לתקנת מצוקתנו הדמוגראפית

דמויות של רופאים יהודים, שהזדהו כליל עם אומנותם ההומאנית עד שמותר לומר עליהם כי נתנו נפשם על ריפוי חוליהם והצלת חייהם, רופאים עממיים, שיחד עם יעודם כנושאי מזור לגופם ולנפשם של נגועי סבל, נשאו גם טיפחו תקוות עם ואדם נשגבות, – לא חסרו מאז ומעולם בישראל. ודיינו אם נזכיר את ד"ר חזנוביץ, בעל חלום בית עקד הספרים הלאומי בירושלים וראשון למגשימיו, או את דוקטור זמנהוף, יוצרה של לשון אספרנטו. וגם הדוקטור שלנו, אברהם אבל שפרוך-פבזנר –הוא מבני הגזע הזה.

הוא “לא היה בטראבלינקה”, ואולם בתקופת השואה נקלע בכף הקלע של אימת הנאציות החשוכה, העקובה מדם, באיטליה, בצרפת ובבלגיה. נרדפים על נפשם, נתונים בסכנה תמיד, ניצלו, הוא ורעייתו, בנסי נסים. כאחד מהכלל היהודי שנקלע ללועה של השואה, וכאחד מהם שעשה, בדרכו הוא, את חשבון עתידו של הכלל בשוך סופת הדמים. ומאז, ועד עצם היום הזה, אין החשבון הזה נותן לו דמי. זה טעם חייו ושליחות חייו, בו יהגה יומם וליל ובו דבק כליל.

שואת היטלר הכריתה מיליונות מבני עמנו, מיטב חלבה ודמה של האומה. וקדמו לה, כמובן, הקזות דמים במשך כל הדורות, שאלמלא הן היינו כיום אחת האומות הגדולות בתבל. ואולם, לא צוררי חוץ בלבד חתכו בבשרנו הלאומי, גם אנו עצמנו, נתנו – ונותנים – יד לכלייתנו המתמדת, האטית, בדרכים שונות. על כן, חובה כפולה ומכופלת היא עתה, לזעוק ולהזעיק כנגד הסכנה הפנימית, לפעול ולהפעיל כנגד התמעטותנו המספרית כעם. אף זה לקח השואה, עליו מתריע בלא הפסק ד"ר א. שפרוך-פבזנר, ובחרדתו מבקש הוא להדביק את ראשי העם, אנשי הרוח, הרופאים, העסקנים, העתונאים – ואת מי לא?

נולד בברוד, ב- 1893, לאביו, בן תורה ואציל רוח, שנודע בחסנו הגופנו, יהודי “אלון”. אחד המאורעות שחתכו בדרך חייו, הטפוסיים והאפייניים לישותו הרוחנית, אירע בהיותו חייל בחיל הפרשים הרוסי. יום אחד נתקל בשני חיילים יהודים שעסקו בניקוי דוד נחושת, ביום חורף וכפור – והשנים בוכים… נתברר, שהסמל הכה בהם, ועם זאת גידף אותם ואת עמם. נתרתח, ניגש לסמל – והלם בו בכוח. בעל כוח פיסי שלא-כמצוי היה האב, א' תנחום פבזנר, וחשש שמא הרג את הגוי. נטל, איפוא, סוס ונמלט על נפשו לגבול פרוסיה… מכאן נתגלגל לברוד, סמוך לרוסיה ארץ מוצאו (שקלוב). ואולם, כל ימיו היה “בלתי ליגאלי”, ומשנולד הבן הוא נשא את שם אמו, ורק לאחר כך נוסף לו שם האב… והאב שנתן נפשו בכפו על כבוד ישראל, נפל קרבן לפורעים, בלבוב, ב- 1918, בגיל מ"ז.

וכאן, בברוד, סיים הבן את הגימנסיה, השתלם ברפואה בלבוב וסיים באיטליה, שם השתקע בפלורנץ כרופא שהצטיין באומנותו. באיטליה באה עליו השואה, גורש מארץ, התחילה פרשת נדודיו. נמלט לאחיו, לאנטוורפן, שם הדביקוהו קלגסי הנאצים, נאסר וברח לאיזור “החפשי” בצרפת, חי במחתרת, נתנסה בעינויים ובסכנות – וסופו שבילה את הצורר ועלה לישראל.

