חֲלִיפוֹת וּתְּמוּרוֹת / אברהם שלום פרידברג

(ספור מקורי)

(בשנת חמשת אלפים וחמש מאוד ושבעים וחמש לבריאת עולם)

בשנה הראשונה להקונגרס הווינאי, בשנת החמשים וחמש לימי חיי אני משה בר' מאיר ענסהיים

כותב המגלה הזאת לזכרון דברי ימי עמנו. והנני מקדיש אותה לדודי הרב ר' יהודה אברבנאל,

ראש קהלת ישראל במארוקו.

והיתה בידו למשמרת עולם לדורותינו.

אנכי שלֻמי אמוני ישראל מוצאי מזרע קדש, מהרב ר' אליעזר ממיץ, שהיה מבעלי התוספות, מתלמידיו של ר' יעקב בר מאיר הנקרא “רבנו תם” ¹, ונין ונכד להרב החכם ר' משה מיץ, תלמיד רבינו יש“ר מקנדיא ², אשר התחתן את משפחת האברבנאל מאמשטרדם, בתתו את בתו לר' שמואל בן הר”ר מנשה בן-ישראל לאשה. אחי אבי, הוא דודי ר' יהודה אברבנאל, עזב את ארץ אשכנז בימי הרעה וינוע לארצות הברבריאה. שם עשה חיל בתורה ובמעשים, עד כי שמתהו קהלת ישראל במארוקה אלוף לראשה. ואבותי באו לשבת בעיר ענזיסהיים, אשר במדינת עלזאס. ומהם נשאר לי בית והון לנחלה, ועל כן אכנה בשני שמות ³: בשם מיץ על שם העיר מקבת בור נקרתי, ובשם ענזיסהיים, העיר אשר בה נולדתי. ולהקל המבטא קצרו אחינו את שם העיר הזאת, והנה היא מסֻבה שם ענסהיים. את קורותי החלותי לכתוב בשנת תקמ"ג, בהיותי בן עשרים ושלש שנה, בעודני בחור פנוי בלי אשה – כי הגבל הגבילו חקי הארץ את מספר אחינו בארץ אשכנז ובגלילות הרינוס, ועליהם אין להוסיף ואין אדם נעשה בעל משפחה בקהלתו עד שימות אביו תחלה. בחק הזה התחכמו האשכנזים לעם ישראל כמושלי מצרים מלפנים, פן ירבה…

                                                                                         _______

עשרה קבים שנאה ואיבה ירדו על אבותינו באשכנז, תשעה מהם נטלו בני עלזאס צוררינו מאז, כי הלא הם יושבי גלילות הרינוס והמיזה ⁴, אשר אדמו מֵימיהם מדמי אבותינו מאז מעולם ⁵, ואף שיצאה המדינה מרשות אשכנז ונכנסה לרשות צרפת, לא החליף העם היושב בה את טבעו ומנהגיו, ונשאר בבערותו וקנאתו כימי קדם; עודנו הולך בחשך ואור ההשכלה הזורח על ארצות המערב בימינו אלה לא הגיע אליו להגיה חשכו. עודנו מסתולל בעמנו לאסרהו בגיטותיו ולחזק מוסרותיו מבלי הרף. הרבה הרבו עליו משא המסים עד בלתי נשוא בשבתו למעצבה על מקומו, גם הכבידו עליו ההליכה והתנועה ממקום למקום, בהחשבו בעיניהם כמחֻבר לאדמת גדוּלו. כי אין יהודי רשאי לצאת ממקומו עד שיקבל התרה מהרָשות, ואין יהודי נכנס בגבול מדינה אחרת עד שיהיה בידו רשיון “התּיוּר” ⁶. והמדינות רבו בארץ אשכנז, אשר רבים שריה, וכל אחד צורר במדינתו, שלפעמים אינה מספקת להעמיד בה סוס ועגלתו! והקהלות אינן רשאות לקבלו עד שישלם מכס נפשו ⁷, ואם לא – ונענשה ענש כסף ככל אשר יושת עליה. ועל כן קימו וקבלו עליהם היהודים בעצמם, להעמיד מתוכם שומרים על שער כל עיר ועיר, להשגיח אל האורחים לבל יעלימו מכס נפשם בהגיעם אליהם. והאנשים מרי נפש, קשי לב וחזקי מצח – ומה כבד לאדם לשאת עלבונו מבני בריתו, שהם עצמו ובשרו! עלבון כזה הגיע גם לחכם דורנו ר' משה דעסוי בעת אשר כבר גדל שמו בעולם ושמעו הלך בכל המדינות. כי בהגיעו בשנת תקל“ו לעיר דרעזדען בירת סכּסוניה, עצרהו משרת הקהל וידרוש ממנו עשרים גרה מכס נפשו. “מכס על מחבר הפֿעדאָן כעל שור מקרין מפריס! – אמר רמ”ד לרעיתו במנוד ראש – עתה ידעתי כי היתה כונת לאוואטער ⁸לטובתי ולהנאתי – כי אלוּ נעשיתי נוצרי אזי נפטרתי מתשלומי חרפה אלה. אבל יהודי הוא יהודי, אם עוסק הוא בפילוסופיה או בבגדים ישנים – אחת היא להם!” ⁹.

מלבד כל אלה יש הרבה מקומות האסורים על היהודי בבל ירָאה ובל ימָצא, ואף במקום שהֻתרה לו הכניסה מעמידים עליו שומרים לשמור הליכותיו ולספור כל צעדיו. ביום ייראו מלפניו פן יגנוב ילד נוצרי או ישים מות בבארות המים, ובלילה – מפני קסמיו וכשופיו במעשי שדים ¹⁰.

לפני שנתים ימים גדלה המהומה בעלזאס מפני השטנה אשר כתב עלינו השופט מארטין העלל, איש צר ואויב כאחד מזרע עמלק, אשר דרש ברבים להתקומם על היהודים ולהשמידם או לגרשם כלה מן הארץ. ובראות אחינו כי צרה קרובה, ויקהלו יחדו ויבקשו תחבֻּלות להגן על נפשם מפני רשעת העם המר והנמהר. ותהי העצה היעֻצה לכתוב אגרת בקשה להמלך לודוויג הט“ז, החונן ומטיב לכל, ולהתחנן לפניו לחוש לעזרתם ולהיות עליהם סתרה. האגרת נכתבה, אבל לא על טהרת הלשון ובסגנון הדרוש, שתהי ראויה לבוא לעיני מלך ושרים. והנה נמצאו להם שני גואלים אשר התנדבו לקחת עליהם את העבודה הזאת, לצרף וללבן את דברי הבקשה, כיד ה' הטובה עליהם – הם שני אנשי המופת, השר האוהב אדם חריסטיאַן ווילהעלם דאָהם ואחינו החכם החוקר ר' משה דעסוי. ועוד יתרה עשו – כי מלבד מה שתקנו את הלשון והסגנון בכתב הבקשה של יהודי עלזאס, עוד נדב לבם אותם לכתוב הצעה ארוכה לתקן את מצב עמנו בכל הארצות ובכל הגוים ולהסיר מעליו מֻטות עֻלם. החוברת נכתבה ונחתמה בשם דאָהם בלבד ­– כי זה האיש משה ענו מאד, החפץ בעלוּם שמו. גם חשב לנכון כי דבריו לא ימצאו אזנים קשובות אחרי שגם הוא איש יהודי ואין אדם רואה זכות לעצמו ¹¹. החוברת עשתה רֹשם וחכמי עם אשכנז התעוררו עליה וישאו ויתנו בדבריה להימין ולהשמאיל. אז לא יכל עוד משה אחינו להתאפק, ויערוך אמרים אל דאָהם רעהו, וישת על טענותיו והוכחותיו נוספות, בהוסיפו להצדיק את עמנו ודתו. ויהי המעט לו העסק בחוברת ההיא, ויבחר לו את הספר אשר כתב ר' מנשה בן-ישראל לפני מאה ועשרים וחמש שנה, בבואו להמליץ על אחיו לפני נבחרי העם האנגלי, ויעתיקהו ללשון אשכנז ויקראהו בשם: “תשועת ישראל”, ויכתוב בראשו הקדמת מלים לחזק את הדברים ¹². ובזה העיר סער גדול בקרב אויבי עמנו ויפערו עלינו בפיהם איש מקצהו. ויהיו כל הדברים יגעים וישועה עוד רחקה ממנו. אז מלאני לבי ללכת עירה ברלין, להיות בקרבת מליצנו אחינו, לעודד רוחו ולחזק לבבו במלחמת הקֹדש. ולמען היות לי המשפט לשבת בעיר המלוכה, הואיל משה לאספני אל ביתו בתור מורה דת ודעת לצאצאיו. ובכן הגעתי אל העיר הבירה. אך בבואי אל שער העיר בבקר השכם נעצרתי בבית ה”הקדש", והשוטרים חקרוני ויבחנו דברי אם כנים הם. ובכן נשארתי בתוך המון האורחים הנעצרים שם כל היום עד אשר יפֹרש מה יֵעשה להם.

                                                                                         _______

כנטות צללי ערב בא הפקיד היהודי, הוא סופר הקהל, ויקרא לפנינו כתב כתוב בשם פרנסי הקהלה וחתום מטעם הרשות. בו נזכרו ראשונה האורחים הנבדלים לטובה, להכנס ולבוא העירה. ואחר נקראו בשמותם אלה שכניסתם אסורה להם מטעם הפרנסים.

בין הנכנסים נחשבו האנשים האלה: השדכן לאֶבעל פרישוויילער, אשר דבר לו אל הפרנס ר' דניאל יפה, המכֻנה איטציג; הילדה צביה עהנהיים, שאביה מת בהקדש והאיש נפתלי בּחשא קבל עליו לאספה אליו ולאמצה כבת לו.

– כן יעזרהו ה' ונאמר אמן! – קראה אשה זקנה העוסקת במצות, ודרכה לבקר את הנשים החולות העצורות ב“הקדש” ולחוש לעזרתן.

והפקיד הוסיף ויקרא: הנער יוסף אנשפאַך, אורג בבית החרשת למטוה הבד אשר לדוד סימון; הבחור משה ענסהיים המורה בבית ר' משה דעסוי, ועוד אחדים. בין הנעצרים נחשב ראשונה הקבצן שמעיה השטאלופּני; עליו נגזרה גזרה כי לא יכנס ולא יבוא.

הדבר יצא מפי הפקיד וקול כרעם נשמע מפי הקבצן, בקללו את הקהל והפנסים קללות נמרצות. האיש הוא כבן ארבעים שנה, בעל בשר, בעל קומה ורחב כתפים. פניו מלאים ואדֻמים, עיניו אמוצות וכהות, וקצות גבותיהן אדומות וצבות, אפו גבוה ועב וקצהו כעין התכלת – שער ראשו וזקנו צהוב כהה, גם שיבה זרקה בו. בתנוך אזנו השמאלית תקועה נזם זהב – לאות כי היה בן יחיד או בן זקֻנים לאבותיו בילדותו. נעלים עבים מטלאים ומגֹהצים על רגליו הגדולות, והוא לבוש מכנסי צמר שחור וקו אדום עובר לצדיהם בין התפר, כמכנסי אנשי הצבא. ועל הארבע-כנפות ממעל בגד קמיזו ¹³היורד עד ברכיו ומלא כפתורים גדולים וכדוריים, שנתמעך הכסף הצפוי עליהם ונתגלתה נחשתם, והוא חגור אזור עור מהֻדק בקרס ברזל, ועל כתפיו מעיל בד עב, ארוך ורחב, וישן ומטלָא, קולו עב ושאגה לו כלביא.

– ומי הם הפרנסים – ימח שמם וזכרם! – הגוזרים עלי גזרתם? הפֿייטל אפרים הזייפן, אשר התעשר מפסלתן של המטבעות במלחמת שבע השנים? ¹⁴או דניאל איטציג קרובך, שבא לברלין בזהובים אחדים בכיסו, ובנשך ובתרבית התעשר ויהי לקצין בעמו? ¹⁵המתגאה הוא בפֿרידלאֶנדר חתנו האפיקורס או בבנותיו החצופות, היוצאות במחולות עם פריצי הגוים? האלה גוזרים גזרות על הצבור? תפח רוחם ונשמתם! הלואי שיהיו צריכים לידי מתנת בשר ודם ויהיו כמוני! ועל מי יחוו דעה? עלי, בנם של קדושים, בן בנו של אותו צדיק, מחבר הספר “גיד הנשה”! הלא כבר נכשלו פעם בעון כזה לפני שנים אחדות, בבואי הנה עם אברך פולני ושמו ר' שלמה מיימון, שנלוה עלי בחזרו על הפתחים, ואחר כן נגלה שחברי זה איש גדול בתורה, והרב ר' הירש חריף, האב“ד דק”ק פוזנא, קדם פניו בכבוד גדול ועל כפּים נשאהו ¹⁶.

מבלי השיב דבר על חרפותיו וגדופיו פנה השמש לשני שוטרים ערלים, העוזרים על ידו, ויצו אותם לחפש את כליו, אולי דבק בם מאום. ברב כוח החזיקו בו השוטרים ויפתחו את ילקוטו הגדול והרחב, ואחד מהם השקיע ידו בו ויוציא משם שתי חלות יבשות, וצנון וחזרת וקשואים ובצלים ושומים ומלח ופּלפּלין, ומתחת להם שתי כפות כסף ועליהן פתוחי חותם ההקדש.

– אלה מאין לך? – הרעים עליו השמש בקולו.

– לא לך עבד עבדים לדעת זאת! – ענה הקבצן עזות – ה' הקרה לפני מציאה גדולה ואקנן בלא מחיר.

– והלא הן משֶל “הקדש”, ובהם טבוע חותמנו! – ועתה תן תודה, ואם לא – ונמסרת לדין על פי סעיף 20 מחקי הממלכה, והלקוך במקלות וגרשוך מן הארץ עד עולם ¹⁷.

– אנכי עשיתי כדין, קנאָתי לשם שמים עשתה זאת – ענה הגנב בלב נכון – הנה האשה הסוכנת על הבית הזה נושאת פאה נכרית, ולא תעטה ראשה במטפחת, כראוי לבת ישראל כשֵרה, אמרתי אל לבי: האשה הזאת חצופה היא, ומצוה לחַסר. הלא היא ערֵבה בכלי השרת המָפקדים על ידה, ומשכרה ינֻכה לה.

שתי הכפות לֻקחו מהגנב המקנא לה' אלהי ישראל, והוא גֹרש בחרפה מן ההקדש.

                                                                                   __________

אולם בטרם אחל ספורי עלי לבאר מה זה “הקדש”, על מה אדניו הָטבעו ואיך נעצרתי אנכי בו.

בחקים הישנים שקיֵם אותם המלך פרידריך II בשנת תק"י (1750) יש הסעיפים האלה:

4) יהודים זרים אינם רשאים להשאר בעיר יותר מן כ"ד שעה, ואם לא – יֵענשו בשקל זהב ליום. על הקנס הזה מחויבים הפרנסים להשגיח, ואם לא – ואבדו זכות ישיבתם.

5) משפחות חדשות או משרתים חדשים אינם מתקבלים בלתי אם במות אחת הקודמות או אחד הקודמים. הפרנסים מחויבים בכל ג' חדשים למסור להממשלה רשימה מדֻיקת על אדות מספר היהודים יושבי העיר ¹⁸.

המס המושם על כל איש יהודי הבא לעיר אחרת והאחריות המֻטלה על פרנסי הקהלות בעד כל נעלם, הכריחה אותם להקים בית אֵסוף ולהעמיד משמר על שערי כל עיר ועיר, לבקר תעודות התּיוּר של כל ארח החפץ להכנס ולבוא העירה ולגבות ממנו מכס הנפש, גם לחקור את האיש אם תם וישר הוא, כי בעד כל גנבה היו כל ישראל ערבים זה בזה ¹⁹. הבית ההוא נקרא “הקדש” – כי נקדש בצדקה לעניים ולחולים ולכל איש מצוק ומר נפש, אשר רוב הנודדים מאחינו בני ישראל מהם היו להם. בתים כאלה ראיתי למכביר בימי מסעי ונדודי, אך הבית העומד בברלין ליד שער פרענצלוי עולה על כלם – כי רב מספר הנודדים השואפים לבוא אל העיר הבירה, אשר רוב היהודים היושבים בה עשו חיל והצליחו, ובקרב שנים העשירו עֹשר רב. שם מצאתי רב אחד ושני מלמדים מארץ פולין, הארץ המגדלת רבנים ומורים ומלמדים וכל כלי הקדש, כלי השרת לקהלות ישראל באשכנז, אשר זה כמה שפלה בה רוח עמנו מפני עקת רֶשע, והגיעה עד העפר מעצר רעה ומיגון, על כן תפוג תורה וחכמת ישראל נעדרה. שם ראיתי חזן אחד מארץ ביהם, המבקש לו משמרת פקודה באחד המקומות באשכנז, ולבלי לכת בטל הנהו מנסה את כחו וקולו ובזמירות יריע לו, בשומו בֹהן ידו השמאלית בקנה צוארו ואצבעותיה שלוחות על לחיו, ובהעבירו זרוע ימינו מעלה ומטה לרגל הנגינה אשר ישמיע בזמרו משכיל. שם בחדר הנשים אשה הרה זועקת בחבליה, כי נהפכו עליה ציריה. ליד השלחן יושב איש זקן ונשוא פנים והוא מעיין בלוח השמות המונח לפניו – הוא שדכן המקרב רחוקים ומזווגם זה לזה. אצלו עומדת אשה שחורה ולא נאוה, והיא בחצי ימיה, ושני ילדים אוחזים בסינורה מזה ומזה – היא עגונה מאשכנז המזרחית שהיתה אשה למלמד פולני, ואחרי שבתו עמה שנים אחדות עֲזָבָהּ לנפשה ויברח ויתעלם מן העין. גם איש משֻגע אסור בחבלים אל פאת מטה, והוא צורח מרה להניחהו לעבור אל הירח, לתור לו שם מקום מושב לכל קהל הגולה, והוא נכון לשלח אש במשכנותיהם, לאלצם לצאת מן הגלות ולבוא אל המנוחה ואל הנחלה אשר ימציא הוא להם במרומי שחקים. ובפנת הבית רובצות על חבילותיהן ארבע או חמש נערות יפות מראה ובריאות בשר ולבושות בגדי עֹני – הן בנות עזובות ויתומות עניות שבאו מדרום אשכנז לתור להן עבודת שפחות בבתי סחורי ישראל בברלין. וכל אחת מהן תקוה בצדק למצוא לה איש אשר יבחר בה להנחילה כבוד שמו ולשימה עקרת ביתו, והנערה העניה העוטה בגד עִדים תזכה ותהיה לאחת הגבירות העדויות עדי רב, אשר כאלה רבות מהן בעיר הבירה ²⁰. נקל להבין את הלחץ והדחק והחלאה והצחנה והמהומה והרעש והשאון המלאים את הבית, ועל כן היה שם “הקדש” לזועה בקרב עמנו, וכשמעי שמי בין המוּתּרים לבוא העירה ותחי רוחי, ואמהר ואשלם מכס נפשי, ואקח לי נושא סבּל לשאת את מלתחתי ולהביאה אחרי אל מחוז חפצי. ובטרם אצא משם נתתי נדבת ידי לנערה קטנה בת שתים עשרה שנה, אשר באה שמה עם אב נגוע וידוע חֹלי, ועד שלא הספיק הרופא לבוא אליו נפח נפשו וישב אֶל אֵל רוחו, והבת הקטנה נשארה עזובה ושוממה, אֹבדה מבלי ישע. כאשר באתי אל הבית ההוא כבר הוּצא המת משם והובא אל בית עולמו, והילדה התמוגגה בעניה ותבך תמרורים בהשתפך עליה נפשה. הבטתי אל הילדה היפה, היתומה העזובה, ומעי המו לה. ואמהר להשיב נפשה ולסעדה באֹכל אשר צויתי להביא לי, וארבה לדבר על לבה ולנחמה מיגונה, ולפני עזבי את הבית השארתי לה ברכה מכספי, להעזר בו לעת תדרשנו.

                                                                                        ________

הימים ימי האביב, בסוף חדש אייר. אור העששיות הדולקות בפנסים, התלוים על מוטות ברזל העולות מן עמודי עץ העשוים לדבר, לא נערך מפני החשך המכסה ארץ. עברתי ברחוב פרנצלוי ואלך דרך רחוב המלך עד הגיעי אל רחוב היהודים. שם סרתי אל בית מלון, ואקח לי חדר לשבת. ואמהר וארחץ פני וידי ואחלף שמלותי ואלך אל רחוב שפאַנדוי הקרוב למקום משכני, ואגיע עד הבית המסֻמן במספר 68 – הוא מעון מורנו ומאורנו הגדול ר' משה דעסוי. אחזתי בחבל הפעמון אשר לפתח הבית ואניעהו מעט, וקול צלצול נשמע מבפנים, ועד ארגיעה נפתחה הדלת והשפחה הוליכתני אל חדר העבודה אשר לאדון הבית היושב בו. והחדר רחב ידים; אין בו לא מיקרת העשירים, אף לא מתפארת החכמים. כלי המושב פשוטים מאד, הקירות משוחים בצבע ירקרק, ועליהם תלוים מראות התמונות הקרובות ללבב החכם, תאר פני אשתו ואחדים מידידיו הנודעים לשם. על שלחן הכתיבה מונחים מכתבים אחדים ופנקס פתוח. גם ארון ספרים, תפארת כל איש משכיל, לא נראה בכל החדר ההוא, ורק ספר קטן מונח פתוח על שלחן עגול ליד המצע הרך המכֻסה בארג משי ירוק שנתמעך מעט מרוב ישיבה ²¹. ובקצה המצע יושב האיש אשר אליו נשאתי את נפשי.

הוא קטן הקומה ונראה כיושב שחוח מפני הגבנון אשר על גבו. מראהו רזה ודל, פניו חורים כידוע חלי ומלאים קמטים כאיש שיבה; אבל ראשו, מושב היקר למֹחו הנפלא, יפה ונעים ונחמד לתפארה כראשי חכמי אתונה הקדמונים, הנראים בפסילי יון מעשה ידי חכמי חרשים. אין למלל את החן והנעימות המרחפים על פתחי פיהו, בהיות שפתו העליונה מכסה תמיד את התחתונה, ואין לתאר את האהבה והחבה הנוצצות מעיניו המפיקות נגה מאש מסֻתרה הלוהטת בהן. מצחו מרום ונשא וגבה מאד ושער ראשו השחור אשר שיבה זרקה בו מכסה בתלתלים קטנים את שני צדעיו. זקנו הקצר המתֻקן במספרַים מגיע רק עד חזהו, והוא לבוש נקיים, בית הצואר אשר לכתנתו לבן כשלג, הקמיזה הרחבה רכוסה עד הצואר ושני טורי כפתֹרים גדולים יכסוה מלמעלה ועד הכסלים, והוא עוטה מעיל קל, שחור ורחב, אשר בית צוארו כפול ויורד על הגבנון ועד מרפק הזרוע ²².

על גבנוּנו זה יסֻפר לדור מעשה שהיה בנשואיו בשנות תקכ“א–תקכ”ב.

בימים ההם כבר זכה לשם ולכבוד ולתהלה ולתפארת, כי הביאהו ידידו עז, ידידיה אפרים לעסינג, בסוד חכמי ברלין וחוקריה הידועים לשם, וכבר נדפסו ממנו כתבי פילוסופיה ²³ ו“מכתבים על דבר הספרות” ²⁴. וההשכלה אשר החלה אז לפרוץ בארץ, בשבת בה לכסא המלך הפילוסוף פרידריך השני, משכה אליו לבות כל שומעי שמעו, ובשיחותיו הנעימות והחריפות – אף שהיה כבד פה וכבד לשון ²⁵רכש לו נפשות הנשים הצעירות, עד כי למרות מומו הגדול בקשו רבים מעשירי ברלין להתחתן בו ²⁶, אך הוא לא אָץ להעמיס רחים על צוארו, בבקשו לו רק עלמה כלבבו, אשר בענוָתה ותם דרכיה תשמור לעולם אמונתה לו. עלמה כזאת נמצאה לו בעיר האמבורג בבית הסוחר אברהם גוּגענהיים, והוא בן שלשים ושתים שנה בעת היא.

הסוחר ר' אברהם נקרה לקראתו במעיני הישועה ספירמונט, ויתודע אליו בשבתם יחד על העין. ויספר לו כי יש לו בת נאה וחסודה, פֿרומט שמה, אשר קראה את כתבי חכמתו ושמו רומם תחת לשונה. ולוּ הואיל לקחתה אחרי כבוד ולקרוא שמו עליה, כי עתה נחשב למאֻשר באבות.

ויואל משה לשוב דרך האמבורג ולסור אל בית גוגענהיים, לראות את העלמה אשר נכבדות מדֻבר בה.

והאב שמח לקראתו ויציגהו לפני בתו התמימה. אבל כמעט שראתה את מומו סרו פניה ולא יספה עוד להביטו.

אבל העלמה הפיקה רצון מהחכם האֻמלל ולבו נשבה שבי. ויהי ממחרת ויחל את פני האב, לתתו לראות את בתו עוד הפעם ולתת לה ברכה לפני הפרדו ממנה לעולם.

ויבוא רמ"ד אל חדר העלמה, והיא יושבת ליד החלון וידיה עושות ברקמה. ויכנס עמה בדברים, ותערב עליה שיחתו. ובמרוצת הדברים שאל אותה פתאם:

– הגידי לי, עדינה, היאמין לבך כי זווּגי האדם הם מן השמים?

– מאמנת אני באמונה שלמה, כי כן קראתי בספרינו הקדושים – ענתה העלמה לתֻמה.

– לכן שמעי בת ואספר לך מעשה שהיה לפני יצירתך: הבת קול יצאה אז והכריזה עליך שתהי בת זוגי, אך הוסיפה לאמר: כי נגזר עליך להיות גִבֵּנת, בעלת מום רע. ויהי בהגיע הקול עד נפשי, ותסמכנה רוח נדיבתה ותפול לרגלי יוצר הכל ותתחנן לאמר: “רבונו של עולם, קחה את הגבנון והרכיבהו עלי תחתיה! כי אשה בעלת גבנון כל ימיה רעים וחייה עליה למשא. אהיה נא אנכי בעל מום תמורתה, ואני אשא ואסבול, כי לגבר חכם בעֹז במה נחשב הוא!”

וה' שמע אל קול תחנוני ויעש בקשתי, והגבנון אשר אליו התפללתי בתתי נפשי כפרך הנהו לנגד עיניך כיום הזה!

עוד מלתו על לשונו ועיני העלמה התמה נגרו מבכי מרוב חושיה בה, ותפול על צוארו בלב סוער ותשבע לו שבועת אמונים, לשמור לו אהבתה עד עולם. – ושבועתה זו קימה לאמונה עד היום הזה ²⁷.

                                                                                    ___________

ואת חכם דורנו זה זכיתי לראות בעיני עוד בערב ההוא!

כהרימו אלי עיניו המאירות, הרימותי ידי ואקרא: “ברוך שחלק מחכמתו ליראיו!”.

– "לא אדע אם נקבעה הברכה לאדם כמוני, הנחשב בין אלה שחכמתם קודמת ליראתם – ענה החכם בשפתי חן, בשומו עיניו במכתב אשר מסרתי לו מאת אחי המשכילים בני עלזאס.

– בדור הזה ובמקום הזה הלא ראוי אתה אדני להחשב לצדיק תמים – עניתי – כי בדורנו אבדה האמונה ונכרתה מלבות המתימרים בכבוד החכמה, ואף כי בעיר הזאת, שרבו בה קטני האמנה, עד כי היתה “האמונה הברלינית” למשל ולשנינה בפי כל, ושם " Religion de Berlin " היה לשם גנאי, המורה על ההפך ממנה. ²⁸

– זאת נוכל להחליט רק על הברלינים הנוצרים ולא על הברלינים היהודים, האדוקים באמונתם ואך בהזיָתם כבימי הבינים. הידעת את הרעש הגדול אשר התעורר בתוכם לרגלי העתקתי את התורה ללשון אשכנז? הידעת את השאון הרב אשר הקימו על ידידי ורעי נפתלי הירץ וויזל בגלל אגרת “דברי שלום ואמת” אשר כתב לאחינו יושבי אוסטריה, להעירם לטובת החנוך וההשכלה בקרב בני הנעורים? כי הנה קמו עליו שלשה רועים, גאוני ישראל, להחרימו, ויעשו את כל עמנו כמרקחה, ויספחו אליהם גם את הרב דקהלתנו, ר' הירשל לעווין, וכמעט גזר גם הוא שכל כתביו טעונים שרפה. ולולא ידידי אהובי דוד פרידלאֶנדער וחותנו ר' דניאל איטציג שהיו לו, אזי היה לחרם גם פה ²⁹, בעיר שהאמונה רופפה בה כדבריך. הענין הזה יזכירני את המקרה חברי מימי חרפי, הנער בלייכראֶדער, שנמצא בחיקו ספר כתוב אשכנזית, וימררוהו וישטמוהו הקנאים, המקנאים לה‘, ויכבידו עונו מנשוא, ויגרשוהו מן העיר בחרפה ³⁰. ומשפט כזה היה צפוי גם לי, אלו נגלה להם סודי, כי הוגה אני בספרים החיצונים; ולולא ה’ שהיה לי, כי עצם את עיניהם מראות מעשי בראשית דרכי, אזי גרשוני גם אותי וצא אמרו לי.

–היודע דברי ימי עמנו ישכיל וידע כי רק שנאת הגוים עשתה לנו את כל אלה – השיבותי אמרי לו – ההרחָקה מחוצה לנו הולידה הרחקה כמוה גם בקרבנו מבפנים, ומה שהיתה תחלתה באֹנס, מצד קנאת העמים, נעשה אחרי כן ברצון מצד קנאינו אנו.

– אודה על חסרוני, כי לא חנני ה' בכשרון דעת דברי הימים והתורה היוצאת מהם לחכמים יודעי העתים, וזה חסרון לא יוכל עוד להמנות ³¹. אבל זה נגענו מאז, כי כל חומרא שינהגו חכמינו בעת מן העתים, כשהשעה צריכה לה, נשארת אחרי כן לחק עולם ולא יעבור. עד מהרה ימצאו להם סמך בדברי חז“ל: “מנהג ישראל תורה ואין בי”ד יכול לבטל דברי חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין”. הנה עמנו הולך בקרי עם העם האזרחי, כי במדה שרחק זה מאתנו הלכו גם אנו והתרחקנו ממנו, ובכן גדל הפרץ באין מתעורר לסתמהו – ולמי אוי, למי אבוי, למי המכות והמכאובים, למי השנאה והמשטמה והרדיפות והגזרות וההגבלות והקלון והחרפה? הלא לנו בלבד! זאת ראיתי ואתן אל לבי ללמד לצעירי עמנו את לשון העם האשכנזי שומה בפיהם, בתקותי כי בדברם בלשון העם יתקרבו הלבבות והשנאה והרשעה תחדלנה לשום משטרן בארץ. ובזה אין אני רואה כל מכשול לדתנו, כי גם חכמינו מיסדי התלמוד לא הקפידו על זה מעולם, ועוד אמרו כי “התורה נכתבה בשבעים לשון” שנאמר וכתבת על האבנים את כל דברי התורה באר היטב" ³². גם אמרו: “אין מושיבין בסנהדרין אלא יודעי ע' לשון ³³”. וכן גם האחרון שבגאונינו, הגאון בעל “פני יהושע” כתב בצוָאתו לבניו “שילמדו צחות לשונות העמים אשר בצלם יתלוננו כדי לפרוק מעליהם עול התוכחה: ישא ה' עליך גוי אשר לא תשמע לשונו” ³⁴, וראיות כאלה רבות עמנו. אך מה לעשות וקנאינו להוטים רק אחרי החומרות, והם עבדים נרצעים לכל משפט קדום שיסודתו בהזָיה! עליהם אני קורא: “בדברים לא יוסר עבד” ³⁵. ממחאותיהם של רבנינו הקנאים מורדי האור נוכחתי לדעת כי מה שעשיתי לתקון ההמון הנבער מדעת היא נחוצה עוד יותר להם בעצמם ³⁶. ועוד לי מלים בזה, אותן אודיע בשערים בספר “ירושלים” שאני מוציא עתה לאור עולם; בו תתגלה טעותם של המקנאים לדת האל, כי כהאינקויזיטורים הנוצרים, כהקנאים מאחב"י, יחד טעו בדרכם, ואתם תלין משוגתם.

מענין הזה עברנו לענין מצב אחינו בעלזאס ומטרתי ומגמת פני לשבת בעיר הבירה. אמרתי לו כי מלבד החפץ והתשוקה לדעת את אשר יֵעשה לעמנו להטבת מצבו בגוף ובנפש, כלתה נפשי להיות בקרבתו, להיות מורה ותלמיד כאחד, להורות לצאצאיו דעת התורה בלמודיה, וללמוד ממנו ידיעת החכמה במחקריה, וכי אין אני מבקש שכר לנפשי, כי חנני אלהים ויש לי די ספוקי. גם מזון גם מעון אקח לי בכסף מלא, וכל ישעי וחפצי להשתלם בלמודים, אולי אוכל להועיל לעמי ולעזור לרַוְחתו לישועתו. ויברכני החכם במאור פניו ויחבקני באהבה, ויהללני בפני על חפצי הטוב, וישחרני בכבוד לבוא אליו ביום מחר אחרי הצהרים, בעת אשר יפָּנה מעסקיו ויהיה חפשי לביתו. אז יציג לפני את צאצאיו, וְיורני את אשר אלמדם וגם את אשר ילמדני הוא. גם זאת הגיד לי, כי לו בן אחד הגדול מאחיו, נער בן שתים עשרה שנה, נבון מטבעו ובעל כשרון ללמוד ולהשכיל, ושלש שנים היה לו מורה חכם יליד אוסטריה ושמו הירץ האָמבערג, אשר השכיל ללמדהו דעת ולצקת מרוחו עליו. אך מאז יצא “חק הסבלנות” מטעם יוסף השני קיסר אוסטריה, נשאהו רוחו לשוב אל ארצו ואל מולדתו ולעזור שם להשכלת אחיו בני עמו ³⁷, ועל מקומו בא מלמד פולני אשר בלשונו הנלעגה ודרך למודו הנפתל במעקשי הפלפול היה על הנער למשא כבד עד כי נקעה נפשו מהלמוד העברי ³⁸, והנהו עוסק עתה רק בלמודי חול. והנער קשה ערף מטבעו וכל תחבלה לא תצלח עוד לחבב עליו את הדבר אשר בחלה נפשו בו, ואין איפא דרך אחרת כי אם לעסוק עמו בחקירות מדעיות, לקיים מה שכתוב: דע את אלהי אביך ועבדהו ³⁹. ואת החקירות האלה יאהב הנער ובהן הוגות גם אחיותיו הגדולות ממנו, גם חתנו האברך שמעון פייט וויטצענהויזען, אשר נשא לו לפני חדש ימים את ברינדל בתו הבכירה לאשה. ובדברו בחתנו הללו לפני מאד, ויאמר כי בתו מאֻשרה בבנות, בשיתו איש כזה אלוף לראשה ואלו לקח אותה בן קצין עם, לא היה טוב לה ממנו ⁴⁰.

                                                                                        _________

למחרת היום ההוא בעת הצהרים ואני יושב בחדר מעוני ומחכה בכליון עינים לשעה הנועדה לי לבוא אל בית החכם ולהתודע אל צאצאיו, והנה קול דופק על פתח חדרי. פתחתי את הדלת ואראה והנה איש מאחינו כבן שלשים ושתים שנה לפני, גבה קומה ורחב עצמות ודק בשר, שער ראשו וזקנו הצהוב הקטן הגדל פרא מלאים תלתלים טִבעים כצמר הרחלים שעלו מן הרחצה. בעיניו תלין רוח עצבות מהולה ברגש בוז ושאט נפש לכל סביבותיו, חוטמו מעֻקל כשופר וכל עצמותיו ותנועותיו תאמרנה כי הוא איש פולני, אשר בלה ימי נעוריו בחריפות התלמודית, ועתה הוא איש חי מן הרוח אשר במסכנות יאכל לחמו.

– שלום עליך! – אמר אלי בלשונו הנלעגה, בהושיטו ידו לי.

השיבותי לו שלום בלי חמדה, מבלי דעת מה לו ולי.

– אנכי נפתלי בחשא ⁴¹, הקורא על שמחות בני ברית והבדחן המבדח דעת הקרואים בשעת חדוה.

– השם הזה לא מוזר לי – עניתי – ואם לא יתעני זכרוני, התנדבת אתמול לאסוף אליך ילדה יתומה אשר מת עליה אביה בהקדש דפה.

– כדבריך כן הוא – ענני בפנים מאירים – אך הרחים האלה לא ישארו על צוארי, כי אם אמצא לַיתומה איש הולך ערירי אשר יפרוש עליה סכת שלומו. הן חמלתי מאד על הילדה, כי היא בת ידידי בן עירי, שהיה רב ומורה בעיר עהנהיים בעלזאס התחתונה, וכדרך הרבנים הסכין להתיחס על שם עיר מושבו. ובטרם הספיקו הרופאים החכמים בנימין די לעמאָס וחתנו מרכוס הירץ לבקר את החולה האנוש, יצאה נפשו, והילדה העניה נשארה עזובה ושוממה – על כן המו מעי לה, והנני לבקש לה מקום מנוחה אשר יטב לה מאז.

– אם כה ואם כה הטיבות לעשות בחמלתך על ילדה עזובה וברוך אתה בעל הרחמים!

– לא לקחת ממך ברכה באתי אליך כי אם להגיד לך כי לא לחנם אכנה בשם בחשא, שפירושו כף-הבשול הבוחשת בכל סיר נפוח, כי באשר חתונה וברית וסיום וכל סעודת מצוה שם אני, ולרגלי עסקי זה הנני בקי בעיר ויודע כל אנשי הקהלה למקטנם ועד גדולם, לעסקיהם, לתולדותם, למשפחותם ולבית אבותם. מאתמול קדמתי להכירך בבית ההקדש, והנה מצאת חן בעיני על טוב לבבך ונדיבותך להילדה מחמל נפשי, ומאשר אֹרח אתה מקרוב בא, הלא תמצא בי חפץ בהואילך לדעת את העיר ואנשיה. ועתה שאל ממני ואנכי אענך על הכל. הלא באת להיות מורה בבית החכם ר' משה דעסוי – אשריך כי ייטב לך בשבתך עם האדם המעלה הזה! כי כחכמתו כן רבה ענותנותו ונדיבותו, ויותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק. אך אין שושנה בלי חוחים, ומפניהם השמר לך פן יכאיבוך!

ומבלי תת לי להשיבו דבר הוסיף להכביר עלי במלים ויאמר:

– האיש החכם הזה, הפילוסוף השופט רמים ולכל תכלית הוא חוקר, לא ידע בתֻמתו את אשר לפניו, לא יְתַכן רוח אנשי מעשהו ולא יבין לפעולתם. כי מכבדיו אלה יחללו שמו ויכסו קלון על כבודו. הן הוא שומר אמונים ומקיים כל חקי דתנו ומנהגיה כהלכתם, ואלה מפרי חק ועוברי ברית, אשר פרעוהו לשמצה בקמיו. את יוסף בנו הנער הפקיד בידי האיש הירץ האָמבערג, אשר למדהו תורה שלש שנים, והאב לא ידע כי נכשל במורה שקר העושה מלאכת ה' רמיה, כי במחתרת בא להרוס בית איש חסדו, להוציא האמונה מלב צאצאיו ולהביא את הכפירה תחתיה. הוא לא שקד לעשות חובתו ולהסיר מהנער לבבו העקש בעודו ענף עץ רך בילדותו, והנה מלאו לו שתים עשרה שנה, ובדעתו הוא קשה כארז, אשר טוב להשבר מלהכפף, וכבר מאס בתורתנו, מקור חיינו – ומה יהיה באחריתו כאשר יגדל? הימריצהו לבבו לעמוד בנסיון ולשאת עליו עֹל הגלות, על החקים הרעים הקבועים על עמנו לדכא כחלל רוחנו ולהגיענו עד העפר? גם ברינדל בתו הבכירה, אשר נתן לה אביה מהלכים בין החכמים והשרים והמינים והכופרים הבאים אל ביתו להתחמם כנגד אורו, ולא שקד לשמרה לבל יכבה בה הניצוץ היהודי מפני קרירותם. הן הוא מתברך בלבבו כי אִשרה בדרך בנות בבחרו לה את העלם התם שמעון פֿייט, לטמון חבלה בחיקו, ולא ידע כי נקעה נפשה ממנו, כי נבזה נמאס הוא בעיניה, מאשר לא ידע לעשות חנף כצעירי הנכרים, השתים בחלקות להמין היפה, והליכות עולם זרו לו. ובעקבותיה תאחזנה גם אחיותיה הצעירות, גם כל בנות עשירינו, הנפתות על שקר לתור אחרי לבבן ואחרי עיניהן, כי זה דרך עשירינו כסל להם, להשכיל את בנותיהם ולהלעיטן כל דבר האסור, כל ספרי חשק ועגבים המלאים את הספרות הצרפתית; ואת בחוריהם יעצרו בחדרי אֹפל, יכריחום לקחת תורה מפי המלמדים החשֻכים אשר ינהגום חשך ולא אור, ובבוא להם עת דודים, הנם כגולמים נעדרי רוח חיים, נבערים מדעת דרך עולם, ולא ימצאו ידיהם ורגליהם בחברת נערה משכלת היודעת טוב טעם והמלֻמדה בשבע חכמות ושבעים לשונות, ומה יעשו הבנות שלא יחטאו?

תהי נא הנערה יוטה בת הקצין פייטל אפרים לנו למשל וגם – לשנינה! – הוסיף האיש לאמר – כי כרוב חכמתה ויפיה גבה לבה ותסב שמה אדעלא, השם הנוצרי, הטוב בעיניה יותר, מאשר כי נוצרי הוא. אביה עשה עֹשר ולא במשפט, אך בעשרו נחל כבוד מאחינו המשתחוים לעגל הזהב, ותבחר בו הקהלה ותשימהו אלוף לראשה, ויהי לה לפרנס ומנהיג. ויגדל בערכו, ותסמכהו רוח נדיבתו וייסד מכספו ישיבה להגדיל תורה ולהאדירה ⁴².. גם היה למקנא לה' ואמונתו, וישפוך חמתו על איש משכיל ושמו אברהם מפוזנא, אשר עשה תספרת לזקנו. ובהיות ידו תקיפה אצל שרי מעלה, אכף אותו מטעם הממשלה, לגדל זקנו פרע, כחק ליהודי כשר הנאמן עם אלהים ודתו ⁴³ – ומי מלל לנו כי מבית האיש הזה, הירא וחרד לזקנו של בן בריתו, פן תגרע ממנו שערה אחת אשר לא כדת, תקום לו הרעה, בצאת בתו לתרבות רעה! כי שמה עיניה באיש נוצרי המַתנה עמה אהבים, ומי יודע אחריתה! ⁴⁴.

על דרך חתחתים זו עומדות רֹב בנות עשירינו, הקרובות לאזרחי הארץ ורחוקות מדעת את ה' ועמו. כן עברו בנות הקצין ר' משה חלפן, יצאו בדרך לא ישובו ותמירנה דתן לעולמים ⁴⁵.. וכאלו עוד רבות עמָנו בנות בוגדות העומדות ברגל אחת בגבולנו ובשנית מחוץ לגבולנו, באין בקרבנו אנשים כערכן אשר ישוו להן בהשכלת עולם. הנה היה להן לחק לצחק על במות ישחק, במות התפת, אשר הקימו להן בבתי אבותיהן, ולשחוק הזה אמרתי מהולל! כי שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לעבירה, ועוד גם זאת, כי באין להם בחורים מבני ישראל אשר יצלחו היות לגברים במשחקיהן, תבחרנה אותם להן מקרב הנוצרים מכיריהן ורעיהן, והנה הן נֵחמות באש זרה, בדברי חשק ושירי עגבים אשר כשאול ידליקון ובערו כלם יחדיו ואין מכבה.

הן אמרתי לך כי החכם רמ“ד איננו יודע את אנשי מעשהו, וכי מכבדיו יכסו קלון על כבודו – ובדבר הזה יהיה לנו הירץ האָמבערג למופת. הן קרבהו רמ”ד באהבה ויבחר בו לשיתו מורה ורֵע אלוף בבית – והאיש הזה אין תוכו כברו! – ואנשים כאלו תמצא אצלו למכביר. גם האיש שלמה מיימון, שבא מארץ מולדתי הֵנה לגור, גם הוא ינחילהו קלון מכבוד, כי הוא יקרבהו באהבה ויגד עליו תהלתו בשערים.

כל זאת אמרתי לך למען תדע להזהר ולא תכשל בדרכך ולא תשא עליך חטא. ראה כי מצאת חן בעיני, על כן הזהרתיך. חיה בטוב וראה ברכה!"

כן כלה האיש דבריו שירדו אל לבי כחצים שנונים, ויפן ויצא.

ואנכי נשארתי משמים ומשתאה על כל אשר שמעתי, ולבי נשאני להאמין באיש הזה, אשר מעשה צדקתו נודע לי בטרם אדע נפשו, ואשמור הדברים בלבי.

                                                                                      _________

בשעה הששית באתי אל בית החכם רמ"ד ואחכה עד אשר כלה לאכול משתה הצהרים. אז נקראתי אל חדר הלמוד אשר בו נאספו על בני ביתו יחדו. ור' משה הציגם לפני אחד אחד: “הנה זאת ברינדל בתי הבכירה, הנשואה לאיש, וזה בעלה אלוף נעוריה, שמעון פֿייט. זאת ריכל בתי הבתולה, וזאת הענא בתי השלישית. זה יוסף בני הגדול, וזה אברהם בני השני, וזה נתן בני השלישי. הילד הזה בן זקֻנים הוא לי, וזה מעט מלאו לו ארבע שנים, וכלנו קוראים אותו “נתן החכם”, כי יחכם להונות את אמו ואֹמַנתו ולפתותן לתת לו ממתקים ומגדנות אשר אהב סלה” ⁴⁶..

במרוצת הדברים הגיד לי כי אם יש עם לבבי להיות מורה בביתו, והיתה ראשית פעלי לתת לאברהם בנו לקח טוב בלמוד התורה ולהורות לנתן בנו הקטן ראשית דעת במקרא קדש. ואם יש את נפשי להשכים קום, ובאתי אל ביתו כעלות השחר ונספחתי על יוסף בנו ועל שמעון חתנו ועל בנותיו המשכילות ועל עוד שנים שלשה מבני הנעורים המשכילים על דבר, לשמוע בלמודי הפילוסופיה, אשר הוא קורא לפניהם לעת ההיא, לבוא עד חקר אלוה ולהגות בענינים נשגבים אשר יֵאספו אחר כן והיו לספר שלם, אשר פיו יקבנו בשם “מועדי שחר”.

עודנו מדבר עמי וקול הפעמון נשמע והשפחה באה ותודיע כי הנה באו אורחים נוצרים אל הבית.

האורחים היו: החכמים ח. פֿ. ניקולי, המוכר ספרי השכלה, החוקר י. י. ענגעל, והיועץ המדיני פאן דאָהם, מליצנו החפץ בשלומנו. בעל הבית יצא לקדם פניהם ואנחנו נשארנו על מקומנו, ובעוד כלם משוחחים יחדו על אודות האורחים שבאו, היו בידי עתותי להתבונן אליהם ולחרוץ עליהם משפט בקרב לבבי.

פרומט, בעלת הבית ואם הבנים, היא עבריה אמתית לכל הליכותיה ותנועותיה. היא קטנה ורזה, על ראשה פאה נכרית ממראה צהוב, כשערותיה מלפנים, עיניה תכלת ומפיקות אמונה ותם, תבונה ושכל טוב, וחוט של חסד עוד משוך על פניה אשר החלו להתקמט – זו שארית החן שהיה לה בנעוריה. הבת הבכירה שאבותיה קוראים לה ברינדל וכלם קוראים לה דורותיאה, היא בת שבע עשרה שנה, בעלת קומה ובריאת בשר, כפות ידיה ורגליה גדולות ורחבות, שפתיה עבות ומורות על תאות בשרים, גם פניה מגֻשמים, אך שערותיה השחורות יפות ודקות ורכות כמשי, ובעיניה ילין קסם נפלא – זה הקסם המהֻלל הצפוּן בעיני אביה; הן מפיקות חֹם נעים ולפעמים הן מאזרות זיקות ותחתיהן יקד כיקֹד אש ⁴⁷. הבת השניה שאבותיה קוראים לה רחל וכלם קוראים לה רעקא, היא בת חמש עשרה שנה, יפה מאחותה הבכירה ומלאה רגש, רבת שכל ותבונה, ולשונה כחרב חדה בחמדה לצון לה ובחזותה מהתלות. והשלישית הענא מֻסבת שם הענריעטה, בת שלש עשרה שנה, קטנה וגִבֵּנה כאביה, אך טובה ונעימה וענוה ומשכלת, ומעלות רוחה אלה תכסינה על חסרון גופה. הנער יוסף הוא יפה פרי תאר, בעל כשרון ואמיץ לב אשר לא יחת מפני כל, ויתר הנערים עודם ילדים קטנים אשר עוד לא הטביע עליהם הטבע חותמו, להכיר תכונתם למראה עין.

– מהרי אמי ושימי על הטס אשר בארון הא­ֹכל תפוח וסכין ושני שקדים ושלשה צמוקים וארבעה אגוזים לכבוד האורחים הנכבדים! כי הלא מקמצת את בהוצאות הבית ⁴⁸– נשמע קול רחל בשננה לשונה דבר מר. והשומעים העוו פניהם ושחוק נראה על שפתיהם.

– הלא תדעי בתי משל הקדמוני – ענתה בעלת הבית – “יותר משהבעל מכניס בעשותו לביתו מַכנסת האשה בקמוּץ הוצאותיה”.

– אברהם! – קראה ברינדל לאחיה הקטן – הלא חכם בעל חשבונות אתה, צא וחשוב כמה יתעשר אבינו מקמצנות אמנו בשקדיה וצמוקיה ואגוזיה, אם נחשב מספר אורחיו בערך עשרה אנשים לשבוע.

– החשבון הזה דרוש לנתן החכם לעשותו – כי מה שאמנו מַכנסת בקמוץ כּבּוּדיה מוציא הוא ממנה בחלקת שפתיו.

החכם שמע עלבונו ולא השיב, כי עיניו שמרו צעדי אמו, בדעתו כי עוד מעט פתחה האם את ארון האֹכל, ואָצלה גם לו ברכה.

עוד הפעם נשמע קול הפעמון, ורחל הציצה בעד חור הדלת, ותאמר: הנה לייכסענרינג ומיימון באים כאחד!

– הוי כי כלתה הרעה למגדנותיך, אמי! – קראה ברינדל ותמלא שחֹק פיה. וכראותה כי זעפו פני אמה ותקפוץ עליה ותאחזנה בידה ותפייסנה בעתרת נשיקות אשר חלקה לה באהבה רבה בקראה: “אמי, אמי, הנאהבה והנעימה!” ותשב לנשק את ידיה ולכפר פניה.

– ישמח לייכסענרינג כי הנה נמצא לו מיימון להסתפח לחבר לו ב“אגֻדת ההרגשה” אשר הוא אומר ליסד! – אמרה רעקא בלעג שנון.

– האיש הזה – הוסיפה בבארה לי דבריה – הוא סופר חכם ונבון דבר, שהיה אומנו ומדריכו של יורש העצר לדוכסית דאַרמשטאדט; אך זה דרכו כסל לו, כי הנה מלאה נפשו מן הספר המהֻלל אשר כתב המליץ הצעיר וואָלפֿגאנג פֿאָן גאֶטהע, זה ספר “צרות ווערטהער” – והנהו מעביד את נפשו עבודה גדולה ליסד “אגֻדת בעלי רגש” אשר יעזרו איש לאחיו בעת רעה, עת אהבה נכזבה, כשתפול עליהם פתאם. הוא מרבה לאסוף מכתבים ואגרות המלאים את כל כליו, ומדי שבתו בבית חבר הוא פותח את אוצרו בהריקו את כל כיסיו, ומַלאה את שומעיו בדברים שאין להם שחר ⁴⁹. ומיימון הוא יהודי פולני, נבזה וחדל אישים, הרחוק מרגש אהבה כרחוק ארץ משמים וקֹר חֹרף מחֹם קיץ. והנה התקרבו הרחוקים, נפגשו שני הקצָוֹת! הבה נלכה נא ונשמעה מה בפיהם!

עודנה מדברת וקול הפעמון נשמע בחזקה. הדלת נפתחה ואשה צעירה וגבוהה ויפהפיה מאד באה החדרה ותשק להאחיות ותחבק את ברינדל באהבה רבה ותקרא לאמר: התבשרנה אחיותי, כי ליום א' שבוע הבא נעשה לנו משחק שעשועים אצל אדעלא אפרים, בקראנו בחברת רעים וידידים חזון “החפשי בדעות” ⁵⁰של לעססינג, וכבר נחלקו פרקי הקריאה בין חברותינו: אַתּ דורותיאה תהיי יוליאַנה, ואני הענריעטה – כשמי, אדעלא תהיה השפחה ליזעטא, רעקא תהיה האם הזקנה פֿיאנה, לייכסענרינג יהיה אַדראַסטו והגרַף געסלער ציר זכּסוניה יהיה תיאופֿנוּס, גם יתר המשחקים יהיו מפקידי הצבא מכירינו ומיֻדעינו, המתנדבים לקחת חלק במקרא שעשועינו. רק אחד יחסר לנו, הוא החלפן היהודי – כי איש מאצילי העם האשכנזי לא יחפוץ להיותו.

– לו הואילו צעירי האצילים לשחק בחברת איש יהודי – אמרה דורותיאה – אז אולי נמצא לנו איש כזה מקרב בני עמנו, שהחלפנוּת היא מקור חייהם.

פני פייט אדמו כתולע בשמעו חרפתו מפי רעיתו, כי אמנם היה זה משלח ידו אשר נחל מאביו.

לבי התחמץ בקרבי לשמע שם יהודי מנֹאץ בפי בנות עבריות, אך התאפקתי ואען ואומר:

– הלא תדענה, עדינות, את ההלצה אשר כתב לעססינג על אציל גאה, המתימר בכבוד מולדתו לאמר:

אַךְ לָזֶה יִקָּרֵא אֲצִיל וָשׁוֹעַ

שׁוֹמֵר יִחוּסוֹ כְאִישׁוֹן

כִּי אֲבִי אֲבוֹת אֲבוֹתָיו נִבְרָא יוֹם אֶחָד

קוֹדֶם לְאָדָם הָרִאשׁוֹן.

– האדון ענסהיים מעלזאס! – אמרה דורותיאה בהציגה אותי לפני העלמה היפה בבנות – המורה החדש אשר נמצא לאבי בעד אחינו הצעירים.

– ומי יתן והיה כהאָמבערג ידידנו! – קראה היפהפיה – כי אך אותו ראיתי בתפארת אדם בין כל המורים העברים אשר חזו עיני.

– הענריטה די לעמסאָס, אשת הרופא החכם מרקוס הירץ! – הוסיפה דורותיאה, בהציגה לפני את רעותה היפה.

– שם הרופא הירץ שמעתי – עניתי בהשתחויתי לה – ופה אראה כי חכמה ויֹפי התאחדו ויהיו לצמד אחד מאד נעלה!

– בביתנו נמצאים עתה פנים חדשות – אמרה הגבירה הירץ לרעיותיה – כי הביא לנו בחשא ילדה יתומה אשר מת עליה אביה בהקדש עירנו. היא נערה טובת חן, אך עניוּתה ואֶבלה נוולוּה, וכמעט החלפתי שמלותיה והנה היתה לנפש אחרת! ואף בעלי אשר צרה עינו בהוצאה יתרה ⁵¹, נמשך אחריה ברחמים גדולים.

– מאד ישמח לבי בדעתי כי הילדה העניה, היתומה העזובה, מצאה לה מנוח במעון כבודכם! – קראתי בשמחת לבב.

– ומאין תדע אדוני את הילדה העזובה אשר אספנו אל ביתנו?

– בבואי הלום נעצרתי בבית ההקדש כמשפט; שם ראיתיה בהתמוגגה בעניה ואחמול עליה מאד.

– הילדה הזאת מצאה חן בעיני – אמרה האשה הצעירה – ונדר נדרתי בלבי להשכילה וללמדה דעת לשון וספר. וכבר החלותי לתת לה לקח טוב בלשון אשכנז, ובכל חשק לבבה הקשיבה אל למודי ותדעהו על נקלה – כי יתרון הכשר לה כאשר תחזינה עיני מישרים.

– אם כן הוא, אתנדבה גם אני ללמדה לשון עברית בהיות לאל ידי, כי חפשי אני לנפשי; אין לי עבודה אחרת חוץ מלמודי שעה אחת או שתים בבית הזה.

– תשואות חן לך אדוני על טוב לבבך ונדבת רוחך! עתה ידעתי כי אתה זה האיש הצעיר אשר קנה לבבה בחמלתו הרבה, ושמך רומם תחת לשונה. ועתה הואילה נא לבוא אלינו ואציגך לטובה לפני בעלי הישר באדם, והיית לנו כידיד בית – כי יקר לנו האיש אשר בכל בית האדון מענדעלסזאהן נאמן הוא.

השתחויתי לה ואודנה בכל לבב על נדבות פיה.

– ובכן יקח לייכסענרינג חלק בחזון “החפשי בדעות”! – אמרה רעקא אחרי דומית רגע – ואשר אחזה לי אני, היה לאדעלא לחפוץ יותר להיות יוליאַנה במקום אחותי – על שם סופה…

– גם לייכסענרינג הקשה לנו בראשונה – אמרה הגבירה הצעירה – אך אנכי פתיתיהו ויפָּת.

– אם יש את נפשך לראותו עתה – אמרה דורותיאה– נלכה נא אל חדר אבינו, כי שם נמצאהו.

כלנו קמנו ממקומותינו ונלך אל חדר אדוני הבית.

ובעל הבית הציגני לטובה לפני אורחיו הנכבדים, וכלם ברכוני לשלום ויקראוני בחן ונעם לשבת בתוכם.

                                                                                           _______

– ראה נא ידידי! – אמר ר' משה אל לייכסענרינג, בעמדו נשען אל צלע כסאו בראש השלחן כדרכו ⁵²– עד שאתה אומר ליסד “אגֻדת בעלי רגש”, לחוש איש לעזרת רעהו את תכנס בו רוח שטות לשלוח יד בנפשו, איעצך אני ליסד “חברת נבונים” אשר ידעו להזהר, כי המושל ברוחו לא יתעה בנפשו לעשות מדחה. גם אמנם המתחייב בנפשו לא טוב בעינַי מהאיש הרוצח השולח יד בנפש רעהו. וכבר חשבתי דרכי ווערטהער בשאלי את עצמי: איכה יוכל איש תבונה לעשות כזאת? ומי נתן בידיו את השלטון בחייו, לקפדם כאֹרג, אם קצרה ידו להאריכם אף רגע אחד בבוא קצם!

– ואנכי אדמה – ענה לייכסענרינג – אם יתן לי איש מורה שעות במתנה, שגם אותו לא אדע לתקון אם יתקלקל בהליכתו, ונפצתיו אל הסלע כעלות עליו חמתי, או אם איש אמת אני והשיבותיו אל נותנהו לאמר: קח לך מתנת ידך, כי לא אמצא בה חפץ לבבי. וכן בדבר הזה – כי מה חפץ לאדם בחיים, אם היו עליו למשא כבד מנשוא? וכבר החלפתי בזה דברים עם משוררנו הצעיר פאן גאֶטהע, וזה הדבר אשר ענה אותי במכתב השמור אתי…

ובדברו החל לחפש בצרור מכתבים אשר הוציא מחיקו ויפרשם על השלחן.

– המשל אשר נשאת צולע הוא, ואיננו עומד בפני ההגיון הישר – השיב פֿריעדלאֶנדער על דבריו – מורה השעות כי יתקלקל בהליכתו, אין טוב כי לתתו לאמן כי יתקנהו וישיבהו אליך, ושב והיה לך לכלי חפץ; לא כן בהשיבך אותו אל בעליו – כי אז תהיה בעיניו כבועט במנחתו בשאט בנפש והעלבון הזה לא יאבה סלוח לך עד עולם, כי כן לא יֵעשה.

– סלחוּ לי אדוני כי טעיתי במשל אשר בחרתי לי! – ענה לייכסענרינג – איטיבה נא להמתיק דברי במשל אחר: כי יתן לי איש את כלבו או את סוסו במתנה, והנה נשתטה הכלב והוא חפץ לנשכני, או השתובב הסוס והוא חפץ להשליכני מעליו אל אחת הפחתים – האני אשא ואסבול בנשאי פנים להנותן ולא אורה חץ בראש הכלב השוטה או הסוס הפרא למלט מרעה נפשי?

על זה השיבנו פריעדלאֶנדער לאמר: ראה נא ידידי, אתה מנשא את נפשך לרוצץ קדקד הכלב או הסוס, בחשבך אותך אדון להם, אשר לך הצדקה לעשות בהם כל אשר תחפוץ, ולא תשיב אל לבך אולי רק כח דמיונך יתעך לחשבם בחזקת סכנה, והנך הורגם נפש בלי כל סבה נכונה. ואיך ישאך לבך לחשוב כי חפשי אתה לעשות כל מה שלבך חפץ, וחפצך זה יתן עדיהו כי עבד נרצע אתה ליצרך הרע – והכי יש עבדות גדולה מזו, כשהאדם נותן להלב למשול בהמֹח, כי יתגבר הרגש על השֵכל לרעתו?

– סלח נא פריעדלאֶנדער אדוני – אמר ניקולי – כי הנך מרכיב שני הפכים בנושא אחד, בעוד אשר כל אחד שליט בזמנו ואין האחד נדחה מפני חברו. כי רגש האהבה היא נחלת הבחרות והתבונה היא מתת הזקנה, ואיך נוכל לאמר להבחרות הנלהבה: פַּנִי מקומך להזקנה, בעלת הקֹר והקפאון, כי נכבדה היא ממך?

– התבונה איננה תלויה בחשבון ימי האדם כי אם בחשבון הדעת המיֻשבה – ענה פריעדלאֶנדער – ואוי לאדם החי בלי חשבון, כי לא יצלח לחזות נכוחה ודרכו תאבד.

– יפה אמר ר' משה אדוננו, כי אין אדם שולח יד בנפשו אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות – ענה מיימון אף הוא חלקו, בשומו פניו אל לייכסענרינג – כי תראה לפניך אשה יפה וטובת טעם, ונמשך לבבך אחריה, ושגית באהבתה והתאוית אליה תאוה עזה. ובראותך כי חפצך מרום מנגדך והשתערה רוחך, והשתוחחה עליך נפשך, ואמרת נואש, ובחרת מות מחיים. אבל אם תביא לבב חכמה, והתבוננת אליה, והשבות עם לבבך לאמר: הן יפיה הוא רק העור הלבן והחָלק המכסה על גוש בשר ודם שאחריתו רמה ותולעה. בעיניה המאזרות זיקות ובחוטמה המחטב להפליא יש ליח נתעב אשר פגול יהיה לך לנגוע בו בלשונך, ומקדשך הנפלא – זה גופה הנחמד בספיר גזרתו, אשר כל אבריו המגֻדלים במדה ישרה ונכונה יעוררו חושיך בך וירעידו כל עצמיך מתאוה עזה, והגות לבך בם תשכרך ותשים לבך כמרקחה – זה מקדשך הנפלא, אשר לפניו תכרע ותשתחוה, מחֻלל הוא וטֻמאתו בו מפסֹלת המאכלים והמשקאות הנעכלים בבני המעים, שאין אדם יכול לעמוד מפני ריחם… כל אלה תשים אל לבך ורפתה רוחך מעליה ולא תשוב עוד לכסלה. ולו היה ווערטהער יודע תלמוד, כי עתה מדי ראותו את לאָטכֿען שלו היה זוכר לו מה שאמרו חכמינו בגנות האשה ש“הכל רצים אחריה” ⁵³… כללו של דבר: כל תאוה תתבטל בנתוח מושגיה, ובמקום התבונה לא ימצא הרגש מעמד לו.

בעל הבית הוריד לארץ ראשו – אות הוא כי לא היו הדברים לרצון לנפשו הנקיה. הנשים התאדמו מבֹשת ועקשו שפתיהן למשמע אזניהן, גם הגברים נעוו, לא יכלו הבט בפני המדבר הקינוקי ⁵⁴, ולייכסענרינג שב ויחפש באמתחת מכתביו: בבקשו לו ראיה לסתור.

– דבר גדול כתבו בזה ידידי החכמים י. איזעלין וג. י. צאָלליקאָפֿער; אמצא נא מכתביהם וערבו לכם דבריהם, כי נכבדות מדֻבר שם – אמר ויוסף לחפש בצרורו העב, אך שוא היה עמלו, כי לא מצא את אשר בקש.

והאדון מענדעלסזאהן השכיל להעביר את הרשם הרע, בהסיחו את כלם לענין אחר.

                                                                                              ______

– הבעיטה במתנת החיים ושליחות יד האדם בנפשו מובנות לי רק כשהוא עושה זאת בעל כרחו, כשאחרים מטילים עליו לעשות שקר בנפשו ולהתכחש למורשי לבבו – אמר בחכמתו – כן עשו שלוחי המשיח הנוצרי וכל קדושיהם עמם, כשקמו עליהם עובדי האלילים להפר תורתם. כן עשה החוקר גאליליי, כשקמה עליו האינקויזיציה הרשעה לענותו על חקרי לבבו – כי בעצם ענוייו ויסוריו אשר הרבתה לו נשמע קול אנקתו בקראו: E pur si muvoe! ⁵⁵. כן עשה יאהאנן הוּס בעלותו על מוקדו, וכן היה גם לוטהער נכון לעשות, לולי נמצאו לו מגינים אדירים אשר היו לו סתרה. ומי ימנה מספר לאבותינו היהודים, אשר לאלפיהם ולרבבותיהם חרפו נפשם למות על קדושת ה', אשר סבלו כל המיתות המשונות שבעולם ולא שמו שקר בנפשם ולא התכחשו לאלהי אבותם, כי יקרה להם אמונתם ואמתתם מכל חיי העולם הזה!

