקופת תמוז (ח' מַי) ותחלת האסיף חֹדש וחצי לפני תקופת תשרי (ח' אוגוסט) ותחלת החֹרף חֹדש וחצי לפני תקופת טבת (ח' נֹבמבר), ולפי דעה זאת האביב והאסיף שוים במזגם,שזה ממֻצע בין הקיץ והחֹרף, וכן היא דעת ספר יצירה המחלק את השנה לקיץ, חֹרף ורויה, רויה היא איפוא הזמן הממֻזג בין הקֹר והחֹם ובין החֹם והקֹר. ואמנם ההמון ישחק וילעג לנו, אם נשיר לו שירת אביב בח' פברואר ונקונן באזניו קינת האסיף בח' באוגוסט. ולא עוד שהחלוק בין האביב והאסיף, אשר נרגישנו עמוק בלבותינו ואשר יתן חֹמר למשוררים בכל השדרות ובכל העמים, בטל מעקרו, אם נגזֹר אֹמר, שהאביב והאסיף שוים ושניהם אינם כי אם הזמן הממֻזג והממֻצע בין החֹם והקֹר.
ואמנם אם נשאל את לבנו, מה יציר לו בשמות אביב ואסיף, ישיבנו תשובה ברורה: אביב תחילת הקיץ ואסיף תחילת החֹרף; והגיון ישר יוסיף לדון, כי אם נבדיל בין תחלת הקיץ ועקרו ובין תחלת החֹרף ועקרו, עלינו גם להבדיל בין עקר הקיץ וסופו ובין עקר החֹרף וסופו. ומעתה כבר זכינו לשש עתות השנה, כל אחת בת שני חדשים: מתקופת ניסן עד חֹדש לפני תקופת תמוז – אביב או קציר, חֹדש לפני תקופת תמוז וחֹדש לאחריה – קיץ, מאז ועד תקופת תשרי – חֹם, מתקופת תשרי עד חֹדש לפני תקופת טבת – וחֹדש לאחריה – חֹרף, מאז ועד תקופת ניסן – קֹר. מכל הדברים האלה נוכחנו לדעת, כי גם בדבר הזה נעלה חכמת תוה"ק על כל חכמי הגויים כמו בכל הענינים.
ואמנם לפי שאין אנו מונים לחדשי חמה: טלה, שור, תאומים,סרטן,אריה, בתולה, מאזנים, עקרב, קשת, דלי, דגים, ובר“ת טש”ת סא“ב מע”ק גד“ר, כ”א לחדשי הלבנה, ומזג האויר תלוי בחדשי החמה, ורק ע“י ז' העבורים ישתוו שני החשבונות בכל מחזור בן י”ט שנים, אי אפשר לקבוע את תחילת זמני השנה לפי חשבוננו בדיוק כ“א, ע”פ חשבון אמצעי שוה לכל השנים, וכן פשט ר' ינאי בר“ה (ט"ו.) לר' יוחנן, שר”ה של אתרוג הוא “בשבט דחדשים ולא בשבט דתקופה. ובהנחת חשבון אמצעי זה נחלקו רבותינו: רשב”ג, ר,מ, רבי דוסא וב“ה הסוברים שר”ה לאילן הוא בט“ו בשבט, מונים מחצי תשרי, ר' יהודה וב”ש, האומרים “באחד בשבט ר”ה לאילן“, מונים מתשרי, ר”ש ממרחשון. ע“פ דברינו אלה תפתר גם שאלת המהרש”א ז“ל, אם פסקו לכרות עצים למערכה בט”ו באב, מתי התחילו? ומעתה אין ספק, כי התחילו בט“ו בסיון בתחילת עקר הקיץ, כשם שפסקו בסוף עקר הקיץ. ולו התחילו בט”ו בשבט, כדבריו ז“ל, לא היו פוסקים עד ט”ו כסלו.
ואך על דבר אחד עלינו לעורר עוד בענין זה, כי לכאורה מנתה תוה"ק את ששת זמני השנה בלא כל סדר; ואך אם נדקדק, נמצא סדר נפלא, מעשה חושב, כי בראשונה הזכירה “זרע” שבה מתחלת השנה בתשרי, וכנגדו קציר, אחרי כן שבה אל הקֹר הסמוך לקציר מלפניו, וכנגדו חֹם, ובאחרונה הזכירה קיץ וכנגדו חֹרף.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.