עוד בדרך לארץ-ישראל, בצרפת לאחר השחרור, נתעוררה בו תחושת השליחות המיוחדת הזאת שאינה נותנת לו מנוח, שהכול מודים בה ומחייבים אותה ומתלהבים הימנה, ואף על פי כן הכול, לעת עתה, בעינו עומד… היא השליחות של עידוד והגברת הרבוי הטבעי של עמנו, משהו בדומה ל- allocation social familliale המקובל בצרפת, אך נרחב ומקיף ויסודי יותר. ודבר ה כרוך באמצעים גדולים. מדוע לא ייחלצו העם ומוסדותיו וקרנותיו לתפקיד זה – זועק ד“ר שפרוך-פבזנר – הלא בלעדי זה לא יעמדו לנו ביום פקודה שאר הישגינו? כיצד אמר לו ד. בן-גוריון בפאריס, קודם לתקומת המדינה:– “בראשי יש מקום רק לכברת ארץ קטנה זו, ששמה ארץ-ישראל. יהיה בראשך אתה מקום רק לעניין זה של הקמת דורות חדשים לעם ישראל”. ואיך כתב הרב איסר יהודה אונטרמן? – “תחזקנה ידי מייסד “קרן התולדה בישראל”, והביא האמור (ביבמות ס"ג ב') – מי שאינו עוסק בפרייה ורבייה כאילו שופך דמים וכאילו ממעט את הדמות (צלם אלהים של האדם). הכלל, אין חסרה הבנה ואין חסרה אהדה ואין חסר עידוד חם – ואך המעשה הגדול בושש לבוא… האטימות, האינרציה, הנוחיות, האדישות – כחומות אדירות.

והוא, אין הא פוסק מלהתריע, מלהזעיק, מלעורר. אין בו כל ספק, כי הוא תבוא השעה, בה תיקלט בדעת הקהל ומנהיגיו הכרת הצורך החיוני הזה. הוא מצרף אדם לאדם, ועד לועד, חוג לחוג, נוסע ממקום למקום, מטיף ומארגן. והוא בעיצומה של פעולתו; הירידה המתמדת בשיעור הילודה של היהודים, השוואת הגידול הטבעי שלנו לזה של אומות העולם והערבים – ממלאה חרדה. המאזן הלאומי השלילי ככלייה סמוייה.

על כן הגיעה השעה שמנהיגי היהודים בעולם, וביחוד בישראל, יעמדו על חומרת המצב ויחפשו פתרון-קבע לירידה הדמוגראפית של עמנו. לא בפרסים סמליים ליולדות נפתור אותה, אף לא בביטוח סוציאלי, אלא בשינוי התפיסה והאוירה, בחיזוק הייצר הביולוגי, במאמצים מתמידים לגידול, לריבוי, לחיסון, להתמדת הגזע והמשכיותו, מתוך שאיפה לתברואה גופנית ונפשית של האומה.

אומות גדולות נוקטות מדיניות לעידוד ריבויין – אנו לא כל שכן שאנו חייבים בה. עלינו להשלים את הגרעון הגדול שנגרם לנו על-ידי המרצחים הנאצים, לגדול ולרבות.

כך מנסח הוא את מצעה ומגמתה של “קרן התולדה”, כך מעלה הוא – זה שנים – את התרעתו על הסכנות הצפויות לנו, שכינויין בפיו “המשך הטבח והכלייה, בעטיים של צמצום הילודה, הפסקת ההריון, התבוללות וטמיעה”.

תכניתו כוללת שורה של תיקונים חברתיים והצעות, כגון: פרסי נישואין; חופשה והבראה חינם לאחר לידה; בדיקת חובה חינם לפני הנישואין וטפול חינם בתינוק הנולד; תמיכה במשפחות מרובות ילדים וחינוך-חינם לילדיהם ושורה של אפליות לטובה למשפחות אלו; הענקות לידה (גם לאם היהודיה שתבוא מחו"ל ללדת בארץ), הקלות במסים ועוד. נוסף על אלה: תעמולה נמרצת נגד נשואי תערובת, אפוטרופסות לנערות בלי משפחה, מלחמה בזנות ובהפסקת ההריון, אימוץ ילדים נטולי משפחה, חקר בעיות הילודה, התמותה והתחלואה אצל היהודים ועוד ועוד. בקיצור: הקמת מוסד יהודי בינלאומי לדמוגרפיה יהודית: “קרן התולדה לישראל” – קרן חובה לאומית עולמית.

הוא הביא את רעיון “קרן התולדה” לקונגרס הציוני הראשון שלאחר השואה בבזל, ניסה להניח יסודותיה בצרפת, כבר עשה לו אזנים וכנפים בישוב ובתפוצות, והוא ממשיך עשייתו, עשיית-יחיד, ומקווה ליום בו יוצא הרעיון לפועל והציבור היהודי המאורגן יראה בו שליחות לאומית בה"א הידיעה והיעוד.