– ומסירות נפש כזאת נמצאה אצלם גם עתה – הוסיף פריעדלאֶנדער על דבריו – כי טוב להם להחזיק באמונתם ולשאת עליה חמת מלך ושרים, לעג השאננים, בוז ההמון ועל החקים הקשים המשביעים אותם בחרפה והממררים את חייהם עד רדתם קבר – מאחוז בדת השלטת ומהחשב ככל העמים אשר על פני האדמה. ואשר יפליא יותר את מכותינו הוא הדור הזה, הנחשב לדור דעה והשכלה וחֹפש, המלא דעות בעלי האסופות הצרפתים, הם החכמים הגדולים אנשי השם, אשר הרימו ערך המין האנושי, לחבבהו ולכבדהו באשר הוא שם; דור המלך הפילוסוף אשר בחכמתו גזר אֹמר: “הרשות לכל בן אדם להכין לו את גן עדנו לפי רוחו” – והיהודים בכל זאת מוּצאים מן הכלל, ואפילו כל רוחות החפש שבעולם באות ונושבות בארצנו אין מזיזים אותנו ממקומנו, וכמו נגזרה עלינו מן השמים לאמר: כל בני אדם יש להם חלק בעולם הזה, חוץ מהיהודים!

– ומי ימלל לעג השאננים ובוז החשֻכּים לכל איש יהודי, יהיה אשר יהיה! – הוסיף רמ"ד אמריו לו – גם אני בעניי רבת שבעה לה נפשי חרפת ההמון עד כי חֹק שמתי לי לבלתי צאת עוד לשוח ולשאוֹף רוח אחרי עמלי כל היום בחנותי ובמסחרי. כי היה דרכי בראשונה להסיח דעתי מילדי דלת העם אשר יכלימוני וימלאו פני קלון בצאתי שער אלי קרת – אך באחרונה גדל הכאב מנשא ונלאיתי כלכל. פעם אחת יצאתי לשוח עם אשתי וילדי לרוח היום. “אבי, מה זה קורא הנער הנכרי מאחרינו? – שאלני הילד הצעיר לתֻמו – למה ישליכו אבנים ויעפרו בעפר לעֻמתנו?” – “אהובי אבי! – קרא הילד השני – הנה הם רצים סביבנו וקוראים אחרינו מלא: “יהודים! יהודים!” – החרפה היא להיות יהודי? ומה להם ולנו? מה עשינו להם כי ירדפונו ובאף ישטמונו?”. על שאלות הילדים התמימים לא מצאתי מענה, אך הורדתי לארץ ראשי ומקרב לבי נאנחתי: הוי אנשים, אנשים, עד היכן הגעתם במחשבותיכם ובמעלליכם! ⁵⁶.

– אנכי נוכחתי לדעת כי בני עמנו מחבבים את יסוריהם ובקיום מצות “יהרג ואל יעבור!” ימצאו הנאה גדולה לנפשם – אמר פֿריעדלאֶנדער – כי מה ימריצם כי יעֻנו? או מה מהם יהלוך כי יכירו את אלהיהם בסגנון הנוצרי ורק בשנוי הנוסח לפי דרכם המה! אכן עם קשה ערף עמנו מאז ומקדם, ומוטב לו להשבר תחת מֻטות עֻלו מלפרוק אותו מעל צוארו.

ורמ"ד לקח חתיכת נפת ויתננה אל פיהו ⁵⁷, וכאשר נמסה בחכו ענה ואמר:

– לא פללתי ידידי שמוע מפיך כזאת! היש שלטון לאדם על לבו לאמר: חשוב כה או כה! הן הדת תלויה במחשבה, והמחשבה איננה תלויה ברצונו. היא מושלת יחידה בלבו פנימה ואיננה מכרת עליה כל שלטון מחוצה לו. היא איננה באה בחשבון עם תוצאותיה אם טובות הן או רעות ואת אשר לא תכיר מאליה כי טוב הוא מצד עצמו, אותו לא תוכל לקלוט אל תוכה ותזרהו הלאה. אנכי נותן היתרון להדת המָחלטה על האמונה המָפשטה, כי הדת תורנו את המצות המעשיות, מה חובתנו לעשות ומה אין אנו רשאים לעשות. המעשים תלוים ביד השֵכל השופט עליהם לקרב או לרחק; לא כן האמונה – כי יסודתה במה שלמעלה מן השכל או במה שרחוק ממנו לגמרי… המצות אשר תורנו דתנו הן קרובות אל השכל, ומה שהשכל מחייב הנני נכון לעשות בכל לבי ונפשי, ולוּ גם יכריחני גורלי לשאת ולסבול בעדן, אני אשא ואני אסבול, וידיעתי הפנימית תנחמני כי נושא וסובל אני בעד האמת הקדושה. היהודי הוא חוקר מטבעו, בוחן ובודק על מחשבה ומעשה שבעולם – ועל כן כבד עליו לעשות שקר בנפשו ולהאמין במה שהשכל לא יתנהו להאמין. אני מאמין רק בזאת, שכל אדם בעולם יש לו חלק לעולם הבא, ששם יבוא על גמולו, יהיה מאיזה אמונה שיהיה, כי כל פעל ה' למענהו וחסד ה' מעולם ועד עולם. אבל לא אוכל להאמין כי רק האופן הזה לרצון לו, וכל העובד אותו באופן אחר פגול הוא לא יֵרצה ועבודתו תועבה ⁵⁸. וכבר שאלני חכם אחד: “איזה דת היא היותר טובה שבעולם?” ועל זה עניתיו: “זו הדת שבה נמצאת הסבלנות במדה יותר מרֻבה, אשר תקיף באהבתה את כל בני האדם. לא כן הדת המוציאה מן הכלל את האנשים שאינם מחזיקים בה, כי היא תציג את מאמיניה על דרך לא טוב, בהביאה בלבם גאוה יתרה לחשוב עצמם כבנים אמתים לה' והאחרים כאסופים מן השוק” ⁵⁹. הנה אלה החושבים עצמם לבנים האמתים, ירדפונו באפם וישפילונו בכח הזרוע עד העפר ואחר כן יתנשאו עלינו לאמר: “השלך השליכם האל מעל פניו כי תועי לבב הם ואמונתם שוא והבל” – ולא ישימו אל לבם כי לוּ הואלנו לשים כזב מחסנו, אזי היינו גם אנו נכבדים ומאֻשרים כמוהם" ⁶⁰.

– זאת פליאה היא! – אמר ניקולי בפנותו אל רמ"ד – כי עמכם הידוע לעם בינות, עם אשר בימי קדם היה למופת בגאון גאותו ובעֹז אהבתו לארץ מולדתו, נושא דוּמם את על גלותו וסובל חרפתו ושפלותו בלב נכנע – ומכל העם הזה, הנרדף בלי חָשֹך, הנגש והנענה עד אין קץ, אין מתעורר בצדק לבקש עצות ותחבֻלות להתפטר בפעם אחת מכל צרותיו, ולהשיב לו כבודו מלפנים, בשובו אל ארץ קדשו ותפארתו, להיות לעם יושב על אדמתו ולחיות לפי חקיו ומשפטיו אשר יקבע לעצמו ככל הגוים אשר על פני האדמה!

– שאלתך זאת הושמה לפנַי עוד לפני חמש עשרה שנה מאת שר גדול החפץ בעלוּם שמו ⁶¹– ענה רמ"ד – ואשר השיבותי לו אז, אותה אשיב לך ידידי גם עתה. הן רוח בני עמי השתנה כליל במשך גלותו הארוכה. המועקה אשר הושמה במתניו, הלחץ הגדול אשר לחצוהו אויביו זה שנות מאות הרבה, דכא כחלל רוחו ויגיעהו עד העפר; נשתה גבורתו מלפנים ורוח נכאה לבשתהו ותשימהו נזיר בעמים, הנואש על כל חמודות החיים, והוא מוצא חפץ רק בענוים וסגופים המרפים את הגוף והנפש גם יחד. עתה אין כחו אלא בפה: בתשובה ותפלה, כל תקותו רק לעולם הבא, ששם יבוא על שכרו, ולהושיע לעצמו בעולם הזה לא יוכל עוד מרפיון ידים. גם זאת לדעת, כי ענין כזה דורש הון רב אשר יוכל להאסף רק באחדות הלאֹם, בהתחברו כאיש אחד לתת חילו וכל אֹצרותיו בעד חרותו – והעם היהודי המפֻזר והמפֹרד בכל קצוי ארץ, גם כי תגדל בו התשוקה לדרור וחפש ותקטן בו התאוה למתכת הנוצצת… לא יוכל עוד להתאחד בדעה אחת ושבריו לא ידֻבקו עד עולם. נוסף על כל אלה אין תקוה כי הממלכות הנוצריות תתנינה לעמנו למצוא מעמד בארץ אשר קדושה היא גם להן על פי אמונתן, ועדיהן הם – מסעי הצלב בימי הבינים, אשר זכרם לא ימוש מלבנו עד סוף כל הדורות – ואחת מהן כי תצר עינה בעם היהודי השב אל ארצו ואל אחֻזתו, דיה לה רמיזה אחת לשים כל עמלו לאַל ולהובישהו במבטו.

ובדברו זאת נאנח אנחה גדולה מקרב ולב עמוק.

– הסירה נא עצב מלבבך, ידידי! – קרא פֿאן דאָהם ברגש – ויהי נא דבר הקיסר יוסף II לנחמך, כי הנה צוה לקבוע בארצו “חק הסבלנות”, אשר לפיהו ישתוו היהודים עם כל העמים החוסים בצלו, וחלק כחלק יקחו עמם בכל משפטי האדם באין מכלים דבר. הנה זרחה על אחיכם שמש צדקה במרחבי ארצו, ויהי נא לבך בטוח כי עוד מעט ובכל הארץ יצאו קויה ולכל בני ישראל יהיה אור במושבותם.

– צר לי מאד כי לא אוכל להאמין במעשה צדקתו של המושל הכביר הזה! – ענה רמ"ד באנחה – כי אותותיו עוד לא ראינו, וכל צדקתו אך בדבר שפתים ולא בפעל כפים – כי תנאי התנה ליהודים בני ארצו, לעזוב דרכי חייהם הישנים ולהתבולל בקרב העמים אשר בתוכם הם יושבים, – ומה בצע לנו בבתי הספר שהם חפצים ליסד בתוכנו, אם אין ליהודי הצדקה לעסוק במסחרו ואומנתו, למצוא עבודה אצל איש נוצרי או לתת לו עבודה אצלו? מה בצע בחק הסבלנות אם אין ליהודי ווינה המשפט להתאחד ולהיות לקהלה אחת ולבנות להם בית כנסת לתפלה ככל בעלי דתות בארץ ההיא? ⁶². הקיסר יוסף חושב את היהודים כרעה מוכרחת אשר נחוץ להגבילה ולהקטינה. היהדות נחשבה בעיניו למקור כל רשע כסל, והקהלות – כקשר בוגדים אשר לבם הולך אחרי בצעם וכל ישעם וחפצם אך לנצל את הארץ. הוא לא נתן להם “שווי זכיות”, חקי אדם, רק “חק סבלנות”, להראות כי עונותם ישא וחטאותיהם הוא יסבול, וגם בזה יש לו מטרה מדינית, אבל לא אנושית ⁶³. “חק הסבלנות” היא רשת פרושה לרגלי היהודים, למשוך אותם בחבל אל דתם ואמונתם. כל קרבתם היא רק להנאתם; הם מרימים רגליהם למעלה ואינם עושים אף צעד אחד. ההתאחדות אשר הם דורשים היא התאחדות הזאבים עם הכבשים, אשר יבלעום בעודם בכפם ולא יוָדע כי באו אל קרבם ⁶⁴.

– חלילה ליוסף מעול! – ענה ניקולי – ואם רואים אנו שהגאולה האמיתית עוד לא באה ליהודים יושבי ארצו, לא הוא אשם בדבר, אבל אשמים הם השרים הממונים וכל אנשי מעשהו, שרֻבם הם מעדת החנפים אשר התחממו לאורה של מאַריה טיריזה אמו הצבועה והמתקדשת. הנה הם עושים במחשך מעשיהם, בהתאמצם לסכל עצותיו ולהפר כל מחשבותיו הטובות.

לדברים האלה קם מיימון ממקומו ויקח את הנר הדולק על השלחן וישימהו לפניו ויסב אל הקיר, והנה אור זרוע על פניו ועל הקיר, וצא נטוי על השלחן והיושבים סביביו. כלם התפלאו על מעשהו. אחר רגע השיב את הנר אל מקומו ויען ויאמר:

– כל אור לא יוכל להבקיע אל מקום אשר גוף עכור יעמוד לשטן ביניהם. רואה אני את דברי האדון ניקולי כי כנים הם. היהודים עם דל ונקלה ולא למושל אדיר לעשות להם חֹנף, ולוּ היה עם לבבו בליעל להעבירם על דתם, נקל היה לו להכביד עליהם ידו ולגזור: “או נוצרי או צלוב!”. אכן חפץ חסד הוא ורצונו להיטיב, ורק מלאכיו הרעים עוברי רצונו, והם מפסיקים בינו ובין היהודים, למנוע מהם אורו, כמו שהייתי אני המחיצה המפסקת בין הנר וביניכם.

מופתו זה העיר שחוק כל המסֻבים ויבדח דעתם, ותערב עליהם שיחתם בדברים מרחיבי דעת ומשמחי לב. עוד כחצי שעה נדברו יחדו באהבה ואחוה ורֵעות, ואחרי כן קמו האֹרחים ויברכו את בעל הבית וביתו ויצאו, וגם אנכי נפרדתי מרמ"ד ובני ביתו ואשוב אל מקומי בחדר מעוני.

למחרת היום, בששי בשבת, בשעה החמישית אחרי הצהרים, התרחצתי ואלבש מחלצות לכבוד השבת הבאה ואשים פעמי אל בית הכנסת אשר לאחינו בני ישראל ברחוב היידערייטער. שם בחצר הפנימית, לפני בית קטן ופשוט, אשר לא נפל במראהו החיצוני מן הבתים האחרים אשר לשני עבריו, עמדו להקות להקות אנשים מלֻבשים בגדי הדר, והם מדברים ומשוחחים יחדו, כי עוד היום גדול וזמן התפלה טרם יגיע, והנם מבלים את העת בשיחות חולין ובוכוחים מחֻכמים. אלה האֻמללים, המרֻחקים בזרוע ממחנה האזרחים ושעשועיהם על ארץ רבה, אין להם מקום להרחיב דעתם בתוך קהל ועדה חוץ מהמקום הקדוש הזה, שהוא להם לתפלה, לנחלת כבוד, לשעשועים וגם למצה ומריבה. שם להקת לומדים יראי ה', בעלי פאות ארוכות וזקנים מגֻדלים, לבושי סרבלים ⁶⁵, “חלוקי דרבנן”, אשר הכרת פניהם ענתה באומנותם, כי הם מלמדים בחדרים וישיבות, עומדים מסביב לאיש גבוה ורזה, בעל חֹטם עב וזקן דק, המטעים את דבריו בתנועות ידיו, בהורותו באצבע על הענין שהוא מסביר להם. ואקרב אליהם לשמוע מה בפיהם.

– תפח רוחו ונשמתו של הדעסוי האפיקורס, שוחט הילדים בלשונו החדש! – קרא האיש בחרון אפו – הנה רוב עשירינו הוציאו את בניהם מן החדרים, בקחתם להם ע“פ עצתו מורים מינים וכופרים ללמדם לשונות הגוים. והכל בעטיו של זה ⁶⁶– כי כבהמה בבקעה ילכו אחריו בדרך אשר כל באיה לא ישובון, זו מינות, רחמנא ליצלן! הן חכז”ל לא התירו לכתוב התורה אלא בלשון יונית ⁶⁷, וגם ע"ז יסֻפר מעשה שהיה בהזקנים שהעתיקו לתלמי המלך את התורה ללשון יונית, ובא חשך לעולם ג' ימים וגזרו על זה תענית בח' בטבת ⁶⁸, כי היה היום קשה כיום שנעשה בו העגל ⁶⁹– ועתה הנה נמצאו אנשים רעים וחטאים אשר זדון לבם השיאם להעתיק את התורה ללשון אשכנז! אוי לאותו עון! אוי לאותו קטרוג שגרמו לנו ברשעתם!

– ר' משה דעסוי נותן טעם פשוט להתענית שנגזרה ולהחשך שהיה – השיבותי אני אמרי לו – “מפני שהיו שבעים מעתיקים, והיו חכמי ישראל יראים פן ימָצאו בהעתקתם דברים שסותרים אלה את אלה” ⁷⁰.

– הטעם הזה הוא תפל בלי מלח – ענה הקטיגור– ואפילו אם יבוא לטהר את השרץ בק“ן טעמים, הנה האיסור שגזרו חז”ל על ההעתקה בלשון אחרת ישאר כעצם בגרונו. אכן יפה דרש הרב ר' אליעזר פֿלעקלש מפראג על החברה הארורה הזאת, בהמליצו את הכתוב: " ימָחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכָתבו" – כי “צדיקים נכתבים ונחתמים ככתבם וכלשונם, בלשון הקודש ובכתב אשורי, ולא כן הרשעים החושקים כתב ולשון העמים” ⁷¹. גם אמר בתוכחת מוסרו: “אם אנו מבטלין התורה אפילו ללמוד כל החכמות שבעולם, גלות באה לנו ולבנינו וגורמים כִּבוי הנשמה, נר ה' נשמת אדם. כי השוכחים את התורה בעבור שעוסקין בספרי עכו”ם, ספורי חשקיות ודברי תפלוּת, מעשי נערים ובתולות, שיחות שדים ושיחות תקלות, אלה חרובי קרתא וחרובין חייבים בשכחה" ⁷².

– וגאוננו ר' יחזקאל לאנדא שיחיה צוח ככרוכיא לא על למודי לשונות הגויים בלבד, כי גם על למוד המקרא בשביל הלשון – ענה איש אחר אשר ממראהו ומדברו נִכַּר כי מלמד פולני הוא – כי כן אמר על הכתוב בדברי חז“ל ⁷³”ומנעו בניכם מן ההגיון“, ופירש”י: “לא תרגילום במקרא יותר מדי, משום דמשכא”, ואמר הגאון על זה: “אם לא תשגיח על בנך בילדותו רק על למוד המקרא, יכול להיות שתקח לו מלמד אחד משלהם, ומתוך כך בנך נמשך אחריהם גם בדעות נפסדים, ובפרט בזמננו שנתפשט התרגום האשכנזי, וזה מושך לקרות בספרי הגוים כדי להיות בקי בלשונם. והרבה יש להוכיח על זה בדורנו שפשתה המספחת מאד ומן השמים ירחמו” ⁷⁴.

– הטיב אשר עשה החכם המדקדק ר' שלמה רובנא! – קרא עוד אחד מעדת הקנאים – כי המאור שבתורה החזירו למוטב, ועזב את העבודה הזרה אצל הדעסוי, בשמעו מוסר רבו הגאון ר' הירש חריף, שאמר לו: “בהתחברך עם אחזיה פרץ ה' את מעשיך” – כי התחבר לאנשים שעליהם כתבו לו הרבנים הגאונים דק"ק פראג והאמבורג, כי חפצם לעקור תורתנו הקדושה משרשיה, ועליהם ראוי לאמר: “סורו נא מעל האנשים הרשעים האלה” וכו' ⁷⁵.

– תמיהני על רבנו האב“ד כי לא מנע עצמו ובית דינו מתת הסכמתם על חבור העצבים הזה, ועוד כתבו עליו: “כל מן דין סמוכו לנו בסמיכות חכמים” ⁷⁶– והנה יצא העגל הזה! ולמה לא עשה רבנו כהגאון ר' יחזקאל לאנדוי אשר התחבר אל הגאונים ר' הירש חריף האב”ד בפיורדא ור' רפאל כהן האב“ד דקהלות אה”ו, ור' פנחס לוי הורווויץ מקראקוי, אשר הטילו חרם על כל ההוגים בו ⁷⁷?

– אם כה תדבר – נשמע קול נפתלי בחשא אשר קרב לאטו אל עדת הנרגנים וישמע רעם קולם בקנאתם ואש עברתם – אם כה תדבר, אזי לא תדע את הדברים אשר השמיע ר' משה דעסוי בלשון אשכנז בהקדמתו לס' תשועת ישראל. שם הוכיח לדעת, כי אין כל משפט וצדקה לכל בעלי דת ואמונה שהיא, לרדוף באף את מתנגדיהם, והוא מוכיח את רבנינו בלשון רכה כדרכו, כי הסבלנות ההיא שאנו מבקשים מאת ממשלות הגויים, אותה הסבלנות מוטלת גם עליהם, ביחוסם לאחיהם אשר לא יתאימו עמם בדעותיהם ⁷⁸.

– הלא זו הנותנת – קרא המקטרג בנצחון – כי בלבו כבר פרש עצמו מן הצבור והודאת פיהו כמאה עדים דמיא. ואיך נועז הרשע הזה לבטלו בהבל פיהו את העונשים שקבעו רז"ל על עוברי עבירה, כנדוי וחרם ושמתא ומלקות וירידה עד לחיים, שכל אלה נתונים ומסורים מאז ומקדם בידי הרבנים מורי ההוראה בישראל, ויפתח בדורו כשמואל בדורו!

– במה דברים אמורים – ענה בחשא – כשאדם עובר עבירה בפועל ובמעשה, אבל לא במחשבה, כי על הדברים המסורים אל הלב רק לאלהים המשפט ולא לבני האדם. ומה חפצך אתה? החפץ אתה באינקויזיציה יהודית, כמעשה הגוים שהיו סביבותינו? הלא אלה דברי ר' משה בהקדמתו שם: “הוי אחי – יקרא – הן רבות נשאתם וסבלתם מקנאת הדת השלטת אשר אכלתכם, והנה אתם מדמים בנפשכם למצוא ספקכם בהתנהגכם ככה גם אתם עם אחיכם בני בריתכם, בהיות לאל ידכם. אל נא תעשו כמקֻלקלים שבהם! אם רוצים אתם שיסבלוכם אחרים, סבלו איש את רעהו; התנהגו במדת החמלה ויחמלו גם עליכם, אהבו אחרים ותאֵהבו גם אתם” ⁷⁹. אך מה אדבר ללא חכמה? הן כלכם קודחי אש הקנאה, מאזרי זקות השנאה ומשלחי מדנים בין אחים. צדיקים אתם בעיניכם מרבנו הראב“ד ומר' הירש ליבשיץ, החזן והסופר הנאמן בעדתנו פה, ששניהם אוהבי רמ”ד ומכבדיו בכל לבם ונפשם ⁸⁰. צדיקים אתם בעיניכם מארבעה הרבנים הגדולים בליטא ופולין שנתנו הסכמתם לרמ“ד על העתקתו את התורה ⁸¹. אולם קנאת המלמדים האלה לא קנאת ה' היא, כי אם קנאת לחם, כי צרה עינם במורים המשכילים המקפחים את פרנסתם – כי אמנם מלמדים הפולנים כלם המה במורדי אור ויפה אמר עליהם חכם אחד: אין פולין לאור הנר. ואתה חלל רשע! – פנה אל ראש המדברים – הנך שולח לשון אפעה באיש יקר הצדיק ממך וכל הפוסל במומו פוסל. הלא מלוה ברבית אתה, ואנשים כמוך נמשלו בפי חכמינו למגדלי חזירים ⁸². הן לחמך עשוק בדם נפשות ושקויך מהול בדמעות עשוקים, ועודך מדמה בנפשך לגנוב דעת המקום ודעת הבריות, בעשותך לו חנף, בהרימך קולך במלת “אחד” שבקריאת שמע, בהדגישך את הזיי”ן שבמלת “תזכרו”, בהאריכך לעמוד בשמו“ע ובריבך ריב ה' בקנאתך לדתו – והאלהים דַיָן אמת אשר לפניו חנף לא יבוא. קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים! עליך ועל אנשים שכמותך יש למצוא רמז בדברי חז”ל, "עומדים – צפופים – ומשתחוים – ואף על פי כן: רוחים! " לו הואלתי לגלות הדברים למקום הראוי, אזי נגרשתם כלכם מן העיר כאנשים נפסדים שסורם רע, אך “שבקיה לרויא דממילא נפיל!”.

                                                                                          _______

כל השומעים חרפתם רגזו תחתיהם מקצף, וכמעט נכונו להתנפל עליו ולהכותו בעברת חמה – לולא נפלה עליהם אימת הלהקה האחרת שעמדה לא רחוק מהם, במבוא החצר. שם נדברו יחד אנשים עשירים, פני העיר, יקירי קרת. כלם לבושים מחלצות, רֻבם בריאים ושמנים אשר כרסיהם בין שִניהם, כובעיהם בעלי שלשת הקצוות נסוגים מהפאה הנכרית לאחורי הראש ועד הקווצה הנכרית היורדת ממול ערפם, על קמיזותיהם מתנוצצות שרשרות זהב עם חותמות וצעצֻעים ועגילי זהב מעשי חרשים כלם, והם מסיחים בהרחבת הדעת בלשון יהודית השגורה בפיהם. הן בבתיהם מעבידים הם את נפשם בפרך, לדבר אשכנזית בלשון נקיה, כי מתבישים הם מפני בנותיהם המשכילות, אשר דברים להן עם האצילים ופקידי הצבא הצעירים, השוקדים על דלתותיהן יום יום… ופה אשריהם, מה טוב חלקם! פה הם חפשים לנפשם לדבר בלשון הורתם. והנה הם עוסקים בדברי לצנות: אלה משוחחים בחק הקבוע מטעם המלך החכם, על דבר כלי הפרצילון הגרוע, הנעשים בבית החרשת שיסדה הממשלה בברלין ברח' לייפציג ⁸³, החק המטיל על היהודים לקנות את הכלים בסכומים גדולים ולמכרם בארצות האחרות – והנם מלעיגים בחק הזה – כי על ידו הממשלה מפסידה לעצמה, בהיות עניי היהודים אנוסים להוריד המחיר למען השיב להם את כספם שירד לטמיון בענין הרע הזה, ובזה ישפל ערך הסחורה עד פחות משויה – וסוף סוף תוכרח הממשלה לבטל את החק הרע, ששכרו יוצא בהפסדו. ואלה משוחחים בעניני המדינות: הקול יצא כי המלך פֿריעדריך אמר ליסד אגֻדת מושלי המדינות הקטנות שבאשכנז הדרומית ולקרוא מלחמה על קיסר אוסטריה, המתנשא בנפשו לקרוע מממשלתו את חבל אחֻזתו ברוזנות מאנספֿעלד, אשר נפלה לפרוסיה לנחלה, אחרי מות עליה יוסף ווענצעל המושל האחרון של המדינה הזאת ⁸⁴, והנה הם חשים עתידות להם, מי מהם יהיו הקבלנים להספקת החיל בסוסים, בבקר, במספוא, בתלבשת הצבא ומאכלו ומזונו וכל צרכי המחנה? כמה מהם יתעשרו בצדק או שלא בצדק, ממחיר הקבוע בשער או מפסלתן של ההספקות ההן?…

– אמנם אין רע מחלט בעולם שלא תצמח ממנו טובה לאחרים – השמיע אחד מהם את דעתו. ובחשא אשר הוליכני אל הלהקה ההיא לחש לי כי הוא הקצין ר' דניאל איטציג, ראש הקהלה וראש המדברים בכל מקום – הן המלחמה היא רעה גדולה לעולם; בה בני אדם נהרגים ונטבחים כצאן טבחה, ויושבי הארצות יִדַּלו ויתרוֹשָשו, ימעטו ויֹשֹחו מעצר רעה ויגון – ולרבים מאחינו בני ישראל תהיה הרוחה, כי ימצאו שכר הגון בעסקים טובים, אף שצרה עין הממשלה בהצלחת היהודים – כי רק הם יצלחו לענינים כאלה הדורשים תבונה נכונה ושקידה רבה וחריצות יתרה להמציא יש מאין ולכלכל דבר על אָפניו.

– בחשא קרב נא הלום! – קרא איש צעיר לימים, הדור במראהו, בפנותו אל חברי המקשיב לשיחת הבריות האלו. ואנכי הכרתי את האיש הזה כי הוא דוד פֿריעדלאֶנדער, חתן הפרנס ר' דניאל, אשר ראיתיו אצל רמ"ד ביום אתמול כי יעבר.

– הלא רגיל אתה – הוסיף לאמר– למצוא על כל דבר ודבר ראיה מן הכתוב, הראוי לאותו ענין, באמרך תמיד: “ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא”. לכן פסוק לנו פסוקך ונראה במה כחך גדול.

– כן דברת, אדוני! – ענה בחשא בהצהילו פניו – להנחיל אוהבי יש אתי פסוק המסייע לדברי ר' דניאל. הוא הואיל להגיד כי כשהגויים מתקוטטים ומתגוששים יחדו ימצאו אחינו בני ישראל שכר טוב לפעולתם, וזה נמצא מפֹרש בפסוק שבתהלים ⁸⁵: מלכי – צבאות– ידודון – ידודון! ונות בית (זו כנסת ישראל) תחלק שלל!

הדבר יצא מפיהו ושחוק אדיר פרץ מפי כל השומעים, כל גבר ידיו על חלציו ועל בטנו אשר התנועעו בחזקה מרעם קול שחקו.

ובחשא משכני אחריו ויטני הצדה ויאמר לי: הפרנס ר' דניאל איטציג הוא נזר תפארה לקהלתנו, כי נדיב הוא ונדיבות ייעץ, לו עשר וכבוד, הון עתק וצדקה. כן ידוע מעשה צדקתו לאיש עני ואביון שהיה חברו מילדותו. בנערותו היה גם דניאל עני כמותו, ושניהם יחדו השתתפו במשלח ידם הדל. ויהי היום וישאר להם בשכרם שוט לסוס, ואותו לא יכלו לחלק ביניהם. ויפצר דניאל בחברו למחול לו חלקו בשוט הזה, ויבטיחהו להשיב לו כגמולו בשכר אשר ימצאו לעתיד, בהוסיפם לסחור יחדו. אחרי ימים רבים כאשר פרץ כבר מסחרו בארץ והעשיר עֹשר רב, בא אליו איש עני לבקש נדבה. ויכירנו ר' דניאל כי הוא זה שהיה שֻתפו מלפנים, ויאספהו אל ביתו ויתן לו מעון ואֹכל על שלחנו, ואחר הלך עמו אל הרב. ויספר להרב את הבטחתו מנעוריו – ועל פי פּסק דינו נתן ר' דניאל להעני סך עשרת אלפים ר“ט, חלקו בעֹשר אשר עשה ⁸⁶, וה' ברך את ר' דניאל תשע פעמים “בכל”, כי יש לו תשע בנות יפות ועדינות, משכילות וחכמות מחֻכּמות, ועתידות הן להאיר פני תבל ככוכבים. הבכירה בהן היא בלימכֿען, אשת המשכיל דוד פֿריעלאֶנדער, אשר מאז בא לשבת בברלין הנהו הולך אחרי החכם ר' משה דעסוי כצל, וידו לא תזוז מתוך ידו. השנית היא פֿאֶגעלע מֻסבת שם פֿאַנני, אשת השולחני נתן אדם אהרנשטיין מווינה, והיא מהֻללה בחִנהּ ויפיה, נכבדה בהליכותיה הנעימות, נלהבה במדברה הנאוה, חריפה בשכלה הדק ונודעת בלמודיה וידיעתה לשונות הרבה, והיא מכהנת פאר בהיכלה הבנוי כמו רמיס בעיר ממלכת אוסטריה. אליה שרים יבואו, ורוזנים משחרי פניה, להקשיב לקול דבריה ולהתענג על נֹעם שיחותיה. השלישית היא רבקה מסֻבת השם רעבעקא, כלת הקצין והפרנס ר' פֿייטל אפרים, וגם היא מהֻללה בבנות. הרביעית היא צפורה, מסֻבת שם צאֶציליה – עלמה יפה ועדינה ונחמדה כפֿאַנני אחותה, ונכבדות מדֻבר בה עם עלם נחמד, משכיל ובן טובים, הוא הבחור בערנהארד לבית עשקעלש, בן בנו של הרב הקצין הנודע למשגב ר' גבריאל עשקעלש, שהיה אב”ד בק“ק ניקלשבורג, מחותנו של הקצין הגדול ר' שמעון ווערטהיימער, אשר בתתו את בתו חנה רבקה לאשה לבנו ר' בערוש עשקעלש, והכלה סמויה באחת מעיניה, השכיל לכפר את פני החתן במתן שבעים אלף שקל, לקים מה שכתוב: ע' תחת עין ⁸⁷. והרב הגביר ר' בערוש עשקעלש נתמנה לאב”ד בווינה ויעש לו שם עולם במעשי צדקותיו ונדיבותיו לעמו, אך לא זכה לראות בן יוצא חלציו אשר יירש שמו וכבודו אחריו, כי חלה ומת כשהיתה אשתו הרה, והבן אשר ילדה נקרא בערוש או בערנהארד, על שם אביו המת. הבן גדל ויהי לעלם בן תורה ומשכיל בכל דרכיו, והשדכן לאֶבעל פֿרישוויילער משתדל למצוא לו בת זוגו בבית הגביר ר' דניאל איטציג או בבית החכם ר' משה דעסוי, בבחרו לו את צפורה היא צאֶציליה או את רחל היא רעקא. ושני השדוכים עולים בבד, – כי כגדול שם האחד באוצרות כספו, כן גדל שם השני בפרסום חכמתו ועוד נוסף על זה יחוסו הרם, כי הוא ענף עץ אבות, נצר משרש צדיקים, מגזע הרמ“א ז”ל ⁸⁸. וחוששני מאד פן תעבור רוח קנאה ויפרוץ ריב בין שני הבתים האלה, הנאחדים באהבה ואחוה, כי אשת ר' דניאל היא קרובה לרמ“ד ובת עירו ומולדתו ⁸⁹, ופֿריעדלאֶנדער, חתן ר' דניאל, תלמיד רמ”ד, הוא הבריח התיכון המבריח את שני הבתים להיות כאחד.

עודו מדבר ושער החצר נפתח לפני הרב האב"ד, ר' הירשל לעווין, אשר כונן צעדיו אל בית הכנסת, והאנשים חדלו ממצוא חפץ ודבר דבר, וילכו אחרי הרב לבוא אל מקום הקדש.

                                                                                        _________

ליום השבת ההוא נקראתי מאת רמ“ד לסעוד אל שלחנו, ורמ”ד לא בא בערב ההוא אל בית הכנסת, כי נעצר בביתו בגלל אֹרחים נוצרים שבאו לבקרו, וכבואי שמה אחר התפלה מצאתים יושבים ומדברים עם בני הבית, כי נפטר רמ"ד מהם לזמן מה, בסורו אל חדרו להתפלל ⁹⁰, ככלותו תפלתו קמו עמדו צאצאיו לפניו על יד הפתח, לקבל ממנו ברכתו, והוא שם ידיו על ראש כל אחד ואחת, כמנהג העתיק הנהוג בעמנו מקדם קדמתה, ואחר שב למקומו וישיח עם האֹרחים כחצי שעה, אז נפרדו ממנו באהבה רבה וכלנו באנו אחריו אל חדר האֹכל.

אנחנו טרם נכלה סעודתנו וקול הפעמון נשמע והדלת סבבה על צירה פעמים אחדות – כי החלו משכילי אחינו להקבץ ולבוא אל האדון אשר הם מבקשים, לשיח בדברי חכמה ולשמוע אמריו כי נעמו. שם בחדר מצאנו את המליץ ר' משה ויזל, אחי המשורר ר' נפתלי ויזל, ובנו הבחור בעער, התלמיד השוקד על דלתותיו יום יום, לשמוע לקחו במועדי שחר; את אברהם רעכענמייסטער, זה העני המסתפק במועט, המכֻנה דיוגינוס העברי, והוא נודע לשם בחכמת החשבון והמדידה; את המשורר העברי ישכר פאַלקענזאָהן בעהר; את שלמה מיימון ואת אבא גלוסק. האחרון הוא כבן ששים שנה ⁹¹, אך עוד כחו עמו כאיש צעיר וחשקו בלמודים נשאהו הֵנה מארץ פולין לשמוע חכמת רמ“ד. ובעל הבית הציג לפני את כל אחד ואחד, ובדברו באיש הזקן לא יכל להתאפק משחוק, בספרו לי את התשובה החרוצה אשר השיב למשרת הקהל, בבואו לתבוע ממנו הכסף אשר הפרנסים נושים בו. וזה הדבר: העני הזקן התגנב דרך שער העיר ויבוא אל רמ”ד לשחר פניו וימצאהו. והנה נגלה סודו לראשי הקהל וישלחו אליו את משרתם עם אחד השוטרים ועגלה וסוס לשלחהו חוצה לעיר כמשפט. ויחש רמ"ד לעזרתו וימציא לו תעודה מאת הגבירה שֻתפתו, כי לקחהו להיות מורה לבניה. וכך נסכלה עצת הפרנסים והזקן נשאר על מקומו. ויהי ממחרת ויבואו שליחי הקהל לגבות ממנו סך שלשה שקלים שהוציאו אתמול על השוטר והעגלה שלשלחו מן העיר. וישחק עליהם הזקן ויט למשל אזנם לאמר: “מנהג השקצים בלבוב, העיר אשר בפולין המדינה, בצאתם מבתי הספר, להתנפל ולהשליך אבנים על כל איש יהודי אשר יפגשו בדרכים. פעם אחת הואילו לעשות כן לאחד מאחינו בראותם אותו לנגד עיניהם, וידו אבן בו. והנה השח היהודי ראשו והאבן נפלה בזכוכית החלון בבית הקרוב ותנפצנה לרסיסים. ויַגש בעל הבית עליו משפטו לפני זקני העיר, ויחיבו שופטי הצדק את היהודי לשלם, מפני שהיה גרם לנזק, כי אלמלא השח היהודי את ראשו לא החטיאה האבן את המטרה, ובפגעה בו לא נפגעה זכוכית החלון. והלא כן הדבר הזה: ראשי הקהלה שמוני להם למטרה, אך אני נפטרתי מעמם – והנה הם דורשים ממני תשלומי כסף בעד הוצאתם חנם!”

אחרי כן בא פריעדלאֶנדער ובן-דוד, תלמיד הפילוסוף קאנט, והשיחה החלה.

תחלת דברם היתה דרישת תקונים במנהגי הדת – כי הנה היהודים האמללים רובצים תחת משא עבדות כפולה: עבדות מחוץ – הם חקי הממשלה השוללים מהם כל זכויות אדם, ועבדות מפנים – כי כבדה עליהם יד הרבנים האוסרים אותם בנפשם, בהעמיסם עליהם המון איסורים וחומרות והגבלות שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בהם. ופריעדלאֶנדער המתיק דבריו במשל אשר נשא עליהם מדברי ימי העמים מלפנים, לאמר:

– כאשר הֻכו הרומאים לפני הגַליים במלחמה, נסו שרידיהם אל הקפיטול מעֻזם וישגבו בו. וברענוס מלך גליה המנצח עלה על רומה לכבשה, ויבואו המון גבוריו העירה פתאם כמבוא עיר מבֻקעה, ויגיעו עד הפֿוֹרוֹם – זה השוק הגדול אשר בטבור העיר, והנה עדת הזקנים והכהנים מנהיגי העם הרומאי יושבים במנוחה איש על כסאו ושבט ממשלתו בידו, ומכלם אין נע וזע ממקומו מפני הבאים. כגולמים היו בעיני הגליים, כפסילים אשר אין רוח חיים באפם. אך בקרוב אחד הגבורים למשש את זקן הכהן הראש, לראות אם עוד בחיים חיתו, חרה אף הכהן ויכהו על ידו בשבט מושלים אשר בכפו. אז נפלו הגבורים על כלם וימיתום, לא השאירו מהם עד אחד. הנה כן עושים רבנינו מנהיגי עמנו. זה מאות בשנים קופאים הם של משמרות כהונתם כפגרים מתים ורוח לא יבוא ביניהם להחיותם. אך כמעט יגע איש אל שערה אחת מזקנם, וקם שאון בתוכם והניפו שבט ממשלתם והכו חרם את הנוגע בזקן קדשם, ולא ישיבו אל לבם להבין לאחריתם, פן יגיע להם כמעשה הגליים ונכחדו כלה מן הארץ.

אל נא בחפזכם ידידַי! – השיב החכם אמריו לו – לא ברעש ולא בסערת מלחמה תהרסום ממעמדם, כי אם בשובה ונחת, בהשכל ומדע עשו מעשיכם ⁹². הכּונו, השכילו, אהבו חכמה, אהבו דעת, ולמדו את הדור החדש דעה בינה והשכֵּל והזמן יעשה את שלו וסוף התקונים לבוא, זכרו נא כי אין בכח האדם להעמיד רגליו על כתפיו של עצמו למען עלות למעלה ⁹³, אך למוד החכמות והמדעים הוא הסֻלם המֻצב ארצה וראשו מגיע השמימה. על הסלם הזה עלו בכל אַות נפשכם ומשכו אחרים בכחכם! אז תגיעו להשלֵמוּת הנעלה על כל הזיה ומשפט קדומים שבעולמנו.

בדברו הסביר לנו את הסבה אשר תמריצהו לחבר ספרו “ירושלים”: כי בהקדמתו לספר “תשועת ישראל” שבר מלתעות עולה, הרס שני החיה הנוראה, זו קנאת הדת האוכלת את ישראל בכל פה, השליך את הנשק גם מידי הרבנים וכל המקנאים קנאת ה' בישראל. ובדבר הזה מצאו להם איזה מסופרי אשכנז פתחון פה ל“דרישת האור והמשפט” ⁹⁴, ולחזור ולהגיד בשערים השערתם, כי התרחק מעל תורת משה, המצַוָה לענוש את כל החטאים בנפשותם, והוא קרוב בלבבו להדת הנוצרית, שכֻלה תורת חסד ואהבת עולם. ועל זה הוא נכון להשיב להם תשובה ברורה בבחינת עניני האמונות והדעות ⁹⁵. בספרו זה ירבה חקר לבוא עד תכלית הדת, ומה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה האל את בני האדם לעשות.

הרצאת הדברים ארכה עד חצות. כל השומעים הכינו לבם הקשיבו אמריו ואיש לא נועז להכנס לתום דבריו עד תֻמם. נפש החכם המדַבר עיפה עד מאד, ולתת לו מרגוע קמו כלם ממקומותם ויברכוהו לשלום וילכו איש לביתו בנפש מלאה ולב הוגה דעות נפלאות אשר שמעה אזנו ותבן להן.

                                                                                        _________

ביום השבת אחרי הצהרים סרתי אל בית הרופא הירץ ברחוב החדש הנקרא על שם פריעדריך ⁹⁶, לדעת את שלום צביה, הנערה היתומה ומה יֵעשה בה, ואשמח לראות כי מצאה מנוחה שלמה בבית הזה. הענריטה הנדיבה לבשַתָּה כמַדהּ, בהשיגה לה שמלה ישָנה מבגדי אחותה הצעירה, ומראה הנערה השתנה כליל לטובה. התוגה השוכנת על פניה היפים בהתאבלה על אביה שפכה עליה רוח חן ותחנונים אשר לקחה לבבי, ונפשי כלתה לנחמה ולשמחה מיגונה. ואחל את פני הגבירה הצעירה לתת לי הרשיון להעניק לה מכספי ולנהלה בתלבֹשת הגונה כראוי לנערה המתחנכת בבית נדיבים נכבדי קרת. והיא נאותה לי בטוּבה – כי אמנם רבו הוצאות ביתה כרבות האֹרחים הנכבדים, האצילים והשועים, ובתוכם גם מבני משפחת המלוכה, הבאים להקשיב לחכמה ומדעים אשר יורה להם בעלה החכם הנעלה ואשר לפעמים ככלותו להשמיע להם לקחו יקראם לאכול עמו ארוחת הערב ⁹⁷. כהיות השמש לבוא שב גם בעלה הביתה, אחרי כלותו בקוריו אצל החולים ממרומי העם המיחלים לעזרתו ⁹⁸, ויחדו יצאנו לשוח ברחות “תחת האלונים”, אחרי עברנו את המעברה הנטויה על נהר השפרעע העובר על פני העיר. הרחוב “תחת האלונים” חדש הוא, הבנוי על ככר שמם, במקום מדבר וחול. ומרקוס הירץ ספר לי כי האלונים האלה נִטעו לפני שבעים שנה בפקודת המלך פריעדריך הראשון, לסוכך על הדרך העולה לארמון רעיתו המלכה בשארלאָטענבורג, בפַרור העיר מערבה. ומאז ועד עתה הנה זה שלשה מלכים זה אחר זה מתאמצים לפאר את הרחוב בבנינים נאים – כי חוץ מבניני הממשלה וארמנות שרי המלוכה עוד רבה העזובה בקרבו; רֻבו עודנו מלא אהלי דלים, מעונות עניי העם ⁹⁹, אך האלונים העבֻתים הם חמדת המקום הזה, כי ענפיהם מרֻבים וצלם נאה ופרחיהם נותנים ריח טוב המחיה נפשות; ועל כן יבחרו בהם רבים לשוח תחתיהם לרוח היום. בלכתנו ספר לי מעט מדברי ימיו, כי בעלותו מקאֶניגסבערג לברלין היה בראשונה לבו נוקפו מפני העם היושב בעיר הבירה, שכֻלם חכמים ונבונים, חוקרים והוגי דעות, ומקרהו בראשית בואו הנה שת על פחדו ודאגות נוספות – כי בהיותו בדרך אבד לו אחד מסנדליו, ויתן לאמן לעשות לו סנדל חדש כמדת האחד אשר נשאר לו וכמראהו לכל תכונתו. ויהי ככלות הסנדלר לעשות את בן זוגו, וירא הירץ כי אין כל דמיון בינו להראשון ויקצוף עליו ויחל לדבר עמו קשות. אבל הסנדלר לא הוטל מפניו, ועוד עדה גאון וגֹבה בהשיבו דבריו לאמר: “הטרם תדע, אדני הקטן כי אין בעולם שני דברים שיהיו דומים זה לזה בשלי שנוי כלל?” “ובכן גם הסנדלרים בברלין יודעי דעת לחשוב מחשבות ולחקור אל כל תכלית! – ומה איפא אנכי?” – כן חשב הירץ בלבו בבטלו את עצמו כאדם אין חפץ בו.

גם בזוג הזה אשר לפני לא מצאתי כל דמיון – כי היה האדון הירץ קטן קומה ומראהו משחת מאיש, לא תֹאר לו ולא הדר, והגבירה הענריטה גבות קומה, פורחת כתמר ונחמדה ונהדרה ביפיה ומראֶהָ להפליא. גם היה זקן ממנה פי שנים, כי היא היתה בת תשע עשרה שנה והוא בן שלשים וחמש. ובכן לא עלה הזוג יפה, וכמקרה דורותיאה ושמעון פֿייט היה גם מקרה הבעל והאשה אשר לנגד עיני – כחנות הרוכל העני העומדת בשפל ליד תיאטרון המלוכה הבנוי לתלפיות; אך רוח אבותם היא קבצתם, הם אמרו לדבק טוב ומי יעז לשנות אחרי דברם! כי מלבד המנהג הקדמון השמור אצלנו מאז ומעולם, כי האבות בוחרים לבנותיהן את בני זוגן, מבלי שאול את פיהן ומבלי חקור לבבן, הנה גם חקי הארץ שמו רסן על לחיי הבנות, לבלתי המרות את פי האבות ליום שידֻבר בהן; כי הגבל הגבילו החקים את מספר משפחות היהודים, לבל יקח איש אשה עד מות אביו – ומפני זה נחשבו הבחורים לסחורה שאינה מצויה, ורבות בנות ישבו בבתוליהן עד שהלבינו ראשיהן מבלי מצוא להן את האדון אשר הן מבקשות, ועל כן לא מצאו הבתולות עז בנפשן לדרוש להן משפט הבחירה.

                                                                                     __________

היום רפה לערוב, השמש החלה להשקע ככדור אש, והעננים העולים מפאתי ים האדימו כתולע מנגה נגדם, והנה הם משתנים לרגעים בחליפות מראיהם לכל צבעיהם, ובקסם נפלא הטבוע בחקי הראיה הנה עיני האדם המביטות לשמש השוקעת תחזינה דמות פניה מרחפת לפניהם על פני הארץ לכל אשר תשעינה. נשאתי עיני לתֻמי אל צביה ההולכת אצלי, והנה גם היא מופיעה באור פני השמש, וככלות הקסם הזה נראתה הילדה לעיני בעצם תֻּמה, וארא והנה חורו פניה מאד ועיניה רטובות!

מה לך צביה, כי תבכי? – שאלתי בעצרי הליכתי למען אשאר עמה לבדה.

– הוי אבי, אבי! – התיפחה הנערה – הנה זה עתה נשמתו לוקה שם ונענשה בשבטי ברזל המלֻבנים בלהבות האש!

– הלא תדעי אחותי כי ביום השבת תמצאנה גם הנפשות החוטאות מנוחה להן בשאול תחתית – אצתי לנחמה.

– הנה השבת עוברת – ענתה בנפש נכאה, באמצה כחה לעצור קולה מבכי – ובת קול יוצאת ומכרזת “ישובו רשעים לשאולה!”

– ומנין ידעת זאת?

– הלא כן כתוב בספרי קדשנו – ענתה במרירות – גם זאת אדע, כי שנים עשר חדשים תעֻנה נפש כל אדם בגהינם, ועל כן חק הוא בישראל כי היתומים יאמרו “קדיש” כל הזמן הזה, כי בזה יפדו נפש האב מידי מלאכי החבלה – ומה אמֻלה לבתי כי לא נשאר לאבי בן אחריו אשר יצילהו מענוייו הקשים!

– אביך היה איש ישר, שומא אמונים, ולא למענו נבראו מלאכי החבלה לענות נפשו הזכה!

– לא אדני! – קראה הנערה בתֻמתה – גם הצדיק שבצדיקים לא ימלט נפשו מיד להבה, ואפילו תינוק בן יומו שמת יורד לגהינם, כי ברגע הולדו נולד היצר הרע עמו, וכיון שנולד הרי הוא בעל תאוה ועובר על “לא תחמוד”, וילד כזה כשנקבר מכסים גם את עיניו בחרשי אדמה – ועל כן צר לי מאד על אבי, אף שבאמת היה צדיק תמים, וכדאי הוא להחשב לקדוש כי מסר נפשו למות על קדושת ה'.

– ואיך היה הדבר?

– מקום מגורי אבי היתה העיר עהנהיים, ששם היה רב ומורה צדק לעדתו הקטנה. מהכנסתו המצערה התפרנס בדוחק, גם כלכל נפשי בהשארי יתומה מאמי אשר נהרגה בידי רֶשע בטרם ימלאו לי חמש שנים, ויהי לי לאב וגם למורה, כי למדני תורה ומצוות וידריכני בדרך אמונה. ובעירנו ישב איש צר ואויב ושמו מרטין העלל, החורש רעה על עמנו כהמן בשעתו. בשנה העברה למועד חג פסחם, העיר חמת ההמון על היהודים יושבי העיר הקטנה הזאת, ויעוררם לנפול עליהם להכותם ולבז שללם. ויהי המעט לו הכות ושדוד את כלנו, כי עוד שסה אותם במקדשנו המעט, וישלח אש בבית תפלתנו. ויהי כאכל האש את הבית מסביב, ולא יכל אבי עוד להתאפק וירץ ממחבואו להציל את ספרי התורה מפני הדליקה, וישם נפשו בכפו ויקפוץ אל תוך הבית הבוער ויצא משם בשלום ושני ספרי תורה על זרועותיו. זאת ראה הצר הצורר ויקרא עליו מלא ויצו לסקלו באבנים, וההמון מלא אחריו ואבן אחת גדולה נפלה על לב אבי ותפיל את ספרי הקדש מזרועותיו ותכריעהו ארצה. והאויבים חטפו את הספרים ויקרעום וירמסום ברגליהם ויתעללו בם לעיני השמש. ואבי שכב על הארץ כמת, בלי כל נשמת חיים. ויהי כעבור המהומה ואחינו השדודים יצאו מן החורים אשר התחבאו שם, וימצאו את רַבם האמלל שוכב ארצה, ויקחוהו וישאוהו ויביאוהו אל ביתו ויתאמצו להשיב אליו רוחו ולא יכלו. לאחרונה התעורר מקול שאגותי ויבט אלי בחמלה רבה, ואנכי התנפלתי עליו ואשקהו ואבך בכי תמרורים, והוא נשא אלי כפיו לחבקני, אך מכאוביו התקיפוהו וישכב חולה כחדש ימים, וגם בקומו ממשכבו אחרי כן לא שב עוד לאיתנו, כי נשבר או נקרע דבר בחזהו, ויהי מאז והלאה גונח דם מלבו, והוא הולך ודל, הולך וכלה. וראשי הקהלה הקטנה והדלה, קראו עצרה ויקראו נדבות איש כמסת ידו, וישלחוני עמו עירה ברלין, לבקש לו ישע ומרפא מהרופאים העברים הגרים בה. אך תלאות הדרך חזקו ממנו, בלו שארית כחו, ובהגיעו אל ההקדש לא יכל עוד לעמוד על רגליו, וישכב שם יום אחד ואשמורה בלילה ויגוע וימת.

– כל זאת ספרה לי הילדה בנהמת לבבה וברב כח התאפקה מבכי. מעי המו לה מאד ובלבי נדרתי נדר למשכה חסד ולשלם נחומים לה בכל אשר תמצא ידי.

                                                                                        _________

עברו ירחים אחדים וחדשות בל נעשו, ספר “ירושלים” עשה רֹשם גדול בלבב כל קוראיו משרי הממשלה, ורוב אזרחי הארץ החלו לדרוש שלום עמנו. ההתקרבות בין חכמי אֻמות העולם ואציליהם ובין חכמי היהודים ועשיריהם הלכה וגדלה, רק המלך פֿריעדריך בלבד נשאר עומד על דעתו והחקים הרעים נשארו כשהיו. ואני ישבתי בעיר הבירה בתור מורה ותלמיד, משפיע ומקבל כאחד. נפשי דבקה בבית רמ“ד ונפשות צאצאיו נקשרו בי באהבתם אותי מאד. יוסף הבכור רחק כלה מהלמודים העברים ולא חפץ עוד לדעתם. לעמת זאת אהב את הפילוסופיה ואת המחקר וההגיון, וישקד על למודי הספר “מורה נבוכים” בהעתקתו הרומית על ידי החכם יואַן בוקשטורף ¹⁰⁰ועל למודי אביו בחקר אלוה ב”מועדי שחר". הלמודים האלה היו אבני פנה גם להשכלת בנותיו בשקדן עליהם בכל אַות נפשן ויותר שהיו עסוקות כל הימים בהכנסת אורחים משכילים ובשעשועיהן עם אצילי הנוצרים הצעירים כגילן ובקריאת חבורי עגבים וספרי הוללות ותפלוּת וכפירות המחברים הצרפתים, עוד למדו דעת והעמיקו חקר בדרך אביהן, החכם באדם, והשכימו קום בבקר בבקר לשמוע בלמודיו. וכמוהן כן היתה הענריטה הירץ מקשבת בכל חשק לבבה ללמודי אישה העמוקים בפילוסופיה ובחכמת הטבע. היא ידעה לשונות הרבה, חדשות ועתיקות, שפות חיות ומתות, ולא היתה חכמה אשר נשגבה ממנה, ומדע אשר לא השכילה לבוא עד תכונתו ¹⁰¹, גם בלשון העברית היתה ידה רב לה, בלמדה מנעוריה את ספרי הקדש עם פרושיהם וביאוריהם הנודעים לשם ¹⁰².

וצביה עשתה חיל בלמודיה אצל הענריטה גבירתה ואצלי, וביותר שקדה על למודי למען הפיק ממני רצון; ובהיות לה ראשית דעת בלשון עֵבר מאביה מלמדה להועיל, היה הנקל לי לעבור עמה במשך שלשה ירחים אחדים מספרי הקדש: ספר התורה ואיזה מנביאים ראשונים. בשלשת הירחים ההם נרפא מחץ מכתה על מות אביה, כי אני שלמתי נחומים לה, הלבשתיה רוח ששון תחת מעטה אבלה. נפשה נקשרה בי מאד, ותכל כל הימים לשעה הטובה, שבה הנני בא אל בית אדוניה לתת לה לקחי הטוב והיקר לה מאד.

עוד עתה זכר אזכרה בענג לבב את היום אשר בו נגלתה לי הגות לבבה בעצם תֻּמה – זה היה ביום הראשון לשבוע. יום השבת בליתי בבית רמ"ד בחברת משכילי אחינו אשר דברו נכבדות בעניני עמנו, ובקרבי ממחרת בשעה הראשונה אחרי הצהרים אל בית הירץ, ראיתי אותה מרחוק עומדת בפתח הבית ומחכה לי, כי זה זמן בואי. ביום ההוא לבשה שמלה חדשה אשר עשתה לה הגבירה בטוב טעמה מהכסף אשר נתתי על ידה למענה. השמלה היתה צמר צחר עם נקודות תכלת, והיא דבקה אל בשרה כמַדה, ומבעד לה נשקפו לי כשתי גבשושיות קטנות הבולטות מעל לוח לבבה, לאות כי בגרה הילדה וטבע האשה הנה החל להִגָלות. מרחוק התבוננתי אל אור פניה ואל ספיר גזרתה ואמצאנה כלולה בהדרה כפרח שושן אשר החל זה מעט להתפתח ולהפיץ ריחו הנעים. שערותיה וגבותיה ככנפי העורב, מצחה החלק צח מחלב, ועיניה לוהטות כזפת בוערה עלי שלג. על לבנת לחיה שושנה פורחת ושפתיה הקטנות אדֻמות כתולע, והן נפתחות לנגדי בשחוק חן ותם. בפעם הזאת הושטתי ידי לה בקרבי אליה, כדרך גבר בעלמה כבוּדה, והיא אחזה אותה בשתי ידיה ותניפנה למעלה ותשקנה לפיה הרך והחם, ולא הרפתה ממנה עד הביאה אותי אל חדרה. אז הושיבתני למולה ליד השלחן העגול והקטן, ותחזור לפנַי למודה מיום שלשום. את לקחה ידעה היטב, אך לרגעים נפסקה קריאתה בהביטה אלי בשחוק נעים.

– אני רֹאה כי שמֵחה את בשמלה החדשה אשר תלבשך ותתן לך לוית חן – אמרתי לה.

– זאת לא זאת! – ענתה ותתאדם – אך סבה אחרת תעוררני ובה תעלז נפשי.

– הגידי אותה לי ואדעה גם אני!

– חלום טוב חלמתי בלילה העבר, לעת האשמורה האחרונה, וזכרו ינעם לי מאד ויאזרני שמחה.

– ספרי נא לי!

– בחלומי – אמרה – והנה אני ילדה קטנה נשואה בידי אבי ואמי הנאהבים והנעימים. ופתאם התקדרו השמים עבים, והנה ברקים וחזיז קולות ורעמים ואש מתלקחת, ורוח סער וסופה העתיקתני מזרועות אבותי ותשאני מעלה מעלה, ותעבירנו מעל לענני החשך, ותגיעני עד הרקיע, ותניחני בקצה השמים לפתחי שערים. והנה ה' צבאות יושב על כסא רם ונשא, מעטהו ארגמן ונגה כאש לו מסביב ושוליו מלאים את הרקיע, ואני שוכבת להדום רגליו חורדה ורועדה, ורוח על פני יחלוף ותסמר שערת בשרי – והנה פשט ה' את ידו וירם כנף מעילו ויעטני עטֹה, וחם צח השתפך עלי וישביע בצחצחות נפשי, ולבי מלא ענג אין קץ, לא יתֹאר באֹמר ודברים. ואשא את עיני להביט לאלהי ישעי ולהודותו כרב חסדו – והנה נראתה לי תמונתך בפניו, ועיניך המאירות השביעוני רצון ויאזרוני שמחה, ומרוב חושי בי התעוררתי ואיקץ, והנה חלום! אך חלום נעים ויקר לי אשר עד עולם לא אשכחהו!

זאת ספרה לי לתֻמה, ומדברי חלומה הכרתי כי דבקה נפשה אחרי, והנה היא שלי וחלומותיה שלי, כי מרוב הגיגה בי הנני נראה לה במראות הלילה, בחזיונות עלי משכב. אך יקרה לי תֻּמתה מכל תענוגי חלד, ואמאן לחתות גחלים בחיק הנערה התמימה, על כן החרשתי התאפקתי ולא יספתי דַבר עמה בענין הזה ובלבי שמרתי את הדבר.

                                                                                             _______

עברו עוד ירחי מספר ובבית רמ“ד רבה התכונה – כי הנה בא חתן וווינה לארות את רחל בתו הבתולה, הוא הבחור בערנארד לבית עשקעלש, והשדכן לאֶבעל פֿרישוויילער הולך ועובר מבית רמ”ד לבית ר' דניאל איטציג, באחזו החבל בשני קצותיו – כי פה חכמה ויחוש וכבוד ושם טוב, ושם עֹשר וגדולה ותפארת ויקר, ואם לא יעלה בידו השדוך האחד והצליח בשני. היום השלישי לשבוע, יום שהָכפל בו “כי טוב” נועד להתראוּת הבחור עם רחל. בבית רמ"ד כלו לאכול את סעודת הצהרים והשדכן בא לבשר כי החתן הנה זה בא. ורחל התקינה עצמה לקראת האיש הצעיר אשר נכבדות מדֻבר בו, כי הללו לפניה את מראהו ואת גבה קומתו. ואביה גם הוא התעתד לקבלו בכבוד, כי ספרו לו נפלאות מתורתו שהיא חבל נחלתו מאבותיו הגאונים המפֻרסמים, גם כתב לו ידידו הנאמן, הירץ האָמבערג המתגורר בווינה, כי לבו לא רחק מהשכלת הזמן, ובהצָמדו לביתו יעשה חיל גם בחכמות ומדעים, כי כשרונותיו מרֻבים ולא חסר לו כי אם מורה נעלה כמוהו, אשר ישפיע עליו מחכמתו. עוד השדכן מדבר והחתן בא אל הבית.

הבטתי אל מראהו ואראה כי לא הֻגד לנו אף החצי, כי הוסיף חן ויפי אל כל אשר שמענו. מעודי לא ראיתי בעמנו איש חמֻדות כמוהו. זאת קומתו דמתה לארז וחסנו כאלון. הוא בן שלשים שנה, כֻּלו יפה אף נעים, כפות ידיו ורגליו קטנות וענוגות, עורו לבן כשלג ושער ראשו וזקנו צהוב כהה, קווצותיו סדורות לו תלתלים, מצחו גבוה וחלק, אפו ישר ודק, ועיניו תכלת רוחצות בחלב, ולהן קרנים כאור נגה, ובהישירו עפעפיו תרוממנה קשתות גבותיו הארוכות ולבב העומד לנגדו יֵחם מזיו כבודן, בהופיע עליו נהרה. ועל פניו חופפת האצילות המיֻחדה הנתונה להמיֻחסים הגדולים שבעמנו, אשר העֹשר והכבוד מלפניהם והם חלקם ונחלתם מדור דור.

ורמ“ד הושט יד לו בברכת השלום ויציגהו לפנינו ויושיבהו לימינו, ויחל לתהות על קנקנו בהשכל ודעת, והארח ענהו יהודית, אך ביֹשר לב ובמיטב הגיון, ויודה לו על העתקתו את התורה ללשון הארץ, כי בזה נפתחו אזני בני הנעורים לשמוע אשכנזית, אף נפקחו עיניהם לראות כי תורת ה' תמימה, אין בה כונות נפתלות ועקשות אשר שמו בה בעלי סודות השֹמים חשך סתרה. את יתר ספריו המהֻללים לא הספיק לקרוא, אך תקותו תאמצהו כי יוסיף קנות חכמה ואז ישכיל אף יצליח לבוא עד תכונתם. במרוצת דבריו ספר לרמ”ד דבר נפלא – כי זה לא כביר נראה לו אביו בחלום הלילה. הוא לא הכירהו, כי אביו מת ירחים אחדים לפני הוָלדו, ועל כן נקרא על שמו, אך בהֵראותו אליו הגיד לו כי אביו הוא ויצוהו להחיש פעמיו ברלינה ולסור אל בית האיש אשר תחלת שמו הוא אות ד– אין זה כי אם שם העיר דעסוי – שם ימצא את אשר יבקש לטוב לו כל הימים. אמנם החלומות שוא ידברו, אך לבבו נוטה להאמין כי באָשרו ימצא פה את החלום ואת שברו.

עד כה וכה ורחל הביאה כוסות קהוה שחור וממתקים ומגדנות ותשימם לפנינו על השלחן. התבוננתי אליה ואראה מבוכתה. פניה בערו כלפיד אש, וידיה רעדו כבצנת קרח, ואלי ספק יגֻנב, מי יודע אם תצלח במראֶהָ זה להפיק רצון מנהעלם הנחמד. ואחרי אכלנו ושתותנו סבב אביה פני הדבר כי אלך אחריו אל חדר משכיתו, והוא והיא ישארו לבדם בחדר האֹרחים להקל הכָּרתם וליחד לבותם בשיחת רֵעים כחק לבני הנעורים.

גם ברינדל – דורותיאה התלהבה ממראה העלם הנהדר. פניה להטו גחלים ועיניה רבו ברקים בדברה בו.

ישיבת הזוג לא ארכה, כי נדברו יחדו לצאת לשוח “תחת האלונים” ושם ידברו כאשר עם לבבם.

מקץ שעה אחת שבו מדרכם. ועשקעלש ישב עוד כחצי שעה במסבת כֻלנו, ואחר כך נפרד מאתנו ויברכנו וילך. אחרית דברו היתה, כי בשובו לביתו יודיע בכתובים סוף דעתו ואם מה' יצא הדבר ונגמר הכל ביניהם לטובה ולברכה.

ורחל שבה נבוכה ונדהמה מבראשונה, ותספר לאחותה הבכירה דבר שיחתה עמו – כי כבואם אל תחת האלונים הלל עשקעלש את בית התיאטרון הבנוי שם לתלפיות, אך הלעיב במקום ההוא, שבו רבה העזובה ועוד מאות בשנים תעבורנה עד אשר תבנה ותכונן עיר ורחוב במדבר השמם ההוא. ולעמת זה הלל מאד את רחוב פראַטער שבווינה, כי אף שמקומו בקרית יוסף ¹⁰³, הבנויה במושב היהודים, בכל זה הוא כליל תפארת העיר ויושביה. ובדברו עקש שפתיו בשחוק מכאיב לב ויאמר: אך זה דרך היהודים כסל למו, כי אוהבים הם מקומות מולדתם ובהם יתהללו ויתפארו סלה, בעוד אשר כזרים נחשבו בהם, וכמה פעמים יגרשו מקרבם כילדי פשע אשר סורם רע. דבריו היו בטוב טעם ודעת, אך השמיע אותם ברמה ובלשון יהודית הנלעגה, ועל כן לא היתה שיחתו לרצון לה, כי בושה מפני האצילים ופקידי החיל העוברים לרגעים על פניהם. להסב השיחה לעניני חכמה לא יכלה, כי נשגבו ממנו, ועל כן לא מצאה ענין אחר לֵענות בו כי אם בשאלה את פיהו איזה עסק יבחר לו לפרנסתו בהקימו לו בית בישראל. ועל זה ענה כי יש עם לבבו להיות שֻלחני, כי טוב סחר הכסף מכל העסקים שבעולם, וזה כשבע שנים יסד נתן אהרנשטיין, חתן איטציג, את בית אוצרו, וכבר עשה חיל, מצא הון לו, ושם גדול לו על פני חוץ. על זה עותה רחל פניה ותאמר: בבית חוקר ופילוסוף לא תוכל להסכים לחפצו זה, כי העסק בכסף נחשב ליהודים לראשית כל חטאת ולמקור כל רעה, ולדעתה טוב מזה כי יקדיש נפשו לחכמת הרפואה אשר בכל עת זמנה, וגם הרופא המהֻלל מרקוס הירץ כלה חק למודו בהיותו בן שלשים שנה. אך הוא החזיק בדעתו לאמר: ידיעת הרפואה איננה חכמה כי אם אומנות, והאומנות לא תעשיר את בעליה לעולם, בועד אשר ליהודי נחוץ העשר כאויר לנשמה, כי בלעדיהו במה נחשב הוא? ובדברים האלה שבו הביתה.

