“בחודש פלוני, ביום פלוני, ייקרא הקונגרס הציוני בפעם הראשונה אחרי שש שנות המלחמה והחירום”
שש שנות המלחמה והחירום! לכאורה ארבע מילים, והתוכן כה עצום, כה נורא! אם יאמר איש להאמין עוד כיום הזה כי יש יחס כל שהוא בין הכמות ובין האיכות, תבואנה ארבע המילים האלו ותכינה אותו על פניו מכה גדולה אשר ממנה לא יירפא עוד. ארבע מילים – והן מלאות דם ואש ותמרות עשן! מה היא מלחמת שלושים השנה ומה גם מלחמת מאת השנה, מה הן מלחמת טרויה בעולם העתיק או מלחמות נאפוליאון בעולם החדש כנגד מלחמת האווירונים, התותחים, האדים המחניקים וכל כלי המשחית למיניהם, שלא נודעו ושלא נמצאו עד ימי הדור האחרון הזה, שלא נוצרו ושלא נשתכללו אלא על ידי המדע החדש, שאיבדו ושהשמידו חיים ונכסים ברגע אחד מה שלא איבדו ולא השמידו כלי המלחמה הישנים בשנה או גם בעשר שנים? ולנו בני ישראל במה נחשבו מסעות הצלב, גזירת גונטה ואפילו חמלניצקי, כנגד שש השנים האלה, כנגד ההרג האיום והנורא שעשו בנו המלחמה, המהפיכות, ועל הכול הפרעות, שלזכרן יחרד לב כל אדם אם יש עדיין לב אדם בעולם? במה נחשבו כל הרעות והתלאות אשר מצאונו,כל החורבנות שעשו בנו מיום היותנו לגוי לעומת החורבן השלישי, חורבן החיים, הכלכלה, הדת, המוסר, חורבן כל יסודות הווייתנו?
ובעצם הימים האלה, בעוד ימי הדמים תוססים מסביב בגולה, הולך ומשתפך דם ישראל גם בארץ אבותינו, גם בפינה הקטנה אשר אמרנו:
בצלה נחיה בגויים, ובזכותה נמשיך את קיומנו. גם על אחרית תקוותנו עבר הרס. גם באלה מקרבנו המרווים את הררי ישראל בלשדם ובדמם נגעה יד המשחיתים. – ומה לנו עוד ומי לנו עוד פה בעולם הדמים הזה?
העיניים מלאות דמע, הלבבות מתכווצים מכאב, והפיות קוראים – לקונגרס.
קונגרס ציוני! האמנם יש עוד בנו כוח לקום ממפלתנו הרעה והקשה הזאת, להתעורר מעצמת המכאובים והחבלים והמפחידים- המחרידים האלה? האמנם אין כל המכאובים והחבלים האלה כי אם חבלי לידה, חבלו של משיח? האמנם נולד המשיח ביום הרג רב, בהיחרב אשיות קיומנו?
קונגרס ציוני! אלה אומרים: הבה נתאספה יחד, נבקש תחבולות דיפלומאטיות להציל את עמנו ואת ארצנו מידי המחריבים, ניתנה לנו ראשים אשר כוח בהם לעמוד בהיכלי מלכים ושרים ולבטל גזירותם בדעת ובמזימה, ואז עשה נעשה וגם יכול נוכל. קרובים למלכות, ראשים בעלי דעת ומזימה, בעלי תכסיסים דיפלומאטיים – כלום היה מי שנחלק על דבר זה? ברם הכוח איה הוא? ואם אלף פעמים נחבל תחבולות ונטכס תכסיסים, מי ישים לבו אלינו כל זמן שכוח אין לנו לעמוד על נפשותינו, כל שעה שחיינו וכבודנו תלויים ברצון כל מרצה כל מעוול, כל שודד ליל?
ואלה אומרים: נביאים נקימה לנו, אשר ילכו לפנינו להורות את הדרך לפנינו, בתי מדרשות נייסדה לנו על מרומי הררי ציון, שמהם תצא תורה ואורה לעמים ההולכים בחושך, וראה כל בשר כי עודנה חיה הרוח הגדולה, רוח נביאי יהודה וישראל, ועוד כוחה חדש כבימי נעוריה ביום צאתה מארץ מצרים… בתי מדרשות, חכמים, נביאים! הוי, מה קרובים הדברים האלה ללב ישראל שעוד ניצוץ ישראלי אחד תוסס בו מתחת לערמות החיקוי, ההתקטנות וההתבטלות! ואולם במה נגן על חכמינו ובתי מדרשותינו, על נביאינו וחוזינו מפני חרב האוייב הלטושה, הנטושה עלינו לכלותנו ולהשמידנו? אבותינו ידעו כי “הסייף והספר ירדו כרוכים מן השמים” ועל כן " נעצו חרב בבית המדרש" – ואנחנו איה חרבנו אנו? זה רבות בשנים גזלו אויבינו מנדינו את חרבנו מידינו ויאסרוה עלינו במשא ובמגע, ועל כן גדלו הם, נושאי החרבות, והצליחו, ואנחנו הולכים ודלים.