מדבריה הכרתי כי נקוטה בפניה על אשר הקשתה אליו בענין הזה, ובלבה דאגה פן לא היו אמריה לרצון לו, ועל כן חשֹך גמר דעתו לזמן שובו לביתו. גם בעיני רמ"ד לא ישרה תשובתו, בהאריכו נפשו לזמן ההוא.

מן היום ההוא והלאה היתה רחל כצל בנטותו, תמיד עמקו מחשבותיה, וכי נסה איש אליה דבר התעוררה פתאם כמחלום בהקיץ, ותעבר ידה על מצחה כמון הואילה לגרש רעיוני עצב אשר קננו במֹחה, והכרת פניה ענתה בה, כי זכרון עשקעלש התערה בלבבה כאזרח רענן ולא יעבר עוד ממנו עד אם יקָרע הלב עמו יחדו.

אחרי ימים אחדים נודע להם מפי דוד פֿריעדלאֶנדער, כי עוד בערב ההוא היה החתן בבית ר' דניאל איטציג, וירבה שיחה עם צפורה היא צאֶציליה בתו ויאחר שבת עד חצות הלילה, אף קשתה עליו פרידתו, ובברכו אותם לשלום הבטיח אותם על דברתו, כי עוד מעט וכלה דבריו עמם בכתובים.

מקץ שבועים יום הגיעה לרמ“ד אגרת מהאָמבערג ידידו, בה כתב אליו, כי מאד ערגה נפשו לו, ועיניו תכלינה לעת אשר יעלה בידו לשוב לברלין ולהקשיב לדברי חכמתו כבימים עברו. אך תקותו תעודדהו, כי בהועילו לשדוכו עם עקשעלש יתאמץ הקשר ומוסרות אהבתם תחזקנה ולא תרפינה עד עולם. ועל זה השיב רמ”ד אמריו לו, כי אמנם יחשב לו לכבוד אין חקר להתחתן עם איש כעשקעלש, אך לבו יסיתהו בספק אם יבוא חפצו, כי להרבות לו מהר ומתן אין לאל ידו, ואך סגלה אחת יכֹלה לקחת לבבו, היא האהבה לבתו, והאהבה לא תתעורר על ידי יחוס אבות ולא ע"י דברי הזיה וחלומות והבלים כי אם על ידי הרגשה העמוקה בקרב ולב. האהבה דמיונה כעלמה בעלת חן וחסרת טעם; היא תגלה במקום אשר לא פללו לראותה, ותתחמק מן המקום אשר אליה ישאו נפשם. על כן זרות תוצאותיה ברֹב תהפוכותיה. ועל כל פנים אין לקוות כי חכמת אדם תועיל לבתו וזכותו תעמד לה כי ישא האיש אליה נפשו ביום שידֻבר בה ¹⁰⁴.

                                                                                        ________

עברו שני ירחים ונבואת רמ“ד באה – כי בא עשקעלש בברית אהבה עם צאֶציליה איטציג, אשר הפריז לה אביה הקצין סך שלשים אלף שקל ומתנות ויקרות מעשרו הרב, ופֿאנני אחותה הבכירה פעלה על אהרנשטיין בעלה כי יספח את עשקעלש לשֻתף לו בבית אוצרו. ויהי הקשר אמיץ, וכמלאת שלשה ירחים הֻחג חג חתונתם בכבוד והדר, ותהום כל העיר ברלין למרבה השמחה והמשתה ומנות לתלמידי חכמים ומתנות לאביונים כמנהג הקצינים. אז נוכח רמ”ד לראות למפח נפשו כי לחנם התקלס ב“דברי הזיה וחלומות והבלים”, כי אמנם בא דבר החלום אשר ספר לו עשקעלש, ואות דאשר אמר לו אביו בחזון הלילה היא תחילת השם דניאל אבי צאֶציליה, אשר העשירהו עשר רב לטוב לו כל הימים.

ורחל שבעה נדודים ומרודים עד כי חלתה את עצביה ותפול למשכב. בחם הקדחת הבוערת בה כאש צרבת דברה זרות ותהפוכות, כל מעיניה סֻבכו רק בעשקעלש משא נפשה. פנם הללה את יפיו וחמדת מראהו ופעם דברה בו קשות ותחרפהו ותנאצהו בשם “יהודי נבזה אשר לבו הולך אחרי בצעו”; רגע התחננה אליו לרחם עליה ולכבות מוקדי לבבה, ומשנהו שפכה חמתה על צאֶציליה רעותה הבוגדה, אשר צדתהו ברוב קסמיה ובעצמת כשפיה. כירח ימים התהפכה בציריה על משכבה, והרופאים המומחים מרקוס הירץ ואליעזר בלאך, שמו לילות כימים לכלכל מחלתה וכל משכבה הפכו בחליה עד אשר עברה המחלה מעליה ומעט מעט החלה לשוב לאיתנה.

היא ירדה מעל המטה ואביה עלֹה עלה עליה, כי איש מכאֹבות וידוע חולי היה רמ"ד זה שלש עשרה שנה, מאז חלה מחלת העצבים בהיותו בן ארבעים ושתים שנה ומאז והלאה היה ראשו לחלי מדי הגותו בענין עמוק. ויהי חליו לפלא בעיני כל חכמי הרפואה – כי כבד עליו ההגיון בחקרי לב זולתו ולא בהעמיקו חקר ברעיוני לבבו, ונקל היה לו לחבר ספר שלם מקרוא גליון אחד בספר כתב איש אחר ¹⁰⁵. גם עיניו החלו כהות, ותכבד עליו הקריאה והכתיבה, ולא יכל עוד להעביד נפשו בלתי אם בהשכימו קום באשמרת הבקר, במועדי שחר.

עברה שנה אחת ולמ"ד נמצא חתן אחר אשר בו נחם אחרי עשקעלש, הוא בן ידיו ומכירו נתן מאיר, הסוכן העשיר אשר על בית אדאָלף פֿריעדריך דוכס מעקלענבורג-­שטרעליץ. וגם בשדוך הזה לא עלה על דעתו לחקור לבב רחל בתו אם חפצה היא בו, כאשר לא שאל את פי ברינדל אם נוטה לבבה אחרי שמעון פֿייט. ויהי לבו שמח על חתנו זה אשר הקרה ה' לפניו, בשומו עיניו אל עשרו וכבוד ביתו, ולא התבונן אל לב רחל ההרוס, אשר כאחותה הבכירה בחלה גם נפשה באיש אשר הרכיב אביה אלוף לראשה, ותבזה צלמו. רק מאהבתה את אביה היקר, ומיראתה פן תרגיז את לבבו החולה בהרחיקה את אשר קרב הוא, התגברה על רגשותיה ותהי לו לאשה למֹרת רוחה, ותשא בשרה בשניה עד עת קץ.

ואנכי הייתי יוצא ובא בית הענריטה הירץ, אשרגדל שמה לתהלה בארץ, וכל חכמי הנוצרים ושריהם ואלופיהם בקשו בריתה ויהיו מיוצאי ובאי ביתה. שם למדתי דעת את חברותיה ורעיותיה היפות בבנות עמנו, את אדעלה בת פֿייטעל אפרים, את מריאנה ושרה, האחיות לבית הקצין אהרן מאיר, את שרה בת הגביר דניאל איטציג, שהיתה לאשה להשלחני הקצין בעמנו שמואל לעווי, את פוילינה בת אחי המשורר הנודע ר' נפתלי הירץ ויזל ואת רחל בת הסוחר באבני יקרות ראבערט לעווין; היא היתה צעירה וקטנה מכלן, אך בכשרונה ומעלות רוחה עלתה עליהן להפליא ¹⁰⁶. כל בנות ישראל אלו הצטינו ביפיָן והשכלתן ושאר רוחן וחין ערכן, ויהי דמיונן כפרחי חמדה בגן עדנים, כי לא נמצאו נשים יפות ומשכילות בישראל כבדור ההוא, אך ידים הרבה, ידי זרים אשר לא מעמנו, פשוטות להן להעתיקן מערוגות צמחן ולשתלן על אדמת נכר! – כי רבו צעירי הנוכרים העומדים בהיכלי מלך מאסוּ בבנות אצילי הארץ, האווזות הפתיות אשר כל חכמתן היא שמירה חקי דרך ארץ ודיני הכריעות וההשתחויות לכבוד המין השני, והן קשות וכבדות וקרות ומוצקות כפסילים נטועים במסמרים בל ימוטו, – ויבחרו תחתיהן בבנות היהודים העשירים, ששם חן ויפי נפש נפגשו, עֹשר והשכלה נשקו; שיחותיהן ערבות וחרוצות ותנועותיהן מלאות רגש והתעוררות לחיים; שם הדם המזרחי רותח כסיר נפוח, העורקים יהלמו ברגש איתן, והשחוק והשעשועים והמהתלות והמצהלות לא יחדלו לעולם. ועיני האבות, היהודים האדוקים, רואות כל אלה ושמחת עולם על ראשם – הם שבעי רצון ומדֻשני ענג, כי ראו גוים אוהבים מעונֵי בתיהם ושרים ואלופים באים חדרי משכיתם, להתענג על השכלת בנותיהם ולחמוד יפיָן בלבבם. הנה הם מדברים אליהן צרפתית, בשפת לא ידעו אבותיהן מעולם, והבנות החכמות והחרוצות תענינה אותם דבר דבור על אפניו והשרים שמחים עליהם וצוהלים מטוב לב! – מהם תקוה נִשקפה לעסקים טובים ולענינים נאים ומועילים להרבות הונם ועשרם, כבודם ואָשרם.

                                                                                        ________

ימים אחדים אחרי בוא עשקעלש בברית עם ר' דניאל איטציג נפגשתי עם נפתלי בחשא ברחוב העיר, וילך האיש אחרי עד בואנו אל ביתי. ויברכני מקרב לבו על הטוב והחסד שאני עושה להיתומה, וירב להללה בפני, אך לא יכל להבליג על דאגתו, פן יבֻלע לה בהתגוררה בבית הענריטה הירץ, בהמָצאה תמיד בחברת אנשים צעירים, בנים לא אמון בם, אשר בשיחוֹתיהם יכולים הם על נקלה לקלקל מחשבותיה ולהתעותה בדרך לא טוב. ואכי הרגעתי לבבו בהגידי לו, כי אהבתה את ספרי קדשנו תהיה עליה סתרה, ואמונתה החזקה באלהי ישענו תהיה משגב לה, תחזיק במעֻזה ולא תדע רע. ופתאם פנה בחשא אלי ויאמר:

– ומה תאמר ידידי על אותו הבחור, עשקעלש דנן, שנעשה בעל מחלקת לשלמה החכם? הן הוא אמר במשליו: “כי טובה חכמה מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה” ¹⁰⁷, וזה עזב חכמתו של רמ"ד מפני עשרו של דניאל איטציג. ומה תאמר רחל העלובה על זה? הלא מעתה תהיה צוררת גמורה לכל אשר בשם יהודי יכנה. אמנם צר לי על חכם עמנו, אשר חפץ מאד מאד להניח שבט עשקעלש על גורל בתו, ובמחִלה מכבודו שכח משנה מפורשת בפרקי אבות: על שלשה דברים העולם עומד, על הכסף ועל המעות ועל הממון.

אכן רבים מכאובים לחכמנו זה עתה – עניתי – כי עוד לא תמו ימי אבלו על מות מבחר ידידיו, אפרים לעססינג, עודנו מתעתד לחקים להמת מצבת כבוד בכתבו תולדותיו לזכרון, והנה זה בא הסופר פ. ה. יאקאָבי ויחלל כבוד שם ידידו האהוב, בהודיעו בשערים, כי באחרית ימיו נטה אחרי למודי שפינוצה הכופר בעיקר ¹⁰⁸. הדבר הזה המר לו מאד וחולשתו תתגבר מיום ליום. גם מהקנאים שבעמנו לא ימצא מנוח, – הם לא יאבו סלוח לו דבר העתקתו את התורה ללשון אשכנז ויפגיעו בו עון בני הדור החדש הבועט ברבותיו, בשומם אשם נפשו כי מידו היתה זאת להם.

ובחשא הניע ראשו ויאמר:

– כל האומר כי רמ“ד אשם ברוח החופש אשר לבשה את בני הנעורים, דומה בעיני למי שאומר כי צפרי הדרור הן המביאות את האביב לארצנו, וישכח כי רוח האביב היא אשר תקבצן ותביאן הנה, ומי זה יהבל להורות לפניה דרכה או לתת לרוח משקל? הן בקאֶניגסבערג כבר קדמו עשירי עמנו להרחיק את בניהם מן התלמוד ולחנכם בדרך הַשכֵּל עוד לפני צאת כתבי רמ”ד לאור עולם ¹⁰⁹, ועוד בשנת 1770, בנסוע שר ידוע דרך העיר הזאת, התפלא על יפיָן והשכלתן של בנות עמנו, באות בחברת נכבדי האזרחים העומדים במרומי קרת, ובפיו הודה כי בהתרועעו אתן בוש מדעתו הקודמת, בחשבו ככל המון כי היהודים עם לא בינות, חסרי טעם ומחשבה ודעת עולם ¹¹⁰. אמנם אין לכחד כי הרבה הועיל רמ“ד להתקרבותם של היהודים והאזרחים אלה לאלה. האזרחים נוכחו לראות כי גם היהדות יכֹלה להביא ברכה לעולם כאיש המופת רמ”ד, המצֻין בחכמתו, ביָשרו ובמדותיו הטובות, והיהודים למדו מספריו לדבר כן בלשון הארץ ולהתקין עצמם לחיי אהבה ואחוה ושלום ורעות עם שכניהם האזרחים. אבל כל האומר כי בהעתקתו את התורה הביא רעה לאמונתנו אינו אלא טועה – כי כמה מצעירי עמנו אשר לא ראו את העתקתו ולא טעמו טעם ההשכלה מימיהם, סרו מדרך האמונה ויפרצו כל גדריה וינתקו מוסרותיה ביד רמה, ועוד ישתבחו בעיר אשר כן יעשו! הן הדור הוא דור תהפוכות, החפש והפריצות הנם ילידי הזמן הזה, ומוצאם מהספרות הצרפתית המלאה דברי נבָלה ולועגת לכל קדשי בני האדם, ודרכה סלולה לנו מגבוה, מחצר המלוכה בכבודה ובעצמה, שבה שפת צרפת עיקר, והאשכנזית בזויה ונמאסה ונחשבה לשפת הבוערים בעם, אש מבהמות נדמו ¹¹¹:

– שמעתי כי היו על זה דין ודברים לרמ"ד עם המלך וכמעט נפל ברעה.

– כן הוא כאשר שמעת. הדבר היה בראשית הימים, לפני עשרים ושתים שנה, כאשר אך החל טבעו להודע בעולם, בהתחברו אל לעססינג בהוצאת ה“מכתבים על דבר הספרות”. שם הרבה לדבר בשבח המלך פֿריעדריך II, ומתוך שבחו בא לידי גנותו, באמרו כי גדולה מאד האבדה לספרות האשכנזית ברחוק ממנה מלך חכם ונעלה כזה. גם גזר אֹמר כי לא יתכן שהמלך יכחש באל-מות הנפש “כמו שלא יתכן לעשות העגול למרֻבע או את המרֻבע לעגול” ¹¹². והנה נמצא לו שולח לשון כדואג האדומי אשר הלשינהו אל יוֹעץ הסתרים, השר פֿאָן אוּהדען, ובאין מליץ יֹשר מול מגיד פשע נקרא רמ“ד לפתע פתאם לבוא לפניו אל חצר המלך בסנסוּסי. הקריאה היתה ליום השבת, – ואף בשעת סכנה כזאת לא הרשה רמ”ד לעצמו ללכת חוץ לתחום עד שהותר לו הדבר על ידי הרב האב“ד ¹¹³. ויהי בהגיעו אל שער המלך ויעצרהו פקיד משמר בשאלו את פיהו מי הוא זה, אשר מלָאו לבו ללכת אל חצר המלוכה? – “הנני עוסק בחכמת אחיזת עינים” – ענהו רמ”ד. “זה הוא דבר אחר!” – אמר הפקיד ויניחנו לעבור דרך השער.

"כבואו לפני השר פֿאָן אוּהדען דבר השר עמו קשות, ולבלי ערבב בזה את כבוד שם המלך התאַנה לו בזכרו לו את עונו, כי כתב בקרת קשה על הדרשן בחצר המלך, ובכן הלעיב באיש נוצרי וכהן הוא, ועונו ישא.

– סופר אני – ענה רמ"ד – והעוסק בספרות הנהו דומה לעוסק במִשְחָק, וכל מְשַחֵק מתאמץ לנצח את חברו, יהיה מי שיהיה.

"והשר היה נכון להרשיעהו ולגרשהו מעיר הבירה. אך לו היה בן משכיל אשר הוקיר מאד את היהודי החכם, והוא שעמד לו לזכהו בדינו.

“אכן ידעתי כי לשון רמ”ד כחרב חדה – אמרתי – ויותר שהוא מעמיק בתכונת הנפש הנהו גם בעל הלצות נחמדות לכשירצה. עליו כתב הפרופיסור ח. י. קרויז, כי "נוסף על חכמתו יש לו מתנה טובה מגנזי היהדות, והיא – החריפות התלמודית, ואוי לאדם שפגעה בו הלצתו החדה, כי חץ שחוט לשונו, ועקיצתו עקיצת עקרב ¹¹⁴.

– כאלה שמעתי רבות בשמו – ענה בחשא – עליו מספרים כי פעם אחת פגשהו אחד פקידי הצבא הגאיונים, ובהביטו אל מראהו בזה לו בלבו, וישאלהו: " במה אתה עוסק, יהודי?"

– אני עוסק בדבר לא יסכן לך, אדוני!" – ענה רמ"ד.

“ובמה איפא?”

– בתבונה!" – ענה רמ"ד ואזל לו.

בראשונה לא הבין הפקיד הבער את מענהו, וכאשר בארו לו חבריו את כונתו נכלם מאד. אך נשא בשרו בשניו, בשמעו כי זה היהודי הגבן הוא החכם מענדעלסזאהן הנודע לתהלה.

פעם אחרת עבר לתֻמו ברחוב המלך, ויראהו אחד האזרחים משונאי ישראל, והוא ישב מרום על הגבלית ¹¹⁵אשר לבית מעונו, וירם קולו ויקרא: “יהודי, יהודי! היש איזה הבדל בין היהודי והחזיר?”

– יש ויש!" – ענה רמ"ד במתון.

“ומה זה?”

– הגבלית! – ענה החכם, ופני השואל חפו.

מעין השאלה הזאת שאלהו איש מתלוצץ, בבואו אל בית חבר. הלץ התבונן אל מראהו ויקרא ויאמר: “הגידה לי יהודי, במה היתרון לך על הגמל?”

– לא אדע – ענה הרמ"ד לתֻמו.

“ואנכי אגדך – אמר הלץ – הגמן נושא דבשתו על גַבֵּהו בלבד, ואתה נושא אותה גם על לבך”…

כל השומעים הפטירו בשפה, הרעימו מסביב בשחוק פרוע. ויהי כעבור השאון ויפן החכם הנעלב אל הלץ המתלוצץ ויאמר:

– הרשני נא אדוני לשאול גם את פיך: במה היתרון לך על הגמל?

ולא אֵחר הנשאל להשיב לו כדברו, לאמר: “לא ידעתי”.

– וגם אנכי לא אדע! – אמר החכם במנוד ראש. ובפעם הזאת גבר השחוק על האיש אשר התל בו, בהשיבו לו כגמולו.

ויהי היום ויקר מקרהו לבוא אל בית יין להשיב נפשו במשקה המשמח לבב אנוש. ולהפיג חריפות יינו מסך את כוסו במים.

"אך זה יהודי לעשוק אהב! – קרא אחד האזרחים בשבתו בסוד רעיו השִכורים כמוהו – כי

בְּאֵין לוֹ אִיֹש נוֹצְרִי לְרַמּוֹתֵהוּ, הִנֵּהוּ

מְרַמֶּה נַפְֹשוֹ, בְּתִּתּוֹ מַיִם בְּיֵין מִֹשְתֵּהוּ"

ויקם האיש משה ויענהו כרגע בחרוזים גם הוא, בקראו באזני כל לאמר:

– כִּי הַמַּיִם אִלְמִים יָֹשִימוּ,

עַל זֹאת הַדָּגִים הֵן יָעִידוּ;

יַיִן וְֹשֵכָר סְכָלִים יָשִֹימוּ,

פֹּה הַמְּסֻבִּים הֲלֹא יַגִּידוּ.

וּלְבַל אֵאָלֵם, לְבַל אֶכְסָלָה,

סָבְאִי בַמַּיִם הֵן אֶמְהָלָה.

בשבתו עם לעססינג רעהו בסוד חכמים ונבונים כמֹהם, וכטוב לבם ביין נמנו וגמרו, כי כל אחד מהם יקום ויגד בחרוזים חסרונות עצמו, ובנפול הגורל על רמ"ד, ויאמר:

– הֵן תְּרוֹמְמוּ יַחְדָּו ֹשֵם דִּימוֹסְתֵּן

כְּבַד הַפֶּה, מַטִּיף עַם אַתֵּן;

אֶזָפּוֹס הַגִּבֵּן לְחָכָם תַּחְֹשֹבוּ –

הֶאָח! מִֹשְנֵה גֹדֶל וְכָבוֹד לִי הָבוּ!

הֵן בִּי תַמִּים יַחַד תִּמְצָאוּ

אֶת בְּדִימוֹסְתֵּן ֹשָמְעוּ, בְּאֶזָפּוּס רָאוּ.

רק אשה אחת נצחתהו, כי על דבריה לא מצא מענה. פעם אחת עבר לתֻמו באחד הרחובות, והנה נפתח חלון בית חומה בקומה השלישית, ואשה אחת ממרום העם קראה אליו: “יהודי, עלה אלי כי דבר נחוץ לי אליך!”. ורמ“ד לא ידע מה לה ולו כי תקראהו, אך לבלי השב פניה עשה חפצה ויטפס ויעל במדרגות הרבות עד הקומה השלישית, והיא חכתה לו בדלת הפתוחה. ומן החדר נשמע קול ילד צועק מרה. ויהי כבוא רמ”ד אחרי האשה החדרה, ותפן אל ילדה ותקרא:

“העוד תוסף לצעוק? הנה אצוה ליהודי הגבּן ויקחך בשקו!”

“הילד נבהל מאד ויאנק דֹם, והרב הנכלם גם הוא נאנק דֹם וירד משם בפחי נפש”.

– האמנם שמע רמ"ד חרפתו ולא השיב, ולא מלא פני המרשעת קלון? שאלתי בחרות אפי.

בנעוריו היה נח לכעוס, אך מאז באה חכמה בלבו התגבר לכבוש את יצרו עד שנעשה ענו, וסבלן כהלל הזקן. וכמעשה הלל הזקן באיש שבא להקניטהו ¹¹⁶כן היה גם מעשהו. כי פעם אחת בא אליו איש צעיר אשר נתעה בשוא לדמות כי פגע החכם בכבודו, וידבר אתו קשות. ורמ"ד עמד נשען אל קיר כסאו כדרכו, ויניחהו לדבר ולהוציא כל רוחו, וככלות האיש להתעבר בו ענה במתון לאמר: "לך לך לדרכך, לשוא תבקש להקניטני, כי לא יעלה בידך להעיר חמתי ¹¹⁷.

– ומה גדול הכאב כי איש המופת הזה הולך עתה ודל ומיום ליום יעזבהו כחו. לפני ימים אחדים פגשהו אחד מידידיו בשבתו בצל העץ אשר לפני בית מעונו, והוא נדכה ושחח ופניו זועפים. וישאלהו האיש לאמר: “מה לך אדוני? מדוע פניך רעים?” ויען רמ"ד ויאמר: “דואג אני לאחרית רעיתי וצאצאי, כי הנה אני הולך למות, ובידי אין מאומה להנחילם אחרי” ¹¹⁸.

– מי יתן ודבריו לא יבואו עתה! ­– אמר בחשא באנחה – הן לא לחנם אמר המלך החכם: “נר ה' נשמת אדם” – כי כאשר יגדל אורה, כן ירבה חלבה ושמנה להנָתך וכן ימהר אורה להדעך.

בדברים האלה תמה שיחתנו ובחשא הלך לדרכו.

                                                                                         _________

עברו ימי החנֻכה, הימים קצרו והלילות ארכו עד תכלית מדתם, ואני נקראתי לבוא אל נשף חשק אשר ערכה הענריטה הירץ לחג הולדתה, וכל מכירי בעלה ומוקיריה נקבצו באו אל ביתה. בתוכם היו נכבדי השרים והסופרים וחכמי המדינה: הפרופֿיסורים ק. וו. ראַמלער, וק. פֿ. מאָריטץ, הכהן הצרפתי ק. אנצילון, החכם המו“ס ח. פֿ. ניקולי, הסופר המדיני פֿ. גענטץ, המורה פֿ. מ. לייכסענרינג, החוקר קדמוניות ע. הירט, היוצר פסל י. ג. שאדאָוו, האַקטור הנפלא פֿ. פֿלעק, החכם המדיני האוהב ישראל וו. פֿאָן דאָהם, החכם הישיש שפאַלדינג ובנו הפרופֿיסור ג. ל. שפאַלדינג, גם שרי חיל ופקידי צבא מהמשכילים בעם; בהם הכי נודעו: הרוזן פֿאָן מינסטער, הבארוֹן הליפלַנדי פֿאָן גראָטהוס. הבארונים פֿאָן זיידעוויטץ, פֿאָן ליעגניטץ ופֿאָן פראָטוויטץ, פֿאָן לעוואַלד, פֿאן גינטהער ופֿאָן קאַמעקע. הידידים הנשואים באו עם נשיהם להגדיל כבוד החג, וגם אחדים מבני המלוכה הואילו ובאו ¹¹⁹ לשמוע חכמת בעל הבית ולחזות בנעם פני רעיתו היפהפיה וחברותיה הנעימות – כי כמעט כל עלמות ישראל, בנות העשירים והקצינים נאספו יחד לבלות הערב ההוא בטוב ובנעימים. עינים יפות, שחורות ומבריקות נוצצו בכל פנות חדר האֹרחים, אשר נדמה כגן מלא פרחים חיים מרניני לב, ובתוכן הכי נפלאה הנערה רחל בת הסוחר באבנים יקרות ראָבערט לעווין ¹²⁰, נערה בת ארבע עשרה שנה, קטנה ודקה לפי ערך שנותיה, אשר על פניה נראה הטפּוס היהודי לכל פרטיו, ועליה נאמר כי “דם תלמודי נוזל בעורקיה” ¹²¹. אך כשלשה דברים כבר הספיקה למשוך עליה עיני כל: בשערות ראשה הארוכות להפליא, בעיניה השחורות והמאירות אשר מהן נשקפה חכמת נפש ותֻמת לבב כאחת, ובנעים קולה ומדברה הנפלא מאד – כי היו דבריה תמיד קצרים ומלאים רעיונות נשגבים המביאים את השומע להגיון מאד נעלה. בין הגברים קרואי המועד נמצא אֹרח צרפתי אשר משך עליו עיני כל, הוא הרוזן גבריאל מיראַבּאָ, שבא במלאכות לודוויג הט”ז להמלך פריעדריך II, והוא בן שלשים ושש שנה בעת ההיא. הוא גדול ורם וחסון כאלון ומראהו משחת מאיש, פניו רחבים ומלאים גומות אבעבועות, אפו ופיהו גדולים ורחבים ושפתיו עבות מאד – לאות על להוטתו אחרי תענֻגות בשרים, ובכל זאת נודע שמו בעולם, כי אין אשה אשר תעמוד בנסיון בנשוא הגבר הזה אליה עיניו – כי קסם על שפתיו ובפתחו פיהו יהיו דבריו כאש אוכלת, גחלים יבערו ממנו.

השיחה החלה בדבר פראנץ מעזמער, איש המופת, אשר הרעיש את העולם בהמצאתו החדשה לרפא חולים בכח המושך הצפון בכל נפש חיה והשפעת הכוכבים על יושבי הארץ ממשמרותיהם ברקיע. עליו נחלקו חכמי הדור לדעותיהם: אלה כחשו בו וישימוהו לאיש כזב המתעה את הבריות בערמתו, ואלה האמינו בו וימלאו ארץ תהלתו, כי גלה מסתרי הטבע ויעש נפלאות לא יקוו. וביותר נזדעזע כל העולם במעשה שהיה בעיר ווינה בעלמה העוֶרת טהערעזה פֿאָן פאַראַדיעז, שהיתה מנגנת נפלאה על הפסנתר, והקיסרית מאריה טהערעזה אהבה אותה ותמשוך חסד למשפחתה, בכלכלה את בית אביה מאוצרה. ובעל המופת אמר לרפאותה ולהשיב לה אור עיניה אשר אבד ממנה במחלה כבדה בעודנה ילדה בת שתי שנים. וירפא אותה בלהטיו לעיני כל השרים והחכמים, בלטשו עיניו לה ובהעבירו אצבעותיו על פניה ועיניה. אף אמנם נפקחו עיניה, וכמעט יצאה מדעתה בהגלות פתאם לעיניה עולם מלא אשר לא פללה לראותו. אך עד מהרה שב אליה עִוְרוֹנה כמקדם. ומעזמער עזב את ווינה בחמת רוחו וילך פאריזה לנסות הצלחתו שמה. וגם בזה נחלקו הדעות: אלה אמרו כי כל הענין היה רק מעשה תעתועים, כי בערמתו פתה את המנגנת העורת לדבר כזבים ולהגיד דברים שלא ראתה מעולם, ואלה אמרו כי הרופאים הגדולים; בקנאתם לו, הסיתו בה את אביה, אשר ירא פן תחדל המלכה להיות משען לביתו, בשוב בתו לראות כאחד האדם, ויכעיסנה תמרורים וישפוך עליה חמה אפו עד כי מרוב בכיה ודמעותיה כבה אור עיניה הרפת, ותשב לעוְרונה כבראשונה. ולייכסענרינג חפש באמתחת כתביו ויקרא באזני כל את האגרת שקבל מפאריז, המקימת את המצאת איש המופת ומספרת כל מעשי נפלאותיו בעיר בירת צרפת. ומרקוס הירץ התל בו לעיני כל ויספר באזניהם את הדברים שהגיעו אליו לפני שנתים ימים מגדולי הרופאים הווינאים, באַרטה ואינגענהויז, השמים אותו לאַל ואומרים כי אך מרמה אתו וכל דבריו שקר וכזב. ועל זה ענתה אותו הענריטה לאמר:

– לדבר הזה תסלח לי בעלי, אלוף נעורי! לא לנו לכחש במפעלות הטבע הנשגבות מכל חכמת אדם, ואנחנו עדיהן במעשה שהיה בך בשנה העברה.

כל השומעים התאוו לשמוע מפיה המעשה שהיה, וניא נעתרה להם ותספר לאמר:

בשנה העברה, בקֹר ימי הסתָו, חלה בעלי מחלת קדחת עזה, אשר הקריבה לשחת נפשו וכפשע היה בינו ובין המות. והרופאים נלאו ברוב עצותיהם להשיבהו לחיים ויואשו ממנו, אך אמרו כי סגֻלה אחת תוכל להצילהו, היא השֵנה – כי ששה עשר ימים לא ראה שֵנה בעיניו ונפשו לא מצאה מנוח אף רגע אחד. כל העת דבר החולה תֹעה בתעות לבו, אך אלה הדברים הצלנו מפיהו, כי אלוּ הוציאוהו מבית החולים וישאוהו מן החדר הזה – הוא חדר משכיתו – אל החדר שעל קירותיו תלויות תמונות החכמים לייבניטץ, אוילער ולעססינג – הוא חדר האֹרחים הזה – אזי מצא לו מנוח אשר ייטב לו, בבוא תנומה על עפעפיו להשיב נפשו, וחי ויקם מחליו. בעת ההיא גבר הקר בארץ, והרופאים מאנו לשנות מקום משכבו ולהביאהו אל החדר הזה, אשר לא השיקוהו זה ימים הרבה. אמנם גם הירץ בעצמו לא היה מסכים לשנוי הזה, אלוּ היתה רוחו נכונה עמו ובינתו לא הסתתרה. אבל אני ואמי העתרנו להם לתת לנו לשַנות מקומו, ולאחורנה נעתרו לנו, בדעתם כי אין לנו מה לאַבד. ואנחנו מאתמול קדמנו להשיק את החדר עד כי היה חם למדי בהעתיקנו את מטת החולה אל תוכו – וכמעט באותו הרגע אשר הובא הֵנה נפלה עליו שֵנה עמוקה אשר ארכה שש שעות. ואנחנו עמדנו עליו בלב נפעם ובעינים רואות וכלות, כי הרופא סעללא המהֻלל ברוב התשבחות, חוה דעתו, כי השֵנה העמוקה הזאת תוכל לחלוף ולהיות לשנת עולם אשר לא יקיץ עוד ממנה. סוף דבר: בעלי הקיץ משנתו והמחלה עברה והוא שב לאיתנו כיום הזה!

– אמנם אי אפשר לכחש כלה בכח הנסתר הצפון בנבכי הטבע – ענה הירץ – כי לפעמים החלומות והדמיונות לא שוא ידברו, ולא לעתים רחוקות יקרה כי יעלה פתאם על לב איש זכרון איזה דבר מילדותו, אשר לא הגה בו מעודו, או זכרון איזה איש ממיֻדעיו הנמצא במרחקי ארץ, ורואה הוא בדיונו ענין שקרה לו באותה שעה, ואחר כן יוָדע לו כי כאשר דמה כן היה – לשאלות אלו גדולים חקרי לב ופתרונן ימָצא ביסוד הכח המגניטי והעלעקטרי אשר רק תוצאותיו נראה וסבתו לא נדע ולא נבין. ואשר אחזה לי אני, עוד עתיד חוש ששי להתגלות בבני האדם, חוש שהוא הבריח התיכון המאחד את החמר עם הרוח, את הגוף עם הנפש – ואז יתגלו לנו הרבה דברים נעלמים אשר לא באנו עד כה עד תכונתם. וההתגלות הזאת קרוב לבוא עִתּהּ; הנה היא שולחת לפניה אותותיה אותות, כהצפרים והמטעים החדשים אשר נראו לקולומבוס ואנשיו לפני הגיעם אל הארץ החדשה. אבל לא אוכל להאמין, כי הסוד הזה הנכבד והנערץ נגלה לאדם מן השוק כמעזמער, אשר ידיעתו בחכמת הטבע מעטה ודלה, והוא משתמש לזה במנגינות אשר ערך לו, בפרטו על פעמוני זכוכית להשמיע קול זמרה או בלטשו עיניו או בהניעו אצבעותיו אל מול פני החולה המחכה לישועתו, ליַשנהו או להעירהו ולמשול באבריו להטותם אל כל אשר יחפוץ – כל אלה הם רק תחבֻלות מרמה, להונות את הבריות ולהוליכם שולל.

– בנוגע לכח הנמצא בעינים הוא דבר אמת אשר לא יוכל איש להכחישו – אמר שפאלדינג הצעיר – כי זה כח הנחש הצבפעוני בלטשו עיניו אל הצפור אשר ישחר לטרף. כי כמעט תרגיש מבטו, תאחזנה רוח עועים, והנה היא נמשכת אליו בכח נסתר, מעופפת מעל ענף עמדתה, צועקת בקול חרדה, מפרפרת בכנפיה ומנתרת אליו עד הגיעה אל פיהו ותהי טרף לשניו. זה גם כח בעלי הביברים ¹²², כשהם באים בבטחה אל כלובי החיות הרעות, לשחק בהן כצפרים ולא יחתו מהנה, כי בעיניהם יצודון ויכבשון ובמבטיהם יפילו עליהן אימתה ופחד עד כי יכנעו מפניהם וככלבים ילחכו עפר רגליהם.

– גם לי יש אותות ומופתים על זה – אמר לייכסענרינג – זה לא כביר הגיעני מכתב מאת ידיד החכם סאנטיני מניאַפול, כי בימים האלה עשו נסיון ברוצח אחד שנגזר דינו למיתה, וינסו להרעיבו עד צאת נפשו. ששה ימים רצופים נשא האיש זלעפות רעב ונשאר בחיים, וביום השביעי שמו לפניו ככר לחם, אשר אך לראותו יכל ולא לנגוע בו, מפני הכבלים אשר עליו. בנפש נואשה הביט האסיר דוּמם אל הלחם אשר לפניו ולא השעה עיניו ממנו אף רגע, ועד לא עברה חצי שעה נפח נפשו. והלחם החם אשר הונח לפניו נעשה שחור במראהו, ובכאשר חתכו ממנו פת קטנה ויתנוה לכלב לאכלה, נהפכה בקרבו לסם המות ויתפרפר בציריו רגעים אחדים וימת.

ככלות לייכסענרינג דברו חפש באמתחתו וימצא בה את המכתב, וישימהו לפני עדת שומעיו, אשר קראו הדברים מעל הגליון ככל אשר ספר להם.

                                                                                         ________

– בנוגע לכח הזה אני היודע ועֵד – לחש היינטץ באזני מריאַנה בת השלחני הקצין אהרן מאיר – כי אך שום תשימי עיניך בי והנני נלכד כצפור בפח, כי רב כח הקסם אשר בהן לשלח אֵש בעצמותי ולהצית בהן מוקדי עולם.

– הלשון רכה היא ועצם לא תשָבר בה בטפלה שקר – אמרה מריאַנה בשומה עליה מסוה ענוה להטיב את האהבה.

– אם למשפטך זה יעמֹדו כל המראות הצובאות אשר בעולם – ענה היינטץ – אזי ראוים המה יחדו להשבר לרסיסים, כי כלם הלא יעידו על יפיך.

– מטבע החסיל הזורח ¹²³– ענתה מריאנה – כי כמעט תגע בו יד, יכבה אורו.

– נהפוך הוא אצלך – אמר גענטץ בשומו ידו על מתניה – הנה נגעתי בך, ועד ארגיעה האירו עיניך שבעתים!

ומריאנה קפצה לאחור ותען ותאמר:

– הלבנה תאיר באור יקרות – וקפאון, כי קרה היא כעין הקרח הנורא.

– אבל תוֹכה תלהט להבה, ואותותיה – הרי השרפה המריקים מעליהם האש.

בעצם העת ההיא נדברו לייכסענרינג ואדעלא בת אפרים יחדו.

הכח הזה נמצא בעיניך היפות – אמר לייכסענרינג – כי בהן תכבשיני ככבוש בעל הביבר את הארי ואת הנמר ואת הדוב ואת הברדלס; תשימי עיניך בי – והנני לך לעבד עולם.

– ולי הכי יקרה ידידוּתך מעבדוּתך – ענתה אדעלא – כי אתה קנית כליותי ולבי, ומאז ראיתיך – אהבתיך.

– האח, מה נעים לשמוע תודה כזאת משפתי חן שלא נבראו כי אם לנשיקה! – קרא לייכסענרינג, בחבקו ידיה בעליצות נפשו.

– הוי מי יתן ותבָנה ותִכונן המעברה על פני תהום רבה המבדיל בין העמים לתולדותיהם, לתכונותיהם, לאמונותיהם ודתיהם! – קראה אדעלה באנחה – האיש אשר יבנה מַעברה כזאת לאחֵד את כל בני האדם כבני משפחה אחת, ידמה לאלהים, כי זה בורא העולם וזה ישלים פעלו בהשוותו את בני האדם לעדת מלאכיו הקדושים, שאין בהם שנוי והבדל וגאוה וקנאה ושנאה ואיבה ותחרות.

– מי יודע אם מעברה כזאת תוכל עמוד – התערבה רחל מענדעלסזאהן בדבריהם הנעימים – כי ירבו העוברים בה להמוניהם ומוט תתמוטט מכֹּבד משאה.

– ברוך מזכיר נשכחות! – קראה הענריטה בפנותה אל רעקא מענדעלסזאהן – הן ראויה אַתּ לברכה, כי מצאת לך אלוף שלוה אשר יאשר חלקך בחיים, הלא הוא בן הקצין נתן מאיר, סרסר הנסיך לבית מעקלענבורג­-שטרעליטץ! – כן הגיד לי בעלי לשמחת לבבי.

– הנער היהודי הזה לא נמצא לי על פי בחירתי – כי בו בחר אדוני אבי ולא אני.

– באב חכם כזה תוכלי לבטוח כי יודע הוא את אשר יבחר לטובתך.

– לאסוננו – ענתה רעקא – גם הפילוסופים עלולים לשגיאות כבני אדם פשוטים. הן אבי רק אל הון החתן ישא נפשו, מבלי התבונן לחקר הלבבות, והנני רואה כי גם לי שמור גורל דורותיאה אחותי האֻמללה בנשים. אך אנכי לא לאֹרך ימים אשא, כי יחסר לי כח הסבל לגור עם איש אשר תועבת נפשי הוא.

– ולמה זה לא גלית לאביך את לבבך? הלא איננו אכזר כי יכריחך לתת ידך לאיש אשר זרה לך רוחו.

– בימים האחרונים האלה הוא חולה אָנוש, חבור עצבים – וחלילה לי למרות רוחו ולהרגיזהו, פן יבֻלע לו וחטאתי לפניו כל הימים.

הכח הנמצא בעינים היפות נתן ענין רב לעוד זוגות אחדים לשיח בענין החשק והאהבה; בו נדברו פֿאָן גינטהער עם אדעלה בת הקצין השלחני י. כהן; פֿאָן גרוטהוס עם שרה מאיר, אחות מריאנה ופֿאָן קאמעקע עם פוילינה בת הקצין ליפמאן מאיר וואֻלף. וחבוק ידים ורמיזות עינים נראו מכל עבר ופנה. בעצם העת ההיא נדברו הענריטה הירץ והציר הצרפתי הרזן מיראבּאָ בהתלחשם יחדו. שניהם רמי הקומה ובריאי אולם, רק במראיהם נפלאו מן הקצה אל הקצה, כי היא הופיעה בהוד יפיה כשמש בהדרה, והוא היה לגעל נפש במראהו המשחת, ואף שנחשב לגבר מסֻכן בהליכותיו עם הנשים, לא קנא מרקוס הירץ אותם, ומוראו לא עלה על לבו, בדעתו נפש רעיתו כי לא תחלל כבודו לעולם, בהיות דברה תמיד: “האשה יש לאל ידה להתנהג עם כל גבר בימין דוחה ושמאל מקרבת ¹²⁴”, ופתאֹם התנשא מיראַבּאָ ממקומו כארי מסֻבכו ויתן קולו כרעם בהוציאו רוחו לאמר:

– החוש הששי הקרוב להתגלות הנהו שולח מלאכו לפניו, הוא החפש הגמור העתיד להיות לנחלה לכל באי עולם – כי בהתפתח בני האדם מחרצֻבותיהם, בהשליכם מעליהם מטה שכמם, שבט הנוגש בם, ונגלה על כלם כבוד הרוח העולה למעלה, והתרוממה נפשו גבהי אין קץ, וגלו חדשות לא שערנו, נפלאות לא קוינו. כי אמנם מה תקות אנוש כי תעשינה ידיו תושיה? והן אסורות בכבלים, קשורות באלפי מצות “לא תעשה”, העומדות לשטן על כל דרכיו ושמות מעצור לרוחו על כל צעד – אז תפֹלנה המחיצות המפסיקות בין אדם לאדם, לא יהיו עוד עבדים ושרים, עשירים ועניים, גבוהים ושפלים, כמפלגות שהיו במצרים והודו בימי קדם. אז אהיה אנכי הראשון אשר יסיר שם כבוד הרוזנוּת מעליו, הלאה אשליכנו מעלי ככלי אין חפץ בו, ובשם “אזרח” אכנה – בו יקראו כל בני האדם ובו יכָבדו סלה!

בדבריו אלה הסיח דעת המסֻבים לענין אחר, והשיחה נסבה על ספרות העמים שבזמן הזה, ורוב האֹרחים החלו להתפאר בכוכבים החדשים שעלו על שמי אשכנז, ויעלו את גאֶטהע ואת שיללער על שפת לשון, וירוממום על כל תהלה. ורחל הקטנה העריצה את גאֶטהע מאד ותנשאהו גבהי שחקים ותקרא לדוגמא אחדים משיריו באזני כל. ומרקוס הירץ התעבר בה למען לעססינג אהובו, אשר שמהו עליון על כלם בגלל צחות לשונו ובהירות רעיוניו, ויתלוצץ בגאֶטהע המביע רעיוניו במליצות וחידות שאי אפשר להבינן, ואולי גם הוא לא ידע פשרן, כאשר כבר הראה להענריטה לדעת ביום שדברה בו ¹²⁵.

מאז נתודע ספר ווערטהער בעולם – אמר ניקולי – רבו הגברים השולחים יד בנפשם, כי נסך רוח עועים על קוראיו הצעירים, והנם משתטים מדעת ופורשים מן החיים בגלל כל תאוה נמבזה ותוחלת נכזבה.

– גאֶטהע ערֵב לכל השוטים שבעולם! – ענתה רחל הקטנה בסגנונה הקצר – ברגלים ירמסו פרחי עדנים פן התחבא הנחש תחתיהם. הפרחים הנחמדים למראה וטובים להשכיל בם נריח ונתעדן, ומפני הנחשים יזהר כל מי שעיניו בראשו.

– הלא תדעי, בתי – ענה הירץ – כי ריח הפרחים יתן לפעמים מחנק לנפש גם אם אין נחשים כרוכים תחתיהם, וגם המשוררים האלה יעתירו עלינו בפרחיהם עד כלות הנפש, כמעשה הקיסר העליא-גַבַּלוּס, זה סַרדַנַפּל הרומי, בעשותו כלה לזקני הסינאט – כי קרא אותם אל המשתה אשר עשה להם בהיכלו, וישקם מיין הרקח, מעסיס ענביו, ואחר נסב מעליהם ויאמר: הכּוֹנו למעדנים נפלאים אשר אתן לנפשכם! ויצא מלפניהם ואת הדלת סגר בלאט אחריו. ופתאם נפתחה קורת החדר הסגור, נָגלה כיריעה ממעל להם, וזרי פרחים ושושנים נותני ריח עדנים החל לנפול עליהם מלמעלה כגשם שוטף. בראשונה התענגו הזקנים על הריח הטוב העולה באפם, אבל עד מהרה נלאו מנשוא את רוב הטובה שהָשפעה עליהם עד אין חקר, – כי כסו הפרחים את כל החדר וריחם החזק שם מחנק לנפשם עד אשר לא נשארה בהם נשמה ¹²⁶. הנה זאת פעולת משוררינו ומליצינו בזמן הזה וזאת אחרית ספרותנו הצפויה לה מהם!

וגם המשל הזה נתן ענין רב לגברים מבקשי אהבה לשית בחלקות לעלמות העבריות, לאלה פרחי ארץ הקדם אשר ריחן נודף באפם.

                                                                                         _________

רוב בני הנעורים נאספו בחדר השני ליד חדר האֹרחים; שם ישבו הצעירים פקידי הצבא על כסאותיהם לכל ארבע פנות החדר, איש ליד העלמה אשר בחר לו להשתעשע יחדו במשחק העֹבוטים ¹²⁷. והגבר או העלמה אשר עשו משגה, היו דרושים לקַיֵּם פסק דינם כאשר הושת עליהם. הגברים נבחו ככלבים, יללו כחתולים, רקדו כאילים, צהלו כאבירים, צפצפו כצפרים, הלכו על ארבע כבהמות שדי או זחלו על בטנם ככל הולך על גחון, והעלמות שרו בשירים, קראו מליצות וחידות, או השתחוו לכל המסֻבים, או הגידו לכל אחד חסרונו בפניו, ואם נחתך עליהם חֹמר הדין, נדרשו לתת לחייהן לנושקים ולא התבוששו, וגזר הדין הזה היה לכלם לששון ולשמחת לבב – כי צררה רוח החפש את כלם בכנפיה, והכל היה שרוי ומותר להם באין מֹחה בידם ובאין מכלים דבר. מכלן הכי השתובבו האחיות מריאַנה ושרה לבית מאיר ומצהלותיהן ופרכוסיהן לא חדלו כל הערב ההוא.

רק נערה אחת ישבה דומם בענות חן, בבחרה לה מושבה אצלי, ולשוא קראוה העלמות, משכוה פקידי הצבא לקחת חלק בשעשועיהם, כי לא משה ממקומה. זאת היתה צביה תלמידתי, היתומה הגדלה בבית הירץ, אשר כבר מלאו לה חמש עשרה שנה, והיא כפרי גמול מרהבת כל עין ביפיה וטוב טעמה, וכל צעירי הגברים לטשו עיניהם לה וירבו תחבלות למשכה אחריהם, אך שוא שקדו, כי הכבידה אזניה משמוע להם. התבוננתי אליה ונוכחתי לדעת כי שבתָּה אל ידי ערבה לה מכל שאונם והמונם, כי כרוכה היא אחרי בכל תֻּמת לבבה ונפשה קשורה בנפשי.

                                                                                         _________

בעת ההיא כליתי ללמוד עמה ספרי הקדש עד תֻמם, ולהשלים פעלי החלותי ללמדה את חמש המגלות ואבחר לקרוא עמה בראשונה מגלת רות – זה הספור הקטן והנחמד, זו ה“אידיליה” הנעימה והנפלאה; בה נחזה הליכות עמנו בשחר טל ילדותו, אשר התֹם והנֹעם ילווּהו על ראשית דרכו, בעודנו חי בשלות השקט ואוכל יגיע כפיו מפרי אדמתו, אשר יעבוד ביד חרוצים. הנה בועז בא מבית לחם יהודה אל חלקת שדהו בראשית קציר תבואתו. קוצרים מאמצים זרעותיהם לעיני אדוניהם, מניפים חרמשם על השבלים המלאות, הנופלות מאחריהם חמרים חמרים, ועניי העם לוקטים בין העמרים, ישישו כי ימצאו לחם לשובע נפשם. בתוכם נחזה אשת חן מלקטת כמוהם, והנערים ֹשֹל יֹשֹלו לה מן הצבתים ולא יכלימוה, כמצות אדונם עליהם. האדון הזה בא בלילה אל הגרן כטוב לבו, אחרי אכלו ואחרי שתותו, וישכב בקצה הערמה ויישן ושנתו ערבה לו. והנה רות המואביה שומעת בתֻמתה לעצת חמותה, יורדת הגורנה, באה בלאט אל האדון אשר היא מבקשת, ושוכבת מרגלותיו. הגוף, הרך והחם נצמד אל בשר האיש הנרדם בקֹר הלילה, האיש יחרד וילפת מחם נעים המחיה נפש, ימשש סביביו – והנה אשה שוכבת מרגלותיו! ובהתמהו תמוה ישאל: “מי את?” וקול דממה דקה ישמע לו מתחת לשמיכה לאמר: “אנכי רות אמתך – ופרשת כנפיך על אמתך, כי גואל אתה!”

פתאם התנוֹדדה תלמידתי התמה ופניה התלקחו באש פלדות, אשר הגיעה עד אזניה ועד שרשי שערותיה, ושפתיה לחשו בדממה: “האח, כנף המעיל! הגואל הנאמן!”. וכבעד הערפל האירו עלי עיניה הנוצצות כגחלי אש, ורוכסי לבבה התנופפו תנופה מעלה ומטה כגלי ים בסער ביום סופה.

ואני בנתי הגיגה – כי הנה זכרה את דבר החלום אשר חלמה לפני שנתים ימים; הוא הכה גלים בלבבה הרך ויעוררה עד היסוד בה – ובלי אמר ודברים קמתי ממקומי ואֹחז ראשה בכפות ידי ואתן את פני אליה ואשק לה ברום מצחה. כמעט נגעו שפתי בעור הנערה התמה, והנה קפצה כחולדה ותתפשני בידיה כבמלקחים בוערות ותפול על צוארי ותשקני בשאון עליצות – ועד ארגיעה נרתעה לאחוריה ותפול על כסאה ותסתר פניה בכפות ידיה ותבך דומם; קול בכיה לא נשמע, אך דמעותיה נזלו מבין אצבעותיה כנחל שוטף, וכתפיה התנועעו מאד בהמון רגשותיה כי התגברו.

– צביה חמדתי, מה לך כי תבכי? – שאלתיה בקול רועד מרגשת לבב.

– אוי לי כי נדמיתי – נאנקה במרירות – כי הרעותי לעשות בהעיזי פני… כי לא יכלתי תת מעצור לרוחי… ואתה אדוני כרוב טובך סלח נא, מחל נא, כפר נא!

– ומה אסלח לך, יונתי תמתי? – קראתי ברגש – והלא אנכי נשקתיך ראשונה! כי אמנם יקרת לי מאד ומישרים אהבתיך. כי עלית כיונק לפני, ותהי מטע שעשועי, מחמד עיני ומחמל נפשי; לך כמה לבבי מאז אף כלו עיני באהבתי אותך מאד. אך זה היום עשה לנו ה'; בו לא יכלתי עוד להבליג על תשוקתי, כי אמצה ממני, וברוב חושי בי עשיתי מה שעשיתי. ועתה דעי לך צביה חמדת לבבי, כי בנשיקתי זו קדשתיך לי, אחותי כלה! ואם חפצה את בטובי ואשרי, הבי לי ידך והיי לי, והייתי מאֻשר בעיני מכל האדם אשר על פני האדמה!

– האח כי בא חלומי! – קראה צביה בעליצות נפשה, ועיניה אורו כשמש השבה אחר הגשם – מאז ראיתיך ב“הקדש”, היה שמך קדוש לי, ומאז נגלית לי בהדר כבודך במראות הלילה, ראיתיך כראות פני אלהים. כל הימים הייתי כחולמת, בך השתעשעתי בחזיונות עלי משכב, אך לא מלאני לבי לקוות כי כן בהקיץ אחזך – והנה זה החלום וזה שברו! ברוך שהחייני וקימני והגיעני לזמן הזה! לכן דע לך מגִני וקרן ישעי כי אתה קנית לבבי מאז ולך אני עד עולם! אתה תהיה אדוני ואלוף נעורי, ואני אהיה לך שפחה נאמנה, השואפת צלך ואורך, ובדברי רות המואביה אחלה פניך לאספני אליך, “ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה!”

ובדברי בועז אענך גם אני – השיבותי אמרי לה – “ברוכה את לה', בתי! הטבת חסדך האחרון מן הראשון, לבלתי לכת אחרי הבחורים”, הנכרים, אשר חזו עיניך!

ועוד הפעם נדבקו נפשותינו בנשיקה ארוכה, אשר צלצולה נשמע בכל פנות הבית, כי לא היה בו איש זולתנו.

                                                                                           _______

כשוב הענריטה אל ביתה שמחה לשמוע את החדשה אשר צמחה בינינו, ותען ותאמר, כי זה כמה חכתה נפשה ליום אשר יגלה סודנו – כי היא בחנה לבותינו, הבינה אל רגשותינו ותדע דבר לאט עמנו, כי קרובה אהבתנו להגלות ואגֻדתנו להוסד. ובהיות זה דרכה מעודה לחבר נפשות ולהדביקן באהבה, בצעה בנו כל מזמות לבבה, ואנחנו נצרנו פקודיה, הקשבנו לכל מוצא פיה, כי היו כל מחשבותיה לטוב לנו ולאָשרנו כיום הזה. בעמלה והשתדלותה אצל גדולי השרים בממלכה השיגה לי החסות בצל ממלכת פרוסיה לזמן חמש שנים, אחרי שלמי כפר נפשי כמשפט, והרשיון לחג חג חתונתי – אחרי קנותי כלי החרש הפחותים מגנזי המלוכה ככל אשר הושת אלי.

בהגיע זמן שמחתנו, חדל למודנו – כי האהבה הגלויה בלעה כל עתותינו, ומחמש המגלות למדנו רק שתים, החלונו במגלת רות וסיַמנו בספר שיר השירים. מליצת הספר הזה, אשר כּלו קֹדש, מלאה נפשנו, כל פסוקיה באו כמים בקרבנו וכשמן בעצמותינו, ומכלם הכי ערבה לי לשמוע הוד קולה, בצהלה לקראתי לרגעים: “אני לדודי ודודי לי”, הפסוק הזה היה פתח דברינו ובו רגם נחתמו כל שיחותינו.

מקץ שבועות אחדים חגֹנו חג חתונתנו, וכל באי בית הירץ ורמ“ד היו קרואינו, המתעתדים לקחת חלק בשמחת גילנו, ומכלם הכי נכבד לנו נפתלי בחשא, אוהבנו הנאמן, אשר שמח עלינו כשמחת אב על יוצאי חלציו, ועליצותו גברה כעל חתונת בניו צאצאי מעיו. אך שמחתנו הופרה למֹרת רוחנו ונשף חשקנו היה לנו לחרדה. כי בעת ההיא חלה רמ”ד פתאם, והמטה אשר עלה שם לא ירד עוד ממנה. בשבת שלפני חתונתי (ר“ח שבט תקמ”ו), באותו היום שנקראתי בבית הכנסת לעלות לתורה כמשפט החתנים, יצא רמ"ד לשוח לרוח היום, והנה עברה קרה על נפשו, ובשובו לביתו הרגיש כאב בחזהו וקצר רוח בנשמת אפו. אך לא בקש עצה מרופאים, כי היו סממני בית המרקחת תועבת נפשו, ולהעלות כיחו וניעו לקח לו נפת צופים אשר אהב סלה. כה עברו עליו שני ימים עד בוא ליל היום השלישי, הוא יום השני בשבוע. בלילה ההוא נדדה שנתו מעיניו, כי אחזתהו צנה עזה, יבש כחרש כחו, נס ליחֹה. ומרקוס הירץ שקד עליו לכלכל מחלהו, ויעתר לו לקחת משקוי המרפא אשר הכין לו, ויפצר בו ויקח. ביום השלישי בערב עלה חם קדח בעצמותיו, אבל דעתו היתה צלולה גם נשמת אפו הֻקלה. בלילה חדל גם החֹם מזעפו, אך בשאפו רוח הרגיש דקירות בחזהו. ושני חכמי הרופאים, מרקוס הירץ ואליעזר בלאָך, בבואם אליו החדרה צוו לאנשי ביתו לעזבהו ולצאת משם. וישחק החולה החכם ויאמר: “הניחו להם, כי לפי דעת חכמי הטבע האויר בחדר מלא אנשים יפה לבריאות”. בלילה ההוא כבדה עליו מחלתו, וביום הרביעי בבקר השכם הבהילו את הירץ לבוא אליו, וימצאהו רפה וחלוש מאד, ויספר לו החולה כי בלילה הזה לא מצא מנוח לו, כי סמי הרפואה החלישו קיבתו, על כן רפה כחו. ובכל זאת התחזק לקום, וינסה לרדת מעל משכבו ולשבת על כסאו, אך עד מהרה שב וישכב על מטתו. ויהי אך יצֹא יצא הירץ אל החדר השני לדבר דבר עם אנשי ביתו, והנה הקשיבו אזניו כקול תנועה קלה בחדר החולה, וימהר וישב אליו – והנה הוא שוכב דומם, כי יצאה נשמתו “כאלו נשקהו מלאך אלהים באספו אליו רוחו – ועוד פניו מפיקות תבונה ושכל טוב, הֻצק חן בשפתותיו במותו כבחייו!” ¹²⁸.

והקול נשמע כי מת החכם, המאור הגדול לממשלת הפלוסופיה, ותהום כל העיר ותהי לחרדת אלהים. כל יודעיו התאבלו וכל שומעי שמעו נאנחו במרירות. כיהודים כנוצרים ספדו עליו כמספד על יחיד בדורו, וראשי הקהל קדשו עצרה, ויצוו על העם לבלתי עשות כל מלאכה ולבלתי שלוח יד במשא ומתן עד אחר קבורתו. ומשוררי אשכנז חברו קינות על מותו, ורבים מחכמי העמים ושריהם הציגו לו מצבות כבוד בגניהם והיכליהם לזכר עולם. ומשוררנו ר' נפתלי הירץ וויזל השמיע עליו קינתו ב“קול נהי”, הלא היא כתובה בספר המאסף ¹²⁹, שחברו משכילי הזמן ההוא להגדיל חכמה ולהאדירה.

                                                                                            ______

בשנה ההיא מת גם המושל הכביר פריעדריך השני, שלבו היה אך רע לישראל, וכעלות בן אחיו פריעדריך ווילהעלם השני על כסאו, היתה ליהודים תקוה כי ייטב להם עתה מאז. ויבוא לפניו בבקשה להקל מעליהם על סֻבלם. ויצו המלך כי יבחרו מתוכם אנשי שם, יודעי בינה, והממשלה תשא ותתן עמם לטובתם. אז נבחרו שנים מאנשי הקהלה בברלין: ר' דניאל איטציג וחתנו דוד פֿריעדלאֶנדער, והם מנו אחת לאחת את כל הגזרות וההגבלות אשר כבדו על היהודים מנשוא. אבל שנים משרי המלוכה עמדו להם לשטן, “ומה שנתנה היד האחת שבה ולקחה מהם השנית” ¹³⁰. ומכל הגזרות בטלו רק שתים: קנין כלי הפורצילן הגרועים ומכס הנפשות מהיהודים יושבי פרוסיה. אמנם לא חדשו בזה מאומה, כי באוסטריה וצרפת בטלה גזרת המכס זה כמה. רק למתי מספר מעשיריהם, אשר הביאו תועלת רבה לעם הארץ בבתי החרשת אשר הקימו, להם נִתּנו זכיות אזרחים באופן, אשר בכל הכתבים היוצאים על אודותם מערכאות הממשלה לא יזכרו ולא יפקדו בשם “יהודי” ¹³¹, ויתר היהודים נשארו על מצבם הקודם כשהיו והחקים המגבילים הוסיפו להרחיקם מעל עם הארץ כמקדם.

אבל מה שצרה עין הממשלה לתת, אותה נתנו להם שכניהם אזרחי הארץ או לקחו להם היהודים לעצמם – כי בקשו האזרחים קרבתם ויתרועעו אתם כאחים גמורים, מבלי שים כל פדות ביניהם לבין עצמם. ורוב היהודים ממעמד הבינוני דבקו בהם להיות עמהם לעם אחד ויקנו תחבלות ויחפשו מזמות לפשר בינם ובין שכניהם, “אחיהם החביבים”, ולהוכיח כי ארץ מולדתם ומכורותם היא אֵם לכלם גם יחד. ויקראו להם שם חדש: “אשכנזים בני דת משה”, לאמר: “אשכנזים על פי מולדתם ולאֻמיוּתם, אך בעלי הברית הישנה אשר כרת ה' עם משה”. ורבים הערימו עצה להעלים מוצאם כי ממעי יהודה יצאו – כי שִנו את שמוֹתיהם העברים, ויעזבו מנהגיהם העתיקים, ויהי כל ישעם וחפצם להתבולל כלה בעם הארץ לבל יזָכרו עוד בשמם. בדברים האלה היו עשיריהם להם לעינים, מהם ראו יתר העם וכן עשו גם המה. בנות ישראל אשר לפי מנהגי הדור הישן הצטינו בצניעותן ויהי כל כבודן באהל פנימה, פתחו לרוחה את היכליהן וטרקליניהן ¹³²לפני מרומי עם הארץ, והסופרים וכל חכמי חרשים אנשי השם, בחַקותן את מנהג בית רמ"ד ואת הרופא מרקוס הירץ, – ויהיו כל מעיניהן בספרי חשק ועגבים ואהבת בשרים. שם בבית הענריטה הירץ נוסדה “אגֻדת הצדק” ¹³³, שבה נכנסו הרבה זכרים ונקבות מקרוב ומרחוק, וראשית חקיה היתה “הדבקות העצומה”; בה נהגו כלם לשיר יחדו בלשון “אתה” ¹³⁴ולהיות כנפש אחת בגויות הרבה. שם היתה קרבת הרוחות עיקר, שווי הלבבות ודמיון ההרגשות ליסוד ההזדווגות האמתית, שהטבע הניח עליה חותמו קֹדש, וכל השדוכים והזווגים הנעשים על פי הדת והנמוס נחשבו להם לתועבה, לעונות שהם כנגד הטבע, אשר לא יכֻפרו בלתי אם בבטולם הגמור ¹³⁵. גם היה להם כתב מיֻחד (הכתב העברי) לכתוב זה לזה באופן שלא יהיו דבריהם מובנים לאחרים שאינם מבני חברתם ¹³⁶. וגם בבתי האדוקים שבעמנו פשה הנגע, כי הסכינו בנותיהם ונשיהם הצעירות לדבר אם אֹרחיהן משחרי פניהן בלשון צרפת, שאין האבות והבעלים נזקקים לה, ויתיעצו על צפוניהם לנגד עיניהם בלי מעצור ובאין מכלים דבר. ופרצים יצאו אשה נגדה, ותפרענה שמות אבותיהן ובעליהן לשמצה בעמן, וספרי כריתות ונשואי תערובות ובריחת עלמות מבית אבותיהן ונשים נשואות מבתי בעליהן היו למעשים בכל יום. מנגעים אלה לא נקו גם בתי הנוצרים, וביותר בבתי המשכילים בעם רבו השערורות בדור תהפוכות זה, וגם עד בית המלוכה הגיעו – כי היו לפֿריעדריך ווילהעלם II שלש פלגשים ועלמות אין מספר ¹³⁷. אבל בבתי ישראל לא נראו ולא נשמעו עד כה, וחק המוסר והצניעות אשר נשמר בקרב עמנו מאז ומקדם הנה הופר בידי רמה לעיני השמש, ותגדלנה הפרעות בעמנו לחרפת עולם אשר לא תמָחה.

                                                                                          _________

מבית העשיר משה יצחק חלפן החלה הרעה, כי שתי בנותיו המירו דתן ותנשא האחת לפקיד הצבא פֿאָן קונקעל, והשנית להבארון פֿאָן באָהן. ולב אביהן נבא לו מכבר כי עתידות בנותיו לצאת לתרבות רעה ולהמיר כבודו בקלון, ולקדם פני הרעה צוה אל ביתו כי כל הונו הרב יהיה לנחלה רק לאלה מצאצאיו אשר ישארו דבקים באמונתם לדת אבותם. ויהי אחרי מות האיש משה יצחק ויקומו שני חתניו הנכרים וידרשו חלק נשיהם בירושת אביהן. ויהי ריב ודין ודברים הרבה בין הממשלה, הדרושה לקיים דברי המת, ובין שלטון הכהונה, המתאַמץ לטובת הנפשות החדשות אשר עשה לו ¹³⁸. משפט כזה היה גם בין צאצאי הסוחר באבני יקרות פֿייטל היינע אפרים, הנדיב הגדול שיסד מכספו ישיבה לתורה ¹³⁹, וכן גם בין האחרים לבית בעער פֿליעס עם אחיותיהם המומרות. זאת ראה ר' דניאל איטציג, גיסו של משה יצחק חלפן ¹⁴⁰ומחֻתנו של דובער פֿליעס ¹⁴¹וידאג לאחריתו, ויחפש עצות להקדים רפואה למכה ויבוא בבקשה לפני המלך, לחלוט ממנו ולקיים דברי הצוָאה אשר כתב לביתו כפשוטם וכמשמעם. והמלך נענה לו ויתן צו לראש שריו לקרוא דברי הצוָאה, ואם אין בהם מאומה נגד חקי הממלכה יקימנה כמשפט. בעת ההיא יצאה פוילינה בת הקצין נתן קאָהן ותהי לאשה להאדון פֿאָן גונטהער, ותהי למרת רוח לדינה אמה החסודה, ילידת בית נאַוּן, אשר בהוָאשה ממנה הקדישה רוב עשרה לבנין בית חנוּך ליתומים הנקרא על שמה ¹⁴², ויתר הונה הניחה לקרן קימת לחתונות כלות עניות ¹⁴³. גם אדעלה בת הקצין אפרים גמרה בדעתה להנזר מאחרי אלהיה ועמה וללכת אחרי ליכסענרינג אהוב לבבה. אך הדבר היה עוד בחיי רמ"ד, אשר התמרמר על זה מאד ובעזרת ניקולא ידידו נסכלה עצתם ומזמתם הופרה ¹⁴⁴. ובמשפחת הקצין אהרן נתן מאיר היתה שערורה – כי שתי בנותיו שרה ומרים ברחו מבית אביהן האדוק באמונתו ותבואנה אל הכהן שטיין אשר בכפר וועלזיקענדאָרף, והוא קפץ על המציאה ויקבל אותן בשתי ידים. וכן עשה גם להעלמה שרה בת הקצין ליפמאן מאיר וואֻלף – זה הנדיב הגדול אשר במותו השאיר יסוד עולם לנשואי כלות עניות ¹⁴⁵. אך ר' אהרן נתן מאיר הראה תקיפותו ואסף חרפתו, בבואו בטענה לפני הממשלה, כי הרשיע הכהן לעשות, בהכניסו בבריתו נערות צעירות שאין להן כל מושג מיסודי דתו. ויהי קצף על הכהן הפוחז, והבנות הסוררות הושבו בחזקה אל בית אביהן ¹⁴⁶.

ומה שעשו צאצאי העשירים במרום עמדתם, אותה עשו בשפלות מצבם גם החשֻכּים באי הערים האחרות, הנערים משרתי החנויות והשפחות המשרתות בבתי ישראל, וכמעט התעוררו עליהם הפרנסים, שרֻבם שומרי אמונים וחרדים על המוסר והצניעוּת, ויגערו בם בנזיפה, הלכו להכהן הראשון אשר נקרה אליהם וימהרו להכנס בצל כפני שכינתו. אך בהשתדלות הפרנסים יצא החק מטעם הממשלה, כי אין משרתים ומשרתות מתקבלים בברית החדשה כי אם במקום מולדתם, בקרב משפחתם ¹⁴⁷. ובזה הושם גדר למשובתם, כי רֻבם לא מצאו את לבבם לעשות זאת לעיני אבותיהם וקרוביהם, וישקטו מרעתם כמעט.

                                                                                          _______

ב“אגֻדת הצדק” בקרב הנשים המשכילות כן נוסדה “חברת הטוב והתושיה” בין האנשים המשכילים, אשר חפצם ומגמתם היו ללמוד וללמד ולהשכיל ולתמוך איש את רעהו ככל אשר יהיה לאל ידם למען הוסיף עשות טוב ותושיה, לאמר: להקל מעליהם עֹל הדת וללכת בשרירות לבם. ואולם היתה חברת “חנוך נערים” קודם לה; היא נוסדה בשנת תקמ“ב בידי פֿריעדלאֶנדער וגיסו, הדומה לו במעלות רוחו, כי פתחו “בית ספר חפשי”, לנערי ישראל, אשר בראשונה היתה יסודתו בלמוד התורה על פי העתקת רמ”ד והתלמוד עם מכשיריו וכל נושאי כליו. אך מעט מעט הרחיקו מקרבו את למוד התלמוד, נדחתה התורה הישנה מפני ההשכלה החדשה, ולאחרונה השביתו ממנו כל זֵכר ללמודים העברים, עד שהָכשר להכניס בו גם תלמידים מבני הנכר ¹⁴⁸. אל בית הספר הזה נהרו בחורים הרבה מעניי העם מקרוב ומרחוק, מבקשי השכלה ודעת עולם. והפרנסים אנשי הדור הישן, החרדים על דת ומקנאים לשם האמונה, היו עוינים אותם והולכים עמם בקרי ורודפים אותם באף ובחמה ובקצף גדול, בראשונה התעוללו עליהם להרחיקם מן העיר כחק לעניים הבאים מחוץ לגבולה, אך עדת המשיכלים חשה לעזרתם ויביאו דבת הפרנסים רעה אל הממשלה ותהי היא על הבחורים סתרה; אבל הפרנסים הרחיקום מישע, וימנעו מתת להם לחם חקם, את חוליהם לא אספו ואת מתיהם לא הכניסו כמנהג ישראל לקבורה ¹⁴⁹. ולמצוא לחמם לנפשם נאנסו הבחורים רֻבם ככלם לפסוק מלמודם ולעסוק בתגרנות שפלה או להשכיר עצמם בערבי פסחים אצל האֹפים, לעבוד עבודת פרך יומם ולילה בהכנת המצות ואפיָתן לחג הבא ¹⁵⁰. ואלה מהם אשר זכו להשלים חקם בלמודם בבית הספר ההוא ולמצוא להם עמדתם בחיים, היו לקנאי ההשכלה אשר נלחמו בכל עז עם שונאיהם מנדיהם “מורדי האור”, ויעוררו ריבות ומדנים ויפיצו דעות נפסדות בקרב בני עמם ¹⁵¹, ויגדל הזדון ותרב המכשלה. אז יחלק ישראל לחצי: אלה קנאו לדתם ומנהגיהם משנות דור ודור וישפכו כמים עברתם על המשכילים-המינים, העוזבים את אלהיהם והמשכיחים לעמם את בריתו; ואלה קנאו להשכלת עולם, וישפכו לעגם כמים על המהבילים המשמרים הבלי שוא, העומדים לקיר מבדיל ומסך מפריד בין העם וחרוּתו המדינית. ותהי המלחמה קשה כמלחמת החסידים וההילנים מקדם ¹⁵²; רק בזה נפלאו מאבותיהם מלפנים, כי אז עוד ישבו בני עמנו על אדמתם, ואהבתם לעצמוּתם נתנה להחסידים כח ואון להתגבר על מתנגדיהם, הבנים הכחשים המתנכרים לעמם ולאומיותם – בעוד בדורנו זה קצו צעירי אחינו מפני עמל גלותם, כשל כח סֻבלם להיות עוד גרים גרורים, עשוקי צדק ורצוצי משפט בארך מגוריהם כאבותיהם מאז ועד הנה, ונפשם כלתה לאור וחפש, לראות חיים ככל בני האדם, והתקוה הזאת נשקפה להם רק מהשכלת עולם, היתד האחת אשר עליה תלו כל עתידותיהם – על כן היתה יד בני הדור החדש הלוך וגבור, ויד הזקנים הולכת ורפה. ולאחרונה עלתה ביד המשכילים לפעול על הממשלה להוציא כלה את היהודים מתחת ידי הרבנים והזקנים, לבל יוכלו לנגוע בכל נפש אדם לרעה, יהיה מי שיהיה ¹⁵³. אז הֻתרה הרצועה ואיש בשרירות לבו הלך וכל הישר בעיניו יעשה.

                                                                                         _______

והרב הגדול אשר לקהלת אחינו בברלין, ר' הירש לעווין, אשר מעודו היה אוחז החבל בשני הקצוות, כי היה לבו חרד על דת אל, ונפשו נתונה לחכמה ודעת, הערה לשוא כחו ולבבו לקרב רחוקים ולחבר את הקצוות חד אל אחד, ובראותו כי המכשלה הולכת ורבה, ויתן אל לבו ליָאש על הרבנות, שאינה נותנת שררה לבעליה כי אם עבדות הכבדה מנשוא, ויקונן עליה לאמר:

בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְֹשִי מִפְּנֵי עֹל סֻבָּלָה,

קָצָה בְלֶחֶם הַקְּלֹקֵל, שְֹכַר בַּטָּלָה.

תָּבוּס מַנְעֲמֵּי נֹפֶת, בְּלַעֲנָה מְהוּלָה.

אָנָא יְיָ, מְנַת חֶלְקִי מִיָּדְךָ אֲבַקֵֹּש, קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה:

יִמְתַּק לִי עָלֶה זַיִת, וּבְיַד אָדָם אַל אֶפּוֹלָה! ¹⁵⁴.

ואת פני הפרנסים חִלה במכתב, לחמול על שיבתו ולפטרהו כלה ממשמרתו, כי “רבו עתה עמי הארץ בקצה המחנה, העושים מעשים אשר לא יעשו, ואמרות קדוש ישראל נאצו… ותפוצינה הצאן ועל הרועים חרה אפם… והמשפט אשר לאלהים הוא ישפוטו נכרים ערלי בשר או ישראל ערלי לב, ומי יודע עד היכן הדברים מגיעים, כי האנשים האלה קשים ממני” ¹⁵⁵וכו'.

אבל הפרנסים האדוקים אחזוהו ולא הרפוהו, וירבו אליו תחנונים להעתר להם ולהשאר על מקומו, ולא תהיה עדתם כצאן אשר אין להם רועה. וברב כח והשתדלות נמרצה עצרוהו אתם. וישאר לשבת בתוכם כאל עקרבים, כי היתה חברת המשכילים לשכים בעיניו ולצנינים בצדיו.

בעת ההיא נפגשתי בחמת רוחי את דוד פריעדלאֶנדער בבית ידידנו מרקוס הירץ, ואקרב עמו למשפט, ואועידהו למלחמת דברים על כל התועבות הנעשות בקרב אנשי חברתו. ויוכיחני האיש לדעת כי בית הספר החפשי והשאיפה לתקונים בדת יסודתם “בלב חכם עמנו, סוקרטוס עתנו, ר' משה בן מנחם” ¹⁵⁶. כי כל ישעו וחפצו היה “להיטיב מצב החנוך והלמוד בקרב עמנו, להכניס יפיותו של יפת באהלי שם, זה היה מבחר הגיוניו וזאת היתה שיחתו באספות רעיו ותלמידיו בכל עת” ¹⁵⁷.

על הדברים האלה חרה לי מאד ואקרא ואומר:

– איך ישאכם לבכם להתלות באילן גדול ולשום אשמותיכם בראש צדיק תמים? הנכם מתאמרים לעשות תקונים בדת ולהסיר מתוכה את המנהגים אשר לא יפיקו מכם רצון, באֹמרכם כי רמ"ד היה בזה לכם לעינים – ואנכי היודע ועד כי היה מעודו שומר אמונה ומחזיק במנהגי אבות לבלתי סור מהם כמלוא שערה. הלא תדעו את דברו אשר היה רגיל על לשונו לאמר: “החקים אשר נתנו לנו בספר התורה והמנהגים שנמסרו לנו איש מפי איש קֹדש קדשים הם לנו ולבנינו עד עולם; הם לא ימוטו נצח ואף דבר קל מן הקל לא יפול ארצה, כל זמן שלא יתגלה לנו האלהים בקדשו כהגלותו על הר סיני וישמיענו דברו לאמר: “עד כה נתתי לכם החקים האלה, ומהיום והלאה הנני מסירם מעליכם”, וכל עוד לא שמענו כזאת מפי הגבורה אין ביד השכל להסירם!” ¹⁵⁸. חכמנו זה, המורה לצדקה, היה תמיד מכבד את הרבנים, אף שהכעיסוהו תמרורים בהתקוממם על העתקתו את התורה, בכל זה ענדם עטרות לראשו בפני ההמון, למען ילמדו ממנו לכבדם ולשמוע בקולם ולקבל הוראותיהם ותוכחת מוסרם ¹⁵⁹. ואתם מעיזים בנפשכם להלעיב בם ולהמיר כבודם בקלון בהעתיקכם את דברי מוסרם ללשון הגוים לפרעם לשמצה בקמיהם ¹⁶⁰!

– אל נא תתעה בשוא לחשוב גבר חכם בעז לאויל משריש! – ענני איש מצוּתי – כי מי יוכל לדעת דרך מורנו הגדול עם כל שיחו ושיגו ומחשבותיו ורעיוני לבו יותר ממני? זה לי ארבע עשרה שנה הלכתי אחיו כצל, וגם במסעיו האחדים נספחתי עליו וידי לא זזה מתוך ידו עד צאת נפשו, על כן ידעתי כל הגות לבבו ומחשבותיו ממני לא נסתרו. אמנם כבד רמ“ד את הרבנים לעיני העם, בשמרו את הכלל, כי “האדם הוא עבד ההרגל וכל ישן ועתיק יחשב בעיניו לקדוש ה' מכֻבד” ¹⁶¹. הוא היה מטבעו רק כקנה ומעודו לא מצא עז בנפשו לצאת לריב, וגם כאשר גדל הסער על ידידו ורעו רנ”ה ויזל והמון רועים אוילים קראו אחריו מלא להכותו חרם, לא מלאהו לבבו לעמוד בפרץ ולריב ריבו ¹⁶². רק באגרותיו לאנשי שלומו התאונן עליהם רע, כי עבדים נרצעים הם לכל רעיון הבל ומשפט קדום ו“בדברים לא יוסר עבד” ¹⁶³. גם שמירתו את הדת לכל מנהגיה היתה רק מפני ההרגל, ולמען לא ירחק מעליו לב עמו ¹⁶⁴, כי אז יוכל למשכהו אחריו ולהוציאהו מאפלה לאורה ¹⁶⁵, וזה לך האות: כי תמיד היה אומר: “הדת לא תדע כל פעולה בלי רעיון, כל מעשה בלי טעם, וכל הסכם לדבר בלי הסכם השֵכל, ומעשים דתיים בלי טעמים שכליים הם דלים וריקים אשר לא יסכנו מאומה” ¹⁶⁶. ובבקשו טעמים שכליים להמצות המעשיות הלא הרס בזה את החקים, שעל פי הקבלה אין לבקש להם טעם מצד השכל והדעת ¹⁶⁷. הוא היה אומר: “אף שמאמינים אנחנו כי אמונתנו היא היותר טובה, אין להוכיח מזה כי היא המעֻלה שבדתות; היא טובה רק לזמנים ידועים, למעמדים ידועים ובתנאים ידועים” ¹⁶⁸, ובהשתנות הזמן והמעמד והתנאים הידועים, הלא הרשות בידנו לשנותה כפי רוחנו וטעמנו בזמן הזה. הנה אתה בא להוכיחני על אשר העלבתי ברבנינו הקנאים, בהעתיקי דבריהם לשימם לשחוק ולחרפה בגוים – אבל מי זה ימריצני להכנע מפני הקנאים הגאיונים האלה, המתפארים בחריפותם ועמק עיונם בתלמוד, אשר כל כחם וגבורתם להכניס פיל בקופו של מחט, לרכוב על כרוב דמיונם במגדלים פורחים אויר ולעקור הרים ולטחנם זה בזה בסברות של תהו – ולכל החכמות שבעולם “חיצוניות” יקראו וכאפס וכאין נחשבו להם. ולו היה לאל ידם אזי הכחידון כלה מקרבנו ואת כל ההוגים בהן החרימו וישביתו מאנוש זכרם! ההיו כן חכמינו, מיסדי התלמוד מלפנים? הלא הם אהבו את החכמה ואת המדעים ואת לשונות העמים, ובלעדיהם לא היה איש מהם זוכה לישיבה של מעלה בסנהדרין הגדולה ¹⁶⁹. לא כן הרבנים בזמן הזה, אשר בקנאתם לכבוד תורתם יתעבו כל חכמה ויוליכו את העם חשך ולא אור ¹⁷⁰.

– אוי לילדים הנושכים שדי אמם אשר שפע חלבם יינקו! – קראתי באנחה – הלא הרבנים הם אשר שמונו לשארית בארץ; הם סדרו את חיי היהודי מן הערש ועד הקבר; הם נתנו לו כח ועז לשאת על גלותו ולסבול כל הרדיפות והגזרות והתלאות אשר מצאוהו בארצות נודו; הם נטעו בלבו אמונת אמן, טהרת המדות, אהבת המשפחה וידידות אחים נאמנה; הם שמו את ביתו לעדן גן אלהים, אשר יפה לו שעה אחת בצל קורתו מכל תענֻגי החיים מחוצה לו. ומי ימלל נעימות חיי היהודי מעולם הישן בשבתו בקרב משפחתו אשר תם ויֹשר יצרוה, או בשבתו בקרב אחיו בבתי כנסיותיו ומדרשיו, בשמעו תורת חיים מפי רבניו ומוריו לצדקה או בלמדו לעצמו פרק אחת, משנה אחת או הלכה אחת! ומה ימצא תמורתם ברחקו מעל גבולם? שם בעולם הגדול הלא יהיה זנב לאריים, אשר בכל חכמתו והשכלתו לא יחשכו מפניו כלמות ורֹק, ואשר מולדתו ועמו וצור מחצבתו שתוהו תועבות למו וצלמו יבזו!

– ראה נא, ידידי! – אמר פֿריעדלאֶנדער – הן נאנח אתה על כבוד הרבנים כי חֻלל וערכם כי שפל מאד בעיני בני הדור החדש; הם אשרו לנו לפי דבריך את דרך העולם, הם הנחילונו תורת חיים ואהבת חסד ואמת וצדקה וברכה ורחמים ושלום וכל טוב סלה – אבל כל זה היה בשנות קדם, בהיות רבנינו עוסקים בתורה לשמה, בהיותם עשירי ארץ וחכמי עולם, וכל עבודתם היתה לשם שמים, שלא על מנת לקבל פרס, הרבנים ההם היו גם חכמים וחוקרים ופילוסופים, אשר בכל תושיה התגלו וינחילונו ברכה עדי עד. לא כן רבני הזמן הזה, הקבצנים אשר באו אלינו מארץ פולין, אשר עשו תורתם קרדום לחפר בה וקנאתם קרובה יותר לקנאת לחם מקנאת דת. הפליטים הפולנים האלה כל מה שראו אצל אצילי העם הפולני, גאותם וגאונם ורהבם וזדונם ותקיפותם ופחזותם וקנאתם איש ברעהו, אותה הביאו עמם להנחילם בקרב קהלותיהם. רוב רבנינו אלה נבערי לב, צופינו עורים כלם, שקועים בארבע אמות של הלכה מבלי דעת מהלך התבל, באין להם כל מושג מהחיים ההוים, כמו שאין אני יודע מה אֹכל עתה מלך חינה או מה עושה המיקאַדו היאַפוֹני. התמימים שבהם חיים המה כבשנות הבינים, אינם יודעים ואינם חפצים לדעת מכל הנעשה סביבותם, ורק הרצועה והחרם הם נשק מסֻכן בידם, כסכין חד ביד ילד טפש. והערומים ישכנו ערמה, יאחזו בצביעות ולא ירפוה, וכל הבא במחיצתם מהם יראה וכן יעשה. בבתי הכנסיות והמדרשות אשר תהלתם בפיך, שם החנופה שוררת; שם השקר והתרמית הולכים קוממיות ורוב הבאים בתוכם במסוה יתהלכו, יתחפשו בטלית שכֻלה תכלת למען כחש. שם כל אחד מתקנא בירך חברו, יאריך בתפלתו – למען יחשבו רואיו כי הוא ירא אלהים מרבים, יהדר במִצְות – למען יכָּבד על פני אחיו ולמען יקראו לו כלם “מקֻדש, מקֻדש!”. אני ידעתי אדוק אחד, עשיר ובעל אוצרות המתנהג בחסידות, מניח הוא שני זוגות תפילין, של רש“י ושל רבינו תם, מאריך בתפלתו שתי שעות תמימות, מרבה לכרוע ב”מודים" עד שיתפקקו כל החוליות שבשדרתו שופך דמעות כמים בהשתפך עליו נפשו על גלות השכינה; לו לולב ואתרוג היותר נאים, גם יש לו ספר תורה מהֻדר אשר קנה לעצמו, וזה כחו לאלהיו – ובמנהגו עם הבריות הוא רשע גמוּר, עושק דלים וגוזל משפט אביונים, את קרוביו לא ידע ועל אָחיו עצמו ובשרו הכביד ידו שעשהו למחזיר על הפתחים! וכל זה בא לנו מיד רבניך, המורים המתעים המטים עקלקלותם וכל הישרה בנו יעקשו. הם התעו את עמנו מבלי הדעת וכל כל נתיבותיו ישימו חשך מצרים. שער נא בנפשך, כי כל ישראל נאספו יחדו לבית הכנסת שלנו, ברחוב היידערייטער, והוא גדול ורחב די הכיל את כלם, ואנחנו שנינו עומדים על יד הפתח ודורשים מכל היוצא ממנו, להגיד לנו: מה ענין האלהוּת? מה היא היהדוּת האהובה לו? העבודה החביבה עליו? האמת שהיא חתם תכניתו? – הנמצא אף אחד מאלף אשר נציל מפיהו דבר ברור? הנמצא אף אחד מרבבה שיהיו רעיוניו טהורים מכל מושג אלילי? – הן כל הגוים ייטיבו דרכיהם, יהרסו על מנת לבנות, יתקנו וייטיבו הכל, כי אָצלה רוח הזמן עליהם מרוּחה, ורבנינו מכבידים לבבם להחזיק בדרך שדשו להם לפני מאות בשנים, מרבים בשאלות ותשובות למען ספות חומרה על חומרה ואֹפל על אפל, הם לא יפַנו לנו דרך ישכן אור, אך מאפילים עלינו בטליתותיהם עד כי תכהינה עינינו מראות, עושים גדרים לגדרים וסיגים לסיגים עד יצרו צעדינו מלכת ולא נמצא עוד מעמד לרגלינו בארץ החיים! לכן אין לנו עצה אחרת כי אם להשליך מעלינו עֻלם ולהפקיעם כלה מאפטרופסותם – כי רק כאשר נהיה בטוחים מפני רדיפותיהם וחרמותיהם בעוד בחיים חיתנו ומפני רצועותיהם ונזיפותיהם שהם נוהגים בגויותנו לאחר פטירתנו, רק אז נוכל לשאת ראש, להרים קרן ולהשיב אלינו כבודנו ותֻמת ישרנו כמלפנים ¹⁷¹.

מדבריו אשר דבר אלי באפו וחמתו נוכחתי לדעת כי לכל דעה שבעולם ימָצאו קנאים המדריכים לשונם קשתם עד כי ירחיקו מאד לירות, והמטרה מהם והלאה. ועל כן לא לקחתי עוד דברים עמו, רק העד העידותי בו, כי עוד ינחם באחרונה אם ישרה נפשו בו – כי יהרוס ולא יבנה, יחריב עולם מלא ולא ימצא ידים לו לקומם חרבותיו. זאת הגדתי לו ביֹשר לבי ואצא משם בחמת רוחי.

                                                                                    ___________

בשובי אל ביתי מצאתי את נפתלי בחֹשא משתעשע בחברת צביה רעיתי, אשר נפלאה לה אהבתו כאהבת אב לפרי בטנו – ואספר לו ריבות שפתי עם דוד פריעדלאֶנדער, העומד בראש מהרסינו מחריבי דתנו, ואת אשר העידותו בו בכלותי דברי עמו.

– הנה נבואתך ממהרת לבוא – ענני בחשא – כי מיום ליום ירבו עתה המתפרצים בעמנו, העוזבים את דגלם ועוברים אל המחנה האויב, בעזבם את המדות הטובות, שהיו סגֻלה לעמנו משנות דור ודור. באו דברי רמ“ד חכמנו: “הזאבים הָשלמו את הכבשים”, והנם בולעים אותם בכל פה ומבשרם לא ישבעו! הנה שתי בנות הרֶשע, בנות הקצין אהרן מאיר, פנו יחדו אלינו ערף, וכמעט נתעמצו עיני אביהן במותו מות ישרים, חזרו לסוּרן ותמירנה דתן לעןלמים. שרה הבכירה, הפתַיה, יצאה ותהי לאשה להבארון הליפֿלנדי פֿאָן גראָטהוס, ומרים אחותה ההוֹללה, אשר חללה כבודה בהתמכרה לעוגבה פֿאָן גענטץ, היתה לעגלה שלישיה – כי התנתה אהבים עם שלשה צירי ממלכות זכסוניה, דניה ואוסטריה כאחד. הרוזן געסלער, ציר זכסוניה, התרפס ימים רבים לרגליה, אך לא יכל לקחתה, בטרם תעזוב את דתה ועמה, והיא נאותה לו לבוא בברית דתו. אך עד כה וכה נסע עבר השר הזה וישב אל ארצו לבלתי שוב עוד אליה. אז נשאה עיניה אל הרוזן חריסטיאן פֿאָן בערנסטאָרף, ציר דַניה, אשר חשק בה מאֹד; אך אביו היה לו למפגע, כי ברוב גאונו מאן לחלל כבודו ולאסוף אל ביתו אשה זרה מבנות היהודים. וכראות מרים כי נוחלה, אבדה תקותה ותתן ידה לציר השלישי, להנסיך אלכסנדר רייס, איש זקן אשר משחת מאיש מראהו. עד כה וכה מת אבי חריסטיאן, וכמעט נסתם עליו הגולל חש בנו לשוב למקומו ולבצע חפצו, לקחת את מרים משאת נפשו לו לאשה. אך אֵחר המועד – כי הנה היתה לאיש האחר ¹⁷². אבל הנפש החוטאת לא נאמנה בריתה עם אישה הזקן והמכער, כי עודנה מחזקת באהבתה את גענטץ אהובה ¹⁷³. גם אדעלא בת הקצין אפרים בצעה סוף סוף מזמת לבה, ותבגד בעמה ותאחז בדת השלטת ותנשא לפקיד צבא מבני האצילים בפרוסיה ¹⁷⁴. ולא הן יחידות בקהלתנו, העוזבות את עמן להצמד לבני הנכר – כי רבות בנות יצאו אחריהן לעשות כמוהן. וגם בבית מר”ד נראה הנגע – למרת רוח פֿרומט האלמנה, האשה הכשרה, סרו הבנות מדרך אביהן הצדיק התמים, והן ממהרות בפחזותן לבלע עצותיו ולהפר כל מחשבותיו. נפש רחל בחלה באלוף נעוריה אשר בחר לה אביה, ותצא ממנו בגט פטורין, ותשב אל בית אמה עם הבת אשר ילדה לו לפצעה ולחבורתה ¹⁷⁵. הענריטה עודנה יושבת כנעוריה בית אמה, וממאנת להיות לאיש ¹⁷⁶בהתחכמה לאמר, כי אין מבטח לה באמונת גבר באין לה תפארת נשים – ורעיון רוח זה גם הוא פרי השכלת הזמן הבוגד, לא שערוהו בנות ישראל מלפנים, כי “חן אשה על בעלה” – אמרו חכמינו, תהיה איך שתהיה. – והיתכן כי תשב בת ישראל בבתוליה עד שילבין ראשה? – ולברינדל מר לה מר – כי בעלה שמעון פייט לגעל נפש הוא לה, וזה לא כביר התאוננה רע באוזני רעותה, הענריטה הערץ, בשפכה לפניה מרי שיחה ¹⁷⁷.

– ומאין תדע כל זאת? שאלתי בנפש מרה, כי המו מעי לבית רמ"ד ולצאצאיו אשר אהבתי סלה.

– הלא תדע כי בחשא אני וממני לא יפלא דבר – כי יש לי מהלכים בין כל אנשי קהלתנו. הענריטה הירץ בעצמה ספרה לי זאת, בהמלכה בי על אדות חברתּה ב“אגֻדת הצדק”, אשר על פי חקיה אין עון גדול מנשואי הנמוס שהם כנגד הטבע, ואחרי שאין נפש דורותיאה אל הבעל אשר הרכיב אביה אלוף לראשה, הלא תעכור שארה ובשרה בשבתה עם איש אשר קרבתו נחשבה לה לחטאה. ותשאל לעצתי; היש לה להתערב בזה, לפקוח עיני שמעון פֿייט על המתלאה הזאת אם לא?

– ומה ענית אתה?

– אנכי השיבותיה מחפצה, באמרי לה, כי אם תעשה כזאת והוסיפה יגון על מכאב אמה האלמנה, אשר התקוה לראות בתה הבכירה מאֻשרה בנשים היא נחמתה באלמנותה.

– הוא הדבר אשר דברה דורותיאה במסבת חברותיה בבית הענריטה – אמרה צביה רעיתי, בשובה מחדר המבשלות, ששם עשתה בחפץ כפיה, ובשמעה דבריו האחרונים – כי הקללה הכתובה בתורה על האשה: “והוא ימשל בך” ברכה היא לבנות חוה, כי אוי לאשה אשר אין שלטון לבעלה עליה, כי הנחש ישיאנה לאכול פרי כחש ולהביא עליה חטאה גדולה ¹⁷⁸.

– ופושעי עמנו לא יסתפקו עוד באבדן נפשות יחידות – אמר בחשא במנוד ראש – כי הנה נוסדו יחד להקים בית חרשת לבגידה ותמוּרה בהמון. הקוליצא, כי אחדים מראשי עדתנו שלחו דבר בכתובים אל וו. וו. טעללער, הכהן הראשי לדת הפרוטוסתנטית, כי הנה געלה נפשם באמונת אבותיהם, הערוכה להם על פי התלמוד אשר התעם עד כה וינחם בתֹהו לא דרך, והנם נכונים לבוא בברית הדת השלטת, אם יפטרו אותם מהאמין בעיקרים אחדים אשר לא כרוחם. אך הכהן הובישם משֹברם, בהשיבו דבריו להם, כי אין כל פשרה באמונות ודעות ועליהם לבחור באחת משתי אלה: לקבל דתו כמו שהיא, או להשאר ביהדותם. הוא הבין למזמתם, כי אך הות נפשם ידברו, בחפצם להתפטר בפעם אחת מכל החקים המוציאים את היהודים מכלל אזרחי הארץ. והחשד נפל על פֿריעדלאֶנדער כי ממנו היתה כל זאת.

מעי רֻתחו למשמע אזני. הן קנאת פֿריעדלאֶנדער וחמתו על רבנינו העומדים בראשנו, היתה לי עד כה לאות ולמופת, כי אמנם אוהב הוא דתנו ועמנו, רק יאהבם על פי דרכו, והיא תתעהו להפריז על המדה ולדבר על רבנינו תעָה. ואיך יתכן כי לפתע פתאם יתן את לבו ליאש על כל העמל אשר שבע עמנו בגלל אמונתו מאז ועד הנה, ולהנזר מאחרי העָבר עם כל קורותינו וחליפות עתותינו אשר ינחילונו כבוד בספר דברי הימים, ולבקש לברוא את עמנו בריאה חדשה התלויה על בלימה, מבלי אחיזה בעבר ותקוה מיֻחדה לעתיד! את רעיון לבבי זה גליתי לבחשא בהטילי ספק באמתת הדבר, כי יד פריעדלאֶנדער במעל הזה.

– ובעיני לא יפלא! – ענני – הוא השחיז את סכינו עד כי נקטם ראשו מפני דקותו. הוא חפץ בתקוני הדת עד כי לאחרונה לא מצא לו תקון אחר כי אם לעשותה חדשה בארץ. ובדבר הזה הושב לו כגמולו – כי הלא זה היה דברו תמיד: “האמונה לא תסבול כל פשרה, ואך לשחוק הוא האיש העושה אותה מחצה, בתתו אֹמן באלהים ומלאכיו ובכחשו בהשטן והשדים – כי כלל אחד לה: הכל או אפס ובטלה מקצתה בטלה כֻלה!” – וכדבריו אלה השיב לו הכהן האשכנזי, מדה כנגד מדה.

                                                                                     __________

שנתים ימים עברו מזמן חתונתנו ואצלנו לא נפל דבר. הכל היה כבראשונה וגם אהבתנו לא שֻנתה וחביבה היתה לי צביה רעיתי כשעה הראשונה. היא עודנה חפשיה לנפשה, לא תדע עצבון והריון, ועתותיה בידה להיות צופיה הליכות ביתה בכל עת ולהכין ולערוך הכל בתבונת כפיה; היא מאנה לאסוף אליה אחת השפחות לעזור על ידה, פן תעלה ההוצאה על הכנסתי המעטה, בכלכלי נפשנו מהוראות שעה שהיו לי בבתי אחדים מעשירי העיר. ויהי היום ואשוב מעבודתי לביתי לארחת הצהרים, והנה נבהלתי מראות! כי מצאתי את צביה אשתי שוכבת על מטתה, והיא סרה וזועפה, ובעיניה המאדמות הכרתי כי הרבתה לבכות. ובחשא עומד לפניה ומדבר על לבה לתת תנחומות לנפשה. ואחרד חרדה גדולה ואשאל את שניהם לדעת מה היה לה – ומפיהם נודע לי דבר זר ומר אשר קרה לרעיתי תמתי וירגיז לבבה עד היסוד בו.

עוד ביום אתמול עי יעבור, בשבתה בערב בבית הענריטה הירץ, נבהלה נפשה מפני איש נכרי אשר היה בתוך הבאים לבקר את הגבירה. הוא אָרח לחברה את הרזן מיראַבאָ, אשר הציגהו לפני הענריטה כבן ארצו, גם קראהו בשמו ויספר תהלתו כי יודע הוא עברית כאחד היהודים המלֻמדים. אך צביה לא שמעה ראשית דבריהם, כי היה לה שיח ושיג עם ברענא די לעמאָס, אחות­­-הענריטה הצעירה. וגברת הבית קדמה פניו בכבוד וידידות, כדרכה עם כל אֹרחיה משחרי פניה, ותאחז בידו ותציגהו לפני כל הנמצאים בביתה להכירהו כמנהג. ובהגיעם למקום שבתה, ראתה רעיתי את האיש האֹרח והנה נדמה לה, כי בהביטו אליה רחפו כל עצמותיו לפתע פתאם וינע ויסוג לאחור. וגם היא נבהלה למראהו, כמו ידוע היה לה בשכבר הימים. אך לא יכלה לזכור איפה ומתי ראתהו ומאיזה זמן ומקרה נשאר בלבה רשם האיש הזה לרעה. והארח נשאר נבוך וישב כאיש נדהם, ומראה פניו השתנה לרגעים, פעם האדימו כתֹּלע ופעם הלבינו כפני מת שוכן קבר. בשעה העשירית בלילה באתי שמה לקחת עמי את צביה ולשוב לביתנוּ. ובלכתנו בדרך ספרה לי את מקרֶהָ, ואשחק על חלומותיה ודבריה ואסיר ממנה דאגתה באמרי לה, כי אך דמיון כֹּזב יוליכנה שולל, ודבר חליפות פני האיש איננו נוגע לה מאומה, כי אולי היה צר לו להתחלות או סבה אחרת שנתה פניו ותחליפהו. וצביה נתנה צדק לדברי ותשֶב לה ששון לבה ולא זכרה עוד את האיש ההוא ותשכחהו. ויהי בבקר ואנכי יצאתי לבוא אל בית רמ"ד ללמוד עם יוסף כדרכי מאז, וצביה לבשה בגדיה ותשם עליה מעילה ותחשוב ללכת אל השוק לקנות צרכי אֹכל נפש להכין לנו ארֻחת הצהרים. והנה נפתחה דלת חדרה והאיש האֹרח נצב לקראתה!

אנא בשם! – קרא ברגש – הגידי נא לי מי אַתּ ואי זה מקום מולדתך?

ונפש צביה נבהלה מאד, וכשוב אליה רוחה ענתה לאמר:

– בת רב יהודי אני מעיר הקטנה עהנהיים אשר בעלזאס התחתונה.

– אכן נודע הדבר! – קרא העיש המוזר בעלוץ לבו – בת בלימכען את, זו האשה היהודיה אשר תחת אהבתי שטמתני וכאשר הואלתי לנגוע בה קפצה ותשלח יד בנפשה.

ברגע הזה הכירה צביה אותו ותכר בלהות צלמות – כי זה האיש מרטין העלל, צורר היהודים בעלזאס!

– לך מזה, הָמן הָעלזאסי! – קראה בחמת אפה – הן את נפש אבי רצחת ביום זעם, וגם את אמי הטובה טבחת לא חמלת – ארורה האדמה בעבורך, כי בלעה דם אמי אשר שפכו ידיך.

– ידי לא שפכו את דמה! – ענה האיש – אנכי שמרתי צעדיה, כי חשקה נפשי בה מאד. וביום השבת, כאשר הלך בעלה המנוּול להתפלל בבית הכנסת ליהודים, הרסתי לבוא אל חדרה, ואמצאנה בערכה שלחנה לכבוד היום. ואנסה לדבר על לבה ולפתותה, וכאשר מאנה שמוע לי חפצתי לחבקה בחזקה, כי לא יכלתי להבליג על תאות נפשי, ותתאמץ בכל כחה להדפני מפניה, אך אנכי אמצתי זרֹעותי, אחזתיה ולא הרפיתיה, ובראותה כי נלאתה, עוד מעט ותכרע תחתי, חטפה את הסכין אשר על השלחן ותתקענו בלבה ותפול על פניה ארצה, ומכבד מפלתה בא גם הנצב אחר הלהב, ובאחזי בה שנית ראיתי והנה אני חובק גופת אשה מתה מתבוסת בדמיה! אז קללתי אותה ואת עמה קללה נמרצת בחמת רוחי ואנוס ואצא החוצה. ומאז ועד עתה זה לי אחת עשרה שנה כאֵבי בלבבי נצח, אש יוקדת בעצמותי. כמה התאמצתי לכבותה בדמי בני עמה, אך אש שאול היא עד עולם תוקד. פתאם ראיתיך בבית חבר, וזכר בלימכֿען המתה עלה לפני כאֹב מארץ – כי אליה נדמית במראה פניך, אך נעלית עליה בהוד יפיך, כ היא היתה זקנה לימים ממך, גם חיתה בעני וחסר כל, אף חלה גם ילדה את בניה, ואת עודך פֹּרַחת בהדרך בעצם ימי עלומיך לצבי תפארת. לכן שמעי בת והקשיבי לי והיית יורשת אמך וממלאה מקומה בלבי באהבתי עולם. עזבי את עמך ואלהיך ועשי ככל אחיותיך המשכילות אשר בארץ הזאת והיי לי! מה בצע בשבתך בתוך עמך הנתעב והנאלח? הסירי מעליך חרפת מולדתך והיי שרתי בארץ, כי גדול שמי בעמי וכבודי עליך יֵראה והיית בידי לעטרת תפארת. הן עודי במבחר ימי ולא יבצר ממני לקחת לי אשה כערכי מבנות הארץ, אך מרגע ראיתיך זכרתי לך אהבת נעורי ונפשי נקשרה בך מכל בנות אצילי עמי. לכן שמעי בת והקשיבי לי והיי ברכה!

הדברים האלה יצאו פרצים מלבו הרועד, כי חרדו כל עצמותיו מתאוה עזה וחשק נמרץ.

וחמת צביה תקפתָּה עד להשחית ותרק בפני הצורר הבליעל ותען ותאמר:

– מי יתן לי סכין אמי, כי עתה לא נחפזתי להניפהו על לבי כי אם על לבך העקוב מדמי נפשות נקיים! ועתה צא מזה איש הדמים, רוצח נפשות אבותי, כי גואלי קרובים, והיה כהרימי קולי ונאספו עליך יחדו ולקחו נקמתנו ממך!

– חמתך לא תבעתני – כי עוד תוסיף עליך לוית חן להגדיל יקוד חשקי, אף אין לך גואל קרוב ממני, – ואם לא תעתרי לי ברצון, אקחך בזרוע עז.

– זרועך מקנה תשָבר, איש נקלה ובליעל! אל תעז לגשת אלי, פן אטרוף נפשך באפי!

– הבה ונראה יד מי תעֹז! – קרא הנבל בפני להבים ועיניו להטו כגחלי אש – באָשרי כי סכין אמך אין בידך ועל נקלה אקפוץ פיך ונחבא קולך וכל חפצי אשלים.

ובדברו התנפל עליה כחית טרף ויתפשנה בזרעותיו החזקות כמטילי ברזל וימשכנה אליו בכח כביר. ידו האחת שם על פיה ובשנית תפש את ידיה ויניענה ויטלטלה טלטלה להלאותה ולהפילה ארצה. וצביה נאבקה בכל מאמצי כחה ותתפתל כנחש עקלתון ותשך ידו בשִנֶיה עד שפך דם, ותאמץ ברכיה לבלתי הכשל מפני מתקוממה העז. ולאחרונה רפה כחה, עיפה נפשה, קצרה רוחה, ובמצוקתה הרבה נתנה קול אנקה כנחרת נפש נחנקה, ולבה צעק אל ה': “אלי אלי, ככלות כחי אל תעזבני!” עוד רגע נאבקה בעלוף נפשה והנה מעדו קרסֻליה ותפול תחתיה ותאָנש.

פתאם נשמע קול מכה גדולה מיד חזקה אשר נחתה על לחי הצורר, ואחריה מכות אגרוף כסלע כבד על ראש הרשע יחול; מהן נבהל נדהם ויפול לארץ כתוא מכמר. והיד אשר היתה בו לא הרפתה ממנו ותמטר עליו מהלֻמותיה כנפץ וזרם ואבני ברד, והן העירוהו ויעוררוהו להנער ממקומו ולחטוף כובעו ומקלו ולנוס ולברוח ולהמלט על נפשו.

גואלה ומציל נפשה היה – נפתלי בחשא מודענו.

הוא הסכין להיות מבאי ביתי בכל עת ובכל שעה – ובכן נקרה אל רעיתי גם בבקר ההוא, ברגע אשר אבדה תקותה ותוחלתה מה', ויהי הוא לה לישועה ויצל כבודה מחרפת צר. אבל עוד רב עמל שבעה נפשו להעירה לתחיה – כי התעלפה באבדן נשמת אפה, ובהתעוררה מעלוף נפשה נתנה קולה בבכי תמרורים. ובחשא הערה כחו ולבבו לנחמה מיגונה ולהשיבה למנוחתה.

ברצח בעצמותי שמעתי תועבת האיש הנבל ואת אשר עולל לרעיתי מחמל נפשי, ורבות עמלתי גם אני להרגיע לבבה. וכשֹך יגונה כמעט קמתי ואברך את בחשא מקרב לבי, ואחל פניו להשאר בביתי עוד זמן מה ולהיות לצביה למשמר. ואני יצאתי מביתי ואעל על מרכבה מרקדה ואחיש דרכי אל מעון מיראַבאָ. ובשמעו מפי את כל המוצאות אותנו מיד איש בריתו, וירגז תחתיו וימהר וילך אל הרזן עסטרנאָן, הציר התמידי אשר לממלכת צרפת. ועוד ביום הוא נתפש הנבל בידי עבדיו וישֻלח אסור בזיקים אל ארצו.

                                                                                       __________

עברו ירחי מספר והשמועה נפוצה בעיר כי היתה מהומה בארץ צרפת. העם החל להתפרץ מפני אדוניו והעיר פאריז נבוכה. ובחשא ספר לנו, כי בשמוע מיראבא כי החל עמו להתנער מעפרו ולתת כתף סוררת למלכו ושריו, וינָער כגור אריות ויעזוב משמרתו בברלין וימהר לשוב אל עמו וארצו, בחשבו כי עתה הגיעה העת לקחת נקמתו מן השרים והאצילים אשר עלבוהו בימי חרפו, ואשר על כן נשבע באפו להנקם מהם ולעשות להם ולממשלתם ככל אשר עשר מאַריוּס לשרי רומה בשעתו ¹⁷⁹.

– ועתה שמעו נא אהובַי והקשיבו לאמרי פי! – קרא בחשא ברגש – הנה שמעתי אֹמרים כי הקריאה לדרור וחפש מלאה את כל ארץ צרפת – ולבי מנבא לי כי ממנה תצמח ישועה גדולה לאחינו העלזאָסים, ואשר לא עלתה בידי פֿאָהן דאָהם ורמ"ד תעלה בידי העם הצרפתי בבקשו לו משפטי צדק. למשפט הזה הלא מיחלות עיני אחינו זה כמה! מי יתן והיה, ונשבע גם אנחנו מטובו!

הבשורה הזאת הרנינה לבב צביה רעיתי – כי כל התלאה אשר שבעה בארץ מולדתה, כל זכרונות העצב שנשארו בלבה מרדיפות העם היושב בה, גם זכר אביה אשר נהרג באכזריות ההמון ההוא, המכה בעברתו כל שרידי עמנו מאז ומקדם, לא יכלו לעקור מלבה אהבתה למדינה הזאת, אשר בה עמדה ערש ילדותה; בה נמצא קבר אמה ובעפרה נטמנו עצמות כל אנשי משפחתה. ומדי דברנו בעלזאס המה לבה כמו יין, כי יקרו לה גניה וכרמיה, גבעותיה והריה, יעריה ועמקיה, נחליה, יאֹריה ונהריה, אף שרידי מגדליה החרבים משנות קדם, התלוים על ראשי סלעיה כקני נשרים על סלעי משגבם.

– מה לנו פה ומי לנו פה בעיר הפרוצה הזאת? ­ קראה עתה ברגש – הן כל מיֻדעינו זרו לנו ברוחם, כי רֹב מחשבותיהם ודרכיהם לא כן – נעזבנה איפוא ונשובה אל ארץ מולדתנו, ששם תקוה נשקפה לראות בטובה, ובהיותך מודע ומכיר להרזן מיראַבּאָ, אשר נפגשת עמו פעמים רבות בבית הירץ וגם בבתי אחרים מעשירי אחינו, הלא תמצא יד לך להעירהו להיות מגן לעמנו ומליץ יֹשר לאחינו היושבים בעלזאס ובכל ארץ צרפת. הבה נסעה ונלכה וה' אלהים יעזר לנו וכל משאלותינו ימלא!

– צדקה הילדה מאד! – קרא בחשא בחבה גדולה ויתרה, בהעביר ידו על חלקת לחיה –­ כי אמנם מה לכם פה ומי לכם פה בקהלה אשר מספר נפשותיה ימעט מיום ליום, בהיות רֻבם ככֻלם עוזבים את דגל עמם לנוע אל עם נכר הארץ? שובו אל ארצכם ואל מולדתכם! אמנם תקשה עלי פרידתכם – כי הנה אנכי הולך ערירי וכבר הסכנתי למצוא בכם שעשֻעים לנפשי ולשמוח עליכם כשמחת אב על פרי בטנו וצאצאי מעיו, ובעזבכם אותי הלא אשאר כצפור בודד על גג. אולם יהי מה! הן ראה אראה כי הדבר נחוץ. לכו לשלום וה' אלהינו יעיר עליכם והצליח את דרככם ושלם נות צדקתכם כבר לבכם ותֻמתכם לנגד עיניו!

– הנני לעשות כדברכם! – עניתי – עוד בשבוע הזה נשים לדרך פעמינו וה' אלהים יעזר לנו!

אחרי ימים אחדים הכינונו הכל לדרך, ובטרם נסע ונלך סרתי עם צביה רעיתי לרחוב בראנדענבורג, ששם נמצא שדה קברות ישראל ¹⁸⁰. שם השתטחה על קבר אביה ותבך עליו בכי רב בהפרדה ממנו לעולם. ואנכי התבוננתי אל הקבר החדש אשר כרו שם לרמ"ד חכם דורנו, ואבך מקרב לבי על מֵתנו זה, אשר מלאה הארץ חכמתו בחייו ואך תל קטן וצר יכילהו אחרי מותו! ואשפוך שיחי בדברי המקונן:

"הַלָֹּשוֹן הַנּוֹתֶנֶת אִמְרֵי ֹשָפֶר,

אֵיךְ עַתָּה לוֹחֶכֶת אֶת הֶעָפָר!"

אחרי כן סרנו ונבא אל בית אלמנתו ויתומיו ואל בית החכם מרקוס הירץ, ונברך את כלם בשם ה'. וצביה זכרה להענריטה את כל חסדיה הנאמנים, ותבך הרבה בכה בשַלמה תודות לה מקרב לבה על כל הטוב אשר עשתה לה בחסותה בצלה. גם עיני הענריטה הטובה מלאו דמעה באצלה לה עתרת נשיקות. כן נפרדנו בלב כואב גם מעם נפתלי בחשא, אשר נעצב מאד בעת ההיא. ונעל על מרכבת בית הדוהר אשר שכרתי לנו ונפן ונעבור דרך שער פרנצלוי. וצביה התנודדה מאד למראה ההקדש, בזכרה ראשונות – אך עד מהרה עברנו על פניו ומעט מעט עברו הזכרונות כצללים ולא יספנו לדאבה עוד.

                                                                                            ______

הנה נא הגעתי לתקופה הנכבדה והנוראה בדברי ימי עולם, היא תקופת המהפכה הצרפתית, שהיא נוגעת גם לנו ופעלה נראה על עמנו בשנותה את מעמדו תכלית שנוי. לכן אמרתי: אכתבנה על הספר וידעו גם אחינו מסבותיה, תהפוכותיה ותוצאותיה.

גורל אחד לעניני האמונות והמדינות במלכות השמים ומלכות הארץ, כי יש שתי מפלגות המעמידות עצמן בקרבה ידועה אל כסא האלהים בשמים ממעל ואל כסא המלך בארץ מתחת – והן הנותנות חקים ומשפטים ליתר בני האדם, רוכבות עליהם בגאותן וכלם דרושים לכל חפציהן ונזקקים למלאות כל פקודיהן, הקדושים בעיני ההמון, כי בשם העליון, הגבוה מעל גבוה, תדברנה דבריהן. אשריהן וטוב להן אם תדענה לכלכל מעשיהן בחכמה ודעת, לבלתי הכביד עֻלן יותר מדי, כי אז יקשיבו כלם אליהן ועל פני כל העם תכָּבדנה! ואוי לכלם וגם להן, אם תפרֵזנה על המדה ותביעותיהן תהיינה לדברים שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בהם – כי אז תקצר נפש העם בעמלו והיתה ראשיתו תלונה ותרעֻמה וסופו מרי ומרד ופרץ על פני פרץ. אם לאמונה – והיתה אחריתה שנוי פניה וגרעון חקיה, זו הנקראת בפי כל בשם “ריפֿורמציה”, ואם לעניני המדינה – והיו תוצאותיה פריקת עֹל במהפכה גמורה הנקראת בשם “ריבולוציה”. התוצאות הראשונות בעניני האמונה אותן ראינו באשכנז, בזמנו של לוטהער, וגם אצלנו, בזמנו של ענן הקראי ועתה בזמנם של תלמידי הרמ“ד, והאחרונות בענינים המדיניים, אותן חזינו אצלנו בזמן רחבעם בן שלמה מקדם, באנגליה – בזמנו של קרומבל, ואותן נחזה גם עתה במערבה של אירופה, בצרפת ארץ הריסותן. – עוד בימי לודוויג הי”ד ¹⁸¹החלה הרעה, המלחמות הגדולות שעשה בחייו והפזרון הרב שהנהיג בחצר מלכותו הריקו את אצר הממלכה והשאירו אחריהם חובות גדולים מנשוא. אחריו בימי לודויג הט“ו ¹⁸², בזמן ממשלת הפלגשים ויועציהן הרעים, רבו החובות למעלה ראש ויהיו סבל ירושה לנכדו לודוויג הט”ז ¹⁸³, מלך טוב וישר אך קצר כח ולב לעצור בעמו ולכלכל עניניו בחזקת היד. מלחמת צרפת באנגליה, בעזרה על יד בני ארצות הברית לפרק עֻלה מעל צואריהם מלאה סאת החובות עד כי בלעה התרבית העולה מהם את מחצית הכנסות כל הארץ ¹⁸⁴, וכל משא המסים הרבים הוטל על שכם עם הארץ בלבד. כי שתי המפלגות העליונות, הקרובות אל כסאות אלהים ומלך, ראשי הכהונה והאצילים שרי הממלכה, שהם יחד אדוני הנכסים הגדולים והמרֻבים – שתי המפלגות האלו, העשירות בכל הארץ, היו חפשיות מכל מס ושלוּמים. נוסף על אלה היתה יד חוכרי המסים, שוכרי הכנסות הממשלה, הולכת וקשה על המון העם אשר רבץ תחת כבד משאו, ועוד גדל כעשו והותו בהיותו רצוץ משפט, עשוק כל זכיות אדם. רוב בניו הוּצאו אל הֹרג, בהלקח מהם אנשים לצבא מבן שש עשרה שנה ומעלה עד ארבעים שנה, אי נקי, וכל משרה ומשמרת פקודה לא נִתּנה להם, – כי רק לבני משפחות הכהנים והאצילים, מיֻחסי הארץ, היה המשפט להשתרר על עניי הצאן אשר לטבח הובלו, באין כל תקוה לאיש מהם לעשות חיל ולעלות למעלה, בעוד אשר רוב בני הנעורים יושבי הערים, חכמו השכילו שכם אחד על בני האצילים, אשר כל כשרונם ומעלתם הוא גאון גאותם, יחס מולדתם למשפחותם לבתי אבותם שוכני מרומים. ספרות הזמן ההוה הוסיפה יגון על מכאֹבם, כי הביאו תבונה בלבם לראות ולהבין את העשר והמרֻצה, ותעוררם לבקש תחבֻּלות ולהתאזר עז לפרוק העֹל הקשה מעל צוארם. גם היתה אמריקה להם למופת; ממנה ראו כי גדול כח העם ועצום מאד אם ישגיב בכחו להשיב ידו על צריו ולהעביר נוגש. ותהי תלונת העם הולכת ורבה, כשאון הר געש בטרם תפרוץ לבת אשו והיה לזועה.

והמלך ראה כי כל הדברים יגעים, וימָלך עליו לבו לבר מקרב עמו אנשים חכמים וידועים ולצרפם אל ראשי הכהנים והשרים האצילים ולהתיעץ עמם יחדו כדת מה לעשות לחובותיו הרבים והעצומים האוכלים את ארצו בכל פה, ואיך לחלק את המסים בין כל יושביה, כי ישאו הכהנים והשרים חלק כחלק עם עַם הארץ הרובץ תחת משאו. אז יחלק לבב הנבחרים, בעלי האספה הרבה. נבחרי העם דרשו, כי בהמנותם לדעותיהם ישאו את ראש כל הנאספים כאחד, ואז יהיו הם הרבים ולפיהם יגמרו דבר. והכהנים והשרים דרשו כי ימָנו למפלגותיהם, והיתה ידם על העליונה, בהיותם בעלי שתי מפלגות ונבחרי העם רק מפלגה אחת בלבד. והנה התקשרו בנחרי העם יחדו ויקראו לאגֻדתם בשם “אספת הלאֹם”, למען תהי דעתם מכרעת, כי כל אשר יתנגד להם יֵחשב כיוצא מן הכלל ולא ימָנה עוד בקהל העם הצרפתי. אז קמו רוב הכהנים ההדיוטים וגם הרבה מהאצילים אנשי הצדק והיֹשר ויסָפחו על המפלגה השלישית, הלאֻמית. גם הרזן מיראַבּאָ הנלהב, התנצל את יחוסו, השליך מעליו כבוד מולדתו ויכנה בשם " Citoyen " (אזרח הארץ) כאחד העם. אבל הכהנים הגדולים והאצילים רמי היחס הטו לב המלך אחריהם, ופקודה יצאה מלפניו, לבל יעיזו עוד בעלי המפלגה השלישית להועד יחדו, כי לא להם לחות דעה בהנהגת המדינה, כי המשפט להמלך בלבד, אפס זולתו. ויהי כי נסגרו דלתות ההיכל מפניהם, מטעם המלך, ויאָספו כלם במקום אחר ויועצו יחדו להעביר את החקים הנושנים, אשר מוצאם מכח האגרוף, מימי הבינים, ולקבוע חק ולא יעבור, לבלתי הכיר פני האדונים על העבדים והעשירים על העניים, אך חלק כחלק ישאו כלם בחובות המדינה המוטלים עליהם ובמדה אחת יהנו גם מזכיות הממשלה. שמע המלך ויתעבר, וישלח אליהם דברו על ידי מלאכו להפסיק ישיבתם ולעזוב כרגע את מקומם. אז קם מיראַבּאָ ויען את המלאך קשה בקראו בקול לאמר: “לכה והגידה לשולחיך, כי ברצון העם נאספנו פה ורק בחניתות וברמחים יגֹרשו נבחרי העם ממקומם. פה נשב כי אוינוהו!”

אבל לב המלך הרך לא נתנהו לבצע אמרתו ולגרשם ביד חזקה, אף צוה לבעלי שתי המפלגות העליונות להתחבר אליהם ולשבת עמם יחדו – ובזה נתן ידים להעם להתגדל על כל ולעשות כרצונו. ויהי כעלות רוח המלך על שר האוצרות אשר הכשילהו בעצתו בדבר קריאת האספה הרבה, ויגרשהו וילך, וכשמוע העם כי פקד המלך את צבאות חילו להקבץ יחדו במספר שלשים אלף איש ולהציב להם יד בקרבת העיר הבירה, ויקומו כל העם כאיש אחד ויֹשֹסו את בתי הנשק ויעלו בחמה על הבאַסטילה – זה בית הסהר, מקום אשר אסירי המלך אסורים שם, ויהרסוה עד היסוד בה, ויוציאו את האסירים לחפשי ואת החיל העומד שם למשמר הרגו ואת ראש שר המשמר כרתו, וישימוהו על נס וישאוהו ברחובות העיר. ופרצים יצאו כל מרבית העם להמוניהם, ויהמו ויסובבו עיר, ויתהוללו ויתגעשו בקרב חוצות, ותרעש הארץ לקולם ותהי לחרדת אלהים.

ולהרגיע לבב העם צוה המלך שריו ויסיעו את חיל הצבא הרחק מעיקר הבירה, ואת שר האוצר, אהוב העם, השיב על כנו. ראו הקושרים כי רפו ידי המלך ולא יעצור כח לשום עליהם רסנו ולעצור בם בחזקה, ויוסיפו לחטוא ולפרוע פרעות. והאספסוף אשר בקרב העם התלקטו מכל קצות הארץ אל העיר הבירה לשלול שלל ולבז בז ולהכרית שרים לא מעט ולקחת נקם מכל נוגשיהם ולוחציהם. רבים מאצילי העם ושריו נתפשו והוקעו על פנסי הרחובות לעיני השמש, וקול הקריאה " a la lantern! "¹⁸⁵לא חדל מרחובות העיר ומכל מקראיה. והעם שש בכח ידו, כי הגדיל לעשות, ויהי דמיונו כחית טרף המתפרצת ממסגרותיה, אשר כמעט הריחה דם, והנה עצמה משובתה וכל הנתפש בכפה לא ימלט עוד ממתלעותיה אימה.

עד כה וכה נהפכו נבחרי הלאֹם ויהיו למחוקקי ארץ. ותהי ראשית פעלם לבטל את חקי הממלכה העתיקים ואת זכיות הכהנים והאצילים הנהוגות מקדם קדמתה – כי אותן יסדו עריצי גוים להמשיל את התקיפים על החלשים, לא בצדק ולא ביֹשר, כי אם בעֹשק וגזל. וכל העם צהלו ושמחו, כי חקים טובים נתּנו להם, משפטים יחיו בהם, להכיר מעבָּדי כל אדם וכפעלו ישֻלם לו. באו דברי הקדש: “כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם, ועל כל נשא ושפל” ¹⁸⁶“לשום שפלים למרום וקדרים שגבו ישע” ¹⁸⁷. ותהי גם לעמנו תקוה להבָנות מחרבנו – כי הלא היהודי גם הוא אדם והטבע לא אצל גם ממנו את כשרון המעשה לעשות בחפץ כפיו ולהיות ככל באי עולם.

                                                                                        ________

אמנם היה לב המלך לודויג הט“ז לא רע לבני עמנו, וכבוא לפניו צעקת יהודי עלזאס ולוטרינגיה על שעבודם הקשה, צוה אותם לבחור להם ועד אנשים חכמי לב אשר יקחו דברים עם שרי ממשלתו איך להיטיב מצבם המדיני. בראש הועד עמד אחינו הקצין הנדיב נפתלי הירץ עדעלסהיים ¹⁸⁸, המכנה “צערף בער”, אשר עוד בימי לודויג הט”ו הפליא להטיב לארצו, ברעב של מהומה ושל בצֹרת שהיה שם במלחמת שבע השנים, ובימי לודויג הט“ז נִתַּן לו הרשיון לשבת בעיר שטראסבורג האסורה ליהודים, ובהיותו משכיל דורש את האלהים משך אליו אחדים מבני עמו לעזור על ידו בעסק הקבלנות בהספקת מזון לחיל הצבא, למען יצטרפו אליו למנין בעבודת הקֹדש. בהשתדלותו נעתקה חוברת פֿאָן דאָהם אשר כתב לתועלת היהודים ונדפסה בלשון צרפת, לצרף את הלבבות ולהטותם לטובת בני עמו היושבים בארץ הזאת. ועליו נלוה החכם, רב הפעלים יצחק בער מעיר נאנסי אשר בלוטרינגיה, איש משכיל דורש אלהים, שהיה ממכבדי רמ”ד וממעריצי הרבנוּת בישראל, עד כי בהשתדלו לטובת אחינו דרש כי ינתן להרבנים המשפט להורות ולדון דיני ממונות ודיני נפשות על פי תורתם. אך חבריו בהועד התקוממו על זה וידרשו להפך, כי בהקרא להם דרור יפרקום גם מהרבנים ויסירו סֻבלם מעל שכמם. ותהי פעולת הועד לטובה, כי צוה לודויג הט"ז להסיר חרפת מכס הנפש מעל יהודי שתי מדינות האשכנזים, יושבי עלזאס ולוטרינגיה, הנחשבות על גבול ממלכתו.

מקץ שלש שנים שב מיראַבּאָ ארצה צרפת, וברוח מלא מהשכלת רמ"ד וסבלנות אזרחי ברלין כתב חוברת הנודעה בשם: “על דבר מענדעלסזאהן ותקון מצב היהודים בחיי המדינה” ¹⁸⁹. בה השכיל לדבר טובות על עמנו ולהשיב אחור טענות אויביהם החפצים בשפלותם. “הנה אלה דואגים פן יעלו היהודים בכשרונם על הנוצרים האזרחים ויגזלו לחמם מפיהם, ואלה אומרים: היהודים נבערי דעת ולעולם לא יגיעו למעלת הנוצרים האזרחים – והלא דבריהם סותרים זה את זה! יתאחדו נא אויביהם להיות שפה אחת ודברים אחדים, ואז אולי נתֵּן לטענותיהם אֹזן קשבת”. ברוח באר ולב מתנה מלל תהלת עמנו ומעלות רוחו והרעות אשר עברו עליו בגָלותו הארוכה, וינד מאד לגוֹרל העם הנעלה הזה, אשר ידיו אסורות בחקי עמל, מבלתי יכלת להשגיב בכחו ולהיות לתועלת לעולם כלו – “אתם חושבים כי עד דור רביעי לא יצלחו היהודים להטיב דרכיהם ומדותיהם – התחילו איפוא לתקנם בדור הזה ואל תתמהמהו, ואז תקדים העת הטובה לבוא, ולתועלת הדורות הבאים אחריכם!”.

הנה כן עלתה שאלת היהודים על שפת לשון ודבת עם. כי במדה שיהודי עלזאס התאוננו על רוע מצבם, התאוננו עליהם האשכנזים יושבי המדינה הזאת, כי הם מנצלים את העם ומוצצים מֹח עצמותיו, בהונותם אותו בכל פנות שהוא פונה. בעיר מיץ נדפסה חוברת מגדת פשע: “נאקת אזרח על היהודים”; בה נפקדו כל עלילות אויבי ישראל, הצוררים להם בנכליהם, להבאישם ביושבי הארץ ולהעיר עליהם כל חמתם. על השטן האלמוני הזה התעורר איש יהודי יליד צרפת ושמו ישעיה בינג, ויען אותו קשה לאמר: “אתם מחרפים אותנו כי עם לא בינות נחנו, על כן לא נתרומם – אבל בטרם יתרומם עם להשכיל ולקנות חכמה ודעת, נחוץ לו קודם זה לראות פרי בעמלו, למצוא מאכלו לשובע נפשו ולהיות בטוח מחמס עריצים. שוו נא לנגדכם את קרות העם היהודי והמאורעות והעתים אשר עברו עליו, אז תשכילו ותדעו, כי בעוד אשר בני גַליה וגרמניה הלכו בחשך ויתהוללו באלילים וישתחוו למעשה ידיהם, היו לנו אנשים חכמים ונבונים ומליצים ומשוררים ומשכילים בכל דבר חכמה ומדע עד אין מספר. היפלא איפוא כי האיש אשר לא ימצא מבטח בחיים, תקצר רוחו ותרף בינתו, ובהיות העולם חשך בעדו יפנה למעלה וישגה ברעיוני רוח!… אנחנו לא נבקש חסד לאֻמים, לא נשאל זכיות לפנים משורת הדין, אבל חק ומשפט נדרוש, להכירנו בתור בני אדם ככל האנשים אשר על פני האדמה, להרוס המחיצה המפסקת בינינו ובין שכנינו, לפתוח לנו בתי ספר ללמוד ולהשכיל כבני האזרחים ולתת לנו הרשיון לגור בכל מקום אשר נבחר, לאחוז בכל משלח יד ולהיות בטוחים כי נבוא על שכרנו, בהקדישנו פעלנו לתועלת ארצנו וממשלתנו – אם כל אלה ינתנו לנו, אז תוכחו ותדעו, כי שני עמים היושבים בארץ אחת ומדינה אחת, השואפים רוח אחד והחיים על פי חק אחד ומשפט אחד, לא יוכלו להיות נפרדים בטבעם, בכשרונם ומדותיהם, כי גם באלה ידמו וישוו יחדו”.