נביא כי יקום היום מקרב אחינו לא יצווה לכתות חרבות לאיתים ורמחים לאיתים, אף לא ישים פיו כחרב חדה. דומם יגן על אחיו המובלים לטבח, ודבר לא ידבר מאומה, כי גדול הכאב מרבה להכיל, ואין מלה אשר תביענו, אין ביטוי אשר יבטאנו.
נביא האמת הזה יעבור על כל המקומות ששם פליטי ישראל נחיתים, יומם ולילה ילך הלוך ובקש עד אשר ימצא, עד אשר יגלה את עקבותיהם של ניני שלושים הגיבורים אשר עמדו מימין דויד מלך ישראל בצאתו להקים ניר לבית ישראל, נביא האמת יבדיל יקדיש לו ולעבודתו הקדושה, עבודת ההצלה התקומה והתחיה, את “גיבורי החיל, אנשי צבא למלחמה, עורכי צינה ורומח, ופני אריה פניהם, וכצבאים על ההרים למהר”. הוי, מה ערב לאוזן איש ישראל, מה נעים הצלצול הקשה העולה מתוך שמות החיילים האלה! הוי, מה ידעו הנביאים מה שעשו, כשעמדו וכתבו את השמות הגסים האלה לזכרון בספריהם לא פעם כי אם פעמיים, להיות למזכרת עוון למוגים ולנרפים, ולמזכרת התעוררות לאנשי הלבב! שמות קשים, שמות כעורים לכאורה, שמות מבהילים: פערי, חצרי, נחרי, רדי, אליפלט בן אחסבי, חלץ, צלק, צלמון, עלבון. אין אלה שמות אצילי בני ישראל, שמות רכים, ענוגים ומפונקים, כי אם שמות אנשי מצוק ומרי נפש ממעמקי העם. אוי למי שפגע בבעליהם של השמות הללו! פניהם פני אריות, רגליהם רגלי איילות, ידיהם מטילי ברזל קולעות אל השערה ולא תחטאנה, וקולם כקול הרעם בגלגל, כקול אשר לשמותיהם, כצלצול חרבות, כשקשוק קשתות!
יש אשר יתעורר אדם מישראל מערוּת לילות נדודים, לילות כאב ועמל אין קץ, ופתח את כתבי הקודש לבקש מנוח רגע לנפשו הנהלאה, ועיניו יאורו למראה השמות הגסים-החביבים האלה, ושפתיו תחזורנה על השמות הנידחים-הנשכחים האלה מתוך געגועים עזים, ולבבו הסוער ישתוק כמעט מזעפו, מעצבו ומרגזו, ואף רוחו הרעה, הקשה, תסור מעליו כהרף עין, והגה ואמר: מי יודע, אולי עוד לא אבדה תקוותנו…
הוי, מי נתן לנו גדודים אחרים מבחורי ישראל שדם זקן-צעיר גס-אציל זה תוסס בעורקיהם כיין המשומר מימי עולם – ושבתם וראיתם אם לא ייטיבו לדבר את אויבים בשער, ואת השרים בחצרות, מכל הדיפלומאטים שבעולם, אם לא תבחנו בקולם את קול חכמי האמת ונביאי האמת שעמדו להם לישראל מאז ומעולם. והיה כי ישאלך בנך היום: איזו תקופה היום? וענית ואמרת לו: תקופת הגיבורים! כי הינה עם כי יחרב, ועמד להחיות את נפשו ואת מולדתו, אחת דתו להתחיל מבראשית, מה היה בראשית עם ועם כי יולד? הווה אומר: תקופת הגיבורים!
דיפלומאטים, בתי מדרשות, חכמים, תלמידי חכמים, נביאים – כל אלה יהיו לנו, יהיו אפילו יותר מדי, כל אלה ישנם כבר אתנו, מי בכוח ומי בפועל. הוי, מי יתן לנו את המגינים עליהם, את המגינים על חיינו, על קיומנו!
“רוח יש לי די והותר – הבו לי את הגוף!” את הגוף הבו לה לכנסת ישראל הנמקה מעוצר רעה ויגון! הבו לה כוח ועוז!
כי כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל:
ללמד בני יהודה קשת, להיקהל ולעמוד על נפשם!
[1921, “העולם”].
-
הכוונה לקונגרס השנים–עשר, בשנת 1921. [הערת פרויקט בן–יהודה] ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.