הטענות והמענות האלה הקימו שאון והעלו אבק רב. והחברה הקבועה מטעם הממלכה לחכמה ומדעים בעיר מיץ, קבעה פרס הגון לסופר אשר ישכיל להשיב אמרים נכֹחים על השאלה: “היש עצות ותחבֻלות להטיב מצב היהודים בצרפת לאשרם ולתועלתה?”. על זאת נמצאו שלשה חכמים משיבי טעם, שנים נוצרים ויהודי אחד, והם: הכהן ה. גריגואַר, העורך דין א. טהיערי והמשכיל העברי שלמה (זלקינד) הורוויץ יליד קאָוונא אשר במדינת ליטא, יחדו עמדו לימין היהודים ויהיו להם למליצי יֹשר, וכלם באו על שכרם; אך הראשון הגדיל ובפעלו עשה לו שם עולם. הכהן גריגואר היה מכירי ומיֻדעי מנעורי, ועמו החלפתי דברים בכתובים בשבתי בברלין, ובחברתו “נסיון לתקוּן חיי היהודים” ¹⁹⁰, הייתי לו להועיל בידיעת דברי ימינו, אף הביא בה דבר אחד בשמי ¹⁹¹. ואחרי סתרו כל דברי התלונות אשר ישמיעו עליהם אויביהם כל הימים, הוציא מלבו מלים הנכנסות אל הלב, בקראו אל העמים לאמר: " זה אלף ושמונה מאות שנה היה העם היהודי מרמס לרגליכם. אמנם חרה בם אף ה', אבל האם נתן לכם המשפט להיות כלי זעמו? אבותיכם כלו חמתם בעדר האֻמלל וישפכו דמי ישראל כמים, – ומה הגורל אשר תפילו אתם על שארית הפלטה, השיות הנדחות, המבקשות להן מחסה בצל כנפיכם? התדמו בלבכם כי די לכם בהשאירכם אותם בחיים, בגזלכם מהם את כל הנחוץ לחיים? התחשבו להשאיר איבתכם לבני ישראל לבניכם אחריכם? הן עומדים אנחנו על סף המאה השמונה עשרה, עוד מעט ותחל מאה חדשה לספירתנו – עטרו לפניה שעריכם בכפות תמרים, שהן אותות השלום והמנוחה והמרגוע, וישמחו בכם צאצאיכם בדור יבוא כי שמתם פקודתם שלום וברכות עד! היהודים גם הם בני המשפחה הגדולה, משפחת האדם, – תחזק נא אגֻדתכם עם אחיכם אלה, כי עצמכם ובשרכם המה, ואלהי החסד יפרוש סכת שלומו על כלכם יחד! הן כלכם בנים אתם לאל האחד אשר בראכם – אל תרחיקו אחיכם מעליכם בשאט בנפש, כי הלא לחסדו תקוו ואליו תאספו גם יחד בבוא עתכם! פתחו שערים ויבוא גוי אֻמלל, ומצא לו מקום להניח את ראשו ולמחות דמעתו מעל פניו! ואני הנוצרי הנני לצאת ראשונה ולחבק בזרעותי את היהודי אשר אפגש באהבה כרע כאח לי!"

                                                                                     ___________

בצאת חוברות מצדיקינו לאור עולם, כבר ישבו שנים מהם באספה הלאֻמית, הם: מיראַבּאָ וגריגואַר. ענני הריבוֹלוּציה כבר העיבו שמי ממלכת צרפת והעם היושב בה שלח ידו באנשי חרמו, שרי הכהונה והממשלה, אשר כבשוהו עד כה לעבדות עולם, ויקח מהם נקמתו באף ובחמה וקצף גדול. “חרב על ההיכלות ושלום לאהלי עני!” היה קול קריאת דלת העם בכל הארץ, והרבה ארמונות שֻלחו באש, הרבה מקלטי הנזירוּת נבזו נהרסו והרבה שרים ורוזנים נפלו על חלליהם. גם בעלזאס רבו העבדים המתפרצים מפני אדוניהם ויתקשרו קשר על שנואי נפשם – והנה נגעה בם יד נעלמה ותטם על היהודים היושבים בתוכם, ויהיו המה להם למרמס. רק לילה אחד לנתי עם רעיתי על נחלת אבותי בענזיסהיים, ששם מצאנו לנו מנוח אחרי עמל הדרך הרב אשר עברנו, ויהי בבקר והנה מתלאה! קול שאון ההולך וחזק הבהילנו משנתנו אשר ערבה לנו. בחרדה קפצנו ממקומנו ובחפזון שמנו עלינו בגדינו ונקפוץ אל החלון לראות מה זה קול הקריה המה, והנה בלהות צלמות! קול מצלות הפעמונים כביום שרפה מאכלת אש, שאון המוני אדם, צהלת נערים שובבים, שחוק אנשי משחית, תרועת שודדים, רעש אבנים מָשלכות בכח, שבר חלונות ודלתות, נפץ כלי בית, קריעת כרים וכסתות ובגדי חמודות, ויללת אחינו המֻכים, השדודים, והנהרגים מלאו כל קצות העיר ועד שמים הגיעו. אלה מזה קוראים: “הכו את היהודים, הכו אל תחמולו!”, ואלה מזה בוכים ומיללים, פורשים כפיהם אל מכיהם, כורעים ומשתחוים ומתחננים על נפשם. ואני וצביה נבהלנו מראות, נעוינו משמוע. בלב נמוג תפשתי את רעיתי, החרדה כצפור בפח, ואמשכנה אחרי אל המרתף אשר מתחת לקרקע הבית; שם ישבנו במחשכים באפס נשמה לאפנו ונֵחָבא כל היום מבלי קחת מאומה אל פינו להשיב נפשנו, אף אמנם לא הרגשנו רעב וצמא מפני פחד אויב. באשרנו לא סרו האויבים אל ביתנו לפרוע בו פרעות, כי היה סגור על מסגר כל ימי היותי רחוק ממקום מולדתי, ולא ידעו בשובי בערב אל קִני עם האשה אשר נתן ה' עמדי, על כן פסחו המשחיתים על פתחי ביתי ולא באו לנגוף. רק את החלונות שברו בעברם על פניו – כי היתכן לראות חלונות בבית איש יהודי לנגד עיניהם ולהשאירם על מקומם?

כל היום ההוא לא שקטה המהומה ולא חדלו הקולות והרעמים מרחובותינו – רק לעת הערב חדל העם מזעפו. אבל מי יודע אם לא ישוב ההמון על קיאו ביום מחר להפליא מכותינו עוד! לכן גמרתי בלבי להתגנב עם רעיתי בחשכת הלילה מן העיר ההפוכה ולהחיש מפלט לנו אל ידידינו ומגנינו בעיר הבירה, שם ינוח לנו. בלבי חשבתי ובידי מלאתי. ויהי בחצות הלילה ואצא ממחבואי ואקח עמי מיתר הצדה שנשארה לי מדרכי הראשונה, ואעזוב את הבית בלאט עם רעיתי ונתנהל יחד לאטנו, לרגל שברי הכלים המפֻזרים בקרב חוצות. והחוצות מלאים נֹצות הכרים והכסתות, אשר כסום כשכבת השלג בעת החרף; לעתים נכשלנו בגוִיות אדם המָשלכות כדמן על פני האדמה; לרגעים הקשיבו אזנינו אנחות פצועים ואנקת חללים, ואנחנו ידענו גם ידענו כי האנחות והאנקות הן לאחינו בני ישראל אשר עיפה נפשם להֹרגים, – קירות לבנו המו להם אבל ידינו קצרה מהושיע ובדאגתנו לנפשנו אצנו לעבור ולהגיע חוצה לעיר. שם ישבנו גם בכינו על שֹד עמנו, ועל הרג הרוגינו, על שברנו הגדול כים ועל צרותינו העמוקות כשאול בלי גבול וקצה, בלי סוף ואחרית!

בהיותנו בדרך נודע לנו למגִנת לבבנו כי השוט השוטף הזה עבר על כל מושבות אחינו בעלזאס, לא היתה עיר וקהלה אשר נקתה ממנו. ופליטיהן שות שתו ארצה שווייץ הקרובה ויבואו לעיר באזעל. ואף שהעיר הזאת אסורה למושב היהודים, בכל זאת לא יכלו תושביה הנוצרים להקשיח לבם מחמלתם, ויקדמו את הנודדים בלחמם ויאספום אליהם ברחמים גדולים עד שוב אף העם העלזאסי מהם, והאֻמללים השדודים שבו אל קניהם ההרוסים. על זאת שבחום היהודים מקרוב ומרחוק, ומשוררנו ר' נפתלי הירץ ווייזל ספר תהלתם בקהל וישר להם שירת תודה, הלא היא כתובה בספר “המאסף” ¹⁹² לזכרון עולם.

ואנכי וצביה באנו פאריזה. ותהי ראשית פעלי לבקר את מגנינו דורשי שלומנו, וכשמעם מפי את הצרות החדשות שבאו על יהודי עלזאס וירגזו תחתיהם, ושניהם הרימו קולם בשער עמם, בישיבת האספה הלאומית ¹⁹³ויקראו חמס וש­ֹד על התועבות הנעשות. גריגואר קרא בקול: “הן עבד נאמן אני להדת הדוברת שלום לכל אדם, ודורש אני בחזקה מאת נבחרינו, כי יתנו ידם להצלת העם האֻמלל והאֹבד, הנדח והעזוב!” אחרי כן הדפיס דבריו גם בספר, ולבעלי האספה היו הדברים בעתם – כי עסקו אז באותו ענין: לקבוע חקים ישרים ושוים לכל יושבי הארץ, והיתה גם לעמנו הרוָחה, כי החקים המבדילים בין אנשים, הנותנים עז וממשלה למפלגות ידיעות לרדות בבני אדם אחרים, הם יסוד הרעה, מקור הדמעה גם לעמנו מאז ומקדם. ובישועת הכלל נוָשע גם אנו.

                                                                                          _________

הגיע יום המועד ¹⁹⁴, זמן אורה ושמחה וששון ויקר לכל העם היושב בצרפת, כי בו נוסד חק שווי הזכיות לכל בני האדם. האצילים שנצטרפו לאספת הלאֹם נזֹרו ברצון עצמם מכל הזכיות שהחזיקו בהן אבותיהם מאז מעולם, בטלו כל החקים שהיו מפרידים בין איש לרעהו, הוסרו כל החבלים והחרצֻבּות שאסרו עד כה ידי העם מעשות תושיה; כל המכסים והמסים ושעבודי הגוף והנפש שלחצו את האכרים, היושבים על נכסי הכהנים והאצילים, היו כלא היו, וזכיות החיים והכבוד ופקודות המשמָרות והנהגת השלטון במדינה ובממלכה נִתָּנו לכל בעלי הכשרון בלי הבדל. והמלך אשר נתן עז ותעצֻמות לחקי חיים אלה רכש לו לבב כל העם; כלם הודו וברכו לשמו, וחג גדול היה ביום ההוא, יום הלל ותודה לאלהים, אשר הגיעו לזמן הזה, זמן חרותם וגאולתם וישועתם מעתה ועד עולם.

ושר אחד גבור חיל היה רוח החיה בכל האופנים האלה ­– הוא המרקיז לאַפֿאַיעט, אשר פעל גבורות ועשה ישועות במלחמת אמריקה ואנגליה, ומלא רוח החפש אשר לבשה את הריפובליקה האמריקנית, אָצל מרוחו על בני ארצו בשובו אליהם ועטרת הנצחון על ראשו. הוא נבחר באספה הלאֻמית להיות סגן היושב ראש. הוא יסד בכל הארץ את חיל הצבא הלאֻמי, להגן על העם ולהיות זרוע לחקי החפש שנקבעו לו. וגם רבים מבחורי עמנו נספחו על דגלו. בעיר בורדו הפליאו להעזר ואחד מהם זכה למעלת פקיד צבא. בפאריז עלה מספר המתנדבים בעמנו עד מאה איש, עודרי מערכה בלבב שלם ונתונים לטובת העם והלאֹם בכל נפשם ומאֹדם. ובכל זאת נמצאו בין בעלי האספה אנשים קנאים אשר לא נתָנם לבם לתת לבעלי דת אחרת לחלוק עמם זכיותיהם שוה בשוה. לשוא הרעים אליהם מיראבּא בקולו, בקראו לאמר: “החפש הדתי קדוש הוא בעיני עד כי גם מלת “סבלנות” לי לתועבה, כי היא נותנת כח לאחד להשתרר על השני, ואם היום הוא סובלהו להא יוכל מחר לשַנות דעתו והיה החֹפש למבטח בוגד!” ונבחר אחד ראַבו שמו עזר על ידו; הוא קרא: “אל יזכר ואל יפקד שם אי-סבלנות בתוכנו! כי הוא אות בערוּת ופראוּת ומשוּבה וזדון. גם “סבלנות” לא אבקש – כי בה טמונה דעה רעה המשפלת כבוד האדם. אנכי אך חפש אבקש, חרוּת גמורה השוה לכל! תנו חפש וחרות לעם אֹבד ונדח, התועה בכל מרחקי הארץ בלא מבטח ומפלט; העם אשר כלם ישפילוהו וידכאוהו. הסירו מקרבכם את גאון הלבב וגאות הרוח! כי גם הם תוצאות חקי האצילות, המכירים את האחד להשתרר על רעהו!” ובכל זאת לא הועילו הדברים לזכותנו ב“קום ועשה”, כי אם במצות “לא תעשה” – כי חק נתנו לאמר: “לא תהיינה הדעות בעניני אמונה לאדם למפגע, כל זמן שאינן מפריעות סדרי השלום והמנוחה בארצנו”.

אבל גם זה היה די לנו לתת שמחה בלבנו, כי מעתה והלאה נהיה בטוחים מפחד אויב ולא יתקוממו עוד עלינו צרינו לפרוע פרעות בקרבנו, ונפשנו חכתה ליום אשר יפקדונו לטובה לתת לנו זכיותינו במדה אחת עם כל אזרחי הארץ. ולמרבה המשרה שרתי שיר תהלה לאספה הלאומית ¹⁹⁵.

ויותר לא יכלו בעלי האספה להתעסק בשאלתנו, כי היו טרודים בענין גדול מזה. האצילים אשר נשאם רוחם למחול על זכיותיהם, נחמו על דבריהם, ורבים מבני המלוכה ושרי הממשלה וראשי הכהונה עזבו משכנותיהם בחמת רוחם וינועו חוצה לארץ. שם בקשו עצות ותחבֻּלות לעלות כשֹאה על ארצם ולבצור רוח העם, לבל יוסיף עוד לערוץ. שמע העם ויחר אפו. ויהי כאשר נפוצה השמועה כי קרא המלך לאחד גדודי צבאו לבוא לווערסאיל מושבו להיות לו למבטח עז ושרי החיל עשו משתה ויוציאו עתק מפיהם על מעללי העבדים המתפרצים מפני אדוניהם. – ותרב המהומה בעיר. נוסף על זה גדל הרעב ועניי העם צעקו ללחם. והמונים המונים התלקטו ויעלו בסופה וסערה על בית שלטון העיר ויבזו את כל הנמצא שם ועוד רבים מן החשֻכים בעם נספחו עליהם ויהי מספרם גדול מאד, ועליהם נלוו גם גדודי הצבא הלאמי וחמושים עלו על ווערסאיל, עיר מושב המלך, לגרש את חילו ולהסיע אותו ואת בעלי האספה הלאמית לפאריז הבירה. לשוא הערה לאַפֿאַיעט כחו ולבבו להניא את העם מעשות זאת, כי עוד נאנס לעמוד בראש הצבא הלאמי וללכת עמהם יחדו לווערסאיל ¹⁹⁶.

ונשי השוק שובבו משובה נצחת ותצאנה בראש ההמון, ובהגיען להיכל המלוכה בווערסאיל החרידו את המלך והמלכה בצעקותיהן אימה. למנוע העם מדמים צוה המלך לאנשי חילו לסגת אחור, ולאַפֿאַיעט הציב את הצבא הלאמי סביב לארמון המלך ויחשוב כי הנה עברה הרעה. אבל כעלות השחר התקוממו המורדים ויפרצו אל הארמון בחמה שפוכה, ויהרגו את אנשי הצבא, שומרי ראש המלך, אשר נפלו בידם, ויהרסו אל חדרי המלך והמלכה. והם חשו יצאו אל היציע ויפרשו כפיהם ויבקשו חסד ורחמים על אנשי בצאם שומרי ראשם. “יחי המלך! תחי המלכה!” – קראו הפוחזים בקול גדול, כי כרגע נהפך עליהם לבם. ולאַפֿאַיעט נגש אל היציע, ולאות אֵמון אחז בימין המלכה וישק ידה למו פיהו – ועוד הפעם הרעים ההמון בקולו: “תחי המלכה! יחי שר הצבא!”.

והמלך הנבעת נאות לחפצם וישם פעמיו לדרך פאריז. לפניו יצא החלוץ נושא על מטות עץ ראשי שומרי ראשו הכרותים, והמלכה ושני ילדיה נסעו במרכבות כבודם, ואחריהן שרידי צבא המלך כהולכי שבי לפני צר, והחשֻכים אשר בעם התקלסו בם וילעגו להם ויקראו בשחוק: “הנה אנחנו מוליכים את האֹפה ועוזריו, ואפו לנו לחם לשובע!”

                                                                                        ________

אחרי המהומה הזאת התפטרו מאתים נבחרים מאספת הלאֹם, כי חרה להם על השערורה הנעשתה, ויתרם באו אחרי המלך פאריזה ויבחרו מקומם לישיבותיהם בשער הסוסים אשר בגן ארמון העליזיום ¹⁹⁷. שם ישבו המתונים לימין היושב ראש ונקראו בשם “מימינים”, והנלהבים הקנאים ישבו שמאלה ונקראו “משמאילים” או “ההררים” כי היה מושבם במעלה הגן. והאנשים השוים בדעותיהם הצטרפו לאגֻדותיהם, לסַדר להם דרישותיהם ותביעותיהם במושב האספה. גם קנאי החֹפש היו לאגֻדה אחת אשר בחרו להם מקומם למועצותיהם במנזרה החרבה שנקראה על שם יעקב הקדוש, ועל כן נקראו בשם “יאַקובינים”, וסימן עשו להם להכיר את בעלי בריתם, בחבשם לראשם מגבעות אדומות אשר קציהן היו תלוים להן מאחריהם, ממול ערפם. ורבים מערי המדינות וכפריהן נספחו עליהם ותכון ידם עמם. ויהי מספרם רב מאד וידם תמיד על העליונה ועל פיהם יקום כל דבר, והם החרו החזיקו בעקירת כל החקים העתיקים וכל החזקות הישָנות. כל המנזרות בטלו, כל חברות הכהנים הוסרו, חוץ מחברות “בקור חולים” ו“חנוך בני הנעורים”. וכל נכסי הֶקדש, כל נחלות הכהונה והממלכה הָחרמו ונצטרפו לרכוש הלאֹם ונמכרו לכל הבא לקנותם. ולהמלך ומשפחתו השאירו רק נכסי מספר, ומכסת כסף קצבו לצרכי ביתו. גם זכיות האצילים וכנויי כבודם בטלו כלה, וחק הושם בארץ, להיות כל תושביה נקראים רק בשם “אזרח” ¹⁹⁸בלבד, בלי כל הבדל והכרת פנים בין אחד לרעהו.

וכל זה נעשה לטובת העם להשיב אליו כבוד המין האנושי אשר לֻקח ממנו בשנות קדם, וגם להצילו מחרפת רעב – כי בעת ההיא האמיר היקֶר, ועל כן בקשו תחבלות להגדיל הכנסת העם, להיות לכסף מוצא, להשביע את העניים הרעבים הצועקים ללחם. גם רבים מאזרחי הארץ, והיהודים בראשם, התנדבו מהונם לדבר הזה. היהודי המלֻמד, זלקינד הורוויץ, שנמנה למשגיח על בית עקד הספרים אשר להממשלה בשכר מצער מאד, נדב רביעית משכרו להספקת העניים, מלבד אשר עמד על משמרת עבודתו בצבא הלאֻמי ככל אחיו הצעירים המתנדבים בעם.

כראות היהודים אנשי הצבא, כי כל עמלם לטובת העם הצרפתי לא יעמוד להם להחשב כאזרחי הארץ, ויֵחלצו מהם כחמשים איש וזלקינד הורוויץ בראשם ויבואו לפני האספה הלאמית וידרשו בחזקה להכירם לטובה ולהעמידם על זכותם. והאזרחים יושבי הרבע הכרמלי, מקום מושב רוב היהודים בפאריז, נתנו עדיהם להצדיקם. ובכל זאת נמשכו הדברים ימים רבים והנבחרים לא באו לגמר דעה, כי רבו בתוכם צוררי ישראל, אשר הרבו להשטינם ולהביא דבתם רעה אל חבריהם. וגם מליצת גריגואר לא הועילה לנו לסתום פיהם, ומיראַבאָ הערה לשוא כחו להטותם אחריו לטובתנו. חמש פעמים חדש דבריו עמם בתם לבבו ופתאם אחזהו השבץ ויפול חלל על הבימה אשר נשען עליה בנשאו מדברותיו ¹⁹⁹. ששה ימים התהפך בציריו על משכבו, ומחליו לא קם עוד, כי גוע וימת לדאבון לבנו ²⁰⁰. במותו אבדה תקותנו באין מליץ יֹשר כמוהו מול מגידי פשע.

גם פרוד הלבבות בקרב אחינו היו לנו לרועץ – כי היהודים הפורטוגיזים, יושבי בורדו ובאַיוֹן ואביניוֹן, שהיו מבני האנוסים, התאמרו בגאונם להחשב בעיניהם כגבוהים במעלה על היהודים האשכנזים, ועשיריהם הגדולים אשר נבחרו לשבת בועד שקבע לנו המלך בראשית דרכנו, הם השתדלנים שבאו בבקשתם לפני האספה הלאֻמית: אברהם פורטאדו, דוד גראדיס, לופיס דובעק, אברהם לופיס לאגונה ויצחק רודריגיס פיריירה דרשו רק לטובתם ולהנאתם, ומאחיהם האשכנזים העלימו עיניהם, אף הצדיקו עליהם את הדין – כי היתה שנאתם לנו גדולה משנאת הגוים אותנו, עד כי היה להם לחק לבלתי התחתן בנו לעולם. על כן יֵאָמר על אבות הענריטה הערץ, כי כאשר נשא הרופא בנימן די לעמאָס הפורטוגיזי את אשתו האשכנזית לבית שארלעוויל, התאבלו אבותיו וישבו “שבעה” כעל מת שהלך לעולמו או על בן שהמיר דתו ²⁰¹. עוד בימי המלך לודויג הט"ו הראו שנאתם לאחיהם האשכנזים שבאו לגור בבורדו, כי השתדלו אצל המלך לגרשם מן העיר כבזויי אדם אשר תקיא כל ארץ מקרבה ²⁰². וכאשר שנן הסופר – הכופר וואלטער כחרב לשונו על היהודים עם חרמו ²⁰³, יצא לקראתו איש עשיר וחכם ושמו יצחק פינטו מבורדו, ובספר אשר כתב נגדו הוכיחהו לדעת, כי “היהודי היושב בבורדו רם ונשא הוא על היהודי היושב במיץ כגבוה שמים מארץ”, עד כי “אם יהבל איש ספרדי לחלל כבודו ולקחת בת יהודי אשכנזי לו לאשה, ידָחה מקרב קהלתו וגם קבורה לא תהיה לו אחרי מותו”. אף אמנם לא שפל איש ספרדי מעודו לתת כספו בנשך ולהתעשר מחרבנם של הנוצרים כמעשה היהודים ילידי אשכנז. ודבריו פעלו על וואלטער עד כי הודה לו בתשובתו כי שגגה היתה עמו במדדו את יהודי ספּרד ואשכנז במדה אחת, מבלי הדעת ²⁰⁴. וגם עתה כאשר נדחה פתרון שאלת היהודים לירחים ושנים, שלחו היהודים הפורטוגיזים מלאכים לפניהם אל חברי האספה הלאמית, לקרוא חמס על מעשיהם, בהשוותם אותם ליהודי אשכנז “השנואים להם במדה אחת כמו להאזרחים הנוצרים” ²⁰⁵. ושאלתם נִתְּנה להם – כי יצא החק, להכירם בתור אזרחים גמורים, והמלך קים את הדבר ונכתב בספר ²⁰⁶. רק אנחנו האשכנזים נדחינו מדחי אל דחי. אבל גם לנו נתן ה' שתדלן רב פעלים, הוא בער יצחק בער, אשר חגר שארית כחו לפעול על נבחרי האספה להכיר גם אותנו לטובה, כי הלא בעלי דת אחת נחנו עם היהודים הפורטוגיזים, ולמה ישימו פדות בין אלה לאלה? אך כל עמלו היה לשוא ולתהו כלה כחו – כי אויבינו גדרו הדרך בעדנו ונבחרי עלזאס החרו החזיקו בדבריהם, כי אם יכירו משפטנו לטובה, וקמו כל יושבי המדינה כאיש אחד והשמידו את היהודים מקרבם וגם לאספה יהיו למוקש.

                                                                                       _________

פתאם נפל דבר חדש בצרפת ולרגליו נגרע באספה הלאמית מספר הקנאים האדוקים בנושנות, ואז באה תוחלתנו, לשמחת לבבנו.

המלך ראה אותו ואת משפחתו ברעה אשר לא יוכל להמיש צוארו ממנה – כי כשבוי חרב הנהו ביד עבדיו המתפרצים מפניו והמתקוממים לו לגרוע חקו ומשפטו ולהשפיל כבודו עד העפר. וימָלך עליו לבו לנוס עם משפחתו מתוך ההפכה ולהחיש מפלט לו אל קרוביו ושריו הפלטים העומדים על הגבול, וראשיהם מבני המלוכה באו בדברים עם מלכי הארצות לעזור על ידם בחיל וצבא, להושיב את המלך על מכונו וליסר את המורדים החטאים בנפשותם. שמעו זאת היאקובינים הקנאים ותבער כמו אש חמתם. המלך ומשפחתו נתפשו בדרך והושבו בחרפה פאריזה ²⁰⁷, ועדת אנשים קשים צמאי לדמים הרימו קרן, אכזרים אשר לא ידעו רחם, כרוביספיער, מאַראַט, דאַנטון, העבער, ס"ט יוסט, קאָטהון והדומים להם עמדו בראש העם ויפרשו חרמם על כל אשר לא כמחשבותיהם מחשבותיו.

הנה כן הורקה האספה מעדת המחזיקים בנושנות אשר רֻבם ככֻלם היו אויבי עמנו. וכאשר שבה עלתה שאלתנו על שלחן האספה הלאמית לא נמצאו עוד עוררים לעכב את גאולתנו. שני ימים לפני הפרדה אספה ההיא ²⁰⁸נגמר דיננו לטובה, והחק יצא, כי כל המשפטים המבדילים בין האזרחים והיהודים יבֻטלו כלה, והיהודים נשבעו שבועית אמונים להיות אזרחים נאמנים לארץ צרפת וממשלתה, והמלך קים את הדברים לחק עולם ולא יעבור.

אז שמנו כלנו על כובעינו את הקוקרדה בעלת שלשת הצבעים: התכלת, האדום והלבן – אות האזרחוּת הצרפתית, כי הנה זכינו גם אנו להחשב בבני הארץ הזאת, והמהדרים שבנו עוד שמו על ראשיהם את המצנפת האדומה, לאות כי מתחשבים הם על היאַקובינים הדוגלים בשם העם, הדורשים למגר כסא המלוכה, להיות משפט הממשלה להעם בלבד.

ומשטמת העם על המלך ועל כל המחזיקים בו הלכה ורבה. רוב הכהנים התאוננו רע על החקים החדשים, הגוזלים מהם את זכיותיהם הנושנות, הקבועות להם מטעם האפיפיור, הממלא מקום האל בממלכת השמים על הארץ, וימאנו להשבע עליהם ולמחול על זכיותיהם הקדושות. ובהיות ידם תקיפה בממשלתם הרוחנית על האדוקים שבעם, הרבו לסכסך את המאמינים בם במתקוממיהם בעלי הדרור. והאפיפיור תמך בידיהם ויקרא חרם על הכהנים החנפים, אשר נואלו בחפזם להשבע – כי חללו בזה את כבוד קדושתו ושלטונו על ארץ רבה. והמלך האדוק באמונתו קרב אליו רק את הכהנים הכשרים, העומדים במריָם, ואת הנשבעים הרחיק מעליו, כמצות האפיפיור אשר רצונו קֹדש לו. גם נגלה קשר בין האצילים, הלוקחים דברים בסתר עם אחיהם הפלטים העומדים חלוצים על גבול הארץ ומחכים ליום נקם. וראשי הקונוונט ²⁰⁹, שנבחרו מאת היאַקובינים הקנאים לעצור בעמם, נתנו צו, כי כל הכהנים הממרים יֵאָסרו ויובאו במשמר, כי מורדים הם ובוגדים בממשלת העם. ופקודה יצאה לכל האצילים הגולים וגם לבני משפחת המלוכה, למהר ולשוב אל ארצם ומקומם, ואם לא, והיו נכסיהם חרם לאֹצר העם והם יחשבו כעצרת בוגדים חייבי מיתה. על הפקודה הקשה הזאת מאן המלך לחתום שמו, כי לא נתנהו לבבו למסור לדין את הכהנים העומדים על משמרת קדשם, את קרוביו שהם עצמו ובשרו ואת שריו ועבדדיו הנאמנים, אשר למענו עזבו בתיהם, נטשו את נחלותיהם לנוע אל ארצות נכר. אז חרה אף ההמון עד להשחית, וחמושים בכל משחית התפרצו אל ארמון המלך להכביד עליו אכפם לחתום על הפקודה אשר זרה לרוחו. אבל המלך לא נכנע מפניהם, שמע חרפתו ולא השיב, נשא עלבונו ולא חזר מדעתו, ויהי העם הולך וסוער עד אשר באו נבחרי האספה ויצילוהו מידם. אחרי ימים אחדים שבו היאַקובינים וישימו את העיר כמרקחה, ויעלו להמוניהם בחמה עזה לפרוץ אל הארמון ולעשות כלה להמלך וביתו. ואחד הנבחרים לשלטון העיר האיץ בהמלך והמלכה לברוח מפני הקושרים ולהחיש מפלט להם אל מקום הקונוונט הלאומי, כי רעה נגד פניהם. והמלך ורעיתו שמעו לעצתו ויעשו כן. ובעלי האספה לא קמו ולא זעו מפניהם בבואם אליהם, ויצוו לפנות להם מקום בלשכת אחד הסופרים; שם עמדו ובאזניהם שמעו את בעלי האספה נועצים יחדו להשבית את הממלכה מארצם ולהנהיג במקומה ריפובליקה, לאמר: ממשלת עם. אל ארמונם לא נתנום עוד לשוב, אך קבעו להם ולמשפחתם מקום בהמקדש, הוא מגדל עתיק ימים, שהיה בית כלא לאסירי ארץ.

                                                                                       _________

בעצם העת ההיא התחברו שליטי אירופה הקרובים והרחוקים ומלכי אוסטריה ופרוסיה בראשם, וצבאותיהם עברו את גבול צרפת לכבוש את הארץ וליסר את העם המתפרץ מפני אדוניו. אז גדל הסער בצרפת, והעם חגר חמות ויחלצו אנשים לצבא, ומדלת העם רבו המתנדבים, ובאין להם נשק יצאו בחניתות ובקרדֻמות עלו להלחם עם האויבים הפנימים והחיצונים. הכהנים הממרים והאצילים החשודים נתפשו ונאסרו. גם הרבו לחפש בבתי יחידים ולבקר פעליהם, וכל אשר נמצא בו ערות דבר הובא בכלא. וגדודים יצאו אל ערי המדינה לתפוש את הנחשדים ולהעמידם למשפט, ורבים מהנתפשים הומתו בלא משפט. ויהי כי עיפו ידי ההרוגים כרבות מספר הנהרגים, ויערכו את מכונת הגילוטינה על ככר גְרֶבי אשר ממול בית הפקידות בפאריז. וזה דבר המכונה: גרזן ארוך וכבד ערוך על שתי קורות גבוהות אשר ימָשך בחבל עליהן למעלה. ולמטה רצפה עשויה לאסור אליה את הנשפטים לבל יוכלו לנוע, וקרש עב מונח לרחב הרצפה מכוּון אל צואריהם, והיה בהניח הטבחים את החבל מידם, ונפל הגרזן החד על הקרש מטה, ופגע בערפי האסירים וקצץ את ראשיהם כהרף עין. אז בא הקץ גם למלך האמלל. בראשונה אלצוהו לקרוא מלחמה על אוסטריה. ודברו הגיע שמה במות הקיסר ליאופולד II ובעלות בנו פראנץ II על מקומו ²¹⁰. אליו התחבר פֿרידריך ווילהעלם II מלך פרוסיה, ועליהם נספחו עוד מלכים ונסיכים מקרוב ומרחוק, ועל דגליהם עמדו האצילים הפלטים במספר ששים אלף איש, כלם חלוצי צבא ושואפי נקם. ובראש החיל עמד דוכס ברוינשווייג, אשר בגאותו ורום לבו שלח דברו לעם הצרפתי להכנע ולהושיב את מלכו על מכונו, – כי כלה ונחרצה יעשה בארצם ובפאריז העיר הראשה, אם יעמוד העם במריוֹ, את צבאות חילם יבוס באפו, ישחקם כעפר על פני רוח ומעיר הבירה לא תשאר אבן על אבן. בראשונה היתה ידו רוממה, גדודי הצרפתים נסו מפניו ואחדים ממבצריהם נפלו בכפו. אבל עד מהרה אזרו הצרפתים חיל ויכו אויביהם אחור, גם יד הטבע היתה בם להֻמם ולאַבדם, כי היו ימי הגשמים וכל הדרכים התקלקלו, גם חלו בם חליים רעים ונאמנים, ובהסגם לאחור נטבעו בבֹץ רגליהם וכל הכבודה אש מאחריהם נפלה בידי הצרפתים רודפיהם, אשר עברו אחריהם את הגבול ובכל מקום בואם קראו דרור להעמים היושבים שם, ויטו ידם להשבית ממלכות ולהנהיג שם חקיהם ומשפטיהם.

נצחון שכנינו שמח לבבנו, ועל זאת שרתי שירתי בלשון קדשנו, “ליום גברה יד ישובי ארץ מולדתנו על כל אויביהם מסביב”, לאמור:

"נָפְלָה, נָפְלָה מַלְכוּת הָרֶֹשַע

חֵרֶם הִיא וַתְּהִי תוֹעֵבָה.

נִגְדַּע עֹל, נִתְּקוּ מוֹסֵרוֹת,

ֹ שָבְתָה, ֹשָבְתָה הַמַּדְהֵבָה" ²¹¹.

                                                                                        ________

ולב היאַקובינים גבה עד להשחית, ולהוביש פני המלכים יריביהם נמנו וגמרו להרים יד במלך המוּסר ולהאשימהו עון בגד, כי נמצאו כתבים בסתרי ארמונו המעידים עונו בו, כי היה בקשר עם אויבי הארץ. אז הפרידוהו ממשפחתו ויושיבוהו בכלא בודד. חמשה ועשרים יום ארכו הדברים בין הנבחרים, כי חלק לבם בדבר המשפט אשר יחרצו עליו. לאחרונה נמנו לדעותיהם ²¹², ובהכרעת שש דעות נגמר דינו למיתה. רק ששני דברים נטו כלפי חסד – כי נתנו לו הרשיון לעלות על במת המטבח בלוית אחד הכהנים אשר יתן לו תנחומות אֵל, וגם לראות את משפחתו ולהפרד ממנה לפני מותו.

נורא היה המחזה בהתראותו עם רעיתו ומשפחתו אחרי הימים הרבים אשר הָרחק מהן בחזקת היד. כלם געו בבכי עד אשר אין בהם כח לבכות. והבטח הבטיח המלך אותן, כי למחר – ביום המות – ישוב יתראה עמהן בטרם יפרד מעליהן לנצח. אבל ביום המחרת ²¹³לא נתנהו הכהן להֵראות אליהן ולהוסיף יגון על מכאֹבן. ביום ההוא בשעה העשירית בבקר הובל במרכבה אל מקום ההרגה, וחיל רב במספר חמשה עשר אלף איש כתרוהו מסביב. כעלותו על הבמה קרבו אליו הטבחים לפשוט מעליו את בגדיו, ולא נתנם המלך לנגוע בו, ויתפשט בעצמו את המעיל אשר עליו ויגַלה את צוארו ממול ערפו. והטבחים קרבו אליו עוד הפעם לאסור את ידיו לאחוריו, ויקצוף עליהם המלך ויקרא: “עשו את הנטול עליהם, אבל אל תעיזו לאסרני!” והטבחים חפצו לתפשו ולבצע פעלם ביד חזקה, ויפצר בו הכהן לקבל עליו גם העלבון הזה, כי כן נגזר עליו מן השמים. ויהי כאשר כלו לאסרהו ויפן המלך האֻמלל אל קהל הנאספים ויקרא בקול לאמר: “שמעו צרפתים! אני נקי אֹבד, והנני סולח לשופכי דמי ומחלה פני אֵל לבל ינקום נקמתי בצרפת ארצי. ואתה עם אֻמלל…!”

אבל קול דבריו נדמה מרעש תֻּפּים, והטבחים לקחוהו ויניחוהו על הרצפה. הגרזן נפל וראש המלך התגלגל למטה, ואחד הטבחים אחזהו בידו וירימהו למעלה לעיני כל העם לראוָה בו, וקול אדיר וחזק נשמע: “יחי העם! יחי הדרור!”

בשנה ההיא ²¹⁴הובלה אל במת המטבח גם המלכה מריה אַנטויניטה, בת הקיסרת מריה טיריזה, אחות שני הקיסרים: יוסף וליאופולד ודודת הקיסר פֿראנץ II המולך באוסטריה, ועוד השֹביעוה בחרפה, כי אסרו ידיה לאחוריה ויוליכוה בקרון גלוי כפושעת חרופה. וכן עשו גם לכל משפחת המלוכה ולכל שריה ועבדיה הנאמנים אשר נשארו בצרפת, ואיש לא נמלט מידיהם.

ולמען תהי להעם חרות שלמה באין מעצור, גזרו ראשי הקונוונט אֹמר, לעקור מלבבו כל שרש אמונה ודת אל ²¹⁵– כי האמונה באלהי מרום דורשת לה כהנים משרתי עליון, המשעבדים את בני האדם לאלהים וגם – להם. והרעיון על דבר ממלכת השמים מושך אחריו הרעיון על אֹדות ממלכת הארץ ושָֹם פדות והבדל בין מערכות המלאכים ומפלגות בני האדם, שאותם הוא מְחַלק לשרים ועבדים, בתתו היתרון לאלה על אלה. ויבטלו את מנין העולם הנהוג לפי מסרת האמונות, ויצוו למנות מספר רק לימי הריפובליקה, זו ממשלת העם, ולהחל מנין השנים מן היום אשר בו הורידו את לודוויג הט"ז מכסא מלכותו. גם שמות הירחים שִנו כלה ובמקום השבועות הנמנים לחדשי השנה גזרו להנהיג “דֵקַדות”, מספר עשרת עשרת ימים, שלש דֵקַדוֹת לחדש. ובכן הוסרו השבתות מהיום מקרא קֹדש, כי אחת לעשרה ימים עשו להם חג שבתון. ולמשך השנה קבעו שלשים וששה חגים, כמנהג עובדי האלילים בימי קדם. ויצוו לכל העם לאמר: רק החכמה יכבדו ולפניה יכרעו וישתחוו, כי היא האלהוּת האמתית, אפס זולתה. וכל איש אשר יעז בנפשו לשמור דת אלהי שמים, או לנהוג באצילות, בהתיחשו על גאון אבותיו מלפנים, אחת דתו להמית. הגזרה הזאת הכבידה אכפה גם עלינו היהודים, ותגדל בעינינו מנשוא. ורבים מאחינו שומרי אמונים וחרדים על דת קדש, נפלו בידי העריצים ונענשו, או עזבו את הארץ וברחו מפני החֵרות הזאת הקשה מכל עבדוּת שבעולם. ואחד מעשירי אחינו הפורטוגיזים היושבים בבורדו, קארל פייקסוטו הלוי, נפל בידי היאַקובינים, כי הֻגד להם כי מתיחש הוא על שבט הלוי, נחשב לרמי היחש בישראל. בעת ההיא נזהרו השופטים מענוי הדין, כי בלי דרישה וחקירה וגבית עדות ובאין מליץ יֹשר מול מגיד פשע נגמר דין החשודים והובלו כצאן לטבח הגילוטינה. וגם דין הפורטוגיזי הלוי נגמר לרעה, ויהי כפשע בינו ובין המות. אך שופטיו זכרו לו את כל אשר עשה לטובת הארץ, בקנותו בכסף מלא את נכסי הכהנים שהָחרמו על פי חקיהם החדשים, ועל כן הטו לו חסד וישאירוהו בחיים, רק ענש כסף הושת עליו, ענש גדול מנשוא, סך אלף אלפים ומאתים פֿראנק כפר פדיון נפשו, וימים הרבה נעצר בכלא עד כלותו לשלם את הסך הגדול הזה במיטב כספו. כסף ענושים כזה הוטל על עוד אחדים מאחינו יושבי בורדו. אכן לוּ ידעו היאקובינים סודם כי רֻבם ככֻלם מתיחשים על זרע המלוכה, בהחשבם על צאצאי דוד בן ישי מלך ישראל ²¹⁶, אזי נפלוּ כלם בחרמם ולא נותר מהם אף אחד.

                                                                                         ________

בעלית קיר במכפלה הרביעית לבית חומה אשר במבוי הנקרא בשם “שנים עשר בתים”, שם בחרנו לנו מעוננו, אני וצביה רעיתי. במבוי הדל ההוא יגורו אביוני אדם, בעלי מלאכה, שכירי יום, נערות ונשים תופרות וכובסות בגדי לבן לשכנים העשירים גרי הרחובות היפים הפונים אל שדה יער אלישע ²¹⁷. השכונה הזאת נעמה לנו, כיבה היינו קרובים אל הכרים הנרחבים שאליהם יצאו עשירי קרת לשוח לרוח היום. והטיילים הנה זה החלו להֵראות שם להמוניהם – כי הנה עבר החרף, וחדש האביב הגיע. העצים החלו לעטוף שית ירקרק למו, הצפרים החלו לצפצף ולהשמיע קול רנתן, וגם לב בני ישראל ירנן וישמח בהגיע החדש הזה, המזכיר להם חג חרותם, מועד צאתם מעבדות לחרות ומשעבוד לגאולה. החג הזה משנה היה לנו בשנה הזאת, כי בה זכינו לגאולה השלמה שאנו חפצים בה, ובני ישראל יושבי צרפת, אשר הלכו חשֵכים כאחיהם בכל ארצות גלותם, ראו אור גדול, ואין קצה לשמחתם.

הגיע ערב הפסח. עוד בבקר שלחתני רעיתי מביתי, לפַנות לה המקום, למען תוכל לטהר את הבית ולנקות כל כליו לכבוד החג הבא. ואנכי הרימותי פעמי אל היכל הלוּברי, אל ידידי ורעי זלקינד הורוויץ, המשגיח על בית עקד הספרים הלאמי, לקרוא אותו אל שלחני לימי החג ולעשות עמי את סדר הפסח כהלכתו – כי שכנינו כלם שלֵמים אתנו ושקטים במכונם; בהם בטח לבנו כי לא ילשינונו אל היאקובינים בשמרנו את דתנו כאבותינו. וידידי נאות לי בכל חפץ לבבו, וילבש בגדי פקודתו וישם עליו נשקו וילך עמי יחדו, וכנטות צללי ערב הגענו אל משכני. ולבי עלץ בקרבי למראה הנקיון השורר בכל פנותיו. השלחן העגול ערוך בארבע מערכות; שלש מהן לי ולרעיתי ולאֹרחנו הנכבד, והרביעית לשלשת הדברים שבלעדיהם אין היהודי יוצא ידי חובתו, והם: “פסח, מצה ומרור”, למערכה הזאת מעבר האחד טס קטן מלא “חרסת” ומעבר השני צלחית בדלח גדולה ויפה, היא “כוסו של אליהו”. ועל כל מערכה מַפה לבנה כשלג פרושה למכסה. המנורות מֻצגות, הנרות ערוכים למישרים, הבקבוקים מאירים ביין בורדו אדום כשמש בבואה, הכוסות והכפות והסכינים וכל כלי האכל עצם השמים לטֹהר. ושלשה כסאות אשר שנים מהם רחבים ורפודים בכסתות לבנות ל“הסֵבה” עומדים מסביב לשלחן למושב שלשתנו. הכל טוב ויפה ודבר לא נעדר. הרימותי עיני באהבה ותודה לרעיתי הטובה והנעימה, וארא והנה פניה נפלו מאד ועיניה מפיקות עצב ומבוכה.

– מה לך, רעיתי, כי סרו פניך? – שאלתיה בחרדה.

– רוחי נפעמה ולבי מנבא לי כי רעה נגד פנינו! – ענתה במרי עצב.

– מה זה תדברי, יונתי! ומה החזות הקשה אשר יגיד לך לבך?

– בעברי ברחוב לקנות פרי קיץ, פגשתי פתאם את הצר הצורר, את העלל רוצח אבותי ועוכר נפשי.

– אולי שגית בראה – השיבותי אמרי לה להרגיע לבבה.

– לא, יקירי! לא שגיתי למראה עיני. הוא לבוש כאיש יאקוביני ונוהג בגדוד צבא לאֻמי. וגם הוא הכירני כרגע – כי פתאם שֻנו פניו ועיניו רבו ברקים. ואנכי שויתי רגלי כאילות ואורץ לשוב אל מעוננו, ובטרם אעלה על המדרגה סבותי פני וארא והנה הוא עודנו עומד על עָמדו בראש גדודו ועיניו לטושות לי. הה, מי יודע מה יהיה לנו!

– בטחי בה' יונתי תמתי ואל תיראי! – דברתי על לבה בהאיצי לנחמה – הן שבתנו בתוך שכנים טובים, ועֶרכֵנו כאזרחים גמורים, חקי הארץ יסוככו עלינו והם מגִנינו ומשגבנו סלה. ומי זה יעז לנגוע בנו ונקה?

– הה, מי יתן ויֵאמנו דבריך ונשף חשקנו לא יהיה לנו לחרדה! – ענתה צביה בנשאה מרום עיניה.

גם ידידי הורוויץ הרבה לנחמה ולהסר דאגה מלבה, והיא החרישה לא ענתה דבר, אך פניה העידו על מצוקת לבבה.

– יהי מה! – קראה לאחרונה ותתעודד – התפללו ערבית, קדשו את החג והכּוֹנו לעשות הסדר, כי בא העת, וה' אלהים יפרוש עלינו סכת שלומו וישיענו למען שמו!

עשינו כדברה, וככלותנו להתפלל ישבנו על כסאותינו ונקדש על היין כמשפט.

כמעט החלונו לאמר “כהא לחמא” והנה נפתחה הדלת, ואיש יאקוביני בא הביתה וישאלנו במבטא עלזאסי:

– הפה מעון האלמנה מונסוניע, הרוקמת?

– לא פה, אזרח, כי אם במכפלה השלישית תחתינו, במספר 37 – ענתה צביה בחרדה.

העלזאסי יצא ופני אשתי חורו כשלג.

– זה מרגל שלוח מאת צוררנו! – אמרה בחרדה.

– הפחד רֹאה צל ההרים כהרים! – השיבותי אמרי לה – והכי לא יתכן שלאיש הזה יש דבר לאלמנה ההיא?

– מי יתן ומגורתי לא תבוא! – ענתה צביה, ואנחנו הוספנו לקרוא את ההגדה. ויהי בהגיענו בקריאתנו עד “והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו”, והנה נשמע לאזנינו פתאם קול צעדים כבדים המתנשאים ועולים וצלצלי חרבות מתדפקות על המדרגות. הדלת נפתחה ברעש ואל העליה באו פקיד המשטר ועשרת אנשי חיל חמושים הנוגים בידי איש יאַקוביני, אשר ממראה פני רעיתי הכרתי כי זה הוא הצר הצורר אשר עד כה דמיתיהו, כניתיהו ולא ידעתיהו.

– הביטה נא וראה, אזרח! – קרא להפקיד – הנה יין נִסכם, הנה המַצות אשר אפו להם לאכלה וזה סדר המערכה לחג משושם הנהוג להם על פי דתם!

– קומו ולכו עמי אל המקום אשר אראכם! – קרא אלינו הפקיד – שם תעמדו לדין על מעשיכם, כי חללתם ברית הריפובליקה בהתנהגכם על פי דתכם, והוא עון פלילי, כל עושה כה לא ינקה!

– ואני פקיד עומד על משמרתי בעבודת הריפובליקה! – קרא הורוויץ – וזאת התעודה השמורה עמדי, כי שר חמשים אני בצבא הלאמי. לכן הואילה ולכה לך לדרכך, אזרח! ואם יש בנו עון והזמנת אותנו למועד אשר תבחר לך, ובאנו לבדנו אל המקום אשר תצוה.

– ואני שר מאה! – קרא הצורר – ובכח החיל אשר עמדי הנני מצוה אתכם ללכת אחרי כרגע אל המקום אשר בחרתי לכם, ואם לא – אקחכם בחזקה.

ללכת עמו קרי לא יכלנו – כי מי יעצור כח להלחם עם שנים עשר אנשים חמושים בנשק ברזל? ובכן קמנו ממקומותינו ברוח נפעמה ונצא ונלך אחרי שובינו.

– אל הקונסירגריה! ²¹⁸– קרא אויבנו העז אל אנשי החיל אשר כתרונו מסביב.

לשמע השם הנורא הזה אחזונו בלהות צלמות – כי זה בית האסורים אשר כל בָּאיו לא ישובון. שמה יובאו רק הנדונים למות. אותו קראו בשם “שער הגוילוטינה”, כי אך לילה אחד ילינו בו האסירים, וכאור היום יובלו בקרון אל במת המטבח.

הנה כן באה מגורת צביה, פַּחד פָּחדה ויאתנו.

כבואנו אל בית האסורים נכתבו שמותינו בספר הזכרון. והשר הממונה צוה להוליכנו יחדו אל בור השבי.

– לא כן, אזרח! – קרא המלשין – כי על האשה תצוה להושיבה בכלא בודד באין איש עמה. היא כבדת עון ופשעיה עצמו מאד, ולא נכון להושיבה עם הגברים, פן יורוה את אשר תענה בעמדה לדין על רב פשעיה.

– אל תדרוש כזאת, אזרח! – ענה שר בית האסורים – כי הנה הכלאים מלאים כצאן אדם, ולא ישפוק המקום לכלוא כל אחד לבדו. גם לא יאחרו שבת – כי עד מהרה יובאו לפני השופטים היושבים על מדין.

הצורר נעוה משמוע, כי נכזבה תוחלתו לנסות דבר אל צביה בהעצרה לבדד בכלא מיוחד.

והשומרים סבבנונו ויוליכונו דרך יציע ארוך וצר אל הכלא הנועד לנו. והנה פתאם עבר על פנינו איש אלמוני גבה קומה וכמדבר לעצמו נשמע קולו בקראו עברית: “השקטו אל תיראו, אנכי מגן לכם!”

הקול לא היה מוזר לנו אבל לא הכרנוהו ולא זכרנו על ידו את האיש הדובר בנו.

                                                                                         ________

אך שעה אחת ישבנו בחשכת כלאנו, והנה נפתחה הדלת ואחד השומרים בא אלינו בלוית אנשי חיל מזֻינים ויקראנו ללכת אחריו.

בפיק ברכים קמנו ונעבור דרך היציע הארוך ודרך מנהרה עמוקה עד הגיענו אל ארמון המשפט אשר ברבע הסיטי על חף הנהר. שם ישבו חמשה שופטים ובראשם ­– ס"ט יוסט העריץ. הקנאי הנורא על כל סביביו. ועל ידו הכהן הראש, הארכיבישוף גאָבע אשר התכחש לאמונתו ויהי מן הראשונים אשר הכירו את החכמה לתת לה כבוד אלוה – ולפני הכופרים האלה הָעמדנו לדין על אשר מרינו בפקודת הממשלה ונשמור דתנו לקימה!

עודנו עומדים באולם ומחכים לעת אשר יקראונו שופטינו הנוראים לבוא לפניהם, והנה האיש האלמוני אשר אץ לנחמנו בא אל העולם והוא לבוש כאיש צבא, המגבעת האדומה על ראשו וזרועו השמאלית תלויה על מטפחת הקשורה לצוארו. התבונַננו אל פניו ולבנו פחד ורחב – כי הנה זה בחשא מודענו!

“הטובע בשבלת, יאחז גם בראש שבלת”. אמנם לא ידענו מה לו פה ומי לו פה, ובכל זאת בטחנו בתבונתו כי יהיה לנו לישועה.

הוא לא קרב אלינו, כחק לאסירי פשע בטרם יֵחקר דינם. אך מרחוק רמז לנו בעיניו לחזק לבנו בעזרתו.

חמשה אסירים יצאו מחדר המשפט וידיהם על ראשם – כי נחרץ עליהם משפט מות, וקול הפעמון נשמע, הקורא אותנו למלא מקומם. ושומרינו המזֻינים הוליכונו החדרה ויעמידונו לפני שופטינו.

ובחשא עבר לפנינו ויקרב אל השלחן ויעמוד לפני ס"ט יוסט היושב ראש.

– מה יחפוץ האזרח בַּאשאָ? – שאל היושב ראש בהאירו אליו פניו.

– ראשית דבר – ענה האזרח – הנה הבאתי את מגבעות האסירים לכסות את ראשיהם – כי נתפשו פתאם בשבתם במכונם, ולא נכון לאזרחים נאמנים להֵראות בשער בלעדי הפאר הזה אשר אליו הסכינו.

ובדברו השליך אלינו שלש מגבעות אדומות לשימן על ראשינו כדרך היאקובינים.

– ומה לך ולהם? – שאל היושב ראש.

– מה לי ולהם? – שנה בחשא אחריו – הלא עצמי ובשרי הם! האזרחית הזאת היא בת אחותי היחידה שהלכה לעולמה בדמי ימיה, וזה האזרח הוא בעלה, והשני הוא ידידם נאמן ביתם, כלם נאמנים להריפובליקה.

– פקיד צבא אני – אמר הורוויץ – שר חמשים בחיל הלאמי, ומשמרתי בעבודת הריפובליקה, להשגיח על הביבליותיקה הלאמית במחלקה האזיַטית. קראו מעל הספר זכרונות הנדבות אשר נתנו נאמני התושבים למשען לחם לעניי העם ותמצאו גם נדבתי אני, – כי נדר נדרתי להם החלק הרביעי משכרי הראוי לי חלף עבודתי, אף שגם אני לא בעשירים חלקי.

– יבוא האזרח העלל הלֹם לענות עונם בפניהם! – צוה ס"ט יוסט.

ומחדר הקרוב יצא הצר הצורר ואתו המרגל העלזאסי אשר שאל אותנו על אדות האלמנה הרוקמת.

הצורר פער כשאול פיהו וידבר סרה בעם היהודים, כי כלם משחיתי דרך, בנים כחשים להריפובליקה הצרפתית, בוזי משפטיה ומנאצי חקיה, כלם מרגלים ועצרת בוגדים, ולהריפובליקה אין שוה להניחם, כי אם לגרשם כלה מקרב הארץ. ואלה השלשה נתפשו בכף, בהלעיבם בחק יסדה לה הממשלה, בחוגגם חג פסחם, בשבתם על מַצות ומרוֹרים כמצות דתם היהודית, ובהללם את אלהיהם אשר צותה עליהם ממשלת הריפובליקה מהזכירהו בשמו.

אז פתח בחשא את פיהו ויען ויאמר:

– אם חק יצא מהממשלה הריפובליקית להכחיד אמונה מני ארץ, היה עיקר כונתה על הדת הקתולית, שהיא מקור כל הרעות אשר באו על העם הצרפתי מאז ומקדם; היא קראה את מלכי הארץ בשם “מגני הדת”, והם הגדילו כבוד כהניה ויתנו להם נכסי הארץ לנחלה ויעשירום מעמל העם העובד האֹבד. אבל מה להריפובליקה ולדת היהודים כי תסמוך גם עליה חמתה? אולם גם אם תמצאו בילדי אלה עון אשר חטא, סלחוהו נא להם בגללי, ועמדה נא להם זכותי להצילם מרעתם! זכרו להם חסדי בּאשאָ דודם, הנאמנים להריפובליקה! למענה השלכתי נפשי מנגד ואשפוך דמי כמים במלחמה עם האוסטריים על יד פֿרישוויילער, שם נפצעתי בידי השמאלית – אבל ימיני עשתה חיל ודגל האויב היה לי לשלל, ועל זאת הללני שר צבאי האזרח פּישעגרו, כאשר ידעתם. הביטו נא וראו פצעי וחבורותי על לבי, על בטני, על רגלי הימנית וזרועי השמאלית! ויהי נא דמי השפוך כפר פדיון נפשות ילדי, מחמדי נפשי, וזכותי תעמד להם לסלוח לעונם ולקרוא להם דרור!

– יהודי ופטריוט נאמן לארץ צרפת! – קרא הצורר בשחוק פרוע – ירושלימה לכו, נבזים ונקלים, כי לא יכירכם מקומכם באירופה! ואתם, אזרחים, אל תשמוע לו כי כזב בפיהו! הן מראהו בריא אולם, וזה לנו האות כי לא נפצע במלחמה וכל דבריו שקר וכזב.

לדברים האלה נבהל בחשא, כי אמנם נכשל בלשונו בהגדילו פעלו בפיהו. זאת ראיתי ולבי מת בקרבי ויהי לאבן. ברגע הזה התאזרה צביה עז, ותקרב אל השופטים ותפתח שפתיה בחכמה ופנינים נטפו מפיה בהשמיעה אמריה לאמר:

– הנני משתוממת למשמע אזני כי ריפובליקנים נאמנים יחשבו לנו לעון אשר חטא בחגֹנו חג אשר קדוש הוא להם ואותו יכבדו ובו יתפארו סלה! הן חוגגים אתם יום 14 יולי, היום אשר בו יצאתם מעבדות לחרות, בהרסכם את חומת הבַּסטילה, שהיתה מבטח משגב לעריצים צוררי עמכם, ואנחנו נחוג יום ט"ו ניסן לספירתנו אנו, היום אשר בו יצאנו אנו משעבוד לגאולה, בהשליכנו מעלינו את על פרעה מלך מצרים. ובעוד אשר חגכם זה מאתמול היה לכם, כי חדש הוא מקרוב בא, הנה אנחנו מונים שלשת אלפי שנה לזמן חרותנו אנו, למועד זה נצלנו מיד אדונים קשים, אשר בעלונו באכזריות חמה ושטף אף, אשר השקיעו את ילדינו בקירות החומות אשר בנינו בידינו ואשר מאות בשנים לא סר מעל גבנו שבט הנוגש בנו. הנה אתנו אזרח מלֻמד – קראה בהורותה באצבעה על הארכיבישוף הכופר – היודע לדרוש מעל ספר הספרים את דברי הברית הישנה, יקום נא הוא ויעיד בנו: מה המצות והמרורים אשר אנחנו אוכלי בליל התקדש החג הזה? מה כוסות היין אשר אנו שותים כלנו מסֻבים? הלא כן כתוב בספר הגדתנו: “מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של ישראל להחמיץ, כי גֹרשו ממצרים וגם צדה לא עשו להם. מרור זה שאנו אוכלים על שום מה? על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים” והיין שאנו שותים בהרחבה כבני חורין – גם זה בא להראות לכל באי עולם כי זכרון זמן חרותנו הוא, מועד צאתנו מעבדות לחרות ומאפלה לאור גדול כיום הזה. יציאת ישראל ממצרים היא לאות ולמופת לרבים עמים, כי בם בעזרתם ובידם גאולתם אם ימצאו עֹז בלבבם, להתנער מעפר שפלותם ולקרוא לנפשם דרור מעבדותם וסבלותם. לוּ בנתם לשכל זה, כי עתה נתתם לנו כבוד מורים לצדקה, אשר הורו לכם הדרך, כי ביד חזקה ובזרוע נטויה יוכל עם נדכה להתנער מעפרו ולשבור עֹל סֻבלו!

– “תחי האזרחית! ימי הדרור! יחיו היהודים בני החורין!” – קראו השופטים והשומרים וכל אנשי החיל פה אחד. כי כן דרך הצרפתים קלי הדעת להחליף רגשותיהם עדי רגע, ויפה להם לשמוע דבר טוב מכל החכמות שבעולם.

                                                                                     __________

הבטתי אל פני רעיתי הנושאת מדברותיה ולבי עלץ בקרבי מאד, כי לחייה ושפתיה אדמו כתולע, עיניה השחורות בערו כגחלי אש, והמגבעת היקובינית הוסיפה לה לוית חן. קולה ככנור הלך, וקסם לשונה לקחה נפשות ותמשוך אחריה לבות כל שומעיה.

– הילדה הנימה לו תחיה לפנינו! – קרא אלי בחשא בעליצות נפשו – אך זו עלמה חכמת לב! הן דבר וחלב תחת לשונה, ובמת שפתיה כל רוח ונפש אליה תאסוף.

וצביה הביטה אלינו ונהרה; אך עד ארגיעה התחפשה רוחה בשימה פניה באויבה עז, וקולה חרד מאד בהוסיפה על דבריה לאמר:

– ומה תענו אתם, אזרחי אמת, אוהבי משפט וצדק, על האיש הרע הזה, אשר בא להלשיננו אליכם ולהונותכם בדברי שקר? הן אתם לא תדעוהו, כי הוא איש שותה כמים עולה, כנמר אעזרי שוקד הוא על רעה ורחוק הוא מכל רגש אדם. הן דמי אבותי ואחי צועקים אליכם מן האדמה אשר רותה מהם זה כמה ודורשים מכם משפט צדק. שמעו נא אזרחים, את כל אשר עולל לי ועשו משפטי ודיני! עודני ילדה בת חמש שנים נשארתי יתומה מאמי התמה, אשר דקר אותה בסכין, בהתאמרו בה אל תאות נפשו, וטרם ימלאו לי שתים עשרה שנה שדד ממני גם את אבי הישר, החנון והרחום, בעוררו את ההמון לפרוע פרעות בעמנו, וידה אבן בו ויקרע סגור לבו וימיתהו. יתומה עזובה בלי אב ואם מצאתי מפלט לי בבית אנשים רחמנים בברלין. וזה בעלי הטוב פרש עלי כנפיו באהבתו וחמלתו, והנה האיש הרע הזה אשר גרש מארץ צרפת על רע מעלליו נתנפל עלי בסתר חדרי לפתע פתאם לעשוק כבודי ולחלל תמתי. ולולא דודי זה שהיה לי בבואו במקרה אל ביתי, אזי מי יודע מה היה לי!

כל שומעי דבריה התנודדו, רגזו תחתיהם מכעש עצור, והשופטים נתנו עיניהם בעיש הבליעל, אשר עמד דומם ופניו חורו מחמה עזה.

– מות ימות הבליעל הזה! – קראו כל האנשים העומדים סביבינו.

– בן מות הוא! – ענו השופטים אחריהם.

כחרבונה אשר כלה רעת המן הרשע בעלות עליו רוח אחשורש מלך פרס, כן עשה האיש העלזאסי, אשר ארח לחברה עם צוררנו הנבל – כי בראותו כי כלתה אליו הרעה, קרב אל השופטים, ויען גם הוא חלקו:

– ואנכי היודע ועד כי גם הפרעות וההרגה והבזה שהיו ביהודים גרי ענזיסהיים לפני שש שנים מידו היו להם – כי שסה בם את ההמון, בהשמיעו באזניו דברי בלע על היהודים עם חרמו, ובידו נהג את האספסוף ויעלהו על היהודים להשחיתם, והרבה נשים ובתולות ענו, הרבה עוללים ויונקים נרצחו והרבה אנשים תמימים וישרים נגזרו מידו!

– אל הגילוטינה! אל הגילוטינה! – נשמעו קולות כל הנאספים, בספקם כפיהם וברקעם ברגליהם.

– טוב הדבר! יהי כן כאשר דברתם! – נהם הנבל בשצף קצף – אבל בטרם תשלחו בי יד הנני אליכם!…

וכרגע שלך חרבו ויטנה על העלזאסי ויפגע בגרונו, ויקפוץ אל צביה ויעופפנה עליה להכותה נפש, אך כטרם תגע בה הפילה הורוויץ מידו בפגעו בה בחרבו הקשה. ובחשא הדפהו בזרוע ימינו ויפילהו אחור. ואז חזקו עליו השוטרים והשומרים ויפילוהו ארצה ויאסרוהו בעבותים ויהדקו ידיו ורגליו עד כי לא יכל עוד לנוע. והעלזאסי מת לשחת, כי נגעה הרחב עד הנפש.

– הביטו אחרית רשע! – קרא בחשא בבעטו בו ברגלו – עליו אמר הכתוב: בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל!

הצורר נעוה משמוע ולא ענה דבר, אך משפתיו יז קצף, וכמו שרט עלה באזנינו בחרקו עלינו בשניו.

– סחבו את הנבל הזה אל בור תחתית, ומחר כאור הבקר הוליכו בקרון של אשפה והוציאוהו אלי הֹרג, אל ככר גרעווי! – קרא ס"ט יוסט, והשומרים מהרו עשו כדברו.

– מחר תֵּעורי כעלות השחר – אמר היושב ראש אל צביה – וקמת והלכת אל הככר, וראית נקמתך ברוצח הזה, בשית הגילוטינה קציר לו.

– ואתה, אזרח, מה מעשיך ומלאכתך לעת הזאת? – שאלני בפנותו אלי.

– אני עומד על משמרתי בעסקי האזרח עדעלסהיים השטרסבורגי, הקבלן לצרכי הצבא – עניתי.

– לא נכון לאיש צעיר לעשות לביתו בעת אשר כל האזרחים יֵחלצו חושים לעמוד בקשרי מלחמה בעד שלום הארץ! – אמר ס"ט יוסט בהניעו ראש – הנה הריפובליקה עושה חיל חדש במספר שלש מאות אלף איש, ולא יאות לאיש כמוך להיות נקי לביתך. מחר והלכת אל בית הפקידות וכתבת ידך לצבא הרינוס אשר תחת פקודת האזרח הגינירל יורדאן, ובעוד שבעת ימים תעבור חלוץ ובאת אל הצבא ההוא. ראה צויתיך!

                                                                                      _________

הנה כן הופרה שמחתי, נחתכה עלי הגזרה לעזוב את ביתי, לנטוש את רעיתי חמודתי ולצאת לקראת נשק. אבל פקודת האיש הנורא הזה כדבר מלך שלטון, ואם אעז בנפשי למוש ממצות שפתיו והייתי צפוי אל הגילוטינה!

– טוב הדבר, אזרח! – אמרתי בלב נפעם – פקודתך תשמר רוחי.

­ אנא, אזרח! – קראה צביה פתאם בשטחה אליו כפיה – אלוה נא גם אני על החיל ההוא לחלק עם בעלי מנת כוסו, מדת גורלו! הלא אחת היא לקנה הרֹבה, אם תאחזהו יד גבר או די אשה; אבק השרפה לא יבדיל בין מֵציתו וכדור העפרת לא יפליא בין שולחיו, כי יעוף אל המטרה, אם כונן למישרים, ולא יחטיא.

– תחי נפשך לעד, בתי, אשת החיל! – קרא בחשא בחדוה – וגם אני אלך עמכם, ילדי, אל המקום אשר היה אהלי בתחלה. לא אוכל ללכת בטל ולטמון יד בצלחת, בעת אשר כל באי עולם ישחקו בכדורים וישישו לקראת נשק! אנכי אנהגכם אביאכם אל הגינירל האָש אוהבי ומגני, ויהי נא צאתנו ובואנו לחיים ולשלום מעתה ועד עולם!

היושב ראש נענה לנו, ויכתוב שמותינו בספר השלוח אל בית הפקידות ישלחנו מעל פניו בשלום.

וערב רב מרגשות שונים, רגשות שמחה ודאגה, גיל ופחד, עליצות נפש וחרדת לבב עלו בלולים על לבבנו בעלותנו מהקונסרגריה לשוב אל מעוננו – כי הנה אנחנו היחידים, השבים בשלום מן המקום הנורא הזה אשר אסיריו לא פתח ביתה. אבל מה בצע בהצלתנו אם חיינו יהיו תלוים לנו מנגד במלחמות הדמים הצפויות לנו מקרוב! רק בחשא הפיג דאגתנו, בחזקו לבבנו, לבטוח בחסד עליון כי לא יעזבנו ולא יטשנו, ויבדח דעתנו בלצון חמד עמנו, בנבאו על הנוראות אשר תורה ימין צביה, בערכה מלחמה עם קאָבורג ראש שרי הצבא בחיל אוסטריה – כי די לה לירות אליו בעיניה המאזרות זיקות לאסור אותו בנפשו ולהוליכהו שבי.

כקרבנו אל מעוננו שמח השוער לקראתנו, גם כל השכנים והשכנות צהלו קולם בעברנו על פניהם – כי שבנו בשלום מבטן שאול. והשוערת פתחה לפנינו את הדלת לעלית קיר מושבנו, כי פקיד המשטר מסר בידה את המפתח בסגרו הדלת מאחרינו. וצביה שבה העלתה את הנרות אשר כבו אנשי החיל בצאתם. ותעמיד עוד כסא אחד למושב בחשא דודנו, ותערוך גם לפניו את השלחן, ואחר קדשו על היין קרא לפנינו את הגדה עד הגיעו אל המקום אשר נפסקה קריאתנו בבוא עלינו פחד פתאם. אז השלמנו לקרוא בשום לבב: “אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם”. אחר כן קראנו את ההגדה יחד, ובחשא הרנין לבבנו בצהלו קולו בראש כלנו עד הגיענו אל הסעודה.

                                                                                         ________

ויהי בעת האֹכל ואשאל את בחשא דודנו ארבע קשיות: איזה רוח ה' נשאתהו הלום לבוא לעת רעה כשתפול עלינו פתאֹם? מה בגדי הצבא אשר הוא לובש? מה דבר הפצעים המלאים את בשרו? ומאין ידעוהו ראשי הריפובליקה בצבא ובמדינה, האָש וס"ט יוסט?

ויספר בחשא את פרשת דרכיו לאמר:

– "לא אכחד מכם, ילדי, כי מאז יצאתם את ברלין לבוא הֵנה יצא ממני כל הדרי, כי נשארתי כערער בערבה, פרא בודד לו. נפשי ערגה לכם אמד וכל העת יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי. רק מכתביכם אשר הגיעוני לפעמים הם היו נחמתי בעניי, ומדי קראי דבריכם בכתובים נדמה לי כמו תשמענה אזני את קול דבריכם ותחי רוחי. והנה החלו ימי המלחמה והולכי דרכים חדלו, שבתו כל עוברי אֹרח ומכם אבד חזון, אין רֹאה, אין שומע אף אין יודע מה היה לכם. ויהי בהגיע הבשורה מארץ צרפת כי פקדה הריפובליקה את עמנו לתת להם זכיות אזרחים, לא יכלתי עוד להתאפק, ותשאני רוחי כעל כנפי נשרים ואחיש פעמי לבוא אליכם ולראות בשמחתכם. ואשא את רגלי ואבחר לי דרך קצרה, ואעבור דרך לייפציג, קאָבורג, ווירצבורג ומאַננהיים. שם עברתי את הנהר הגדול, נהר הרינוס, ואבוא עד גבול עלזאס, והנה חליפות וצבא רב, קול שאון בהרים, תרועת מלחמה, רעש תֻּפים ורעם כלי תותח וגדודי חיל פרוסיה כמשק גבים שוקק בהם. הדבר היה בסוף חדש נובימבר, אחרי שלשת ימי המלחמה הכבדה ²¹⁹, שנלחם האָש, שר צבא צרפת, אל הדוכס הברוינשוווייגי ויוכל לו. חיל פרוסיה הנִּגָּף, נסג לאחור, עבר נהר הלויטר והנהו מתחזק בהררי אַרדט להגן על צבא המצב הצר על מבצר לאנדוי. ויהי בנשף וארד מן ההר רגלי וארוץ בעמק הלויטר להגיע ולבוא אל מחנה החלוץ הצרפתי. ויראוני הצופים האשכנזים מרחוק וירדפו אחרי ויורו עלי בכלי משחֵתם. הכדורים עופפו על ראשי כצפרים, המו באזני כעדת דבוֹרים, ואחד מהם פגע בזרועי השמאלית ודמי עלי נטש והכאב גדל מנשוא. אך התאמצתי ואוסף לרוץ עד אשר עזבני רוחי ככלות כחי, כאבוד שארית דמי, ואפול ארצה ואתעלף. וכאשר פקחתי את עיני ראיתי והנה אני שוכב על אחת הגבעות ליד מעגל, לפני מדורת עצים בקרב עדת אנשי חיל צרפת הנֵחמים באש המערכה, כי גדל הקֹר מאד. כשוב אלי רוחי חקרוני לדעת מי אני ומה אני. ואספר להם בלשונם כי עברי אני ומארץ פרוסיה אני בורח לבוא צרפתה, להנות מחקיה הטובים והישרים, המכירים ערך כל אדם באשר הוא אדם. ודברי מצאו חן בעיניהם ויקראו לחובש ויחבש לפצעי, וישלחוני הרחק מן המצב אל כפר ניינקירכֿען לנוח בבתי חוליהם עד אשר אתרפא מן המכה אשר הֻכיתי. שם שכבתי כשלשה שבועות עד אשר הוטב לי כמעט. אז החלו לחדש את המלחמה – ולבי לא נתנני לחבק את ידי בעת אשר מצילי מחרפים נפשם למות על מרומי שדה. ואלבש בגדי צבא ואריק חנית ביד ימיני הבריאה ואקום ואלך עמם. והמלחמה נטשה על פני הכפרים פֿרישוויילער ועלזאסהויזן ועד העיר קטנה וואֶרטה אשר על נחל זוּר. בימים ההם התחלף הקֹר בחֹם. השלג נמס ויהי למים והאדמה מלאה בצה ועבטיט. שם במורד הנחל טבעו בבץ רגלי, ואתנהל בכבדות, כי כחי עוד לא שב אלי כמלפנים. כל רעי וחברי עזבוני, רחקו ממני ברוצם אל פני המלחמה ואנכי חגרתי שארית כחי וכמו יצר רמסתי טיט בחשכת הערפל המכסה פני העמק, וקול קני הרֹבה ורעם כלי התותח הולך וגבור. והנה איש גדול ורם כענק רץ אלי בעבי גביו, בידו האחת מתנוסס גדל אשכנזי והשנית חמושה בחרבו השלופה, הנטויה עלי לכלותני. “הקץ בא – חשבתי בלבי – בא הקץ לחיי הבלי!” – ומבלי דעת הרימותי חניתי ביד ימיני ואטנה בכח אל מול פניו, ובמרוצתו נפל הענק עליה, ותבוא חניתי בלבו ויפול כרגע ארצה מתבוסס בדמו. מכבד מפלתו מעדו רגלי ואפול גם אני, ובנפלי נעתקה התחבֹשת מעל זרועי השמאלית וגלד פצעי נמעך וישב זוב דמי. זמן מה שכבתי למעצבה תחת דגל אויבי הפרוש עלי למסך. לאחרונה שבה אלי רוחי ואראה והנה הענק שוכב אצלי חלל, כי נפח נפשו. ואקום לאטי בהשעני על ימיני, ואתבונן אל החלל ואכירהו בסימניו כי שר גדוד הוא מחיל אוסטריה, והדגל הוא של גדודו אשר הצביא. ואקח את דגלו בידי ואהי בעיני כמוצא שלל רב. עד כה וכה נקרא אלי הגינירל האָש בעברו עם אחזת מרעהו על פני המקום ההוא, וכראותו את אשר עשיתי הללני על גבורתי ואֹמץ ידי וירשום לו שמי לזכרון וירכב הלאה לדרכו ובני לויתו שות שתו אחריו. וכאשר בצע מעשהו ותהי תבוסת האוסטרים והפרוסים שלמה, הובאתי לפניו בעת אשר גדלה שמחתו כפלים, בהגיע אליו שתי בשורות כאחת: כי הוסר מָצור הפרוסים מעל מבצר לאנדוי, וכי נכבשה טולאָן העיר הנדחת, המורדת בממשלת העם, נפלה בידי הריפובליקה בעצמת פקיד צבא צעיר לימים ושמו נפּוליון בונאפרטו ²²⁰, וכטוב לבו שאלני במה ישלם תודות לי על גבורת ימיני ומה בקשתי ותֵעש. ובהיותכם רק אתם, יקירי, לנגד עיני, לא בקשתי ממנו כי אם לפקדני לטובה לפני ראשי הממשלה, כי מגמת פני פאריזה לראות את משפחתי, ושם אראה איזה דרך אבחר לי לימים יבואו. ושר הצבא נתן לי את כל חפצי וישלחני לשלום ויתן על ידי מכתב מגיד תהלתי להאזרחים העומדים בראש הממשלה. גם העניק לי מכספו ביד נדיבה להוצאות דרכי.

"הנה כן נודעה תהלתי לכל שרי הריפובליקה בעיר הבירה הזאת. אך לשוא חקרתי דרשתי לשכנכם, כי אמנם היתכן להכיר גרגיר חול על שפת הים הגדול? זה שבועות אחדים בקשתיכם ולא מצאתיכם, וכן תעיתי כשה אֹבד בעיר הגדולה הזאת ונפשי ירעה לי בראותי כי חג הפסח הולך וקרב, ותקותי לשמוח אתכם בחג חרותנו – לא באה. כן פנה יום האתמול, צללי ערב החלו לנטות ואני כצל בנטותו נהלך ברחובות עיר, ורגלי נשאוני לתֻמי אל שדי אלישע, ואך תקות מעט היתה לי אולי אמצאכם בין האנשים הרבים היוצאים לשוח במקום הזה, מקום הטיוּל לכל יושבי העיר. פתאם נראה לעיני האיש העלל הולך בראש גדוד לאֻמי, ועיניו לטושות אל אשה אחת המתחמקת מפניו וממהרת לרוץ אל הבית הזה. את פני האשה לא ראיתי אך קומתה וספיר גזרתה לא זרו לי, וכמו שער היה בנפשי כי את צביה צבי חמדתי תראינה עיני. כן חשבתי ולבי הולם פעם. התבוננתי אל הצורר ואכיר בפניו כי דבר בליעל יצוק בו, ואתן את לבי לשמור צעדי הנבל הזה ולראות את אשר יעשה. אך מקום הבית אשר באת בו שמתי כחֹתם על לבי, לסור אליו עד מהרה ולבקש את שאהבה נפשי. והנבל אחז דרכו אל בית פקידות המשטר אשר לרבע הזה, ומשם שב בלוית אחד הפקידים ויבוא עם גדודו עד הבית אשר בו נעלמה האשה המבֻקשת – ומה גדלה חרדתי למראה עיני ולמשמע אזני, כי צוררכם מבקש נפשכם נוהג אתכם בשבי אל שערי שאול, אל הקונסרגריה הנוראה! ובכן מהרתי ואלך אחריכם, רק לרגע אחד נטיתי הצדה אל אחת החנויות לקנות את המגבעות בדרך עָברי. והתעודה אשר בידי מאת ראשי הממשלה פתחה לפני שערים; בה מצאתי יד לי להִלָּות עליכם ולבקש לכם רֶוח והצלה. אך תוחלתי כמעט נכזבה בעמוד השטן הארור על ימני – ותהי אַתּ צביה בחכמת לבך ובחן שפתיך לישועה גדולה לכלנו כיום הזה!

– ומה המכות והפצעים אשר זכרת בעוררך עלינו זכותך? – שאלתי.

– הם לא היו ולא נבראו ולא חלו בי מעולם, חוץ מפצע זרועי אשר כמעט נרפאה כלה – ענה בחשא – אך מלבי הגיתים, ל“יופי הסגנון”, ל“תפארת המליצה”, למצוא חן בעיני השופטים הקשים – ולא עלה על דעתי כי ימצא הנבל ההוא עז בלבו להכזיבני ולענות כחשי בפני.

כן כלה ידידנו לספר, ואנחנו כלנו הודינו לו על חסדו ועל אמתו, ונשתּ איש לחיי רעהו. ובחשא הוסיף לדבר ויאמר:

– מאד ישמח לבי על הטוב אשר מצא את אחינו היהודים יושבי הארץ הזאת. עתה ראיתי כי אין רעה בעולם שלא תהיה תועלתה בצדה! הן המהפכה הצרפתית הביאה רעה לרבים עמים – וליהודים היתה לישועה גדולה בהביאה להם גאולה כיום הזה.

– אין שושנה בלא חוחים! – עניתי – כי אמנם הוטב מצבנו המדיני, אבל מעמדנו הרוחני הולך ורע. הן רבות צרות מצאונו בגלל דתנו, ירשת פלטתנו מאז מעולם, ואיש מאתנו לא נתן את לבו להנזר ממנה מעֹצר רעה ויגון, ועתה כרבות הטובה כבד לאדם לעמוד בנסיון ולשמרה כראוי, ורבים מאתנו עזבוה, כי נסחפו בזרם העת המתקוממת עליה להשבית כל זֵכר לה.

– גם זה יעבור! – ענה בחשא בהרחבת דעתו – כי הדת היא בת הנצח, וכל כלי יוּצַר עליהם לא יצלח ביד בני חלוף להכריתה מארץ חיים.

– אמנם מתוק הוא החֹפש וערב לכל נפש משכלת! – ענה הורוויץ אף הוא חלקו – אבל שכרו פה יצא בהפסדו, כי רבים חללים הפיל ואין קצה להרוגיו. הנה אש הקנאות אוכלת נאות צרפת ותהי יד איש ברעהו. אלה אוהבי החרות מתאמרים להביא טובה מרֻבה לעולם – ומה תסכן הטובה בכלות אוכליה? הגילוטינה כשאול מתחת לא תדע שבעה, ובעליה מחליפים מקומה יום יום, כי לא ימצאו לה מעמד בבצות הדמים המגֻרים – והלא הם דמי אחיהם, עצמם ובשרם! במשפחת המלוכה החלה המכונה ובהם בעצמם תכלה רעתה. הגירונדים, יושבי העמק באספה הלאֻמית, היו הראשונים מן הנלהבים אשר דרשו להשבית הממלכה מארצם, ועתה הנה התקוממו עליהם ההררים, הנהוגים על ידי ראשיהם אנשי הדמים, לכלותם – כי מתונים הם בעיניהם יותר מדי. גם נטו שכם על כל יושבי המדינה הגדולה הזאת, ויעלו עליהם בחיל וצבא רב, והגילוטינה מאחריהם, ויכינו לה מטבח נורא ויכריתום מקרב הארץ. מדינת וואנדעע המברכה היתה שקטה במכונה ויושביה היו כרוכים אחרי מלכם ושריהם וכהניהם – ועל זאת נתכה עליהם חמת היאַקובינים, ו“גדודי שאול” יצאו מפאריז הבירה ליסרם בחמתם, וכאשר קהה הברזל וידי ההורגים עיפו, אספו את השבוים, אנשים ונשים זקנים וילדים יחדו, ויאסרום ויציגום אל מול כלי תותחיהם ויכַלום, או הורידום באניות והעבירום לאמצע נהר לוֹאַר ויטביעום בתהם רבּה. “אנחנו לא השארנו אחרינו כי אם חללים ואֵפר” – כן התפארו האכזרים, בבַשרם להממשלה עלילותיהם וכן עשו להערים הגדולות ליאון, נאַנטי, בורדו, מרסייל וטולאָן ולכל ערי מדינות צרפת הדרומית. ובכל אלה לא שב אף הקנאים העריצים ועוד ידם נטויה. זה לא כבר גזר מאַראַט אֹמר, כי “לטהר את הריפובליקה מאויביה הגלוים והנסתרים נחוץ להכריע לטבח עוד שלש מאות אלף איש”! וגם מקרב המושלים בעצמם אבדה האמונה ונכרתה כלה, כי איש ברעהו יחשוד וגבר בעמיתו ישלח יד להמיתו. רוביספער בשאתו יעץ להדיח את דאַנטון מרעהו, ויכריעהו לטבח עם כל אנשי שלומו. משבט זעמם לא נקו גם שרי הצבא מגני הארץ – כי אל כל צבאותיהם ישלחו מתוכם פקידיהם לשמור את צעדיהם, ואם ימצאו בהם ערות דבר, והלשינום אל הממשלה, ונתפשו ונטבחו בלי חנינה. כן נטבחו שרי צבאותיהם הגבורים: קוסטין, מנצח מיינץ ופֿראַנקפֿורט, ועל אשר נשתה יד חילו בעלזאס מפני חיל האויב הכביר ממנו, הָעמד למשפט ונגזר דינו למיתה; גם הושאַר, הממלא מקומו, אשר פעל גבורות במלחמה על יד דינקירכֿען ויך את ההולאנדים מכת בלתי סרה, כשל כחו במלחמה נגד צבאות אנגליה ופרוסיה בהאספם עליו יחד, ועל זאת נשפט למות גם הוא. כן עשו גם לשרי הצבאות האוירים: לבקנער, בעסער, באָהאַרנע ועוד אחרים. ורק שני שרי הצבא הנודעים לשם: דימוריע ולאפֿאיעט, קדמו פני הרעה ויעזבו דגלם בנפש מרה. הראשון התעורר על העריצים כבוא אליו חמשה שליחי הממשלה להוציאהו אל הורג, וישכם ויתפשם ויסגירם אל האויב ואחר עבר אל חיל אוסטריה עם כל עדת שריו ופקידיו. והשני כראותו את אשר בעלי המהפכה עושים למלכם ויתחמץ לבו בתוכו ויאמר נואש על כל הטוב אשר קוה לעשות לעמו, ויעזוב את החיל אשר יצרו ידיו ויואל לשוב את הארץ החדשה. אך בהיותו בדרך נפלו עליו חלוצי צבא אוסטריה ויקחוהו בשבי. ומי ימנה מספר לחכמיהם, חוקריהם וסופריהם, אשר מלאה הארץ תהלתם – וגם המה בנפול עליהם חשד-מה הָחבאו בבתי כלאים ונשחטו בלי חמלה!

– נבהלתי משמוע את כל הנעשה בעיר הזאת בשם הדרור והחפש! – קראה צביה ותתנודד – עליה באו דברי הנביא ²²¹: “הוי עיר דמים, כֻּלה כחש ופרק מלאה, לא ימיש טרף”.

– וגם זה יעבור – נחמנו בחשא בדבר שפתיו – כי הנה זה מעמד הרקבון בזרע הזרוע, אשר בלעדיהו לא יצלח להצמיח מוצא לחם. “יכה יוסי את יוסי”, יטרוף איש את אחיו עד אשר יכלו הקוצים מן הכרם והיה פריו לברכה! גם על רוביספיר ומרעיו תעבור כוס וכמעלליהם יוּשב להם, האדמה תנקה ותכסה על הרוגיה, וזרחה עליה שמש צדקה, ונרפא העם ממשובתו וגם אויביו יָשלמו לו ולא יוסיף לדאבה עוד.

בדברים האלה כלתה שיחתנו וסעודתנו ונברך על המזון, ונגמור את ארבע הכוסות, ונשלים קריאת ההגדה, ונכלה סדור הפסח כהלכתו. אז הלכנו לישן, ולאור הבקר העירתנו צביה משנתנו, ללכת אל ככר גרעווי, לראות אחרית רָשע, בנקום הגילוטינה ממנו נקמת דם אבותיה אשר שפכו ידיו.

                                                                                        _________

בין המון האסירים הנדונים בבקר ההוא למות, הובל גם הצורר הנבל אל במת המטבח. אך בזאת הפליאו השופטים בינו ובין הנשפטים האחרים, כי הם הובאו במרכבות מכֻסות, והוא בקרון של אשפה ובידים אסורות לאחוריו, כמשפט למרצח השופך דם נקיים. כאשר פשטו מעליו בגדיו ויאבו להניחהו על הקרש המוכן להרגה, פגשו עיניו פתאם את צביה העומדת עמנו בין קהל הרואים. והנה התגעש הצורר ברתיחת דמו, עיניו מלאו זעם ושפתיו – קצף וקללות נמרצות על היהודים ועל הריפובליקה המתיהדת, אך רעש התּפים החרישוהו ורגז קולו לא נשמע עוד. ועבדי הטבחים חפצו להכריעהו, ויתפרץ מפניהם ויתנפל עליהם כמשֻגע ויאבק עמם וישך ידיהם עד שפך דם. אך הם חזקו ממנו וברב כח השליכוהו על הקרקע ויסחבוהו סחב והשלך ויאסרוהו אל הקרש, עוד רגע והגרזן נפל וראשו נשמט על הקרקע – ועוד עיניו נטויות אלינו ומאזרות זיקות איבה. זאת ראתה צביה ותתפלץ; רֹך לב האשה גבר על נקמת הבת, פניה הלבינו כשלג ודמה נקפא בעורקיה ובצר רוחה חשבה להתעלף. וימהר בחשא וינטלה על ידיו וישאנה הלאה ממעגל הרואים הסובבים למכונת ההרגה, ויעירנה ויעוררנה עד שוב אליה רוחה.

– לא נאוה לאשת חיל להיות נמוגה ממראה דם חלל! –הוכיחנה באהבתו – עוד הרבה מחזות כאלה תחזינה עיניך על שדי קטל בימי מלחמה והרג רב.

וצביה נאנקה דֹם ולא ענתה דבר.

בהיותנו בדרך לשוב אל מעוננו פנה בחשא אלי, ויאמר:

– כאבן מעמסה תכבד עלי, בהעלותי על לבי את נדרה אשר נדרה צביה בחפזה לבוא גם היא בחיל הצבא. כל הלילה העבר נדדה שנתי מעיני בהגיגי בדבר הזה, עד אשר באה עצה בלבבי לספחה אל עדת האחיות הרחמניות המשגיחות אל הפצועים, אש יטו אהלם מאחרי המחנה הרחק ממקום המלחמה. אז ירחב גם לנו, בדעתנו בלבבנו, כי אם ננגף חלילה במלחמה והיתה היא לנו למלאך ישע לחבש לעצבותינו ולהעלות לנו ארוכה ומרפא באהבתה ואמונתה.

עצתו ישרה בעינינו מאד ויחדו גמרנו אֹמר למלא אחריה. ובשני לחול המועד, בראשון בשבוע, ערכה צביה בקשתה לשרי הממשלה, ליָעד לה מקומה בין החובשים אשר לגדוד החיל, שבו נבוא אני ובחשא לעבוד – והם לא אחרו לעשות בקשתה. וכן הרגענו כל ימי החג, וביום א' כ"ה ניסן באנו יחדו אל בית פקידות העיר; שם נתנו לנו חליצותינו וישלחונו עם הצבא החדש ההולך אל מחנה הרינוס. והשרים זכרו לבחשא את גבורותיו אשר עשה במלחמה על יד פֿרישוויילער וירימוהו למעלת שר עשרים, ואותי ואת צביה רעיתי העמידו תחת פקודתו, וכן שמנו לדרך פעמינו לבוא אל מחנה החיל העומד על נהר מאָזעל. שם יעד אותנו יוֹרדאַן לבוא בגדוד הגרינַדירי הנהוג בידי השר לאַוואלעט, והוא שלָחָנו למבצר טהאָנוויל (היא דידענהאָפֿען) להשגיח אל הספקת המזון לאנשי המלחמה. וצביה רעיתי נשלחה לפקח על בית החולים אשר לחיל הצבא. חולים נשארו שם מתי מעט, וגם הם נרפאו ממכותיהם והחלו לשוב לאיתנם. רק בחדש יוני רבו הפצועים מן המלחמות הרבות שהיו על נהר סַמבר ליד המבצר שארלרואי, ואחר כן על נהר זאַאַר אצל קאיזערסלויטערן.

בראשית בוא צביה לה“אטליז”, מקום עבודת הרופאים המנתחים, העושים בסכין ובמגזרה, התנודדה למראה עיניה. לבה הרך נשבר בקרבה, בראותה לנגדה את הנגועים האֻמללים, שבורי העצמות, מרֻסקי האברים; לקול אנקתם צללו אֹזניה, למראה הדם השפוך והאברים הקטועים קפא דמה בקרבה ויצר לה להתחלות. אך מעט מעט הסכינה לכל מראות הנגעים האלה, ותפליא לעשות בהשכילה אל החולים, ותחבש לפּצעיהם ולעצבותם, ותנחם את האֻמללים, ותכלכל תחלואיהם כאם רחמניה, ותעודדם ותחלימם ותחיים בחמלתה הרבה. ומדי בוא לאוואלעט לבקר את החולים שמע תהלתה מפי כלם ויודנה ויברכנה על טוב פעלה.

                                                                                            ______

ויד הצרפתים הלכה וגברה על צבאות הברית ותט בכח על מדינת בלגיה ותכבשנה בחזקה. גם בהולאנד הראתה נחת זרועה, ותמשוך את העם אחריה, ותגרש את מושלו מפניה, ותיסד שם ריפובליקה ותבוא עמה בברית עולם. וצבאות הברית הנגפים נסֹגו אחור עד מעבר לנהר הרינוס. אז השתפכו צבאותינו כנחל שוטף על מדינות אשכנז אשר מעבר לנהר, ויבוזון ויחרימון ויקחו נקמתם מאת יושביהן על רום לבב הדוכס הברוינשווייגי, בכרוזו אשר הוציא בגאותו בראשית המלחמה, להפיל אימתו על העם הצרפתי. “לא השארנו להם כי אם את עיניהם לבכות על שברם” כן התאפרו שליחי הקונוונט הנספחים על הצבא, בהודיעם עלילותיהם בשערי העיר הבירה. וברית פרוסיה ואוסטריה הופרה כלה. הראשונה פתחה בשלום אל צרפת, וציריהן התפשרו ביניהם כי נהר הרינוס יהיה הגבול בין צרפת ואשכנז, וכל הארצות אשר משמאל לו תהיינה לצרפת לנחלה ²²².

כל השנה ההיא שקטה צרפת כמעט ממלחמת חוץ, כי ידי אויביה רפו וחיליהם התנהגו בעצלתים וידי ממשלת צרפת היו מלאות עבודה במלחמותיה עם אויביה הפנימים ולא שקדה על פעליה מחוץ לגבול. המעשים שהיו בקרב הארץ והחליפות והתמורות שבאו בממשלת העם אותם ידענו מהמכתבים ששלח לנו הורוויץ ידידנו מעיר הבירה, ואלה קצות הדברים:

רוביספּיר העריץ היה למושל יחידי בהקונוונט. את דאַנטון ואחזת מרעהו הכריע לטבח, וממאַראט נפטר עוד שנה אחת לפני זה – כי אחת מבנות האצילים, חללי הווענדעע, ושמה שארלוטה קורדאַי, נקמה בו נקמת אַחיה, ותביא חרבה בלבו ותמיתהו ²²³. ולחזק בידו ממשלת עריצותו, הרבה רוביספיר לשפוך דמים וירב חלליו לאין מספר. אבל בזה רבו גם גואלי הדמים, קרובי ההרוגים אשר טבחו ידיו בלי חמלה. גם בהקונוונט עָצמו אויביו מבקשי נפשו לספותה, וברצח בעצמותיהם חכו ליום מפלתו, בהמלא סאָתו לפתע פתאם. בראות רוביספיר כי רבו אויביו חפצי רעתו וידרוש משפטו בסוד הקונוונט להקדישם ליום הרגה. אז התקוממו עליו חבריו: “צא איש הדמים! מוּת רשע עריץ!” הרעימו עליו מכל עברים, ועד מהרה נגמר אֹמר לשפטהו כרשעתו. אמנם התאמצו היאַקובינים להצילהו, אבל הקונוונט נתנוהו לחרם, ואז נפוצו כלם מעליו ויעזבוהו לנפשו. וכראות רוביספיר כי כלתה אליו הרעה הואל לשלוח יד בנפשו ויור קנה רבה אל מול פניו, אבל בחפזו החטיא המטרה ורק עצם לחיו התפוצצה מן הכדור אשר נחת בה. ובעודנו מתבוסס בדמו נסחב אל גיא ההרגה יחד עם ס"ט יוסט ואנריאָה ויתר מתי סודו, עוזריו להשחית ²²⁴ואולם נמצא בו דבר טוב: כי השיב עבודת האלהים על מכונה, בהורותו לדעת, כי אמנם יש עצם נסתר גבוה מעל גבוה ²²⁵.

כן כלתה ממשלת האימים אשר ארכה ארבעה עשר חדשים וכשני אלפי אלפים נפש נספו מידה. והקונוונט נחם על כל הרעה אשר עשה ויחדל ממשובתו וימָנע מבוא עוד בדמים. האצילים הגולים שבו מעט מעט למקומותם, והכהנים הקנאים שבו לעורר מדנים ולסכסך את האזרחים איש ברעהו, והמהומות החלו לשוב לקדמותן. בראשונה התגודדו עניי העם ישובי הפרורים ס“ט אנטואן וס”ט מורסו, בצעקם ללחם כדרכם, ויהרסו אל הממשלה להורידה כלה. אך הצבא הלאומי יחד עם בני הנעורים המזֻינים גברו עליהם ויגרשום, ויקחו מהם כל כלי נשקם. אז מטה יד היאַקובינים ולא יספו עוד להרים ראש. אבל כמעט הסירה הממשלה מעליה הרעה האחת, והנה רעה אחרת באה תחתיה! כי החל פרור ס"ט גרמֶן, מושב העשירים והאצילים, להתקומם עליה. אוהבי המלוכה הרימו קרן ויתקשרו בגלוי על הריפובליקה להשבית מארץ זכרה. אף החלו לשלוח יד במבקשי החפש ולהשיב שבעתים אל חיקם ככל עלילותיהם ומשפטיהם. הם משכו אחריהם את הצבא הלאמי, ויהי מספר חילם כארבעים אלף איש, וביד ראשי הממשלה לא נמצאו כי אם חיל אלפי מספר, ובכל שרי החיל מבעלי החפש, לא נמצא איש בלבבם אשר יעצור כח להכניע גאון האצילים, המתאמצים להשיב סדרי הממלכה על מכונם. רק אחד בהם נמצא אשר עליו יכלו להשען, הוא נפוליון בונפרטו גבור טולאָן; אבל הגבור הצעיר הזה הָרחק זה כבר מפקודתו. בראשונה נפל עליו חשד היאַקובינים כי נוטה הוא אחרי אוהבי המלוכה, יען כי משך חסד לשרידי האצילים בטולאָן ויתן להם ידים להמלט ממשפט הדמים הצפוי להם מאת הקונוונט, וכבר העמידוהו למשפט ורק בכח שפתיו מלט נפשו מגרזן הגילוטינה. ואחרי כן כאשר גברה יד האצילים לא נתנוהו המה לשוב על כנו, מיראתם אותו פן יעמוד לשטן על דרכם, בדעתם כי נתון הוא בכל לבו ונפשו אל הריפובליקה. אך בהיות כל הדברים יגעים וראשי הקונוונט לא מצאו מעמד מפני האצילים המתקוממים בראש כל חוצות, זכרו לנפוליון את חכמתו וגבורתו וישימוה למפקד צבא חילם, והוא השכיל לשקוד על מעשהו בזריזות רבה וביתרון הכשר, ויקדים לאסוף את ארבעים כלי התותח אשר עמדו מחוּץ לעיר, בטרם יספיקו גדודי האצילים לקחתם אליהם. ויעמידם בראשי הומיות ויערכם לעֻמת בתי המקלט אשר התבצרו בהם הקושרים, ובזמן שעות אחדות גבר עליהם וישחקם ויזרם כעפר על פני רוח. אז שקטה העיר הבירה ממלחמת איש ברעהו ויחדו נתנו לב לשַנות פני הממשלה ולתת בידה חקים ומשפטים צדיקים. הקונוונט בטל, ותחתיו נוסדה ממשלה חדשה, היא “ממשלת הדיריקטורים” ²²⁶, אשר בראשה עמדו חמשה נבחרים, לנהל את העם בדרך צדקה ומשפט ומישרים.

מאז והלאה חגר הגבור הצעיר בעז מתניו, ויאמץ זרֹעותיו לרפא את הממשלה ממעמדה ההרוס. הוא בחר מקרב הצבא הלאֻמי חיל שומרים כבירים ונאמנים אשר יעמדו למשמר על ראשי הממשלה להסיר כל שטן ומשחית מלפניהם ומאחריהם. הוא בקש ומצא עצות לתת עבודה לפועלים, לחם לרעבים ומרגוע למבקשי שלום ומנוחה. עליו מספרים, כי פעם אחת ברכבו על סוסו עבר על פני חנות אחד האֹפים אשר כתרוה ההמונים לשלול שללה. ויפן אל העניים בעלי הפרעות וידבר על לבם ויבטחם להשקיט מימי רע. והנה יצאה אשה אחת מקרב ההמון ותקרא: “הוי אזרחים, אל תשיתו לב לדברי שקר אשר ידברו אליכם פקידי החיל השבֵעים, הבריאים והשמנים מרוב טובה!”.

– “אזרחית! – ענה נפוליון ואמר לה – התבונני נא אלי ואליך וראי מי מאתנו שמן יותר!”.

ההמון הביט אל פקיד הצבא הדק והרזה ואל האשה הנרגנית בריאת הבשר, וימלא שחוק פיהו, ובשחוק הזה הוטב לבו ויחדל מפרוע פרעותיו.

כשוב המנוחה בקרב הארץ לקדמותה, שתה הממשלה את לבה אל עלילות אויביה מעבר לגבול, ותרא והנה אנגליה שוקדת על הרעה ואוסטריה החליפה כח וחיל צרפת נגף לפניהן. ביותר גברו עליו צבאות אוסטריה וסרדיניה הרבים במספרם פי שלשה על חיל צרפת, כי מספר חיליהם שמונים אלף ולהם מאתים כלי תותח, ולחיל צרפת לא יותר משלשים אלף ושלשים כלי תותח. ובהיות האויבים נטושים על גבעות משגבם היה הנקל להם לנפול על חיל צרפת ולעשות בו כרצונם. ויד אנשי החיל רפו מחסר כל, כי ימים ושבועות רעבו ללחם, ומאכל בשר לא בא אל פיהם זה כמה, שמלותיהם ונעליהם בלו מעליהם, גם סוסיהם הלכו בלי כח מאפס מספוא, ולא יכלו להסיע את מעט כלי התותח ממקומותם. ובצר להם חלק לבם, ורבים מפקידי הצבא קצו מפני ממשלת העם וינהו אחרי הוד מלוכה, וישירו שירי בוז ונאצה על הריפובליקה ויתנו תפארת ועֹז ליורש העצר העתיד למלוך בקרב הימים בארץ מולדתם, שהיא ירשת נחלתו לדור דורים. ושר הצבא, שערער, קרא פעמים הרבה להדיריקטורים לחוש לעזרתו בחיל וכסף וסוסים, ואם לא – אזי מי יודע מה יהיה לו! אז שמו ראשי הממשלה עיניהם בנפוליון בונפרטו, בדעתם כי הוא כל יכול וממנו לא יבצר להמציא להחיל את כל הנחוץ ולמלא מחסרו משלל האויב. ולחזק את ידיו ספחו אליו גדודים אחדים ממחנה הרינוס, בתוכם גם גדוד לאוואלעט – זה הגדוד שבו עובדים אנחנו עבודתנו. ולאוואלעט זכר לצביה את חסדיה הנאמנים בבית החולים אשר לצבאו. ויקרא גם אותה גם אותנו ללכת אחריו. ובכן עזבנו מקומנו בלוטרינגיה ונבוא לאיטליה בעצם העת אשר בא שמה בונפרטו לצבוא על החיל העומד שם ²²⁷.

                                                                                    __________

בן עשרים ושבע שנה היה נפוליון בבואו לפקד צבא איטליה במלחמה, וכמעט הראו פניו בצבא והנה השתנו פני הכל. כרוח האביב המחדש פני האדמה אחרי בלותה, כן נשף נפוליון רוח עז וגבורה בלב החיל אשר כבר נואש מטובה. בקריאותיו וכרוזיו החיה לבבם, העיר רוחם ויחזק ידיהם, ונפש כלם לבשה עֹז ויתרוננו כמו מיין, ויהרסו כאיש אחד לעלות על האויב ויתחרו יחדו להראות נחת זרועם על מרומי שדה. בשני דברים הראה נפוליון כח מעשיו ותחבלותיו בטכסיסי מלחמה. כי בהיות עינו עין נשר לסקור את כל שדה המערכה בסקירה אחת, הפליא עלילה להעמיד צבאותיו וכלי תותחיו במקומות הראוים להם, וגם להפריד בין צבאות האויב, למען הכותם לחלקיהם עד כלותם. וזאת היתה ראשית מעשהו בהסיעו מחנהו קדימה. הסרדינים הֻכו מכה רבה והאוסטרים נחלקו מעליהם ויסוגו לאחור, ובטרם ימצאו ידיהם ורגליהם הדביק נפוליון אותם ויכם מכה נצחת וישבּ מהם שבי רב ²²⁸. במשך שני שבועות גבר שש פעמים במלחמותיו, ועשרים ואחד דגלים וחמשים כלי תותח והרבה מקומות בצורים נפלו בידו, וחמשים אלף איש לקח בשבי, ויותר מעשרת אלפים אויבים נפלו חללים. וכל מדינת לומברדיה העשירה ודוכסות מילאַנו המעטירה נכבשו לפניו, ועל מנטובה עיר המבצר שם מצור ויכרת מיושביה כל מטה לחם. מפני רעם גבורותיו חרדה כל ארץ איטליה, אחזה רעדה כל מושלי מדינותיה. מלך סרדיניה נכנע מלפני הגבור הצעיר, ודוכסי פַּרמא ומודינה בקשו שלומו ויקנוהו במחיר רב כפר ארצות ממשלתם. ועל מלך נאפּולי נפלה אימתו ויקרא אליו לשלום. וישם נפוליון מס על כל יושבי הארצות ומושליהן באיטליה, ויעשיר את חילו בשלל הרב הנמצא במחנות האויב ואת אוצר צרפּת – ובכסף הכפורים אשר לקח מהמושלים הנכנעים לפניו, ובשכיות החמדה ובמבחר תמונות חרשי הצירים אשר לא יסֻלה ערכן בכל יקר.

ויהי כשמוע קיסר אוסטריה את כל אשר עשה נפוליון באיטליה וכי נמג חילו מפניו וירע בעיניו מאד, וישלח את וואֻרמזער הזקן גבור חילו וצור מעֻזו להכות אויבו אחור ולהכניע גאון עֻזו. ובבואו שמה עם חילו החדש נשבת המצור ממנטובה הנצורה. אבל השר הזקן לא עצר כח לעמוד בקשרי מלחמה עם הגבור הצעיר וחילו נגף לפניו פעמים אחדות, ויהי הולך ודל עד כי נאנס להמלט עם שאריתו אל מנטובה ולהשגב במעֻזה, והמצור שב כבתחלה. והקיסר פֿראנץ שלח לאיטליה את שר הצבא אלפינצי עם חיל אחר להציל את ווערמזער מרעתו. אבל נפוליון העשוי לבלי חת יצא לקראתו עם חילו המעט ויכהו במלחמת שלשה ימים אצל הכפר ארקולה על יד נהר עטש ²²⁹, עד כי נסג אלפינצי אחור. עוד פעם אחת נסה גבור אוסטריה שארית כחו בהתחזקו בחיל חדש אשר הגיע אליו, אבל גם בפעם הזאת מטה ידו במלחמה החדשה שהיתה על יד הכפר ריבולי ²³⁰, וינס מאיטליה ולא יסף להלחם עוד. וכראות וואֻרמזער כי נכזבה תוחלתו והנהו עזוב מישע והרעב חזק בעיר ויפול לבו בקרבו ויכנע מפני נפוליון וימסור את המבצר בידו.

כל מושלי המדינות באיטליה נכנעו לפנינו, ועמיהם השואפים לחֵרות צהלו לקראתנו ויקבלונו בשמחה וטוב לב, חוץ מהאפיפיור פיאוס VI המושל ברומה, בבטחו בעדת כהניו כי יצלחו להלהיב את העם ולהפיח בו אש קנאות, הכהנים עשו את שלהם, גזרו צומות, קראו פדיונות לכפרת פשע, קבעו תפלות ותחנונים לפני האֵל, לשלח חרון אפו בצרפתים הכופרים מנאצי שמו, ליסרם כפי רשעתם ולאַבד מארץ זכרם. גם הערימו לאחז עיני העם במעשי תרמיתם – כי פצעי קדושיהם זבו דם, ועיני האֵם הקדושה ירדו מים מעל תמונות קדשיהם, ולבות העם ההולך בחֹשך התלקחו בחמה עזה, ויקללו את הצרפתים הארורים וידרו נדרים לערות כחם ולבבם ולהשתער על הכופרים בחמת רוחם, ולרדפם באף ולהשמידם מקרב ארצם. אבל כל תחבֻּלותיהם נשארו מעל, כי לרעם כלי התותח נמוגו יחד ויהפכו לפנינו ערף. רבים נפלו בשבי ויתרם נפזרו לכל רוח, וכל הכבודּה אשר ברגליהם היתה לנו לשלל. וכרוזים יצאו מלפני נפוליון להרגיע רוח העם ולפקוח עינים עורות, לראות החפש כי טוב והדרור כי נעים מאד. ובראותם כי אך לשלום פנינו מועדות פתחו לפנינו שעריהם. גם האפיפיור נכנע לפנינו, וישלח מלאכי שלום וברכה לבנו האהוב, הגיניראַל בוניפרטו ²³¹. ונפוליון נעתר לו, כי לא אבה להרוס את האמונה הקתולית המושלת בכִפה, אך הוקיר פדיון נפשו, כי נטל עליו לשלם שלשים מיליון כסף כפורים ומבחר שכיות החמדה אשר בחר לו מהיכלו הותיקַני, ולספח אחדים ממחוזות ממלכתו אל גבול צרפת.

הנה כן נכבשה כל ארץ איטליה לפנינו, חוץ מהריפובליקה הוויניצאית, אשר בה משלו האצילים המיֻחסים מקדם קדמתה. המושלים האלה חטאו נגד צרפת חטאה גדולה, כי למרות דברם וחפצם לעמוד מנגד לסכסוכינו בתור ממשלת הבינים, לא הניאו את האוסטרים לעבור גבול ממשלתם כאַות נפשם, רק לחיל צרפת נצבו לשטן ולא נתנוה לעבור בגבולם. ונפוליון התרה בם פעמים ושלש לשנות חקיהם ולהנהיג בתוכם ממשלת עם ולהתאחד עם צרפת במלחמותיה אשר הוא עושה. אך הם נתנו כתף סוררת ולא אבו שמוע לו. עד כה וכה החלו יושבי הערים הנחשבות על גבול וויניציאה למרוד בממשלתם ולקרוא לנפשם דרור. אמנם הוסיפו הוויניצאים סרה וידעו להצרפתים בכל אשר מצאה ידם, אבל כמעט קרא נפוליון עליהם מלחמה נפלה עליהם אימתו ויכנעו לפניו ²³²ויקבלו עֹל ממשלתו עליהם.

                                                                                           ________

בנפול מנטובה בידנו נמלא לחילנו הצרפתי מספר נצחונותיו בארבע עשרה מלחמות גדולות ושבעים קרָבות, ויותר ממאת אלף שבוים ואלפים וחמש מאות כלי תותח וארבע עשרה מעבְּרות מים נפלו בידם. במסים אשר הושמו על המדינות הנכבשות התכלכלו כל אנשי הצבא ועוד הספיקו להכניס שלשים מיליון כסף לאֹצר הממשלה הריפובליקית, ויותר משלש מאות שכיות חמדה ותמונות חרשי צירים הובאו אל בית משכית הלאֹם בפאריז הבירה. ושתי ממשלות עם נוסדו במדינות איטליה לעברי נהר פַּדוּס ²³³מזה ומזה, כאחיות צעירות להריפובליקה הראשית בצרפת. על כן דבקו בו נפשות כל אנשי החיל ויכבדוהו כאלהים, לפקודו היו נכונים לעבור באש ובמים בבטחם בו ובישועתו. עתה כנוח לו מכל אויביו באיטליה שם נפוליון פניו באוסטריה, לשלוח בה את כל מגפותיו ולהבקיעה אליו להשפילה עד העפר, עד אשר יכנע מלכה לפניו והכיר ממשלת הריפובליקה ובקש שלום ממנה. ולדבר הזה דרש בחזקה מאת הדיריקטורים העומדים בראש הממשלה להגדיל צבא חילו. וראשי הממשלה נענו לו, וישלחו אליו תשעה עשר אלף איש גבורי חיל מלֻמדי מלחמה, ופקודה נתנו לשרי הצבא, יורדאַן ומאָראָ, ללכת עם צבאותיהם דרך אשכנז ולהסתפח אל החיל היוצא מאיטליה, לעבור ולבוא אל לב אוסטריה ולהוריד גאון עֻזה.

אבל שני שרי הצבאות, יורדאן ומאָראָ, לא יכלו למלאות פקודת הדיריקטוריום. כמעט הסיע וואֻרמזער את חילו מגבול הרינוס לבוא להלחם באיטליה על בונופרטו, אזרו שניהם חיל ויעלו באשכנז ויבקיעוה אליהם, והנה התעורר עליהם הדוכס קארל, אחי הקיסר פראנץ, ויעל עליהם בראש חילו הרב והעצום, ויך את צבא יורדאן מכה רבה ²³⁴ויהדפהו עד מעבר לנהר הרינוס. אז נסג גם מאָראָ אחור, ויד קארל היתה גם בו לרעה ²³⁵, ותהי תבוסת שניהם שלמה. ובהודע להמנצח את הנעשה באיטליה, חשב ברוב גאונו להרוס קמיהו ויחש עם חילו הגדול לקראת נפוליון לסגור עליו את הדרך לאוסטריה. אבל נפוליון גבר עליו בעזו וזריזותו ויכהו פעמים אחדות עד הפכו לפניו ערף, והוא רדף אחריו להכרית את פליטיו ויעבור את מדינת טיראָל וירדפהו הלאה רדֹף והכות עד הגיעו לגראַץ העיר הראשה למדינת שטייערמארק, ויהי איתן מושבו בעיר לעאָבען הקרובה לווינה עיר המלוכה מהלך ימים אחדים. אז נפלה אימתו ופחדו על יושבי העיר הבירה, כלם יחד התאוננו על מושלם, המקשה את לבו להלחם בצרפת ולהביא עליהם רעה גדולה. והקיסר מלט את משפחתו ואת יקרותיו אל הונגריה, וכל השרים והעשירים עזבו את ווינה ויחישו מפלט להם באשר ימצאו, רק בני הנעורים אחזו בנשק להגן אל מולדתם – והנה באו מלאכי שלום שלוחים מאת שרי המלוכה להשבית מלחמה לימי מספר, ונפוליון אשר שמע שמועה מאחריו, כי אצילי וויניציאה מרדו בו ותושבי הונגריה מתעתדים להחלץ חושים ולצאת חמושים לקרב, נאות לשפות שלום לאוסטריה, ויסכימו יחד להועד בכפר קמפו פֿורמיה ²³⁶לברר את תנאי השלום ולקימהו לארך ימים.

                                                                                  ___________

עד הנה עזרנו ה' ולא נתן לאויבינו לפגוע בי ובבחשא ידידי בכלי משחֵתם, גם צביה רעיתי שקדה על עבודתה בבית החולים, וכל תחלֻאיהם הרעים לא חלו בה ותהי בריאה ושלמה בחמלת ה' עליה. ומדי היו עתותינו בידנו סרנו אני ובחשא אליה לבקרה ולראות שלומה, או באה אל אהלנו לנוח מעבודתה ולהרחיב דעתה בחברתנו. ונשיח יחדו בדברי הימים, ונשתעשע באהבה וידידות, ונשמח ונעלוז בה כיד ה' הטובה עלינו.

אך ימים טובים מאלה באו לה כבוא הגבירה יוזיפינה, אשת הגיניראל בונופרטו לשבת בארמון מונטובילה אשר במחוז מונצו בקרבת העיר מילאנו. היא היתה זקנה ממנו שש שנים, כי בקחתו אותה לו לאשה היתה בת שלשים ושלש שנה והוא רק בן עשרים ושבע, אך הוא לא שת לבו לזה באהבתו אותה מאד. מקרה זר ונפלא חולל אהבת הצמד הזה, ואותו לא אמנע מלספר כדבר בעתו:

כאשר גברה יד נפוליון על גדודי האצילים בפאריז, והעיר הבירה יראה ושקטה, הכירה הממשלה פעלו לטובה ותרימהו למעלת גיניראל בריגַדי, ויהי למושל העיר ואגפיה, וישקוד על מעשהו להשקיט לה מימי רעה. ויהי היום ויבוא אליו נער יפה בן חמש עשרה שנה, ויחל פניו לעשות עמו חסד ולהשיב לו את חרב אביו אלכסנדר באָהארנע ²³⁷אשר נספה במשפט ממשלת האימים, כי מצאה את עונו בנפול מיינץ ביד הפרוסים, ותחשדהו כי בזדון עשה הדבר הזה, בנטותו אחרי אוהבי המלוכה והוא חותר חתירות מתחת להריפובליקה להרסה ממעמדה. ותגזר דינו למות, והנער הזה הוא בנו. וימצא הנער חן בעיני נפוליון ויצו להביא את החרב ולהשיבה לו. ועיני הנער מלאו דמעת גיל ויברכהו על חסדו וישב בשמחה לביתו. ולב אמו האלמנה נמלא רגשי תודה לשר העיר אשר משכהו חסד ויתן לו את שאלתו. ותבוא לפניו בנפש ברכה להודותו כרוב חסדו. אמנם לא ביפיה כי אם בחן שפתיה, בנעימת קולה ובחוט של חסד המשוך עליה לכל הליכותיה לקחה האשה את לבבו. מאז והלאה החל נפוליון לבקרה במעונה ולשחר פניה באהבה אשר הלכה וגברה ועברה כל משכיות לבבו, וגם היא לא זרה מאהבתו, ואחרי שבועות אחדים היתה לו לאשה. האשה המאֻשרה היתה יוזיפֿנה, והנער אמיץ הלבב אשר אֻשר לרשת את חרב אביו –­ הוא אֵיגען באָהארנע, אשר כיד אביו חורגו הטובה עליו, הלך מחיל את חיל ויעל מעלה מעלה. ויהי כאשר בצע נפוליון מעשהו באיטליה, ככלותו העבודה הקשה אשר עֻבד בה, ויבקש לו מרגוע בחברת רעיתו אהובת נפשו, ויבחר את הארמון ההוא לשבתה. ומאז באה שמה גדל כבוד הבית ההוא ויהי כהיכל מלך, וכל שרות איטליה וגבירותיה היפות והעדינות נקבצו באו אליה לשחר פניה – כי בדעתן אהבת אישה אליה בקשו קרבתה, למען יעלה בידן לשאת חן וחסד מלפני המושל הכביר, אשר בידו עתותי ארצן לשבט ולחסד. האשה הטובה הזאת באה בלוית רעיותיה החדשות לבקר את חולי הצבא פצועי המלחמות, אשר בנפשם ובדמם עשה לו בעלה את כל הכבוד הזה. שם ראתה את צביה החרוצה שוקדת על פעלה ודמיונה כמלאך ישע השלוח ממרום להעלות ארוכה להכואבים האֻמללים ולחבש לעצבותם. ותאיר יוזיפינה פניה אליה ותדבר בה ידידות, ובתשובותיה הטובות והמחֻכמות קנתה רעיתי את לבבה עד כי דבקה נפשה בה, ובאהבתה אותה מְשָכַתָּה חסד, ותניח לה מעבודתה ועמלה ותדרשנה בכל לבב להתרועע אליה ולשבת עמה בהיכלה בימי שבתה במקום הזה. וצביה עשתה בקשתה והגבירה יעדה לה מעונה בבית קטן ונחמד על יד ארמונה – ולמענה לֻקחנו גם אני ובחשא אחרי כבוד לשבת עמה בבית ההוא ולהתענג על רב שלום כל ימי המנוחה.

                                                                                        _________

איטליה היא מבחר הארצות, מונצה גן עדנה ומונטובילו פנת יקרת בעדן גן אלהים זה; בה הטבע והאדם שתו יד לכלול תפארתה, לאחד בה כל מחמדי עולם ולנטוע בתוכה חיי שמים עלי אדמות, ואף כי בעתותי האביב, בפרוח פרחיה כמו עשב ויציצו כל עצי חמדה לשים אדמתה כיריעה נהדרה בשלל צבעים רקמתה, וריחה כריח שדה אשר ברכו ה' סלה! על יד הארמון מערבה גן שעשועים ויער צומח כל עצי ברכה. שם האגס והתפוח, האגוז והערמון, התאנה והזית, התמר, השקד והלימון, האוליאנדר, הַדפנה, הקפריס, והפרסק והקקטוס יתנו ציציהם כמטר גשם וריחם כקטרת הסמים. ומי ימנה מספר להמון הפרחים המֻצעים לרגלי העובר על פניהם, לשמח עינו ולהרהיב לבבו ולהֹשכיר כל חושיו בו! שפתנו הדלה לא תכיל שמותיהם אך מעט מהרבה, והמעטים שבהם הם מובאים בספר שיר השירים, ששם יכירם מקומם, כי נכבדות מדֻבר בו על נעימות האהבה בתענוגיה. אמנם אין דבר המפעם את הלב כרגש האהבה המתנשאה לעֻמת אחת מבנות חוה, אשר זֵכר האשה הראשונה מושך אחריו זכר גן העדן אשר בחר ה' לשבתה. אשה יפה מתהלכת בין פרחים דמיונה כתפוח זהב במשכיות כסף, כתמונה נהדרה במסגרת אבנים יקרות, כירח יקר הולך בין כוכבי אורה. שם בהיכל תפארת יפה הנוף הזה הלך נפוליון להרגיעו, להנפש בו מעמלו ליד יוזיפנה רעיתו אהובת לבבו, ובאחת פנותיו מצאה לה גם צביה רעיתי מנוחתה, ועליה נלוינו גם אני גם בחשא מיֻדעי, להנעים גורלי בתענוגי אהבה וגורל רענו – בשעשֻעי ידידות. אמנם גם שם לא מצא נפוליון את המנוחה אשר בקש, גם לא ידע שָלֵו – כי היו לבו וידיו אמונה לעבודה רבה ואין קצה לטרדה, בהאסף אליו המון צירים מפאריז, מווינה, מטורין, פרמה, פלורינציה, רומה, נפולי, וויניציאה וגינובה. וכמוהם כן רב מספר מלאכיו אשר שלח שמה להשיב אמרים לשואליו, בשומו דברו בפיהם, לכלות דברי התנאים והברית עם ממלכת אוסטריה ולסדר המערכה המדינית באשכנז ובשווייץ, או לבלות העת בעדת גדולי נכבדי איטליה ושרותיה העדינות, הבאים לבקר את רעיתו הנחמדה ולעשות יחדו טיוליהם ליאורים הגדולים לאַגוֹ-מאגיוֹרו או לאַגו-די קוֹמוֹ, נכבדי מי נהרות טיצינוֹ ואַדואַ המשתרעים בין הררי עֹז, הררי האלף. אך כל השרות האיטלקיות המאירות והבוערות בטלו בקליפת השום נגד יפיה ותפארתה של אשה אחת אשר הופיעה מווינה, אשת חן ורבת המהומה, זו הבארונית פֿאָן אייבענבערג, אשר באה שמה ובידה מכתבי מליצה מראשי המלוכה באוסטריה. כל גדולי השרים האיטלקים והצרפתים ראוה כן תמהו, השתאו השתוממו על הודה והדרה ויחדו כרעו לה ברך ואפים ארץ השתחוו לה, ופני הבריות הנאות, האיטלקיות, נפלו מאד ויחדו קבצו פארור – כי קנאת יפיה אֲכָלַתָּן ותהי להן כאש צרבת.

שמעה צביה תהלת יפיה ותתאו גם היא לראותה, טבע האשה נגלה בה בכל תעצֻמות עֻזו ולא נתן לה מנוח, עד אם תראה אותה פנים בפנים. ויהי לעת הערב ותרא צביה אותה בעד החלון מתהלכת בגן עם יוזיפינה לרוח היום, ופניהן מָפנים מערבה לבוא אל החרשה אשר ליד היער, והנה היא גבוהת קומה, רחבת כתפים ודקת מתנים, טופפת בהליכתה בנעם וחן. שמלתה אטלס לבן ברקמת פרחי זהב עם נקודות כסף, והיא נצמדה אל גופה להראות ספיר גזרתה. בתי ידיה רחבים וזרֹעותיה הלבנות כשלג חשופות ועדויות בצמידי זהב ואבני חן. צוארה הארוך וחמוקי כתפותיה הנפלאות גם הם גלוים ועדוים עדיי יקר. קווצות שערותיה ממראה צהבו כהה עבֻתות ומונפות ממעל לרום מצחה ומקֻלעות מקלעת יוָנית ככתרת על אחורי קדקדה במורד, ובקציהן תחובים שני מחטי שֵן אשר ראשיהם הממֻלאים אבני נפך ויהלום מתרוצצים כברקים ומרחפים ורועדים על חוטי זהב דקים המחֻברים על המחטים מלמעלה, ועל ראשה הנעים מגבעת נחמדה עשויה בטעם מריה אנטויניטה, מלאה פרחי הוד ושתי נצות בת היּענה מתנוססות ממעל לה. ועיני צביה לא שבעו ממראה הזה, כי כלתה נפשה לראות גם את פני האשה היפהפיה הזאת, ותמשוך אותנו אחריה לצאת בעקבותיה ולפגוש אותה באחד המשעולים אשר בחֹרשה. ונצא אחריה ונפן כה וכה, ונאחז דרכנו במשעול אשר נגד פניהן ונלך הלוך וקרב עד אשר נפגשנו באֹרַחַת היפה – ומה מאד נפלאנו לראות, כי זו הבארונית פֿאָן אייבענבערג, אשר כבודה מלא עולם, היא הידועה לנו מאד בשמה העברי: מריאַנה כהן!

                                                                                      __________

עוד אנחנו משתאים יחדו, מחרישים לדעת מאין לקחה לה השם החדש אשר לא שמענוהו עד היום, ובחשא נתן קולו בשחוק בקראו אלינו יהודית לאמר:

– רזי לי, רזי לי! – כי הנה זה גלגול חדש לתִקון הנשמה הפגומה!

כנראה הגיעו הדברים לאזני מריאנה ההולכת וקרבה עם יוזיפינה אלינו – כי נבהלה פתאם ותחרד ואור פניה נפל מאד. אל נכון יראה פן יגָלה סודה כי מוצאה ממקור ישראל וסר מעליה הוד יחושה ונחלה קלון מכבוד.

– האזרחית ענסהיים ידידתי אהובת לבבי! – אמרה יוזיפינה בהציגה אותה לפני רעותה.

– ואני זוכרת אותה מברלין, בהיותה עודנה קרואת שם הדומה לזה, שם “העלמה עהנהיים” – ענתה מריאנה בהושיטה ידה לרעיתי המשתחוָה לה.

– וזה הוא בעלה, האזרח ענסהיים! – הוסיפה יוזיפּינה בהציגה אותי לפניה.

– גם אותו ידעתי היטב – אמרה מריאנה – בהיותו מבאי בית חכם דורנו הדעסואי המהֻלל, וארח רצוי ונכבד בבית הענריטה הירץ חברתי ורעותי הנכבדה. בּאַה! – קראה פתאם בפנותה אל מיֻדענו – שלום לך בחשא מַכָּרנו! ומי שמך לפקיד בצבא צרפת הנאזר בגבורה? ברוך משנה הבריות!

– זאת לי מיד הממשלה הריפובליקית על פעל פעלתי בחיל צבאה ביום מלחמה – ענה בחשא בגאון – ואולם גם בקרבי מתרוצצת שאלה כזאת לצאת מפתחי פי…

– איה מקום משכנכם? – שאלה מריאנה בשסעה את דבריו וברמזה אליו בעיניה לעצור במלים. ואנכי צינתי לה מעוננו בפנת הארמון, ותשתחוה מריאנה לנו ותאמר, כי בכלותה טיולה עם רעותה היקרה, תדרוש לשִכְנֵנו ובאה אלינו לחדש הכָּרתנו מלפנים. ואנחנו השתחוינו לה בהדרת כבוד ונפרד מעליה לשוב אל ביתנו ולהכון לבנו לראותה ולדבר בה במעוננו.

כבוא השמש באה אלינו ותברכנו שנית לשלום ותספר לנו את כל המוצאות אותה מאז ועד היום הזה.

היא היתה נשואה להנסיך רייס, אשר חלק לה מכבודו ועל כפים נְשָאָהּ באהבתו אותה מאד. ותהי שמֵחה בחלקה, כי הלא אך זה היה כל ישעה וחפצה, להכנס ולבוא בסוד שרי מעלה ממרומי העם. אבל הנסיך לא יכול לקחתה לאשה כדת, כי חק הוא לבני המלוכה לשאת להם רק נשים כערכם, שגם הן מזרע המלוכה – ויהיו להם רק “נשואי שמֹאל” ²³⁸, כי אשה “שמֹאלית” דינה כפלגש, המותרת לזרע המלוכה מאיזה פנה שהיא. וגם בזה הסתפקה ותאֻשר בעיניה מאד – כי זה דבר המצוי בין מרומי העם, ולאשה השמאלית לא יחסר כל, וכבוד בעלה עליה חופף כל ימי חייו, רק אחרי מותו לא יציץ נזרו עליה ועל ילדיה אשר תלד לו – כי אין להם חלק ונחלה בקרב משפחתו. אך ימי גאונה ושלותה לא ארכו – כי בעלה זה הזקן נאסף אל עמיו והיא נשארה אלמנה בודדה, עֲנִיה וגלמודה. אז שמה פעמיה לווינה ותבוא לפני הקיסר פראנץ ותתנפל לרגליו ותבך ותתחנן לו לחמול עליה ולחלצה מרעתה. והקיסר נענה לה, אך לא יכל לקרוא עליה שם בעלה הנסיך ולחלק לה מכבודו ועשרו – כי משפחתו הרמה לא נאותה לזה, ויחוננה באחד מנכסי הממלכה, ויקרא אותה על שמו: ברונית פֿאן אייבענבערג, וזה שמה מן הוא והלאה. והיא מאֻשרת בחלקה ­ – כי נמנה היא בחברת האצילים ונחשבה לאחות לכל מרומי העם – ובשליחותם היא באה עתה לשר הצבא המצביא, לשחר פניו בענין נכבד מאד, ואם יאבה שמוע לה ויעתר לה לעשות חפצה, ובצעה מחשבתה הגדולה ונעשה על ידה דבר רב ערך, אשר פעולתו תעשה רֹשם גדול בעולם. וזה הדבר: הרוזן פיליפ די ארטואה, אחי המלך המומת, לודויג הט"ז, המתגורר עתה בחצר הקיסר בווינה, הערה לשוא כחו לנקום נקמת אחיו מצרפת המורדת, ובראותו כי נוחל, אבדה תקותו ויכנע לבבו, ויגמר אֹמר לעשות שלום להריפובליקה ולבוא לעבוד בחיל צבאה, אולי יצלח בזה לעלות לגדולה ולהשיב אליו כבודו וגאונו מלפנים. ובהכירו כח מעשי בונפרטו וכל תקפו וגבורתו ונפלאותיו אשר עשה במלחמותיו עם אוסטריה, מצא אותו ראוי וכשר לבוא עמו בדברי שלום ואמת, אחרי ראותו כי הגבור הזה נכון לשפות שלום לאוסטריה – והיה הדבר הזה לתועלת גדולה לחזק אגֻדת השלום והאחוה בין שתי הממשלות האדירות, כי קרוב הרוזן הבורבוני לבית האבסבורג ורצון די ארטואה קדוש להקיסר פֿראַנץ החפץ בשלומו. ובה בחרה כל משפחת המלוכה וגדולי שריה, לשום דברם בפיה ומשלחתם בידה, ואם תצלח באשר שלחוה והיתה בעיניהם כמוצאת שלום!

– מסֻפקני מאד – אמר בחשא – אם יעלה הדבר בידך, כי גבורנו לא זה האיש אשר יט לבבו אחרי עצת אשה יפה, ולוּ גם תהיה תפארת כל נשי עולם. כי הלא אך לזאת בחרו בך בחצר ווינה, בבטחם על יפיך, כי תצלחי לקחת את נפוליון בעפעפיך ולהוליכהו שבי ברוב חבריך, בעצמת קסמיך. אבל לא זה האיש ולא זו הדרך – כי כל מעיניו רק באשה האחת הטובה והישרה אשר מצא לבבה נאמן לפניו, רק בה יהגה ואותה יאהב ובה ידבק, ואשה אחרת זולתה לא ידע ולא יאבה לדעת. ולוּ היתה דעתו קלה כדמיונך, כי עתה כבר מצאו הנשים היפות האיטלקיות מסלות בלבבו, ותהי אחריתו כשמשון גבורנו בלכתו אחרי האשה הפלשתית אשר אהב לרעתו והוָתו.

ולמריאנה היו הדברים כחצים משוחים ברעל, כי גלו מזמתה וחרפתה, ותתאדם מבשת וכעס, אך התאפקה מהשיב דבר, לבלתי העלות עליה חמתו, בראותה כי רב ערכו בעיני יוזיפינה. ותמשול ברוחה, ותען לאמר:

– והאשה הזאת אשר אהב היא תהיה מגן לי ובה בעזרתי, כי גם היא מגזע אצילים נכבדי ארץ ובלבה תשמור אמונתה למשפחת המלוכה הבורבנית. ולכן תאמצני תקותי כי תקום אצתי וחפץ המשפחה הרוממה בידי יצלח.

                                                                                              ______

לבלתי הרבות דברים בענין שאינו תלוי ברצוננו הסחתי דעתה לענינים אחרים, ואשאלנה לשלום צאֶציליה עשקעלעש ופֿאנני אהרנשטיין, בנות ר' דניאל איטציג הגרות בווינה. ותספר לנו מריאנה כי שתיהן נודעות לשם ולתהילה ביפיָן והשכלתן וחסדן ונדיבתן. שני בתיהן הם לאותות ולמופתים בעיר המעטירה, כי בהם מצאה האצילוּת האמתית קן לה וכל השוֹעים ורַבי הממלכה משכימים לפתחן. וילדיהן מגֻדלים כנוצרים גמורים, וכל רואיהם לא יכירום וגם הם בנפשם לא ידעו כי ממעי יהודה יצאו. אבל דבר עצב נפל זה מקרוב בבית הגבירה אהרנשטיין אשר החריד עיר ומתים, ויהי לאבל גדול לפֿאנני ובכי ומספד לכל יודעיה ומכיריה ועד חצר המלכות הגיע אסונה. כי לה היה ידיד נאמן אשר אהֵבה אהבת נפש, שר גדול ובעל אוצרות, הוא הנסיך קאַרל ליכֿטענשטיין, אשר לה כלה שארו ולבבו וכמה פעמים השביעה באהבתו הנאמנה לעזוב את בעלה ואלהיה ולהיות לו לאשה. והנה נמצא לה עוד אוהב אחד אשר נחשב לו כצר, הוא הכהן הגדול, ראש בית מקלט הנזירים, האציל פֿאָן וויכֿס, אשר קנא בו קנאה גדולה ויבוא בריב עמו וידבר אתו קשות. ולא יכל ליכֿטענשטיין למשול ברוחו ויועידנו ליום קרב, למלחמת שנים בקני רֹבה. ובהיות להקרוא המשפט לירות ראשונה נטה הכהן הנזיר עליו קנהו ויור בו כדור וימיתהו. וכאשר הובאה גויתו העירה והקול נשמע בית אהרנשטיין, ותתחלחל פֿאנני מאד ותמר עליו כהמר אשה על בעל נעוריה, אֵבל יחיד עשתה לו ותבך עליו בלי הפוגות. ומאז והלאה הקדישה לו חדר אחד בהיכל כבודה, ששם העמידה תמונתו לזכר עולם. שמה היא באה יום יום לספוד לו ולבכותו. והחדר סגור ומסֻגר לפני כל בן אדם מבוא, גם אַהרנשטיין בעלה לא יעֹז לדרוך על מפתן מקדשה ולהפריעה מאבלה הכבד בהשתפך עליה נפשה. וכל שומעי דבר אבלה נעו נדו לה מאד וגם הקיסר פראנץ נתמלא עליה רחמים וישלח לה אגרת תנחומים להקל מעליה משא יגונה.

– יסורים של אהבה! – קרא בחשא בלזות שפתים – מכה אשר לא כתובה בספר “צאינה וראינה”, לא שערוה אמה ואֵם אמה וכל אשה כשֵרה שבעולם. ובעלה השוטה לא הניא אותה ביום שמעו? והלא זו סוטה מדאורייתא! ולוּ קרה הדבר בשנים קדמוניות היה אישה מביא אותה אל הכהן ופרע את ראשה ומשקה אותה מים מאררים, לצבות בטן ולנפול ירך. וגם בדור שלפנינו היה הבעל מוציא אשה כזאת בלא כתובה. אוי לדור שכך עלתה בימיו! ומה היה לצאֶציליה אחותה? הגם לה נקרה איש פלוני וכהן הוא לקרוא עליה מועד לשבור בחוריה?

– הלא ידעתיך, בחשא, מאז לאיש מתלוצץ אשר כל אסון משחק לך ולפניך תדוץ דאבה – אמרה מריאנה.

– לא אכחד ממך – ענה בחשא – כי גם דרכך לא יתכן בעיני. לוּ נשארת בת שיראל כשרה, אזי היה טוב לך אלף פעמים מעתה – כי היית מתהלכת בתֹם, שומרת אמונים לבעל בעמך ולא נהפכו עליך ציריך, ולא ידעת לא את געסלער ולא את בערנסטורף ולא את רייס ולא את גענץ שותפו ואף לא את גאֶטהע, אליל כל הנשים הפרוצות שבאשכנז.

– ובכן היה לי ללכת אחרי הבחורים, נערי הישיבות! – השיבה מריאנה בשאט בנפש – ולהפיל גורלי בחיק איזה יהודי פתי כשמעון פֿייט ווייטצענהויזען, בן זוגה של האֻמללה דורותיאה מענדעלסזאהן, היהודי השלחני המתהלך בצלם מלמד פולני, תועבת כל אשה בעלת טעם.

ובעיני טובה צפרנו של פֿייט הישר באדם מכרסם של כל אציליך ואביריך, אשר עגבים בפיהם וכשחוק להם עשות זמה.

עוד לא ראית אחרית דורותיאה – ענתה מריאנה – ואותה אני יודעת, וקרוב לבוא עתה ובקרב ימים תוָדע.

עוד הם מתוכחים ושפחת יוזיפינה באה ותבשר למריאנה בשם גבירתה כי הנה כלה הגיניראל דבריו עם צירי הממלכות, וכבר הכינה הגבירה לבבו אליה והוא ערוך לקראתה לראות פניה ולשמוע דבריה.

ותמהר מריאנה ותצא מאת פנינו ותלך בשמחה לבוא אל האדון אשר היא מבקשת.

                                                                                      __________

אך רגעי מספר ישבה לפני בונפרטו אשר עמד ממולה באזנים קשובות לדבריה וזרועותיו חבוקות על לבבו כדרכו מדי עמקו מחשבותיו. וככלותה אמריה ענה אותה לאמר:

לוּ שמעתי הדברים מפי גבר אזי היו ששת פיות קני רֹבה פתוחים לקראתו להשיבהו דבר, אך שולחיך חכמים מחֻכמים ועל כן בחרו באשת חן כמוך – כי איך אוכל להשיב פניך? לכן הנני נושא פניך בדבר הזה –למענך אעשה זאת… ליני הלילה פה ולאור הבקר תלכי עם האזרח ענסהיים אל לאַוואַלעט שָלישי, והוא ימהר ויעשה את פקודתי.

ובדברים האלה קרב אל השלחן ויכתוב דברים אחדים עלי גליון, ויקפלהו ויסגרהו חותם צר ויתנהו על ידה וישתחוה לה בהדרת כבוד. והיא הבינה לחפצו ותקם ותשתחוה גם היא ותשק ליוזיפינה ותפן ותצא בשמחה וצהלה מאת פניו. ובבואה אל החדר אשר פנו לה שלחה אלי להגיד, כי מחר לאור הבקר אהיה נכון להוליך אותה אל השליש לאַוואַלעט כדבר הגיניראל בונופרטו.

ויהי ממחרת ותשכם מריאנה קום, ותרחץ ותסך ותֵּיטב את ראשה ותשם עליה בגדיה החמודות. וכבואי אליה בטרם נכון היום כבר מצאתיה נכונה ללכת בדרך אשר התוה נפוליון לה. ולאַוואַלעט קדם פניה בכבוד ויקרא את פקודת שר הצבא אשר הביאה לו בכתובים, ויצו לעבדו לערוך לפניה גבירתי, להבריאנה בחמים מתוקים ובמאפה תנור מעשה מרחשת ויאמר: ראשית דבר סעדי נא לבך, גברתי, כי על כן באת בצל קורתי.

והגבירה פֿאָן אייבענבּערג עשתה כדברו, וככלותה ארוחתה נשמע קול פעמון ממרכבה מרקדה רתומה לשני סוסים אבירים אשר עמדו פתח השער. ולאַוואַלעט הכה כף אל כף, ושני אנשי חיל גרינַדירים, אבירים כפרי בשן ומראה שפמם אימה, באו החדרה וישתחוו לקראת שר גדודם, בהרימם שתי אצבעות ימינם אל כובעיהם כמשפט. ולאַוואַלעט קרא אליהם בקול מושל ומצוה לאמר:

משכו וקחו לכם את הגבירה הזאת, והושיבוה במרכבה וסעו עמה עד נהר ראַאַבּ אשר בקצה מחננו. שם תעזבוה לנפשה, ואל תדברו עמה מטוב ועד רע ואל תטו ימין ושמאל מכל אשר צויתיכם, כי בנפשכם הוא!

וחלחלה אחזה את מריאנה לשמע הפקודה הזאת ופניה חורו מאד.

מה זאת? – קראה בשפתים רועדות בהביטה בתמהון אל השָליש.

זאת פקודת הגיניראל הגדול המושל בארץ הזאת, האזרח נפוליון בונופרטו!

ושני הגרינַדירים לא נתנוה עוד לדבר דבר – כי אחזוה בשתי ידיה ויוליכוה ויושיבוה על המרכבה וישבו לשני עבריה איש וחרבו שלופה בידו, ויסעו.

                                                                                         _________

בלעאָבען החלו דברי השלום, בקמפו פורמיה נגמרו ובראשטאדט אֻשרו ונתקימו ויהיו לברית עמים. משם שב נפוליון פאריזה, והעם היושב בה ידע היטב את כל אשר עשה הגבור הקטן, הרזה והחלש בגופו והגדול והרם והאביר כענק ברוחו הנפלאה, אשר החרידה את העולם כלו ואשר העשיר את האוצר הלאמי בששים מיליון כסף ואת בית משכיתו – בסגֻלות אשר אין ערוך ליקרת ערכן. העם הצרפתי האוהב חזיונות בהמון התעתד לקבל פני גבור איטליה ברעש ובשאון ובתשואות חן חן לו. אבל הוא השתמט מכל אלה ויסר לאט אל מעונו בבית אשר הנחילוהו לאות תודה ברחוב שאנטריין, אשר לשמו ולכבודו שנו שמו ויקראוהו “רחוב הנצחון”. אבל הדיריקטוריום לא יכל לעבור על ביאתו בשתיקה. על הככר הלוקסמבורגי הגדול והרחב ערכו לכבודו במת פאר ושני שרי צבא נשאו לפניו דגל נצחון אשר הוּכן לצבא האיטלקי ועליו כתובים הדברים: "לכבוד הצבא האיטלקי אשר גבר על אויבינו בשמונים וחמש מלחמות, וישב שבי מאה וחמשים אלף איש חיל ואלף ומאה וחמשים כלי תותח ומאה ושבעים דגלים וחמשים ואחת אניות, ויעשיר אוצרנו הלאמי במפעלות חרשי הצירים: מיכאל אנג’לו, גורצינו, טיציאַן, וירוניזי, קוריגיו, אלבאנו, רפאל, דא פינצי וכו'. כקרוב נפוליון שמה נתנו המנגנים קולם בשירת המרסיליזיה, זו השירה הנפלאה אשר עוררה גבורתם וקנאתם לעשות נוראות לא קוו. כבוד כזה לא נעשה בצרפת לבן אדם מיום היותה לממלכה ועד היום ההוא. ובכל מקום אשר נדרש נפוליון בונפרטו להֵראות בקהל, נדחקו הפאריזים להמוניהם לראות פני גבורם מגן ישעם ולקדם פניו בתרועה ושאון עליצות. אך הוא חלץ מהם ויבחר שבת בודד במעונו עם שרי צבאותיו הנאמנים בבריתו או עם גדולי החכמים והחוקרים הנודעים לשם.

ויוזיפינה משכה אחריה את צביה רעיתי, ובי ובבחשא בחר נפוליון להמנות בגדוד שומרי ראשו. שנינו זכינו לעלות לגדולה, בחשא היה לשר מאה ואני לשר חמשים, ובבואנו פאריזה נִתַּן לנו מעון בבית הנהדר אשר נתן העם מתנה לגבורנו. וכתֹם חזון היקר והגדולה שעשו לו על הככר הלוקסמבורגי, סרנו שלשתנו אל הורוויץ ידידנו, לראותו ולדעת את שלומו, והוא שמח בנו מאד. אך בדברו בעניני היום נאנח במרירות, ויספר לנו את כל עלילות האצילים אויבי הרפובליקה, המתהפכים מסבות בתחבלותיהם להפוך קערתה על פיה. גם רבים משרי הצבא היו בקושרים עליה, ועין ראשי הדיריקטוריום צרה בגדולת נפוליון ובאהבת העם ואמונת חילו אליו, והם יראים אותו פן יהרסם ממעמדם וישנה פני הממשלה, ומי זה יעצור כח לעצרו ממעשהו? אל נכון לא יארכו ימי שבתו בפאריז, כי רשת יכינו לפעמיו, בהטילם עליו לעשות מעשים הנשגבים מכל כח אדם, והיתה להם מפלתו לששון ולשמחת לבב.

ודבריו נאמנו מאד – כי הנה החלו לצבוא צבא חדש, לקרוא מלחמה על ממלכת האיים, על אנגליה האדירה המושלת במים רבים. אמנם חזקה היא ובצורה בים מעֻזה ולא יתכן להביא מלחמה בשעריה. אבל יש מקום לפגוע בה את עונה – כי עַם האירים נאנחים תחת על סֻבלה, והם נכונים להתפרץ מפניה אם רק תואיל צרפת לתמוך בידם, והיה אם תעלה ביד צרפת להעביר בים חילה ולהביא נשק ועזרה להאירים המתקשרים על אנגליה, והביאו עליה רעה אשר לא תוכל להמיש צוארה ממנה.

ובכל חֻפי צרפת רבה העבודה להכין אניות בהמון ולהרבות התכונה למסע הצבא דרך הים. ואת המשרה שמו על שכם נפוליון, לעמוד בראש החיל הנאסף ולהשיב בראש אנגליה את כל אשר עוללה לצרפת מאז נוסדה בה ממשלת עם ועד היום.

                                                                                            _______

יום המסע בא, ונפוליון ירד עם חיל ארבעים אלף גבורי חיל ומבחר שרי צבאותיו בשלש עשרה אניות איבה מזֻינים בכלי תותח במספר שבעים ושמונים לכל אחת, ולהאניה הראשית מאה ועשרים כלי תותח, ושלש מאות וחמשים אניות משא. גם הרבה חכמים מלֻמדים יודעי בינה לעתים וחוקרי קדמוניות לקח עמו. ויהי דבר הִלָוות החכמים האלה עליו לחידה סתומה אשר לא יכל איש למצוא, עד אשר נגלה סוד מסעו להגדיל הפלא. כי תחת שהיה להצי האדיר להרים נסו על הים האטלנטי להגיע אל חֹף אירלאנד, פרש כנפיו מערבה אל ים התיכון ויגיע לחֹף מאלטו ויכבשהו באפס יד. משם באנו אל אי כרתים, ואחרי ימים אחדים כעלות השחר נראה לעינינו חף אפריקה – ובכן הגענו אל ארץ מצרים העתיקה, הנודעת למשגב בזכרונות קדמוניותיה, באדמתה הפוריה והדשנה מימי יאורה המשקה אותה לרויה, ובמקומה – המאסף אליו חיל שלש ארצות תבל, סחר אירופה אזיה ואפריקה. עליה נטה נפוליון קו, לפתוח לפניו שערי הודו המזרחית, ולקרוע מעל אנגליה נחלת מסחרה שמה, שהוא מקור עשרה ורב אוצרותיה.

בעת ההיא היתה ארץ מצרים תחת שלטון תוגרמה, ואולם אך שֵם ממשלת תוגרמה נקרא עליה, והארץ נתנה בידי עשרים וארבעה עריצי העם המַמִילוּקי, אשר משלו בה כחפצם, וירעצו וירוצצו את בני הנכר היושבים שם לרגל מסחרם, ובתוכם גם את הצרפתים הגרים שם. ויהי הדבר לנפוליון לפתחון פה, לפשוט ידו על נשיאי הממילוקים ולגרשם מקרב הארץ, – כי ברית שלום לצרפת עם תורגמה, וכן הודיע להשלטן וגם להפחה נציב הארץ, היושב שם בשמו. אבל דברי מלאכו לא מצאו מסלות בלבב השלטן, הסר למשמעת אנגליה אויבת צרפת, ויהי דבר בוא נפוליון עם חילו שמה למֹרת רוחו.

ואנחנו באנו אל חף אלכסנדריה. ומאשר החף ההוא שטוח ולמימיו אין די עֹמֶק להכיל את אניות המלחמה הכבדות, הסיע נפוליון את הציב האדיר אל נמל אבֻכִּיר, והוא עלה עם חילו באניות שיט אל מול אלכסנדריה, ונעבור את רצועת הארץ אשר בין הים התיכון ובין היאֹר הנקרא בשם “ברֵכת מריוט”. שם ראינו את עמוד פומפיוס הגבוה מכל עמודי העולם. שם נראו לנו בראשונה פני האויב, גדוד רוכבים ממילוקים אשר נסוגו מפנינו אל העיר.

ונפוליון פתח אל העיר לשלום, אך חיל המבצר הקטן אשר ליד העיר דרומה הקשה אלינו, ובאין עוד עמנו כלי תותח עלִינו על המבצר בסערה ואז נכבשה גם העיר לפנינו. ונפוליון בצר את העיר וישגבנה בכחו וימַנה בה שרי ממשלה כרוחו, ויצא משם עם חילו לעלות על קהירה העיר הראשה. רוכבים וכלי תותח עוד לא היו עמנו, כי נעצרו האניות מפני רוח הסערה ולא יכלו להכנס אל נהר נילוס. והדרך קשתה מאד, כי היתה במדבר חוֹל באין לחם לאכול ומים לשתות והשמש בוערת על ראשינו והחול לוהט כשאול תחת רגלינו, וכה שבענו עמל עד הגיענו אל העיר המצער רַמאניה; שם נפגשנו באניותינו ההולכות במעלה הנהר. ובהגיענו אל כפר חַברית נודע לנו כי מוראַט-ביי השליט בכל ארץ מצרים אסף אליו חיל אברהים-ביי המושל בקהירה ועמו עוד חיל עשרים ושנים המושלים הממילוקים חבריו, ויעמיד את מחנהו על אֵם הדרך בין הפירמידים המלאים את העמק ובין הנהר המכֻסה בששים אניות נושאות כל טוב הארץ, ולו חיל ששים אלף איש רגלים ורוכבים; בהם אנשי חיל ועבדים ובני הערב, ושם בצר עמדתו בחפירות עמוקות מסביב למחנהו הרגלי. וימהר נפוליון ויסיענו אל מול האויב ולאמץ לבנו קרא: “התחזקו צרפתים, הנה ארבעת אלפי שנה מביטים אליכם מראש עמודי עולם, הפירמידים הרמים והנשאים, לראות גבורתכם ומעשי נפלאותיכם!” הדברים האלה הלהיבונו והמלחמה פשטה על פני כל המקום ההוא, ונך את הממילוקים מכת חרב והרג ואבדן. כעשרת אלפי איש הוצעו חללים ופצועיהם רבו לאין מספר, והרבה מהם קפצו המימה להנצל מפנינו ויטבעו בגלי הנהר, ואלף איש לֻקחו בשבי וארבעים כלי תותח ותשע מאות גמלים וכמוהם מספר סוסי ערב נפלו בידינו. ומוראט ואברהים-ביי נסו מפנינו מנוסת חרב, האחד למצרים העליונה והשני לסוריה. ומלחיהם בראותם כי כלתה אליהם הרעה וישלחו אש באניותיהם ולא השאירו מהן אף אחת. וכבואנו אל מחנה האויב מצאנו כל טוב למלא נפשנו, וגם בגדי חמודות וכלי כסף וזהב ויקרות אשר עזבו מוראט-בּיי ומרעיו בהחפזם.

אבל אני ובחשא רעי לא עטנו אל השלל, כי עינינו ולבנו נמשכו אחרי הפירמידים העתיקים, ויחד עם צביה רעיתי התבונַנּו אליהם ברגש. כמסמרות נטועים עמדנו ולא יכלנו למוש ממקומנו, בזכרנו את עבודת הפרך אשר העבידו המצרים בה את אבותינו בימי קדם – כמה נפשות ישראל הָשקעו בבנינים האלה! החכמים החוקרים אשר נלוו עלינו חקרו ומצאו, כי לבנין פירמידה אחת נדרשו מאַת אלף עובדים בזמן עשרים שנה! ²³⁹וכאלה נמצאו שם עד ארבעים במספר, חוץ מעמודי האָבֵליסקים, הרבים שם בכל הארץ, והם עשוים מאבן אחת חלוקה למשעי והמלאכה נפלאה מאד, מעשה חרשים כֻּלה. ועוד יותר התרגשנו בבואנו אל הים סוף, במקום אשר הראה אלהים נפלאותיו בבקעו אותו לפני אבותינו להעבירם בו בחָרבה.

משם עברנו את הנהר ונלך הלוך וקרב אל קהירה הבירה. שמה הגיעה השמועה כי עשינו כלה לחיל מוראט הגדול והנורא, וישמעו יושבי העיר וימס לבבם וישלחו אלינו מלאכי שלום, והעיר הגדולה עם מאתים וחמשים אלף יושביה נסגרה בידינו.

                                                                                          _______

פתאם החרידתנו השמועה הנוראה כי הצי האנגלי הדביק את אניותינו המזֻינות ליד אבֻּכּיר וילחם בהם עד רדתן תהומה, ויתרן לֻקחו בשבי, לא נשארו מהן בלתי אם ארבע אניות אשר הצליחו לנוס מתוך ההפכה. במלחמה ההיא אבדו לנו כל כלי המצור וכל כלי התותח אשר הובלנו עמנו בדרך הים, ויותר מתשעת אלפי איש חיל; חמשת אלפים נפלו חלל וארבעת אלפים נפלו בשבי. ובכל זאת לא נפל לב נפוליון בקרבו, ויעל עם חילו על מצרים העליונה ויכבשנה, ומשם פנה אל סוריה, ויבוא אל נחל מצרים. שם בכפר אל-עריש התבצר אברהם-ביי עם חיל אלף איש, שרידי חרבנו, ואליו נלוה חיל אלפַּים איש ממחנה החלוץ אשר שלח לו אחמד גַזַר, פחה תוגרמה היושב בעיר עכו. ונפוליון צוה לירות על המגדל בכלי התותח ולהבקיעו אלינו. והחיל הנצור בקש ויתחנן לתת לו לעזוב את מקומו בשלום. ויאות להם נפוליון בתנאי, כי ירחיקו דרכם דמשקה ולא יֵראו עוד פניהם במלחמה.

משם עלינו על עיר עזה ונקחנה באפס יד ונמצא בה מזון וצדה ונשק לרוב מאד. מעזה עברנו דרך אשדוד ורמלה עד יפו, המהֻללה בגניה וכרמיה אשר מסביב לה, והעיר בצורה מאד וחיל גדול נמצא בה למשמר. ונפוליון שלח מלאך לפניו לקרוא אליה לשלום, אך אויבינו הפראים מבלי דעת הליכות עולם תפשוהו ויכרתו את ראשו מעליו. הדבר הזה העלה חמתנו עד להשחית, ונשתער על העיר בקצף גדול ונכבשנה ביד חזקה וכשלשת אלפי איש נפלו שבי בידינו. ונפוליון חנן את המצרים ויתנם לשוב לארצם, אך לחל גזר-פחה לא נתן חנינה, עקב אשר חללו שבועתם בהתיצבם שנית לקראתנו למלחמה, ויצו להמית את כלם. אז שם סדרים בערים הנכבשות, ויתקן את חוף יפו להביא כל צרכי החיל ממצרים דרך הים, אף יסד שם בית חולים, כי החל הנגף בחיל צבאנו. וצביה אשתי השליכה נפשה מנגד ותשגיח אל החולים נגועי הנגף ותכלכלם בחמלתה, אף שידעה כי סכנה גדולה היא לכל הנוגע בהם. זאת ראה נפוליון ויהללנה מאד ויברכנה מקרב לבו. ומכתבים שלח ליושבי הארץ, להיות שקטים במכונם ולא תאֻה להם רעה. גם לאחינו היושבים בארץ הקדם שלח מכתב מבשר טוב משמיע ישועה, כי ממרום שֻח אליהם להושיבם לבטח על אדמת אבותם ולהשיב להם ממלכתם כבתחלה, ותחת היותם גוי אֹבד קו קו ומבוסה, יהיו לעם יושב על אדמתו וכבודו עליו יֵראה כבימי עולם ושנים קדמוניות. שמעו אחינו יושבי מרחקי הארץ ותחי רוחם, ויחשבוהו למשיח ה' ככרש בשעתו, ויהיו נכונים ללכת אחרי עצתו ולעלות בצבא על ארץ הקדש וכבר הועידו להם את העיר אחלב לתקוע בה יתדם ²⁴⁰. אבל אחינו הקרובים לנו לא האמינו לדבריו, כי מאז נתכה חמתו על שבויי יפו להשמידם, נפלה אימתו על כלם. אחינו יושבי יפו נסו מלטו נפשם מפני הצרפתים ²⁴¹ויושבי ירושלים חזקו ידיהם אמצו זרועותיהם לחפור בורות ולשפוך סוללות על מבוא העיר ולשים מכשולים על דרך הצרפתים אשר נחשבו להם כאויבים. והרב הראשון לציון, ר' מרדכי יוסף מיוחס, היה להם למופת, ממנו ראו כלם וכן עשו ²⁴². ובעכו החרה החזיק האלוף ר' חיים פרחי בידי הפחה אחמד גזר ובידי הרב החֹבל האנגלי, סידני שמיט, אשר בא לעכו עם חיל וצבא לעזור על יד הפחה. ר' חיים פרחי היה ממשפחה מפֹארה בדמשק, אשר בניה עשירים גדולים ושרים נודעים לשם, והוא נכבד מאד בעיני השלטן ודבריו לו כדבר האורים, ועל פי עצתו נבחרו פַּחות הארץ להיות כל אחד שורר בעירו ומדינתו. וכל ימי שבתו בעכו היו היהודים היושבים בה פטורים מכל מס ולא שמעו קול נגש. אך העריץ אחמד-פחה לא יכל לראות איש יהודי בכבוד עשרו ויקר תפארת גדולתו, ויתעולל עליו עלילות ברשע ויעש בו משפטים בנקור לו עין ימינו ובכרת לו קצה חוטמו. ואחר כן נחם על מעשהו וירצהו בתשובה ויפיסהו בתחנונים, ור' חיים נעתר לו ויסלח לו כרוב חסדו. ובעלות נפוליון על עכו נחה את הפחה בעצתו ויתמכהו בימין צדקו ²⁴³.

והעיר עכו בצורה מאד ובה חיל הפחה נהוג בידי פקידי צבא מחיל אנגליה ומזֻין בנשק אנגלי. ועל כן נבצרה מנפוליון מזמה לכבשה קל מהרה, ויצר עליה שני ירחים ²⁴⁴. עד כה וכה ושלטן תוגרמה בא בברית עם אנגליה ויקרא מלחמה על צרפת, וישלח חיל וצבא רב בים וביבשה להסב עלינו המלחמה מפנים ומאחור. והשמועה הגיעה לנפוליון כי חיל עשרים אלף איש עולה עליו מארץ הגליל והוא חונה בעמק יזרעאל לרגלי הר תבור. וימהר ויצא לקראתו ויערוך אתו מלחמה ויכהו עד חרמה, ויפול מחיל תוגרמה ביום ההוא עם רב מאד, והנשארים נסו אל מעברות הירדן, אך שם הדביקום רוכבינו ויכריתום כלה. ואז שב נפוליון להלחם על עכו הנצורה ויהרוס אליה ביתר שאת ויתר עז. שמונה פעמים הריק כחו לערות את המגדל ולקחת את המבצר בחזקה, אך כל עמלו היה לשוא, – כי כרבות חללי חרבו כן היה מספר הנלחמים בה הלוך ורב, בהגיע אליהם גדודי תוגרמה חדשים לבקרים.

                                                                                     ___________

הגיע חדש האביב. אדמת סוריה לבשה ירק דשא ועצי השדה צצו ציץ, עדו פרחיהם ברקמת צבעיהם. השעורה בשלה, אך קצירה אבד, באין תופש מגל מפני חרב נטושה ומפני כֹבד מלחמה. מקומות הרבה הרחיבו קרחתם, כי כֻסו בהמון גלים, ערמות העפר הצבורות על קברי החללים הרבים, חללי החרב, הרעב והמגפה.

בליל התקדש חג הפסח נאספנו אני וצביה ובחשא אל אהלנו. יין לקדוּש היה לנו, אך חסרנו לחם העני – ולשבור רעבוננו הכינונו לנו מפרי האדמה. גם חסרה לנו שמחת הנפש המלאה לבב איש יהודי בחגותו חג קדשו. נוּגי ממועד ישבנו יחדו אף זכרנו לנו את הסדר לפני שנתים ימים, את נשף חשקנו אשר הושם לנו לחרדה ברשעת הצורר העלזאסי, ואשר הושב לנו ביתר שאת בחכמת צביה רעיתי הנאהבה והנעימה. אך היא עצובת רוח יושבת דוּמם, סרה וזעפה, לא תשעה אל דברינו ולא תשית לב אל תהלתה בפינו – כי קצרה נפשה בעמלה הרב המכלה כחה ושארה באפס תקוה לאחריתו. מראה אלף ומאתים התוגרים, שבויי המלחמה אשר אֻסרו יחדו בין גני העיר יפו ונדושו מכדורי המפץ כהדוש מתבן במו מדמנה לא מש מנגד עיניה, ומדי הגיגה בם התנודדה ואחז בשרה פלצות. למראה הפצועים המֻכים במלחמה הסכינה זה כבר; אך מראה האֻמללים מֻכי המגפה החרידה מאד, כי המחזה הזה חדש היה לה. גם מחזה מזי הרעב, צחי הצמא, מכי התמהון והשממון, אשר בהלך נפשם דמו לראות לעיניהם יפה נוף מלא עצים רעננים נושאים כל פרי חמדה ומעינות ונחלים ונהרים ויאורים נכבדי מים – המחזה הנורא הזה נגע עד נפשה וישיבנה עד דכא. ועוד יותר גדל עצבונה ויגונה, בפרץ המגפה באנשי החיל, אשר מפניה בושו חכמי הרופאים, חפו ראשם, באפס עצה לגהות מהם מזור ולהצילם משחת בלי.

על מה אנחנו יושבים פה ומכלים ביגון ימינו? – העמיקה שאלה בלי חשך – המבלי אין קברים באירופה הובילנו בונפרטו הֵנה לפזר עצמותינו בארץ הקדם? היאמין בלבבו, כי על אדמת המחמדים הפראים, בני כוש וערב ותוגרמה, יצלח לנטוע עץ הדעת ולהשכיל לבותם? ומי זה לידנו יתָּקע, כי הכדורים אשר נורה על עיר המבצר לא ינחתו בלבב אחינו עצמנו ובשרנו, היהודים האֻמללים יושבי המקום הזה, העומדים בין אנשי המלחמה ברצון או באֹנס, – להביא על נשיהם ובנותיהם שכול ואלמון יחד.

השאלות האלה מרו ועצבו את רוחה זה שבועות אחדים, ובהן הגה לבה גם עתה בשבתה דוּמם על ידינו. פתאֹם ראינו והנה נטפי דמעה יורדים מעיניה ונוזלים על לחייה החורים.

– מה לך, רעיתי, כי תבכי? – שאלתיה בלב נפעם.

– מה לך, בתי, כי היו עיניך מקור דמעה? – שאלנה בחשא בחמלה רבה.

וצביה התיפחה על מר נפשה ותרד בשיחה ותאמר:

– זה לי שלש עשרה שנה אחרי חתונתי, וה' מנע ממני פרי בטן, לא זכני בבן אשר יאמר “קדיש” אחרי מותי!

– אי זה דרך עברה עליך הרוח הכהה הזאת? – קראתי ברגש – הלא יודעת אַתּ כי טוב אני לך מעשרה בנים, ועודנו בעצם תֻּמֵּנו, עוד נראה חיים, נראה זרע ונאריך ימים. המלאך הגואל אותנו מכל רע יוציאנו מן המקום הזה ויותירנו לטובה עד זקנה ושֵׂבה.

– לוּ היינו יהודים אמתים, שומרי אמונים, אזי היה לך לגרשני מעל פניך עוד לפני שלש שנים… במלאת עשר שנים לחתונתנו בלא טובה, בלא ברכה, בלא ולד…, או ללכת אחרי מנהג המקום… ולקחת לך עוד אשה אחת מבנות הארץ… אולי תבנה… ממנה…

ובדברה זאת רחפו כל עצמותיה ושניה התנקשו בפיה מצנת קרה אשר אחזַתָּהּ.

– חולה אַתּ, בתי, מחמל נפשי! – קרא בחשא בחרדה וימהר ויעטפנה באדרתו וישאנה כילד על ערש יצועי ויכסנה בשמיכה.

וצביה התרפקה עלי בכל עז אהבתה ותתאמץ לחבקני בידיה הרועדות. ובחשא מהר וירץ אל רופא הצבא, וכבואו עמו אל אהלנו כבר עברה הקרה וקדחת עזה לקחה מקומה. פניה האדימו כתולע, ראשה כבד עליה כאבן ועורקיה כנחל שלהבת.

והרופא הביט אליה ויאָנח, התבונן אל הלֹבן העכוּר אשר בעיניה וירגז תחתיו ויקרא אלינו: “מהרו ושאוה עם ערשה אל אחד אהלי החולים, ואל תגעו בה, פן תדבקכם המחלה הרעה!”

בפיק ברכים ובמתנים מלאות חלחלה מהרנו לעשות כדברו – כי אין לעצור נגועי “המגפה השחורה” בתוך המחנה. אך לפקודתו השנית לא שמנו לב, כי נשקתיה בלי חשך בשפתיה הבוערות, ובחשא החליק פניה והעביר ידיו על מצחה ברחמים רבים.

                                                                                   __________

וצביה הובאה על ערש יצועה אל אהל החולים, ששם כבר נמצאה אשה זקנה אחת, מהאחיות הרחמניות, אשר נפגעה במגפה הנוראה, ונפשה קרובה לשחת. וקול בכי ויללה נשמע מכל עבר ופנה, מכל האחיות הרחמניות, מכל אנשי החיל משרתי החולים ומכל הרופאים והחובשים והנגועים המתרפאים מחלייהם, כלם קוננו מרה על קרבן האשה השנית, הנאוה והמעֻנגה, העולה על מוקדה, אשר בחֻמה נדעכה נפשה ממקומה ובתעות לבבה דברה זרות ותהפוכות אשר לשמען נמס לבנו בקרבנו ותכסנו פלצות.

– הנה העיר ה' את רוח כרש לאמר לאסורים צאו ולאשר בחשך הגלו – דובב שפתיה במהירות, בשננה את הדברים פעמים ושלש – וידבר משה כן אל בני ישראל, ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה. והנה רעם מחי קבל וכדורי מפץ, מראה עצמות מפֻזרות ומעים נשפכים ומחות נזרקים וטבולים בחרסת כדת היום. רבבות עינים מביטות מבין עפאים, ציצי העצים משקיפים על המונים בעמק החרוץ, והר אלהים זה תבור טובל רגליו בנהרי נחלי דמים כימי קדם. זה הים האדום, ים הסוף, אשר נבקע לפני אבותינו לעבר בו בחרבה עד כלות כל הדור ההוא במדבר עד תֻּמם. שם גיליוטינה ערוכה בראש הפירמידים, כי עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות. אתיו הֵנה כל אצילי עם, פשטו צוארותיכם ותנו בשרכם מאכל לכל עוף טמא למינהו! הסבי עיניך מנגדי, גלגלת כרותה, גש הלאה קדקד שער מתהלך באשמיו! הלא זה כעס קרבנך – אמי הטובה מתגוללת בדמה הסכין תקוע בלבה כנר נשמה תקוע בחול כלי החרש ביום הכפורים. רב לך הענריטה, אל תצהלי עוד לקראת אויבינו כי אין שלום לזאבים עם הכבשים. ראי אחרית דורותיאה וחכמי ואל תפרעי! אתפאר נא עליך מריאנה, כי לי אחד ואין שני ומנהגך כדוד בהתחתנו בשאול המלך… הנה נלכדת ברב כשפיך ותשבעי קלון מכבוד ואני לדודי ודוֹדי לי ודגלו עלי אהבה. האח, כנף המעיל! הגואל הנאמן, הטוב לי מעשרה בנים! הבה בחשא ידידי, סֹב אל אחרי ויחדו נעופה אל עָל, נשים עבים רכובנו, והיו קרני השמש אזור מתנינו וגֻלתה – עטרת ראשנו, יראו פרנסי ברלין ויבושו, וכל הצוררים העלזאסים יחלו פניהם לאספם אל ההקדש, ובא הקבצן השטַלוּפני וטאטא אותם במטאטא השמד, שבו יטאטא מלאך הדומה את הרשעים אל בארות בארות זפת בוערה. צר לי עליך משה רועי, דודי וגואלי, כי ימי שבתנו לא ארכו! זה מעט נסית עלי אור פניך והנך מתחמק ממני במו אֹפל. ומה נפלא מראה כִדודי האש המתמלטים ממזרח שמש, מפאתי קדים, ממקום שם יבער בית קדשנו ותפארתנו. הנה כברקים ירוצצו, כשבלי הקמה יפזזו ויכרכרו לנגדי, הנה הם קופצים ומנתרים נוגעים בפני ומלהטים את עיני ועפעפי כגחלים בוערות, אחזו אש במחי וייבש לשדי ושַמנוֹ כליל יָקטר – הוי ראשי! ראשי!

קול מליה נחבאו בזעקתה מרה אשר בעתתנו אימה, ואחר שבה ותשקוט ברפות מכאבה כמעט, ועל שפתיה הופיע שחוק ת­ֹם וצדק, כשחוק היונק בעריסתו, בלחשה לאמר:

– הנה כנף המעיל! הגואל הנאמן! דודי יפרוש כנפיו יקחני, ישאני על אברתו. מה יקרת לי בעל נעורי, מה נעמו לי נשיקותיך אהבה! כן יהי נא לבך תמיד עמי, כה לחי! נעזבה נא שדה הקטל, גיא ההרגה, נשובה אל מעוננו בעלזאס המאֻשרה, ויהי נא חלקנו טובה וברכה ושלות השקט עד העולם!

– כן אעשה כאשר דברת, רעיתי תמתי, היקרה בבנות! – קראתי בכל לב בהדביקי שפתי אל שפתיה באהבה עזה –

– רואה אני את דבריך, אבל לא אשמעם, כי תחרשנה אזני מרעם בגלגל ההולך וחזק, וראשי הֹלם פעם.

והרופא קפץ אלי ויקרעני בחזקה מעל זרועותיה – כי נגלו בהן האבעבועות השחורות, מקורי הרעל המשחית את הדם ומכלה את הנפש לאין מרפא.

ואנשי החיל העוזרים על ידי אחזו בי ובבחשא ויהדפונו בכח ידיהם מן האהל החוצה. ונצא משם בבכי תמרורים.

לא ארכה העת ולאזנינו הגיעה השמועה הנוראה כי הנה היא גועת, וכבר נאלמה דומיה, אבדו כל חושיה בה, ורק נפש החיה עודנה מתרוצצת לשעה קטנה עד כלותה, עוד מעט ואיננה.

הוי מחלה ארורה! – שאגתי מנהמת לבי בעזבי עלי שיחי – המעט לה קחתה מאתנו מחמד עינינו ומחמל נפשנו, כי עוד תגזול מאתנו נחמתנו האחרונה: לעבדה ולשמרה באהבה רבה עד צאת נפשה? אך זו נחמתי בעניי, כי לא אאריך ימים אחריה וקרוב לבוא קצי – כי באַות נפשי שאפתי רוח אפה ואכניס הרעל אל קרבי. עוד מעט ואחריה אאתה, והיתה אחריתי כמוה!

– מי יתן ויבואוני דבריה, בקראה אותי לבוא אחריה! – קרא בחשא בנפש מרה – והיה כי תקראנה מלחמה ונתתי נפשי אל מול פניה ונפלתי חלל בתוכה, כי טוב מותי מחיי!

– האמנם אפסה עוד כל תקוה לראותה, לספוד עליה ולבכותה? – שאלתי את רעי בלב נמוג.

– לשוא נהרוס לבוא האהלה – ענה בחשא בדמעות שליש – כי חזקה עלינו פקודת שר הצבא, לבלתי תת לאיש לבוא אל המקום אשר נראה בו הנגף, וכמעט יחל החולה לגוע, יעטפוהו חיש מהר בשמיכתו וישאוהו ויטילוהו על הקרון יחד עם ערש יצועו וכלי משכבו, ויוליכוהו אל מקום בודד, הרחק מבני אדם, והשליכו הכל אל בור עמוק, ושפכו עליו אבני סיד ומים, והיה הכל לבער, וגם את הקרון יציתו באש, לבל יוסיפו האֵדים היוצאים מכל אשר נגע בגופת המת לשַחֵת את הארץ.

– אללי לי! – קראתי בנפש נואשה – הזאת אחרית יונתי תמתי, אשר הרבתה עשות טוב וחסד בחייה, כי תפָקד במיתה משונה כזאת, וגם קבורה הֲגוּנה לא תהיה לה? זו מצות בקור חולים וזו שכרה! נורא משפטך, ה', ופלאים מעשיך, לא ישיגם כל אדם חי, יחשוב לדעת ולא יבין עד מה!

לא ארכה העת ואנשי החיל משרתי האהל הביאו קרון גדול וימלאוהו ויוליכוהו הרחק מן המחנה אל הבור אשר כרו להם ויעשו הכל כדבר בחשא, ועד מהרה עלה קיטור אבני הסיד ועשן הקרון למעלה – ועינינו רואות וכלות!

                                                                                           ______

האספרה אל מכאֹב? האביע במלים את אבלנו הנורא באבוד לנו הנפש האהובה והיקרה, אשר היתה רוח אפנו, נחמתנו ושעשֻעינו בכל העתים אשר עברו עלינו? ונפשי יודעת מאד כי לא אעצור כח לשלוט בלשוני כאשר לא יכלתי אז לשלוט ברוחי בעזבי עלי יגוני. רק בחשא הרבה קנים ונהי על צביה מחמל נפשו, אשר שֻדדה מאתנו לפתע פתאם. ואנכי לא יכלתי לבכות, כי מת לבי בקרבי ואהי לאבן. אך מחשבה אחת נתנה תקוה בלבי ותעודדני תושיה, כי בשאפי רעל רוּחה הדבקתי המגפה גם בי, עוד מעט ותדבקני הרעה ונשא אנשא גם אני חוץ למחנה כמוה. אבל יום תמים עבר ולא ראיתי בטובה, לא נגלו בי סימני המגפה אשר אליהם נשאתי את נפשי. למרת רוחי הרגשתי כי שלום בעצמי ונפשי ירעה לי, ועל לבי עלה תלונת איוב: “למה יתן לעמל אור וחיים למרי נפש?… לגבר אשר דרכו נסתרה ויסך אלוה בעדו!”. גם קול תרועת המלחמה אשר התגעשה על יד המבצר, גם רעש התפים ורעם כלי התותח לא הסירו מעלי רוחי הקשה. רק בחשא בראותו את גדודנו הולך אל מול פני המלחמה התנער כגור אריות ויקפץ להטביע יגונו בדמי האויב ואחריו נמשכתי גם אני אל גיא ההרגה. –

לנפוליון נודע כי חיל תוגרמי מחדש בא באניות דרך הים לעזר העיר הנצורה, ויצו למבחר חילו להשתער על המבצר ולהבקיעו אליהם בטרם יגיע חיל העזרה. ויערוך את כלי משחֵתו אל מול המגדל לפרץ בו פרץ רחב, וגדוד מנדבים במספר ארבעים איש עמדו נכונים לעלות בפרץ ולהרוס אל העיר לקחתה. ובחשא קפץ לעמוד בראש המתנדבים, ואנכי התאמצתי לעצרהו – כי הלא הוא ידידי האחד אשר נשאר לי בחיי אלמנותי.

– ומה מהעולם הזה יהלוך בהפקד מקומי בו? – קרא אלי במרי עצב – הן קראתני צביה ללכת אחריה, ולעשות חפצה הנה זאת תנחומתי.

ורעם כלי הנפץ הולך וחזק, הנה הם מקרקרים קיר המגדל ואבניו מתבקעות ונופלות ארצה בקולות וברקים ואבק כבד, ובשפעת אבקן עומד בחשא עם עדת גבוריו, ופני כלם שחורים כפיח הכבשן, מעשן היקוד העולה מקני רבם, בשקדם לירות אל חורי החומה, ששם התחבאו רֹבי אנגליה אשר שמום להם למטרה. ואנחנו עומדים מאחריהם במרחק שלשים צעדים ועוזרים על ידם. והנה התעופף כדור עפרת לעבר פני בחשא, שרק כדבורה ויגע בזרוע ימינו ויפיל חרבו מידו. אבל הנפצע בעז רוחו לא שעה אל פצעהו ואל מכאֹביו ויתפוש את חרבו בידו השמאלית ויעמוד על מקומו כסלע איתן עד אשר נבקעה החומה והוא ועדת גבוריו שות שתו בקול ענות גבורה אל הפרצה הדחוקה, ואנחנו הרסנו לעלות אחריהם. והנה נהרס חלק גדול מהמגדל ויפול לארץ ויקבר תחתיו את גבורינו בעצם תֻמם. על פי פקודתי התאזרו אנשי החיל עֹז וישליכו את ערמות האבנים ויעופפון כבני נוצה הרחק ממקום ההפכה, בחושם לעזרת אחיהם להציל את שאריתם – ובין החללים הראשונים אשר גלינו נמצא שר המאה – הוא בחשא – מגולל בדמו וראשו רצוץ ופניו רקועים מנפץ האבנים הכבדות עד כי לא נכּרו עוד לעין הרֹאה. למראה החלל היקר נשבר לבי בקרבי ואשכח את כל אשר סביבי ואתנפל על גופתו ואצרח מרה – כי את שני אהובי לבבי הטובים והיקרים שכלתי ביום אחר.

מאמר צביה רעיתי שקד בחשא למלאת, כי עד מהרה בא אחריה למנוחות, ואני בעניי נשארתי אחריהם לאנחות.

במלחמה אשר התלקחה על חרבות המגדל לא התערבתי, ואל מפלת האנשים הנופלים סביבותי כעמיר מאחרי הקוצר לא שמתי לב, כי הייתי עלי למשא, מאסתי חיי. במהומת המלחמה בדד ישבתי לארץ, בשומי את ראש החלל בחיקי, בחבקי את גופתו החביבה, בהרבותי קינה על הרג הרוגי. אך אנשי חילי הסיעוני בחזקה וירחיקוני בזרוע מן המקום הנורא ההוא, עד אשר נהדפו כלם אחור, כי גבר האויב.

במצותי חֻצב לבחשא קבר על יד צביה רעיתי, ועל שניהם הצבתי אבן גדולה מצבה. שם תקעתי לי אהלי, ואבך על מֵתַי יומם ולילה ולא נתתי פוגת לי עד תם שבעת ימים. ואיש לא הפריעני מאבלי ולא הרגיזני ממנוחתי הנוראה. ביום השמיני לאבלי בא אלי ציר שלוח מנפוליון ויאמר: “הנה האזרח שר הצבא המצביא קורא לך לבוא אליו, כי דבר נחוץ לו אליך”.

נפוליון שלח ואיך לא אשמע? הוא צוה ואיך לא אקשיב?

מהרתי רחצתי פני ואעש את זקני ואלבש בגדי הצבא ואצמד חרבי אל מתני ואלך שחוח ואבוא אל אהלו בנפש מרה. והנה הוא נצב לבדד ליד שלחנו, זרועותיו משֻלבות על חזהו כדרכו מדי עמקו מחשבותיו, ולפניו מפת ארץ מצרים ערוכה ורשומה בסימנים השגורים לו. וכראותו אותי אחז בשתי ידי ויושיבני ממולו וינד לי מאד וידבר אלי דברי נחומים ויאמר, כי גם לו צר מאד על אבדן אשת נעורי, אשת החיל, ועל הרג בחשא שר הגדוד, אשר היה לו לזרוע עז במלחמותיו האחרונות. אבל מה לעשות? הנה זה גורל אנשי החיל היורדים במלחמה, כי כלם צפוים אלי מות, ואין איש אשר ישגב ממנו. כאלה וכאלה כבר אכלה החרב והמגפה, ויורדי אל בור לא ישובו עוד אלינו עד עולם. עתה הנה גמר בלבו לשוב ממצור עכו וללכת עם שארית חילו מצרימה, כי החל העם להתקשר ולמרוד ונשיאי הממלוּקים מתעתדים לחדש את המלחמה. אבל גם שם לא יאַחר שבת, ופניו מועדות צרפתה – כי שם כל הדברים יגעים. הדיריקטוריום העיר עליו חמת כל הממלכות מסביב: אנגליה, רוסיה, אוסטריה, תוגרמה, שוודיה ופורטוגליה כלן יחד שתו יד, באו בברית להלחם בצרפת עד רדתה. שרי צבאותינו, יוּרדאַן ומַסינה, הֻכו אחור מפני הארכידוכס קארל ונהדפו מעבר לנהר רינוס. כל ארץ איטליה נכבשה לפני סובאָרוב גבור רוסיה, העולה עתה על שוויץ לכבשה ולגרש את חילנו גם משם. ובצרפת עצמה רבה המהומה; כלם מתאוננים רע על ממשלת הדיריקטוריום, וכבר החליפו הראשים ממשרותם ואחרים באו למלאות מקומם, לא עזר ולא להועיל, כי הנגע עומד בעינו, וכבר התרחש ריב המפלגות הצוררות אשה את רעותה. ואם לא ימָצא איש גבור חיל אשר יצליח לעמד בפרץ, אז מי יודע אחרית הריפובליקה מה יהיה לה. ולכן כלה ונחרצה מעמו לעזוב את מצרים בלאט, להתחמק מפני אניות אנגליה ולשוב צרפתה. ובחר בי למטרה מיֻחדה – בדעתו כי יודע אני לדבר כן בלשון אשכנז, הנה יש עם לבבו לשלחני אל בירת פרוסיה לעמוד על יד סיעס הציר הצרפתי, לשמר צעדי השרים הויגוויטץ והאַרדענבערג, היועצים למלך החדש פריעדריך ווילהעלם השלישי, לבלתי תת להם להתאחד עם אויבי צרפת מבקשי רעתה. וכבר הכין לי תעודת שר גדוד – כי למדרגה הזאת יעלני עלה, והיתה לי עליָתי זו לנחמת מעט באבלי הרב. ולבל אפול בידי אויב הנה הוכנה לי שמלה מחמדית ותעודת מסע על שם הסוחר האלכסנדריני הֵגַי מוסטאַפ־ה. וצרור כסף ישלח לי והיה להוצאות מסעי. ויכל דבריו לאמר: “הנני שולח עמך אנשים לשמרך בדרך עד בואכה עירה יפו, שם תמצא אניה המבורגית ונתת שכרה וירדת בה לבוא אל מחוז חפצה. אז תחליף בגדיך בתלבּשׁת שר גדוד צרפתי, ומשם תאחז לבטח דרכך עד בואך בשלום ברלינה, ודרשת לשכן סיעס צירנו החרוץ ונתת בידו את האגרת אשר אכין לך לקחתה עמך. רק חזק ואמץ והבליגה על יגונך, הגבירה לשכלך על רגשות לבבך, אז תצליח את דרכך ואז תשכיל!”.

ואנכי לא יכלתי השב פניו, אך התחננתי אליו לתת לי ארוכה יום תמים ומחר אעשה כדברו. והוא נעתר לי כרב חסדו. ובצאתי מעם פניו מהרתי אל אהלי ואשליך מעלי את חליצותי ואשים שק כסותי ואלך הלוך ובכה אל הקבר אשר בלע כל מחמדי. ואריד בשיחי ואתפלש בעפר המקום הנורא כל היום וכל הלילה, עד אשר העיר השחר. אז נשקתי את המצבה אשר חרתי עליה שני השמות היקרים. ואבקע לי ממנו צרור קטן ואשימהו בחיקי לזכרון, ואשוב אל אהלי. שם מצאתי עשרת אנשי חיל מצבא הרוכבים על סוסיהם לפני אהלי, ופקידם מחכה לי בתוך האהל ובידו שתי חליפות שמלות חדשות, התלבֹשת הראויה לשר גדוד צרפתי, ובגדי ישמעאלי כמנהג המחמדים, גם צרור כסף ובו אלפַים זהב ושתי תעודות ואגרת ערוכה להציר הצרפתי היושב בברלין. ואתאפק, ואתרחץ, ואלבש בגדי ישמעאלי ואשים הכל במלתחה ואעל על סוסי ואצא בדרך ההולך ליפו, ובני לויתי רכבו אחרי למשמר.

                                                                                         _________

עשיתי הכל כעצת נפוליון, והיא שעמדה לי כי עברתי שלום את הים עד בואי אל חֹף אשכנז. בדרך אשר עברתי מהאמבורג עד ברלין שבתי ראיתי למֹרת רוחי בעמל אחי ושפלותם ואת התלאה המוצאת אותם מדי בואם אל שער אחת הערים, ששם יֵעצרו בחרפה עד שלמם את מכס נפשם המוטל עליהם כעל בהמות שדי – חרפה אשר אבד זכרה בכל מקום אשר יד צרפת שלטת. רק אנכי בתור שר גדוד צרפתי לא ידעתי רע, ובכן שבתי בשלום אל בירת פרוסיה, אשר לא ראיתיה זה עשר שנים.

ומה שֻנתה חזות הכל אצל אחינו בני ישראל בעיר הזאת! לפני צאתי ממנה ראיתי רק את הפרחים אשר הביאה לנו רוח הזמן בכנפיה, ובשובי ראיתי את פרי הכחש אשר גמל לנפשם. כמעט התראיתי פנים עם צירנו החכם המדיני ונתיעץ על צפונינו, שבתי ואשכר לי מעוני הישן ברחוב שפאנדוי, כי יקר לי המקום אשר הזכירני שעשֻעי עלומי בחברת צביה רעיתי, אשר עד עולם לא אשכחנה. ואחרי כן הלכתי לראות את שלום המשפחות הנודעות לי מאז, סרתי אל בית רמ"ד, הירץ, איטציג, וכו', אך נעויתי מראות כי השתנו כלה, וכמעט נמחק מעליהן הטפוס היהודי. וביום השבת סרתי גם אל בית הכנסת ברחוב היידעריטער – ולמפח נפשי ראיתי כי גם בו נראה הנגע, כי מספר בואיו מעט מזעיר ומשחריו מתי מספר מזקני הדור. כותל המזרח הורק מאדם, יצא ממנו כל הדרו, ומבני העשירים, ממשפחות הירש, וואֻלף, כהן, לעווי, מאָזעס, סימון, מרקוס, גאלדשמידט ועוד ועוד נשארו רק עוללות, אחד בעיר ושנים במשפחה, ויתרם יצאו מן הכלל, עזבו מקור חייהם לשאוב מבארות זרים אשר לא חָצבו.

משל הקדמוני מספר לאמר: השמש התערבה עם הרוח, מי מהם יעז על האדם ההֵלך לפשוט מעליו את אדרתו. וישב הרוח בעז ויעל נשיאים מקצה הארץ, ויביא סופה מחדר וממזרים קרה. אבל כגבור הקר כן הוסיף ההלך להתעטף באדרתו, וידביקנה אל גופו ליחמנו בקרה. לשוא הריק הרוח כחו, כי היתה לו חסות האדם לכלמה. ויהי כי נלאה ויאמר נואש, ויחל השמש להאיר ולהביא חֹם צח עלי ארץ, ויֵחם לההלך עד כי היתה עליו אדרתו למשא כבד ויסירנה מעליו קל מהרה יחד עם שמלתו לעורו. בדבר הזה נוכחתי לראות בעמנו בכל זמן ומקום – כי בהשתער עליו המון קמיו להעבירהו על דתו, יוסיף לדבקה בה בכל לבו ונפשו, והיתה לו אדרת האמונה חסן ישועות ומבטח משגב. וכמעט ישיבו מעליו ידם, וזרחה עליו שמש צדקה בהאירם אליו פנים, וקם ישראל והתנצל את עדיו מהר חורב, והשליך מעליו אמונתו כמשא כבד וככלי אין חפץ בו. כמראה הזה ראיתי בצרפת – כי כמעט הכירו שם את היהודי בתור אזרח, החל להתנכר לאמונתו, אך לא המירה באחרת, בהיות האחרת מוּסָרה מגבירה וכל ֹשֹגה בה לא הצליח. לא כן באשכנז, שבה הדת הנוצרית שלטת, וכמעט החל היהודי לצאת מעמק עכור לפתח תקוה, והנה היתה ראשית מעשהו, להתכחש לדתו, אשר היתה משגבו ומנוסו בכל עת צרה וצוקה, ויחלף אמונתו כלבוש בלכתו אחרי עיניו לעשות כמעשה הגוים סביבותיו.

כבואי אל בתי מיֻדעי ומכירי מלפנים שמחו כלם לקראתי, כי לא פללו לראות איש יהודי מקרב אחיהם שזכה בקרב שנים לשאת על כתפיו מלילות זהב מעשה עבות כחק לשרי החיל בצבא צרפת. אבל שמחתי בם ערבה עד מהרה, בהתבונני אל המהפכה הגדולה שהיתה ברוחם, כמהפכת צרפת בעניני המדינה. הריבולוציה המדינית בצרפת הכתה באלפיה, והריבולוציה הדתית באשכנז הכתה ברבבותיה – כי גם בקאֶניגסבערג וברסלוי ובכל הקהלות הגדולות בפרוסיה גברה ההשכלה החדשה על הדת הישנה ותפרץ חומותיה ותגיענה עד העפר. בתי המדרש חרבו, הורקו מאדם, הבחורים תופשי התורה חלצו מהם, הרבנים המאורות הגדולים הולכים וכלים מאליהם, ומגניהם הגבאים האדוקים בטלים במעוטם מפני תקיפי הדור החדש, המתאמרים להוציא ישן מפני חדש ולהקים בקהלותיהם מן רבנים חדשים בדמות הכהנים הדרשנים רועי העם האשכנזי. אבדה האמונה ונכרתה מקרב אחינו אלה. התורה חוגרת שק ומתפלשת בעפר, החריפות התלמודית פג טעמה, החדושים והחלוקים בטלו, הפלפולים והוכוחים בהלכה חדלו כלה, ולהג שפתים בלשון אשכנזית צחה וחלקה מלא מקומם בבתי הכנסיות בישראל, וכל הבא ללעוס את הכתובים כמעלה גרה ולטוח אותם תפל במוסר הבלים הרי זה משֻבח והיה מטיף לעם הזה.

                                                                                            ________

ומקור הרעה נפתח בהיכלי הנשים השאננות בעמנו, ששם “התאחדו הזאבים עם הכבשים” להיות לבשר אחד. בנות יעקב בהיכליהן היו כבנות מדין באהליהן, ומגמת פניהן אחת היא: להצמיד ישראל לבעל פעור. שמה התלקטו באו אצילי האזרחים, רועי הרוח, וייסדו אגֻדתם עם הבנות המשכילות בעמנו, להשבית מטהרן, לשום כל עקוב לפניהן למישור ולאמר לפריצות כי היא דרך המוסר והצדק. והן לא זרו מתאותם, ולא תכלמנה מדרכיהם זמה. בבית הענריטה הירץ קננה הרשעה, בבחרה לה תיאולוג פּרוטוסתנטי, שלייערמאַכֿר שמו, להיות יועצה ואיש סודה, והוא כצפעוני יפריש, בצררו לדת ישראל בנכליו למשאות אותה משרשיה. האיש קטן מאד והיא גדולה ממנו פי שנים, וקטנה עבה ממתניו, עד כי בלכתם יחד לשוח יהתלו בהם כל רואיהם ונשאו עליהם משלי לעגם לצחק בם. אך “קרבת הנפשות” היא תחברם והנם בעיניהם כנפש אחת בשתי גויות. “קרבת הנפשות” היא מקסם הכזב לזווּגי בני האדם לקרב רחוקים ולהפריד בין הדבקים. זאת תורת החטאת הוליכה נפשות הרבה מבנות ישראל שולל, לפרוץ גדר המוסר והצניעות, לעגוב על זרים ולהכשל בפריצי גוים ולשאת על עמנו חרפה וכלמת עולם לא תשכֵח. רחל לעווין, זו “העלמה הקטנה בעלת הנפש הגדולה” אשר הנֹעם הביבלי והחריפות התלמודית יחדו התאחדו ברוחה ויהיו לסגנונה לצפירת תפארה, זאת הנערה הגוּצה והממֻעטה עזבה דרך עמה ותנזר לבשת, לאהבה את המשורר גאֶעהע אשר נחשב לה כבן-אֵלים, ואת פריץ הסופרים פרירדיך גענטץ, אשר כבוד רבות בנות חִלֵל ויתרן לתועבה עשה. וגם באלה לא אמרה די ותבחר לה עוד שלישי, מזרע הממלכה, לואיז פריעדריך בן אחי פריעדריך הגדול, ו“קרבת הנפשות” הביאה לקרבת בשרים… המהֻללה בבנות ישראל, אסתר גד, נכדת הגאון הגדול ר' יהונתן אייבשיטץ ז“ל, אשר בחכמתה והשכלתה עשתה לה שם בספרות האשכנזית ²⁴⁵, בגדה בבעל נעוריה, הסוחר ברנרד מברסלויא, ותבוא ברלינה, ותצָמד להסופר האשכנזי יאַן פויל ריכטער ותחלל כבודה לשבת עמו כשבת אשה עם בעלה גם יחד ²⁴⁶. אבל מכלן הכי עצמה משובת האשה הבוגדה דורותיאה בת רמ”ד חכם דורנו, אשר כל יודעיו קראו לו בצדק “הפילוסוף האלהי” – כי בגדה בשמעון פֿייט בעלה הטוב והישר, ובהגיעה לחצי ימיה, בהמלא לה שלשים וחמש שנה, שבע עשרה שנה אחרי חתונתה, עזבה אותו ואת שני ילדיה אשר נשארו לה בחיים, ותלך לנוע אל איש הפכפך וזר, הסופר פריעדריך שלעגעל אשר צד אותה למדחכּות, ותכס קלון על אבותיה ²⁴⁷.

                                                                                          ________

בבואי אל בית רמ“ד מצאתי את פֿרוּמט אלמנתו בעודה בחיים, עמדתי ולא הכרתי מראֶהָ. שנותיה היו רק חמשים וארבע, אבל תארה כבת תשעים שנה, והיא כצל בנטותו. עיניה תכלת אשר לקחו לבב רמ”ד לאהבה אותה בכל נפשו, כהו כבו מענני עצב ויגון אשר כסוה. פניה המלאים היו לקמטים, שערה הפך לבן, גבה התעקם וכֻלה יבשה כחרש, כפאה הנכרית אשר על ראשה. היא לא הכירתני ותשתומם בראותה שר גדוד צרפתי עומד לפניה ודורש לשלומה. ובהגידי לה את שמי זכרה את כבודה מלפנים, בהיות ביתה מלא שרים ורוזנים, אשר נהרו אל בעלה לשמוע חכמתו ולשתות בצמא את דבריו, ותאָנח מרה; זכרה את מורה ילדיה, אשר למדו מפיו חכמה ודעת בהשגחת אביהם החכם בהלו נרו על ראשם ותספוק כפיה ותתן קולה בבכי ותקרא: “מי מלל לנו, כי זרע התבונה אשר שת משה בעלי בלבב ילדינו יעשה פרי כחש! – כי כלם בגדו בדת קדשנו בלכתם אחרי שרירות לבם! אהה לבריינדל בתי כי תועבה עשתה ותעטה עלי חרפה כבדה מנשוא. הלזאת למדת אותה ספר “מורה נבוכים” למען תתע בדרכיה ללכת אחרי איש נכרי אשר לא מעמנו! והכי נגרע מהשטן חקו אלו באה בכפו כֻלה כמו שהיא בלי חכמות יתרות ובלי חקירות בדברים שמאחרי הטבע? אוי לי שראיתיה בכך!”.

כעבור סערת רוחה ספרה לי בעינים דולפות, כי זה כמה רחק לב דורותיאה משמעון פֿייט בעלה ותחת אהבתו שנאַתהו. אך כל עוד חי אביה כסתה שנאתה במשאון, וכמעט הלך אביה בדרך כל הארץ החלה להתעולל על בעלה ולמצוא עליו תנואות. והוא בטוב לבו ובאהבתו אותה נשא פניה וישלח לכך תנואותיה. ואולם מאז התחברה אל הנריטה הירץ פרצה מעשיה ובביתה לא שכנו עוד רגליה. והנה נקרה לה שם איש נכרי הצעיר ממנה לימים, אשר ארח לחברה עם שלייערמאַכֿער רֵעַ הנריטה, והאיש בריא וחסון כאלון, חרוץ ומלֻמד ושקוע בתענֻגות בשרים, אשר לבו הולך אחרי תאותו ולשונו עגבים בפיהו. את האיש הזה מצאה לה דורותיאה כלבבה, בו דבקה נפשה ובמקסם שפתיו באה מדחי אל דחי. והנריטה היתה הסרסרת לדבר עבֵרה ותחברם בביתה, וכאשר היה הקשר אמיץ פקחה עיני שמעון התמים על דרכי אשתו ותפתהו בחלקת שפתיה לעזבה לנפשה ולתתה ללכת אחרי מאהבה בדרך אשר לא תשוב עוד ממנה, לחרפתה ולבֹשת אמה ובית אבותיה. והנה היא יושבת עמו במעון אשר לקחו להם בקצה העיר ברחוב הלבֵנים ²⁴⁸ודבר אין לה עם אדם. כל רואיה ידדו ממנה וכל שומעי שמעה יבזוה ויניעו אחריה ראש. ורק אל הענריטה רעותה היא באה עם מאהבה, כי היא אומרת לדבק טוב וממנה יפיק רצון באמרה, כי אך זה זווג טבעי בהמצא הלב אל הלב ובהיות הנפשות מתאימות יחד. ובעיני מרקוס בעלה רע הדבר מאד, ויצו עליה מתת להם מהלכים בביתו, אך היא הקשתה לו באמרה כי היא גברת הבית ולה המשפט והצדקה לקרב או לרחק כאות נפשה ²⁴⁹.

בשמעי חרפת דורותיאה זכרתי את צביה רעיתי הברה והזכה, ענוָתה ותם דרכיה ואמונתה לי, אשר רבים מפקידי הצבא חפצו קרבתה, ורבות פעמים הביאוה במסה, והיא החזיקה בצדקתה ותשמור אמונתה לי באהבת עולם, זכרתיה – ועיני מלאו דמעה. ואספר להזקנה הכבוּדה את הקֹרות אותי, ואת האבדה אשר אבדה לי במות עלי רעיתי היקרה מיתה חטופה בעצם תֻּמה. ופֿרומט אשר זכרה היטב את צביה בעודה בילדותה, נדה לה מאד ותבך עמי יחדו – כי נפש נוּגה תחוש יגון אחרים ונכונה לבכי בכל עת מצוא. ובטרם אצא מאת פניה הבטחתי אותה ללכת אל דורותיאה ולשחרה מוסר, אולי יעלה בידי להשיבה מדרכה הרעה ולהחזירה לטובה.

                                                                                            ________

לבצע חפץ לבבי סרתי בתחלה אל בית הירץ לחקור לדעת את הדבר לפרטיו. והענריטה הכירתני כרגע ותשמח בי מאד. התבוננתי אליה והנה הוסיפה חן ויֹפי על כל מה שהיה לה בראשונה, ובגדלה וגבהה ומלוא גופה והליכתה מעדנות נדמתה למלכת שלטת בארץ. אך עודנה עקרה אין לה ולד, ועתותיה בידיה להקדישן לכל דבר אשר תבחר לַענות בו. ספרתי לה אחרית צביה מחמל נפשי, שגם היא לא נֵחנה בברכת פרי הבטן, ותתנודד הענריטה מאד ותבכה בכי רב. כי רכת לב ומלאה חמלה ורחמים היא מעודה, ואף כי לרעיתי זו, אשר גִדלהּ מילדותה ותאהבנה כאחות לה. ואחר נסבו הדברים על דורותיאה וכל אשר עשתה, והנה התרגשה בדבריה ועיניה רבו ברקים בקנאתה לחקים אשר שמה לה “אגֻדת הצדק”, מעשה ידיה להתפאר. ותגד לי כח מעשיה, ותספר לי תהלת המשורר הצעיר פריעדריך שלעגעל ושאר רוחו ותכונתו, אשר דבריו כאש ומהתלותיו חצים שנונים; הוא אוהב את החזק ואת הנפלא ואת הנוצץ וכאהבתו לכל הכתוב באותיות גדולות כן רבה חביבותו לנשים גדולות ובריאות, שפניהן גסות ומסבירות, ובראותו את דורותיאה הגדולה והחזקה ובקחתו עמה דברים מצא בה את שאהבה נפשו, כי היא “בריאה ואמיצה, מראֶהָ כברוש רענן, טעמה כפרי מגדים, תכונתה כיין הרקח, נלהבה כגבור משכיל, חמה כשמש צהרים, נבונה כאיש זקן ומרגשת כילדה ענוגה” ²⁵⁰– ותתפעם רוחו ויהי לבו הולם פעם ודמו כמרקחה. והאיש הזה נמצא לה כלבבה – כי הוא ההפך משמעון פֿייט בעלה, הקטן והתם, היבש והקר, אשר לא תֹאר לו ולא הדר, הליכות עולם זרו לו ועיניו ולבו רק לעסקיו ולחשבונותיו, וכרחוק לבה מבעלה כן קרבה לבבה כמו תנור לאיש היפה והחרוץ אשר כלו מחמדים, ולבות שניהם נמשכו זה לזה בחבלי קסם, כעבותות אהבה עזה אשר אין על עפר משלה. אכן לא על נקלה התמכרה לאהוב נפשה, כי היתה בה מלחמה עזה ועצומה בין רגשי חמלתה לאמה האֻמללה ואהבתה לבחירה רצתה נפשה בו; בין מדת הצניעות המשׂרשה בבנות ישראל והתאוה המעברת את האדם על דעתו; בין הדאגה לכבוד אביה והיראה מפני חלול השם ובין החמדה והחשק לחיי בשרים, חיים שימלאו כל משאלות לבבה בספות הרוה את הצמאה – כל אלה התרוצצו בקרבה יחד, קרעו לבבה לגזרים עד כי חלתה ותפול למשכב. ופֿרידריך שלעגעל לא מש ממטתה וישקוד עליה לסעדה על ערש דותה כל העת ההיא עד אשר נרפאה ותחי מחליה. ולבב שמעון בעלה הגה תודה רבה לאיש הטוב הזה, אשר נמצא לו לעזר בצרה, ואהבת דורותיאה גדלה לו עד אין חקר. והנה חלה אחריה ויפול למשכב גם הוא. ותהי עליה החובה להשיב לו כגמולו ולכלכל מחלהו גם היא כמעשהו לה, ושמעון בעלה נתן צדק לפעלה. ותֵּשב דורותיאה תמיד בחדר משכבו עד סור מעליו מחלתו וישב לאיתנו, וכן הסכינו יחדו ונפשותיהם נקשרו באהבת עולם עד כי קשתה עליהם פרידתם, ויעצרנה שלעגעל עמו והיא נאותה לו ותשאר אצלו ולא שבה עוד אל ביתה. ויהי הדבר לפלא בעיני בעלה התם ולא ידע מה היה לה, עד אשר פקחה הענריטה את עיניו על דרכה ותבינהו לדעת שרש דבר נמצא בזה. בראשונה חרה לו מאד על כבודו המחֻלל ועל התועבה הנעשתה. אך הענריטה השכילה בכח דבריה להשיב מעליה אפו עד כי נאות לתת לה ספר כריתות ולהשאיר לה את בנה הראשון לגדלהו ולאמנהו כחפצה, וגם נתן לה מכספו סכום רב להוצאת חנוכו ²⁵¹.

מדבריה הכרתי כי כמעט אפסה כל תקוה להשיב את דורותיאה מדרכה, ובכל זאת אמצתי לבבי ואלך אליה ואמצאנה בעת אשר לא היה האיש בביתו. ואתפלא לראות את האשה הזאת אשר הכרת פניה ענתה בה על חטאת נפשה. כי היתה לבושה שמלה קלה ורחבה, כסות לילה, בעוד אשר כבר עבר מועד הצהרים; שערותיה עשויות כלאחר יד; עיניה השקועות בוערות באש זרה וסביבותן עגילי תכלת; שפתיה עבות יותר מאז והתחתונה תלויה למטה; פניה נובלים, לחייה נופלות, תנועותיה רפות וכֻלה כעיפה ויגעת כח, וכבראי מֻצק הישירו עפעפי נגדי כל תאותה. התבוננתי אליה ולבי השתומם בתוכי: הזאת דורותיאה תלמידתי החכָמה, בת הרמבמ"ן, ההוגה דעות בפילוסופיה וכל חקירות חכמי יון וערב לא עממוה? איך חֻללה תפארת גאון עמנו וכבוד חכמתו ואמונתו גלה מביתו עד העולם!

                                                                                        _________

בהגידי לה את שמי, העמידה פניה כשמֵחה לקראתי ותשחרני בכבוד לשבת במעונה הצר, היקר לה מהיכל מלך… ואנכי שאלתיה אם תֵּראה פני אמה. ותען לאמר כי לא ראתה אותה מאז באה לשבת במעון שלעגעל אהובה. ואספר לה כי ראיתיה ביום אתמול ונבהלתי מראות, כי נֶעותה שחה עד מאד וכל הימים קודר תהלך ועיניה נגרות מני בכי.

– וכל זה ממני היה לה, כי דחיתי זווּגי הנמוסי אשר העמיסו עלי אבותי מפני הזווּג הטבעי אשר בו רצתה נפשי? – שאלה בעקשות פה.

– הזווג הטבעי – עניתי – אותו נמצא רק בבעלי החיים או בבני אדם פראים, ולא אצל אנשים מן הישוב, שאצלם הזווג הנמוסי הוא מנהג דרך ארץ, הנקדש על פי חקי הדת והאמונה. אשרי האדם שזווגו עולה יפה גם על פי בחירתו, – אבל אוי לאדם שבחירתו בזווג נעשה לו עיקר, כי הוא עלול לתמורה ומה שיבחר היום נקל לו למאס למחר. ואלו הזדַוגו בני האדם רק על פי הדרך אשר בחרת לך, אזי חזר העולם לתהו ובהו. שוי נא בנפשך: אלו היה אביך החכם חי מה היה אומר על זה? ובמה נגרעה אמך הורתך ממנו כי מצאת את לבבך להעטות עליה חרפה ולהוריד שיבתה ביגון שאולה? ואנכי היודע ועד כי בדבר הזה הקצרת ימי אמך הטובה ותקרבי קצה.

– אבי בכל חכמתו ודעתו היה עבד נרצע לדעת הקהל ולמענה עשה הרבה דברים אשר זרו לרוחו, ואמי היא יונה פותה אשר הפאה הנכרית העשויה משֵׂער איזה פגר מובס נחשבת בעיניה לדבר שבקדושה. ומה לה ולבחירתי החפשית כי תתעצב על ככה ותקוט נפשה בחייה? האם לא אולת היא כי תשית זאת אל לבה?

– ומה יאמרו הבריות על המעשה הזה אשר עשית? איך ישאנה לבבה להֵראות פני ה' בבית הכנסת, אם כל חברותיה הנשים כערכה תורינה עליה באצבע ותניענה אחריה ראש?

– הנשים העבריות! – קראה דורותיאה בלזות שפתים – האוזות הפתיות, השקועות ברפש הזיָתן הרבה! לו על פיהן תחיה אשה משכלת, אזי לא היה לה בעולמה כי אם הסידור והתחינות והמקוה הסרוח וכל יתר ההבלים אשר אליהם תשא נפשן! אודה על אולתי, כי גם אני בחפזי הסכלתי בראשונה לשית אל לב: “מה יאמרו הבריות?” – ומפני השאלה הזאת קודר הלכתי כל הימים עד כי נהייתי ונחליתי וכמעט קרבה לשחת נפשי. עתה באה חכמה בלבי ובוז אבוז לכל אשר יאמרו הכסילים בבית הכנסת. בשאט בנפש אביט אל ההמון הזה ההולך אחרי רבניו ומוריו כבהמה בבקעה ומשליך נפשו מנגד בעד אמונתו הטפלה, הסובל ומעלים מצורריו בעלי האמונות האחרות אשר ישביעוהו בחרפה וצלמו יבזו. רֹאה אני לאדם נמוס ומנהג דרך ארץ רק בלכתו אחרי הרוב, באחזו בדת אשר כל אומות העולם דבקו בה, באמונה שהיא עץ חיים למחזיקים בה – וכל המתעקש לאחוז באמונה הנושנה הזרה לרוח כל באי עולם, הוא הפורש עצמו מן הצבור וחי כפרא בודד לו, והפראים האלה כאשר יתגודדו יחדו והיו לעצה אחת, יתאמרו בלבבם כי דעתם היא “דעת הצבור” ורוחם היא “רוח הבריות” – ומפני הבריות האלו עלי להנזר מכל חפץ לבבי ולהיות אסירה לצמיתות אל גבר לא יצלח, אשר קרבתו תועבת נפשי, ולהתרחק מהאיש האהוב, אשר אהבתו יקרה לי מחיים? אנכי ירֹק אירק בפני הבריות האלו ובוז אבוז לכל דבריהם ומשפטיהם הבל! ולפניך אגלה את לבבי, יען וביען מורי היית ומלמדי להועיל: לולא נשאתי את פני אמי המחזקת באולתה, אזי עזבתי את העם היהודי אשר שנאתי ואהי ככל האנשים הנוצרים אשר על פני האדמה.

מדבריה אלה הבינותי מחשבת לבבה לאמר: “יקרבו נא ימי אבל אמי, ואצא מכלל ישראל ואמיר דתי לעולמים!” ואחדל מהתוכח עמה עוד, ואחפוץ לקום ממושבי ולהפרד מעמה לנצח – והנה נמשכו עיני אחרי ספר אשכנזי חדש המונח פתוח על השלחן, ואראה והנה הוא ספר " Lucinde ", הספר אשר כתב שלעגעל לדורותיאה, והענריטה הירץ מלאה פיה תהלתו, באמרה עליו, כי תוכו רצוף רגש טבעי ואמתי והוא מלא אמרים נכחים הראוים לכל איש החפץ חיים ומבקש אהבה בתענוגיה. התבוננתי כה וכה אל הדברים הכתובים בו, ואראה כי הוא מלא עגבים ופריצות אשר יתנודד מפניהם כל בעל נפש יפה. שם התאוה הפרועה נחשבה למעלה מכל מדה נכונה, דבקות המינים – למצוה שהכל חיבים בה והפריצות – לדבר קֹדש, למן עבודה אלהית, אשר כל העוסק בה יכֻבד וקדוש יֵאָמר לו. במקום אחד כתוב לאמר: “הבה, נרוה דודים, נשקיע נפשותינו זו בזו כבנחל עדנים היוצא מגן אשר ברכו ה' סלה! נתעלסה באהבים נגדה נא לעיני כל; היי נא כילדה התמימה המשתעשעת בעריסתה מבלי כסות על מערומיה! האח, חשק נעלה, תאוה באה, מנעמי החיים המביאים צדק עולמים, ימי השמים על הארץ!” ²⁵².

                                                                                      __________

על דברי נבָלה אלה התחמץ לבי ואקח את הספר ואדחהו הלאה מפני בשאט נפש.

– הספר הזה הוא למֹרת רוחי – אמרה דורותיאה בראותה זאת – כי יזכירני את דברי אחד חכמיכם התלמודים: “הכל יודעים כלה למה נכנסה לחפה, אלא כל המנבל פיו הופך גזר דינו לרעה”.

– הזה פרי השכלת זמננו – שאלתי בחמת רוחי – כי יֵהפכו עלינו סדרי בראשית, והאדם והאשה ישובו יהיו כחית השדה ולא יתבוששו?

– הלא תדע אדוני – ענתה האשה המבישה – כי מאז תפרו עלה התאנה נטרדו מגן העדן ותהי קללת אלהים רובצת עליהם ועל צאצאיהם אחריהם עד היום הזה. ואולם זאת אגיד לך, כי הספר הזה מצא חן בעיני אחד מחסידי אֻמות העולם, הוא שלייערמאכער ידידנו, אשר כתב עליו באור נכון להצדיקנו, הלא הוא כתוב בספרו “אגרות על דבר לוצינדה”.

– על החסיד הזה שמעתי אומרים כי נכשל באשת איש, בפתותו את ליאונורה אשר רעו הדרשן גרוּנאָוו, לעזוב בעל נעוריה ולהיות לו.

– ולפי חקי אגֻדתנו לא תחשב זאת לחטאה, כי אך צדקה עשה בהתירו חבלי הנמוס הישן מפני החק הטבעי, המוטל על כל איש ישר למלא תפקידו. וכבר הכירו משכילי האשכנזים צדקתו והרבה זווגים ישנים הופרו מפני החדשים, הטבעים, אשר נוסדו בתוכם. הסופר יאַן פויל ריכטער בבואו לברלין היה אהוב כל הנשים המשכילות, ובשבתו בעלית הקיר ברחוב פֿרעדריך הרבו לבוא אליו ולבקש תפקידן, וביותר נקשרה בו ידידתנו בת בריתנו הרוזנת לבית שלאַבערנדאָרף – – כי מנשי האזרחים הבינונים ועד השרות והגבירות אשר בחצר המלך דרשו לשכנו והתנו עמו אהבים, עד אשר היו לו כלן לזרא ויבחר רק באחת מהן, היא ידידתי אסתר גד, לשבת עמה ולרוות דודים ולדעת אהבה בתענוגיה. הסופרת היפה בנשים, הבַרונית הנודעה, עליזה מעדעם, נפרדה מבעלה פֿאָן דער רעקקע ותתחבר להמשורר הנודע טיעדגע באהבתה אותו מאד, ותסע עמו למסעותיה עד אשר נגלה הדבר כי קרבת נפשותן לא היתה אמתית כראוי, כי נקשרה נפשו בשפחתה, אשת פאַפערמאן עבדה. אך עליזה מצאה נחומים בכהן האיטלקי טומאזו, אשר מצאה את לבבו נאמן לפניה ותשב עמו ימים הרבה. הגבירה האנגלית מאקענזיה דָבקה בטהארוואָלדסען היוצר פסל, ותדבק בו לאהבה; אך גם ביניהם לא היתה קרבת הנפשות אמתית, כי עזב אותה מפני שפחה איטלקית אשר אהב סלה. גם בבית אוגוסט ווילהעלם שלעגעל, אחי פֿרידריך אהובי, שורה רוח רעה בינו ובין קרולינה אשתו בת החכם מיכאעליס, וחבילתן קרובה להפרד – כי באין קרבת נפשות לא יוכלו הלבבות להתאים יחד. אך מקרה אחד קרה לידידי מבית אבי, הסופר ק. פ. מאָריטץ, והוא כיוצא מן הכלל – כי עזבתהו אשתו היפה, בדבקה באיש אחר, צידאָוו שמו, ותברח עמו בהחבא. ומאָריטץ רדף אחריהם וידביקם בבית מלון בעיר מצער. ובהודע לו כי צידאָוו מתחבא מפניו תחת חבית ריקה, ערך קנה-רֹבה ריק אל חור הברזה, ויבהלהו בחרונו בקראו לאמר: “אם לא תגלה לי מקום מחבא אשתי, מות תמות כרגע!” ואימות מות נפלו על צידאָוו ויצא מתחת לחביתו ויַראהו מקומה, ויקח מאָריטץ את אשתו וישיבנה אל ביתו – ומאז והלאה הנם חיים בשלום ואהבה באין מכלים דבר.

– בכל המשלים שהבאת רֹאה אני רק ראיות לסתור. כי נפש האדם היא נצחית, כדרך הטבע, וחפצי בשרו הם בני חלוף העוברים כצל ולא יעמודו. ומה בצע באהבת גבר אשר היום תחצוב להבות ומחר תעבור אל אחת השפחות הרוחצת רגלי גבירתה? הוא אשר דברתי: אוי לאדם שבחירתו נעשָה לו עיקר, – כי מה שתבחר נפשו היום תמאס למחר, ומי זה לידך יתקע כי זה האיש הדבק בך עתה לא יעזבך ביום מחר כי יבוא ולא יקח לו תמורתך אשה אחרת אשר ימצאנה בשדה כובס?

– זה דרך היהודי הדואג תמיד דאגת מחר והרגע ההוה לא ימלא נפשו, ועל כן איננו רֹאה עולמו בחייו. בדבר הזה משבחת אני את בני יפת, כי יפה בעיניהם שעה אחת של קרת רוח בעולם הזה מכל מנעמי העולם הבא. כן גם אנכי עמדי – לכן הניחה לי ואלך בדרך אשר בחרתי לי, כי דעותינו שונות ולעולם לא נבין איש את רעהו.

ראיתי כי משובתה מסכה בקרבה רוח עועים ובדברים לא תוָסר עוד ואעזבנה לנפשה לבלתי שוב עוד לראותה, ירח ימים אחרי כן מתה פֿרומט אמה, ואז הותרה לה הרצועה האחרונה, ותעזוב את ברלין לנוע אחרי מאהבה אל אחיו הבכור, היושב בעיר יענא. ומקץ שנתים ימים שבתי ראיתיה בעיר פאריז, ששם המירה את דתה ותהי לפֿריעדריך לאשה. אך אל נא אקפוץ בספורי להקדים למענה סופו לראשו – כי הרבה מקרים ומאורעות נכבדים מאלה היו בעולם במשך הימים שבהם כלתה המאה השמונה עשרה לספירת הנוצרים ותחל המאה התשע עשרה עם צבא חליפותיה וחיל תמורותיה.

                                                                                             _______

בברלין ישבתי רק ירחי מספר. חדשות לא נעשו בארץ פרוסיה – כי מלכה פריעדריך ווילהעלם השלישי הוא איש מנוחה והויגוויטץ ראש שריו נאמן עם ממשלת צרפת ולבו איננו הולך אחרי אנגליה ורוסיה, המתאמצות להביא את פרוסיה בבריתן ולהכביד את המלחמה על הממשלה הריפובליקית. עד כה וכה הגיעוני חדשות מארץ צרפת הנוגעות לעולם כלו וגם לי. רֻבן נודעו לי מבית רעי הציר הצרפתי, ויתרן מאת הורוויץ ידידי ורעי, אשר עמו באתי בכתובים מאז באתי לשבת בברלין. ודבריו האחרונים לקחו לבבי ויעוררו כל חושי בי.

בונפרטו עזב את חילו במצרים על יד קלֶבּער שר צבאו ויעבור את הים התיכון עם מבחר שריו וגבוריו בשתי אניות קטנות, לבלתי משוך עליו עיני נעלזון, השט באניותיו לחפש עקבותיו, ויבוא בשלום אל חף צרפת ²⁵³. והעם שמח לקראתו בשומו תקותו בו, כי בקחת הגבור המשכיל הזה את רסן הממשלה בידו יבוא הקץ לשלטון הדיריקטוריום, אשר נבאש בעיני כל בגלל עלילותיו הרעות. ובכל הערים אשר עבר עד בואו פאריזה צהלו כלם לקראתו וראשי המדברים קדמו פניו בכבוד וירבו להתאונן לפניו על שרי הממשלה ולחלות פניו להורידם משאתם. ונפוליון שמר הדברים בלבו ובבואו לעיר הבירה אסף אליו את שרי הצבא הדבקים בו, וימתק עמם סוד להיות נכונים ליום הכסא לעשות חדשות בארץ. ביום ההוא ²⁵⁴בא נפוליון אל סוד המועצה לבוש כגבור הודו במלחמה. וכראות הנבחרים שר צבא מזוין בא בתוכם, הקימו שאון ויקראו בקול: “מה לשר מלחמה במעון שלום? הלהשתרר עלינו הוא אומר ולהתנשא לכל לראש? מות יומת העריץ!” והרבה מהם קפצו ממקומם וידיהם שלוחות בסכיניהם להכותו נפש. אבל הגרינַדירים שומרי ראשו היו מגן בעדו, ובחצוצרות וקול תפים באו בצעדי און הביתה ויגרשו את המתקוממים ויניסום הלאה בעד הפתחים והחלונות. ואז בטלה הממשלה הקודמת וחדשה נוסדה תחתיה אשר בראשה יעמדו שלשה קונסולים, ובונפרטו בראש כלם. הדברים האלה נודעו על פי האגרות אשר הגיעו לידי הציר ונשנו על ידי הורוויץ רעי במכתבו האחרון אשר הריץ אלי. בסוף אגרתו הוסיף הדברים המעטים והכמוסים האלה:

“מטעם הממשלה העליונה הנך קרוא לשוב אלינו פאריזה. בסורך אל מעוני תמצא את אשר לא פללת ראות עוד בחיים, אז תראה ונהרת ופחד ורחב לבבך, וקראת בשמחה: אודך אלהי כי עשית פלא, ברוך מחיה המתים!”

דבריו אלה עוררוני מאד ותכל נפשי לדעת מה ירזמון מליו. כּבואי אל ידידי הציר מצאתי אגרת פקודה הקוראת אלי לשוב פאריזה. מהרתי עזבתי את ברלין ואשים לדרך פעמי. מהדרך הארוכה קצרה רוחי. לשוא הרביתי שכר הרכבים; הם אמנם דפקו בסוסים, ויריצום כאילות, אך לי היתה מרוצתם רעה – כי במה נחשבה נגד כליון עיני ותאות לבי להגיע אל מגמת פני כמו הגה! השעות ארכו לי כימים והימים כשנים עד כי כשל כח סֻבלי ויצר לי להתחלות. לאחרונה תמו נדודי בהגיעי שערי העיר אשר אליה אני נושא את נפשי, ואסור בדרך ישרה אל הארמון הלוּברי, לבקר את הורוויץ ולשמוע מפיהו פשר דבר. כראותו אותי שמח לקראתי ויחבקני באהבה רבה, אך הקשה לי לבלתי הגד מאומה, ועל כל שאלותי ענני באחת: “חכה עוד מעט עד בואנו למעוני; שם תִּמָּצא לך חידתי על נקַלה, תראינה עיניך ושש לבך במצאך את אשר לא קוית”.

                                                                                             _______

כצאתנו מארמון הלוברי עלִינו על מרכבה מרקדה ונסע אל אחד המבואות הצרים אשר ברבע מונמרטר. המרכבה דוהרת על אבני הרצפה ולבי מקפץ בי עד כי לא הרגשתי רֹע טלטולי, וכאשר קרבנו אל מחוז חפצנו כן רבה המית רוחי וכן פרצה, עד בואנו אל הבית ונעל במדרגות אל הקומה הרביעית, והרכב נושא חבילת חפצי אחרינו. בהגיענו אל אחת הדלתות צוה הורוויץ להרכב להניח את משאו ויתן לו שכרו וישלחהו וילך, ואותי בקש להשאר על מקומי עד שובו אלי עם הנפש אשר תשמח לקראתי. אז משך בחבל הפעמון. הדלת נפתחה ואני נשארתי על מקומי ולבי הולם פעם. פתאם נשמע קול צהלה אשר בעתני אימה וישערני ממקומי, וכרגע נוסף מראה עיני על משמע אזני ויכסני פלצות – כי עודני עומד בפיק ברכים ונוטה אזן להקשיב קשב, והנה אשה לבושה לבנים מועפה ביעף כמלאך עליון ונופלת על צוארי בגילה ורעדה וקוראת בקולה הנעים: “האח כנף המעיל! גואלי הנאמן!”

– צביה רוח אפי ומשא נפשי! – קראתי בחרדה – האם באה עת התחיה ואלהים אמר לארץ: “הקיאי מתיך!”

וצביה נאנקה דם מהמון רגשותיה, אך הוסיפה לחבקני וללחצני אל לבה הסוער ועיניה זרמו דמעות גיל.

– שמח ידידי במתנת חלקך – ענני הורוויץ תחתיה – כי ה' חשק נפשה משחת בלי ויחלימנה ויחיינה לפניך לשמחך כימות עִנֶך, ובמות שם האחות הרחמניה הזקנה לימים יצא הקול על צביה החביבה. והקול נשמע בית נפוליון וכל שומעי אחריתה נדו לה מאד, ואיש לא ידע בכל אלה כי רחם ה' אותה ולא נתן למלאך המשחית לעשות לה כלה. הבועות אשר עלו בגופה יבשו ונקפלו, והיא נרפאה לאִטה ובשרה שב כבשר נער קטן ויטהר. ושני ימים אחרי רדתך באניה עזבה את אהל משכבה ותשב אל המחנה. ונפוליון שמח עליה מאד ובשובו צרפתה לְקָחָהּ עמו ויביאנה בשלום הֵנה. ויהי דבר בואה לששון ולשמחת לבב להגבירה יוזיפֿינה –

– ולעליצות הנפש ולאֹשר אין קץ לבעלה אוהבה כאישון עינו! – קראתי בצהלה, בנטלי אותה על זרועותי כהרם אשה עֻלה ובסובבי במחול את הבית עד אשר קצרה רוחי – מה יקר חסדך, אלהים! – קראתי מקרב לבי בבכית גיל – קטנתי מכל טובותיך ותגמוליך עלי!… לא! – הוספתי לקרוא ברגש – לא אוסיף עוד לעבוד בצבא, ואת אהובת לבבי לא תוסיפי עוד לשרת חוליך – כי אתי מלבנון כלה, מהר תבור ומעמק יזרעאל רעיתי תמתי תבואי לשבת עמי בנוה שאנן בעלזאס המאֻשרה, כאשר דברת אז בחֻמך, בגבור עליך חָליֵך. אנכי אתנפל לפני בונפרטו, אחלה פניו על ככה במעל ידי, ארבה אליו תחנונים עד כי יחנני ודרור יקרא לנו.

– וחפצך זה כבר נעשה על ידה! – ענני הורוויץ בהורותו על צביה רעיתי – כי למענה הואילה הגבירה יוזיפֿינה לדבר על לב בעלה על אדות הדבר הזה, והוא נאות לה בכל לבבו ויקראך לבוא מברלין הנה. וכבר פטר אתכם מעבודתכם, ויתן על ידה מכתב מגיד תהלתכם, ויזכה את שניכם באותות לגיון הכבוד לתודה ולתעודה על עבודתכם את ארצכם באמונה ותם. גם נתן לכם נחלת שדה וכרם במגרש העיר ענזיסהיים, למען תזכו לשבת במנוחה בעיר מולדתכם ולראות בטובה כל ימי חייכם.

– תחי יוזיפֿינה לעד וירומם שם כבוד נפוליון לעולם! – קראתי בגילה נצחת – ואַתּ רעיתי היקרה, חיי לפני וראי עמי בטובה עד העולם, כי ממך הכל ומידך אתן לך!

– ועל הכל אנו חייבים להודות לה' אלהינו ולברך את שם קדשו! – קראה צביה בתם לבבה – כי הפליא לנו חסדו ויותירנו לטובה כיום הזה. רק איש אחד יחסר לנו למלא סאת שמחתנו – הלא זה בחשא ידידנו אשר היה כאב לנו כל ימי דעתו אותנו וילָוה אלינו על דרכינו ויתענה עמנו בכל אשר התענינו אנו, ולאחרונה קדמהו המות ויפזר עצמותיו לפי שאול. אוי נא לנו, כי לא זכה אף לבוא אל קבר ישראל!

ובדברה נאנחה מעֹמק לבבה ותבך מרה.

– ועוד יותר יגדל הכאב – הוספתי על דבריה – בהעלותי על לבי כי רק בגללך השליך נפשו מנגד ויבקש את המות וימצאנו! כי בהתָּעותנו לחשוב כי נספית במגפה, התמרמר האיש הטוב הזה, אשר אהבך כאב רחמן, וימאס חייו ויעל בראש המתנדבים לפרוץ ולעבור בחרבות המגדל, וימצא קברו תחת עיי מפלתו.

– יזכור אלהים לטובה את נשמת ידידנו המת שהלך לעולמו – אמר הורוויץ – ויצרור בצרור החיים את נשמתו! ואתם ידידי היקרים, שובו למנוחתכם והרגעו סלה – כי הכל מאת ה' וכל פעלו לטובה. עוד עליכם להתיצב לפני הקונסול הראש ולפני רעיתו הגבירה, להודות להם על כל תגמוליהם עליכם – ומתי יהיה הדבר הזה? – שאָלנו, בחפצו להסיחנו לענין אחר.

– אז נדברנו בינינו ונגמר אֹמר לשחר פניהם עוד ביום ההוא, ולעת הערב נאחז דרכנו בסוסים ורכב, למהר לבוא אל המנוחה ואל הנחלה.

                                                                                          ________

ככלותנו להפרד מכל מכרינו ומיֻדעינו, עזבנו את העיר ההמיה עם כל שאונה והמונה ועלז בה, ונסענו אל ענזיסהיים העיר הקטנה, השוקטה והשלֵוה, ונבוא אל אחֻזת נחלתנו ונרא עבודה ומנוחה כי טוב ונשמח בחלקנו מאד, ונהי בעינינו כאדם וחוה בהשכן ה' אותם בגן העדן לאכול מפריו ולשבוע מטובו. לבלתי הֵעתק כלה מעניני העולם כתבתי שמי לספרי העתים אף החלפתי מכתבים עם ידידי ורעי היושבים בעיר הבירה. מהם נודע לי הליכות עולם ועלילות מצעדי נפוליון גבורנו אשר הרעיש את העולם בדבר גבורותיו וחין ערכו.

כאשר נכונה הממשלה בידו, ראה ראשית לו לדבר שלום אל אנגליה, העומדת בראש אויבי עמו וארצו, בדעתו נאמנה כי כל עוד לא תשיב היא החרב אל נדנה לא תחדלנה ממלכות אירופה לתגר בו מלחמה. אבל אנגליה בטחה אז בכח אוסטריה וגבורות חילה באיטליה ותשב פניו ריקם ותמאן דַברו לשלום. אז גמר בונפרטו אֹמר, לשית ידו על חיל אוסטריה, ובשוב האויב הזה אחרו תֵּבוש אנגליה ממבטה ולא תוסיף עוד לערוץ.

באיטליה מטה יד הצרפתים. חיל אוסטריה במספר מאה ושלשים אלף איש, נהוג בידי שר הצבא מֶעלאס, הכה את הצרפתים שהיו רק במספר ארבעים אלף איש תחת יד שר הצבא מאסענא, ובאפס כח לעמוד מפני האויב במלחמה גלויה החיש מאסענא מפלט לו אל גינובה הבצורה וישגב שם. ומעלאס שם עליו מצור ויַכרת ממנו כל משען לחם. והרעב חזק בעיר עד לבלי הכיל, עד כי נפל לב מאסענא בקרבו וימסר את המבצר בידי האויב, רק אותו ואת חילו הניח מעלאס ללכת אל אשר יחפצו. והנה הגיח נפוליון עם חילו החדש במספר ששים אלף איש צבא, ויעבור את הררי האלף וינהג חילו בחכמה רבה, ויעבירהו מקומות נכחדים מכי רגל ויעמידהו פתאם בלב איטליה ויתאחד עם חיל מאסענא ויפשוט ידו על אוצרות המזון והנשק אשר לצבאות אוסטריה, ויחלישם וירעיבם וילחצם וידחקם עד אשר התאזר מעלאס לעמוד לקראתו במלחמה על יד מארענגה ²⁵⁵. שם היתה תבוסתו שלמה ונפוליון נחל כבוד נצחון אשר לא נשמע כמוהו – כי כל הארץ שבה נכבשה בפעם אחת, כל המבצרים נפלו בידו כבכּוּרים אל פי אוכל, וגם גינובה אשר נכבשה זה מעט שבה אליו באפס יד. נוסף על זה הֻכו האוסטרים מכה רבה גם בארץ אשכנז לפני מאָראָ שר צבא צרפת. ושני צבאות נפוליון ומארא התאחדו ויהיו עתידים להבקיע אליהם את ווינה הבירה. אז התרפסה אוסטריה לפני הגבור המנצח, ואחרי משא ומתן רב בין צירי הממשלות נוסד השלום בעיר לינעוויל אשר במדינת לוטרינגה ²⁵⁶. על פיהו שֻנתה מפת ארץ אשכנז כָּליל. ברית ממשלותיה הופרה ורֻבן ככלן באו בברית עם צרפת. –

גם חיל צרפת אשר נשאר במצרים תחת יד קלֶבּער שר צבאם הרבה גבורתו בשדה צען על יד חרבות עיר השמש ²⁵⁷, ויך מכה נצחת את חיל תוגרמה שהיה גדול ורב ממנו. ויגדל שֵם קלֶבּער במצרים כשם בונפרטו מלפנים. אך ביום נצחון מארענגה נפל הגבור הזה חלל מידי איש תוגרמי אשר ארב לו ממסתרים, ועל מקומו בא שר אחר אשר היה נופל ממנו בכח ובחכמה, ואחרי אשר הֻכו פעמים לפני חיל אנגליה הכביר, הואילו לעזוב את הארץ, אם תֵּאות להם אנגליה להעבירם באניותיה ולהשיבם בשלום צרפתה, ויהי כן.

גם אנגליה קצה בריבה עם צרפת, אשר בנוח לה מכל אויביה ביבשה אמרה להרים בכח ידה על הים ולהביא מלחמה בשעריה. על פניה היתה יראת האירים, פן ימרדו בה וישיתו ידם עם צרפת. גם בקרב העם האנגלי רבו המתאוננים על אוצרות הכסף והזהב אשר פזרה הממשלה לריק, בתמכה בידי אויבי צרפת, המֻכים מפניה מכת בלתי סרה. כל הדברים האלה אלצוה לשוב מדרכה ולאחוז בדרך השלום אשר נגמר לטובה בעיר אמיען ²⁵⁸, לשמחת כל עמי הארצות. ומכלם הכי גדלה עליצות הצרפתים שכן עלתה בימיהם. ואחד נבחרי משוררינו העבריים שר לנפוליון ולעמו שיר תהלה אשר קראוהו בשם "השָלום " בו הביע תמהונו על הגבורות ועל התשועות שנעשו לעם צרפת בימים ההם. וזכר עשה לרשעת היאַקובינים בימי המהפכה. בקראו על אודותיהם לאמר:

הוֹי, יָמִים רַבִּים הוֹלִידוֹ הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ,

וְיֹשְׁבֵי צָרְפַת הָיוּ כְצֹאן תְּמִימָה בְּבֵית הַמַּטְבֵּחַ.

הָרִשְׁעָה בְּרֹאשָׁהּ כֶּתֶר מַלְכוּת, בְּיָדָה חִצֵּי מָוֶת,

הָפְכָה כְמוֹ-רָגַע הֵיכַל הָעֹנֶג אֶל בֵּית מַרְזֵחַ,

אֶרֶץ הַטּוֹבָה כְעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים אֶל חֲצַר-מָוֶת…

אחר יזכור תחבֻּלות אויבי צרפת אשר רגשו כיַמים בימי סופה וסער ויאמרו “לקרעה לעשר קרעים”, וישפכו לעגם על חילה וצבאה, והנהו משיב חרפתם על חיקם:

הִכָּלְמוּ שׂנְאֵי צָרְפַת, הִכָּלְמוּ עִם גִבּוֹרֵיכֶם,

הִתְחַבְּאוּ יַחְדָּיו, הִתְחַבְּאוּ וְרִגְזוּ בְמִבְצָרֵיכֶם,

הַכְפִּילוּ שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת, הוֹסִיפוּ חֹמוֹתָיִם!

מַחֲנוֹת אֵלֶּה גְעַלְתֶּם בָּאוּ עַד פֶּתַח שְׁעָרֵיכֶם.

עַם חָפְשִׁי קָרֵב וּבָא, הֹלֵךְ וּפחֵז כַּמָּיִם.

בִּלְבָבוֹ אַהֲבַת אַרְצוֹ וּבְיָדוֹ חֶרֶב לטֶשֶׁת,

עַז וְנוֹרָא כְאַרְיֵה בְטֶרֶף, מָהִיר כְּחִצֵּי קֶשֶׁת.

מַצָּבוֹ בִשְׂדֵה הַמַּעֲרָכָה כְּמוֹ נֵד בַּרְזֶל וָשָׁיִשׁ.

רֹכְבֵיכֶם גַּם סוּסֵיכֶם תָּמָהוּ, לֹא יוּכְלוּ גֶשֶׁת,

יִרְעֲדוּ וְיָשׁוּבוּ אָחוֹר כְּשֶׂה תָּמִים בְּפָגְשׁוֹ לָיִשׁ.

אֵין מַעֲצוֹר לְרוּחוֹ, כְּיַמִּים רעֲשִׁים בְּיוֹם סַעַר וְסַגְרִיר,

כֵּן הוֹלֵךְ שֹׁטֵף וְיָפֵץ מִסּלְלָה עַד מִבְצָר וָעִיר.

כְּתַנִּין בִּסְנַפִּירָיו כֵּן עבֵר כָּל נַחַל בְּאֵין גֶּשֶׁר.

הָרֵי שֶׁלֶג הַנִּשָׂאִים בְּעֵינָיו כְּחָצָץ וְאַבְנֵי גִיר,

עלֶה וְירֵד, הלֵךְ וּבָא, כַּאֲשֶׁר יָעוּף הַנֶּשֶׁר.

אז ימלל מעללי נפוליון וגבורות ישע ימינו, בקראו לאמר:

– – – רְדוּ אוֹיְבִים מֵרוּם שִׁבְתְּכֶם, רְדוּ וַעֲנוּ שָׁלוֹם,

בֹאוּ וּתְנוּ כָבוֹד אֶל הָאִישׁ הַהֹלֵךְ לְפָנֵינוּ!

רְאוּ גִבּוֹר בַּגִּבּוֹרִים, אֵין כָּמֹהוּ בִּרְבָבוֹת,

חַרְבּוֹ תַכְנִיעַ נְגִידִים, חָכְמָתוֹ תַכְנִיעַ לְבָבוֹת,

זֶבֶד טוֹב שְׁמוֹ, מַתָּן יָקָר מֵהָאֵל בַּשָּׁמָיִם,

שְׁלָחָהוּ מִמְּרוֹמִים אַרְצָה בַּיָּמִים, יְמֵי הַקְּרָבוֹת,

לִהְיוֹת אֶל אַרְצוֹ לְגֹאֵל, הֱיוֹת לְיֹשְׁבֶיהָ לְעֵינָיִם.

גם יחלק כבוד לגבורי חילו:

נַעֲרֵי בְנֵי צָרְפַת, הִקָּבְצוּ וּקְחוּ עִמָּכֶם תְּשׁוּרָה,

לִקְטוּ פְּרָחִים וְשׁוֹשַׁנִּים, עִנְדוּ נֵזֶר הַתִּפְאָרָה,

עַל מִצְחֵי הַגִּבּוֹרִים, גֹּאֲלִי אֶרֶץ מוֹלַדְתְּכֶם.

יוֹם הַנָּקָם חָלַף, עָבַר, וְהַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה,

מְחִיר כִּבְרַת אֶרֶץ לֹא יִשָּׁפֵךְ עוֹד דִּמְכֶם.

אז ישמח על “השלום”, כי שלות השקט היתה לארץ ולדרים עליה, ופרח עץ הדעת והתבונה תתן קולה:

וְאַתֶּן חָכְמוֹת נִשְׂגָּבוֹת, אֲחָיוֹת שַׁאֲנַנּוֹת, הַאֲזֵנָה

הָסֵרְנָה הַצָּעִיף, יָפְיְפֵיכֶן לְעֵינֵי כֹל תְּגַלֶינָה,

תַּחַת משֵֹׁל חָכָם, תַּחַת יָדַיִם עשׁוֹת פְּלָאוֹת,

גַּם אַתֶּן, בְּנוֹת הַשָּׁמַיִם, פִּלְאֵי פְלָאוֹת תַּהֲרֶינָה,

רַב לָכֶן שֶׁבֶת בָּאֹפֶל, צְאֶינָה מִבָּתֵּי כְלָאִים.

והנהו גמֵר שירתו בתהלת נפוליון מופת הדור, ובשבח והודיה לאל גמל עליו:

רְאֵה, מֹשְׁלֵנוּ זֶה, בְּעדוֹ נַעַר אֱלֹהִים בְּחָרָהוּ

הֱיוֹת לָנוּ לְנָגִיד. פְּרָשׂ נָא כְּנָפֶיךָ זְמַן הוֹלִידָהוּ,

שָׂאֵהוּ מֵחֵק יוֹם זֶה אֶל חֵק יוֹם אַחֵר.

סַפֵּר יָמָיו, אַךְ לֹא מִפְעֲלוֹתָיו, פֶּן לְאִישׁ שֵׂיבָה תַּחְשְׁבֵהוּ,

כִּי רַב מִמִּסְפָּרָם עָשָׂה פְּלָאִים כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר.

בֹּרֵא כֻלָּנוּ, יֹצֵר כָּל נוֹלָד וַאֲשֶׁר יִוָּלֵד,

אִם דִּבַּרְתִּי עַד הֲלֹם עִם הַזְמַן, הַמָּוֶת וְהַחָלֶד,

אִם דִּבַּרְתִּי עִם כָּל מְשָׁרְתֶיךָ וְאֵין לָאֵלֶּה מִלָּה,

הוֹאֵל סְלַח לְבַת כִּנּוֹרִי, נָא, אַל תַּשְׁלֵךְ אֶת-הַיָּלֶד,

בְּדַעְתָּהּ כִּי כָל נִפְלְאוֹתָם נִפְלְאוֹתֶיךָ הֵמָּה סֶלָה

                                                                                  __________

הגיע חג השבועות, מועד מזכיר לנו אהבת כלולותינו – כי על ידי מגלת רות התודעה אלי צביה באהבתה בנעוריה בית הענריטה גבירתה, וזמן קריאתה מדי שנה בשנה היה זמן שמחתנו, זכרון חתונתנו. אמנם מעת ההיא כבר עברו עלינו שבע עשרה שנה, ואני אז בן ארבעים שנה וצביה בת שלשים. אבל חביבה היתה לי ומתרפקת עלי באהבה רבה כשעה הראשונה. ומה יקר לנו חגנו זה בשנה ההיא, כאשר זכינו לחגותו על אדמת אחֻזתנו בארץ מכרותינו ומולדתנו! שם בקצה העיר במורד הגבעה ליד הפלג קוַטֵל, היוצא מנהר אִיל הסובב את מדינת עלזאס דרומה מזרחה, היתה אחֻזת נחלתנו הברוכה. רוב אחינו יושבי העיר קצצו להם ענפי עצי ברושים ויעמידום על פתחי בתיהם, לפאר בם מעוניהם לחג הזה כמנהג. ואנכי לא נדרשתי לקצץ בנטיעות, כי מעצמם גדלו ויסֻבכו בענפיהם מסביב לבית הקיץ אשר בניתי לי, ועל פתחו בביאה הציגה צביה אגני פרחים גדולים ונחמדים, אשר נתנו ריחם לאפנו ויזכירונו ימי תענוגינו בארמון מונטיבילה באיטליה.

בשנה ההיא קדמנו כלנו לפאר משכנותינו שני ימים לפני החג, כי ערב השבועות חל אז ביום השבת, ועל כן נחשב לנו כחג ארוך, להגדיל שמחת מועדנו. ביום השבת ההוא הלכתי עם רעיתי להתפלל במקדש מעט עתיק הימים, ויושבי המקום פארוהו במחרזות עלי אלונים ומקלעות ציצים ופרחים כיד האביב הטובה עליהם, וכבואי שמה קדמו פני בכבוד ויושיבוני אל קיר המזרח ויקראוני לעלות לתורה. והחזן ברך אותי ואת אשתי, ואנכי נדבתי את ביתי אשר נשאר לי מאבותי נדבה לבית הכנסת ולצרכי הצבור בדברים שבצדקה. הענג הרוחני הזה לא טעמתי זה שנים הרבה, מאז התעה האלהים אותי ויביאני בחיל הצבא לנוע עד קצבי ארץ וימים רחוקים. ועליצותי גברה מאד בדעתי עם לבבי, כי הנה הביאני ה' אל המנוחה ואל הנחלה, והנני יושב בתוך עמי ועובד את אלהי אבותי כבימי נעורי, ומתפלל יחדו עם רעיתי האהובה, אשר הוּשבה לי בחמלת ה' עלי, אחרי אשר כבר נואשתי ממנה, בחשבי אותה עם יורדי דוּמה. ברוח מלא מאלה יצאתי עם צביה מבית הכנסת לשוב הביתה. והנה נגש אלי הגבאי, וישחרני בכבוד לקחת עמי אֹרח עני מיהודי אשכנז לאכול על שלחני בחג הזה. נעניתי לו ואתן שלום להארח ואקראהו ללכת אחרינו. הבטתי אל האיש הנלוה עלינו והנה הוא איש זקן אשר שערו הפך לבן, אך עודנו בריא אולם והולך בקומה זקופה, פניו מאָדמים וקצה חטמו העב כמראה התכלת. על עיניו הרכות והזבות משקפים גדולים וירקרקים ועל תנוך אזנו השמאלית תלוי עגיל מנוצץ כזהב. מעילו בד עב המלא טלאים, כפתוריו נחשת גדולים וכדוריים, והוא חגור אזור עור מהֻדק בקרס ברזל ונעליו מזֻינים בפעמי ברזל, ההולמים ברעש על אבני הרצפה. גם אני גם צביה התבוננו אליו בשים לב, כי נראה לנו כמו ידענוהו בשכבר הימים, אך לא יכלנו להזכיר איפוא ומתי נודע האיש הזה לנו, ונשמור את הדבר בלבנו, ויחדיו גמרנו לחקרהו בשבתו על שלחננו.

לעזר לצביה בהליכות הבית נמצאה לנו אשה הגונה, אשר ידעה היטב לרחוץ ולכבס, לנקות ולטהר את הכל, גם לאפות ולבשל ולעשות לנו מטעמים אשר נעמו מאד לחכנו. האשה הזאת, שרה שמה הנֶהָ בחצי ימיה, מצחה וסביבות עיניה כבר היו לקמטים, ועל פניה מרחפת רוח כהה, מלאה חן ומושכת חסד – אות הוא כי קפצה עליה זקנה ללא עת. אמנם רבות נשאה, רבות סבלה בחייה המרים, כאשר ספרה לנו בפיה. היא היתה בת טובים ממשפחה נכבדה במדינת שלזיה, אשר התרוששה בצוק העתים, במלחמת שבע השנים. אבותיה מתו עליה בילדותה, ובהיותה עזובה מישע התמכרה ותהי לשפחה עובדת בבית אחד עשירי אחינו בעיר גלוגא, ובמלאת לה עשרים שנה, וכבר הספיקה להכין כחמר מלבוש ולקבוץ על יד כמאה שקל, נקרה לה איש אלמן שהיה מנגן בתבת עֻגב אשר נשא על כתפיו בסובבו בערים ובכפרים. והנשים הגבאיות והצדקניות שבקהלה שמחו על המקרה שבא לידן, לקיים מצות “הכנסת כלה”, ותדברנה על לבה ותעתרנה לה לתמוך גורלה בחבל האלמן המנגן, אשר אומנותו נקיה וקלה מעסק הרוכלים, שהוא מחית רוב אחינו במדינות ההן, וידו רב לו לפרנס את האשה אשר יקח לו ולעשות בית בישראל. גם האלמן ההדור במראהו התאמץ למצוא חן בעיניה וידבר אליה נכבדות, ויתן תקוה בלבה כי תאֻשר בצלו ותהיה ברוכה בנשים. פתוה – ותפת ותהי לו לאשה כדת משה וישראל. כשבועַים אחרי חתונתה יצאה אחריו ללכת באשר ילך – והנה נפקחו עיניה לראות כי נפלה ברעה. הבעל אהב לחקור ממסך ומדי בואו בראשון לשבוע אל בית המרזח אשר בכפר, נתן את כל הכסף משכֻרתו ביין ובשֵכר, וכסבאו די שכרונו צוה עליה במפגיע למלא מקומו ולסובב את גליל העֻגב תחתיו, והוא יצא במחול עם נערות הכפר, גם התהולל בחֻמו וידבר נבלה ויצחק עמהן לעיניה. וכאשר ערבה את לבה להוכיחהו על מעשיו, גער בה בנזיפה וירם עליה ידו ויך בחרפה לחייה. והאכרים השכורים כמוהו קמו לריב ריבה, והוא התקוטט בם בחרות אפו ויקרא למהלֻמות. אז התעוררו צריו עליו יחדו ויכוהו הכה ופצוע וישברו את העֻגב עד כי היה לשבבים ולא נשאר בו מתֹם. למחרת היום ההוא הָשלם לה ויפַיסנה בתחנונים ויעבור עמה לעיר ליעגניטץ הגדולה, לקנות לו עֻגב אחר, ויסורו אל בית מלון וילינו שם. בלילה ההוא כמעט ישנה שנתה ויקם הבעל ויקח את כספה ואת כל בגדיה וחפציה וינס ויברח בהחבא. והאשה העזובה והאֻמללה שבעה נדודים בבקשה נתיבותיו ימים ושנים. אך לשוא הוגיעה את הרבנים, עוררה על עתודי ארץ להיות בעזרתה; לריק אספה כתביהם הערוכים בפלפולים הרבה לחבריהם בכל קהילות ישראל, למצוא עקבות הבעל המעגן. ותחתיו מצאה עוד שלש נשים עגונות כמוה, המבקשות את האיש ההוא, אשר סבב גם אותן בכחש בהתחפשו לאלמן, ויעש גם להן כמעשהו לה. לאחרונה קצרה נפשה בעמלה ותשאר על מקומה כעשר שנים, לעבוד עבודת שפחה ומבשלת בבתי עשירינו בעלזאס העליונה. וכן התגלגלה ובאה לעבוד בביתי, ותמצא חן ושכל טוב בעיני צביה רעיתי הטובה, המתהלכת עמה כאחות נאמנה, בזכרה את עניה ומרודיה מלפנים, בהשארה גם היא יתומה עזובה כמוה. ותהי לה שרה למזכרת טובה, להגדיל תודתה ואהבתה לי – כי לולא אני שהייתי לה, אזי אליה נדמתה, אליה נמשלה ותהי אחריתה כמוה.

                                                                                  ___________

בבואנו אל ביתנו קדַשנו על היין ונשב אל השלחן לאכול מטעמי השבת במשפט. והאֹרח שתה לרויה ויאכל לשבעה מכל הטוב אשר ברכנו ה'. וכהטיבנו את לבנו שאלתיו על אֹדות מוצאו ומעשהו ומגמת פניו, כי נכסף נכספתי מאד לדעתו, אולי אצלח להעלות על זכרוני את המקום אשר פגשתיו מלפנים. ויספר לי הזקן כי מוצאו ממדינת העסען ממחוז שטארקענבורג, ששם היה ש“צ ושו”ב בקהלת ישראל בעיר הקטנה בענסהיים. ומאז כהו עיניו זה שלש שנים לֻקחה ממנו עמדתו. ויעזב את ביתו ומשפחתו והנהו נודד לעיר פאריז לבקש עזרה מחכמי הרופאים הנודעים לשם.

שמענו את הדברים ונוָאש מהכירו עוד. וצביה חמלה עליו מאד ותוכיחהו בלשון רכה על תתו בכוס עינו – כי היין מעלה הבל ומשחית את העינים. והזקן ענה כי כבר נחקרה מחלתו כי תבַלֻל היא, והמשקים החריפים לא יזיקו לעיניו מאומה.

סעודתנו נגמרה. הזקן התנמנם על מקומו ליד השלחן בחדר האֹכל, ואני וצביה יצאנו אל הגן ונשב בסֻכה הקלועה מגפנים הגדֵלים פרא ואגני פרחים נחמדים עומדים פנימה לכל קצותיה, וריח עדניהם עלה באפנו וימלא חושינו עֹנג ורך. וצביה הוציאה מחיקה את ספר רות החביב לה מאד ותחל לקרוא בנעימה. לקולה התעוררה הצפור הקַנַרית, הקטנה והירוקה כציץ הכרכם הנותן ריחו על פתחנו, ותחל לנתר בכלובה מבד אל בד ולהרנין ולשפוך נפשה לבדד בנעם זמרתה. כי הנה נדמו כל צפרי הגן, חדלו מהשמיע בשיר קולן בצאת השמש בגבורתה, והצללים נמגו מפניה ואין נסתר מחמתה.

– הנה הקַנַרית מזמרת משכיל להרנין לב השומע, ומי יבין הגיגה? מי יודע רחשי לבבה? התצהל קולה בעלוץ לבה לקראת השמש, לזהר הרקיע, או עליה תשתפך נפשה בגעגועיה אל דודה ממקום שביָתה? – אמרתי אל צביה בשבתי לרגליה ובשומי ראשי על ברכיה.

– זאת שירתה היא קינתה, בכלות נפשה אל דודה מחמד לבה, כי יפרוש עליה כנפיה – ענתה צביה – כן הייתי גם אנכי עמדי, בשוב אלי רוחי אחרי חליי הקשה, ורבות השתפכה עלי נפשי בהודע לי כי דודי נסע ונגלה ממני; רבות יגעתי באנחתי ברבות געגועי לך, עד שובי פאריזה ועד שובך אלי, להשיב לי ששון ישעך ולשמחני כימות עֻנתי.

בדברה השחה אלי ראשה ותשקני על מצחי, בלחשה באהבתה: “האח, כנף המעיל! גואלי הנאמן!”

– ומי ימלל יגוני הנורא בחלותך, יקירתי, בהחשבך עם יורדי בור! ואנכי מאסתי חיי ואשאל את נפשי למות. ותהי לי נחֳמת מעט, כי עד מהרה ארד דומה אחריך בהפגעי מרוחך הקשה אשר שאפתי בכל חפץ לבבי. אבל למרת רוחי בּשׁתי משִׁברי ותקותי לא באה – וקנא קנאתי בבחשא ידידנו הנאמן, אשר אֻשר ממני בבקשו מות וימצאנו – כי עוד בלילה ההוא נפל על חללינו וישא קינתו עם יורדי בור.

– אשריך בעלי יקירי – אמרה צביה בכאב לבבה – ללכת גם ביום השלישי, בשני לחג הזה, להתפלל בבית הכנסת, ובעת תפלת “יזכור” תפקדנו לטובה וקראת בשמו לפני החזן אחרי שמות אבותינו שהלכו לעולמם, ונדרת צדקה הגונה בעד הזכרת נשמתו – כי הוא היה לנו דבק מאב!

– בקשתך אעשה בכל לבבי – השיבותי לה, במחותי דמעה מעל עפעפיה – ואולם תהי נא זאת נחמתנו, כי ידידנו ואוהבנו זה, בהגיעו אל עולם האמת, נודע לו דבר אמת, כי הקיצות ועודך עמי, ומגבהי שמים הוא צופה ומביט אל מצבנו והליכותינו בעולם הזה ומתענג על רב שלומנו.

                                                                                         _______

– ואיה ילדי הנאהבים והנעימים? – נשמע אלינו פתאם קול קורא בכח, אשר בעתנו אימה וישערנו ממקומו.

נשאנו עינינו אל מבוא הגן, והנה שר גדוד צרפתי ארוך ורזה, איש שיבה בעל חטם מעֻקל, אשר זקנו הקטן לבן כשלג, הולך בצעדי און ליד שרה שפחתנו וקרב אל סכתנו.

רגע אחד התבוננו אליו ופתאם חרדה צביה תחתיה ותזעק בחרדה ותצנח מעל מושבה ותחשוב להתעלף.

אל אלהי מעֻזי – קראתי בבהלה – הלא זה בחשא מֵתנו, אשר בעצמי לויתיו אלי קבר וזה כרגע דברנו בו ונמר עליו כהמר על מת!

– חי חי אני כמוכם, יקירַי! – ענה בחשא בצהלו קולו, ויפול על צוארינו ויאצול לנו עתרת נשיקות – משגה היה עמכם על אדותי כמשגה אשר היה עמנו על אדות צביה, בחשבנו כי מתה במגפה. הנני שב עתה מאנגליה, ששם נעצרתי עד כה בשבוי חרב, בנפלי בידי צבא חילה אשר נלחם בנו בעכו הנצורה – כי נשאתני הרוח לפרוץ דרך החֹמה הפרוצה בטרם יפול המגדל תחתיו ואפול בידי האנגלים התקיפים ממני. לשוא התאמצתי לטרוף נפשי באפי, כי התקיפוני אויבַי ויפילו חרבי מידי ויתפשוני חיים ויקחוני בשביה ויוליכוני אל ארצם, ושם נעצרתי עד עבור זעם המלחמה ועד עשות אנגליה שלום עם צרפת. אז קראו לי דרור, ואעבור ארחות ים ואבוא עד פאריז. שם סרתי אל הורוויץ ידידנו, ומפיו שמעתי על אֹדות צביה, כי נשארה בחיים וכי התפטרתם מעבודתכם בצבא ותבואו על שכרכם בבית ונחלה אשר נתנה לכם הממשלה, בזכרה לכם חסדכם הנאמנים. אז התפטרתי מעבודתי גם אני ואמהר לנסוע ולבוא אליכם, להאחז פה ולשבת אצלכם כשָכן קרוב. אתמול בלילה אֵחרתי לבוא בערב שבת עם חשכה. דרשתי לשכנכם ויגידו לי כי יושבים אתם בקצה העיר במורד הגבעה ליד הנחל, ולא נתתי לבבי להחרידכם ממנוחתכם. ואלין במלון ואשכים קום ואתפלל במנין הקבוע בבית המלון ההוא. וככלות התפלה סעדתי לבי, אחר עברתי ברגלי ואבוא הנה.

צביה שבה למנוחתה, בסַפר ידידנו את כל המוצאות אותו, ולעליצותנו אין חקר ולנשיקות שלשתנו אין קצה. והנה ערבה שמחתנו לפתע פתאֹם, בהשמע לנו קול צעקת שרה, אשר רצה אלינו כמשֻגעה בזעקתה מרה: “הנה עוכר נפשי, מצמית חיי! אנא, הושיעו נא!”

לקולה הקורא קפצנו ממקומנו ונבוא אחריה הביתה. והנה הארח הזקן עומד נבוך ונדהם, ראשו מֻטה לארץ ושברי משקפיו הגדולים והירקרקים מתגוללים על רצפת הבית. המשקפים ההם שִנו פניו על כן לא הכרנו מראהו בראשונה, אך כאשר תקפה עליו שנתו מיין משתהו צנחו מעל חטמו מבלי הדעת. ושרה אשר החישה פעמיה אל חדר האֹכל לקחת יין וממתקים ולהביא אל הסכה לכבוד אורחנו החדש, ראתה את האיש בפניו הגלוים ותכירהו כרגע, ותשא קולה ותצעק צעקה גדולה ומרה, ותוסף לקרוא: “הנה זה בעלי שמעי הרשע אשר פשט מעלי חמדותי ויגנוב את כל אשר היה לי ויעזבני לנפשי עגונה ושוממה זה שמונה עשרה שנה. ארור האיש הרע הזה אשר חלק לי חבלים באפו ויאסרני בכבלי העגון, ובגללו כלו בהבל ימי ואדדה כל שנותי על מר נפשי. יעכרנו ה'!”

– שמעי השטַלופּני! – קרא בחשא בהעיפו עיניו בו – הלא זה הקבצן הנבל אשר גרש בחרפה מגבול ברלין בהמצא באמתחתו גנבת שתי כפות כסף של “הקדש!”

גם אני וצביה הכרנו את האיש הזה, אשר כזב לנו בהתאמרו לאחד כלי הקֹדש בקהילת בענסהיים. ואזכור קדם מפעלו מאז ואקרא: “הלא זה הצדיק המקנא לה', אשר בגנבו את הכפות לא היתה כונתו כי אם ליסר את האשה החצופה הסוכנת על ההקדש, על נשאה פאה נכרית, אשר לא כדת. הבה אמשש את כליו אולי שלח ידו גם בחפצי ביתי, במצאו גם בצביה רעיתי עון אשר חטא!”

– השקטו, אדוני, אל תיראו – ענה הזקן בשוב אליו עז רוחו – כי תמששו את כלי לא תמצאו מאומה, כי לא דבק בידי משלכם אף כחוט השערה, חוץ מאשם שפחה חרופה, אשר כמעט ידעתיה מאסתיה, בגלל צניעותה היתרה. גם עתה בזקנתי הנני עומד על דעתי, כי טובה צפרנן של הנערות האכרות מכרסן של הנשים העבריות. ואת שרה, אל תדמי בנפשך כי שֹׁד העריצים האלה יחיתני וחיש מהר אתן לך גט פטורין. עוד יש לך דין בישראל ואין אונס לבעל עברי. ואם יכֹפו עלי הר כגיגית אז יהיה הגט בטל ומבֻטל, ונשארת עגונה כאשר היית. זאת לך תחת צעקתך, עקב אשר חרדת עלי את כל החרדה הזאת.

לגעל נפשנו היה מראה הזקן המנוול ועֹז פניו המאדמים בלטשו אלינו עיניו הנמקות, הצפות בלפלוף ירקרק, ורחמינו נכמרו מאד על האשה העלובה אשר קראה בבכי תמרורים לאמר:

– מה בצע בגט אשר אוציא ממנו אחר בלותי, וכבר עבר זמני, תמו ימי עלומי ויכלו באפס תקוה! אך לבי לעושקי יזעק, כי קפד כאורג חיי ויכל בהבל ימי!

– אל נא תאמרי נואש כי עודך במבחר ימיך ויש תקוה לאחריתך! – אמרה צביה בחמלה רבה.

– וגם לא אבדה עצה להוציא ממנו גטך בעל כרחו – השיבותי אני אמרי לה – זכרי לך את הנשים האחרות אשר עגן ברשעתו. הגידי לי מקומן איה, ואשלח רצים אחריהן להביאן הנה, ועד כה וכה אתנהו בית הפקידות, להיות כלוא שם עד בוא אחת מהן הלום ויצאתן יחדו לחפשי בפעם אחת, כי זו תקנת רבנו גרשם “מאור הגולה”: “הנושא אשה על אשתו כופין אותו לפטור שלא לעגן את בנות ישראל” ²⁵⁹.

כן, כן הדבר! – שנה בחשא אחרי – ואַתּ הנחמי נא נפש נענה! – דבר על לב האשה הבֹכיה – כי עוד יש תקוה לאחריתך; עוד לא זקנת מהיות לאיש ועוד ימָצא לך בעל בעמך, אשר יקחך אחרי כבוד להושיבך בצלו ולבנות הריסותך.

– בפקודתי יצאו שנים עבדים מבני הנכר העובדים בגני ויבהילו אלינו את פקיד השוטרים ומלאכיו עושי דברו, והם לקחו את האֹרח הרע וישימוהו במשמר, ומאכלו הביאו לו מביתי דבר יום ביומו עד בוא הנשים העזובות אשר עגן ועד אשר יפתח למוסריהן, בתתו להן ספרי כריתות כדת וכהלכה. אבל הזקן הכביד את לבו ויסתולל בהן לבלתי שלחן, עד בוא משפטו לפני הבית דין העליון בעיר מיץ. משם באה השאלה לפני הממשלה העליונה בפאריז: אם מותר ליהודי על פי דתו להרבות לו נשים או לא? השאלה הזאת עוררה אחרי כן את הממשלה לשימה לפני נבחרי עמנו, בהקראם לפאריז לאספה רבה, אשר פרטיה ותוצאותיה אספר בעתָּהּ. ובראותי כי כל הדברים יגעים והענין נמשך לעידן עידנים וכדי בזיון וקצף, גמרתי אֹמר לקנות לב הזקן האשמאי במתנת כסף ולהוציא אסירות בכושרות. וארבע הנשים העגונות יצאו לחפשי ותהיינה מותרות לכל אדם.

ובחשא קנה לו חלקת שדה על יד נחלתי, ויבן לו בית ונשב יחדו בנאות שלום, ובהיותו תמיד בקרבתנו דבקה נפשו בשרה הטובה והישרה, אשר מצא את לבבה נאמן לפנינו, וישאנה לו לאשה, ותהי לו למשיבת נפש ולכלכל את שיבתו.

                                                                                          ________

ונפוליון הולך ומשכיל בדרכיו ובכל אשר יפנה יצליח. אויביו מבקשי רעתו נתפשו במזמות זו חשבו וּמִקָּמיו התרומם ויעל למעלה, וימשל ממשל רב, ויבחר מעון לו את היכל הטולירי ²⁶⁰, מושב מלכי צרפת מלפנים. משם הרחיב ממשלתו על כל הארץ ויתן לעמו חקים טובים ומשפטים צדיקים ²⁶¹, לא חסר לו עוד כי אם כסא המלוכה – וגם זה נִתַּן לו מאת הסינאט אשר שמהו לקיסר בצרפת ²⁶², וכל העם שמח על זה שמחה גדולה. למענו בא האפיפיור פיאוס VII פאריזה, ויקדשהו וימשחהו, ויתן את הנזר על ראשו ועל ראש יוזיפֿינה רעיתו ²⁶³, וחגים וזמנים לששון נִתּנו לכל קצות העם, ושמות כבוד וכנויי תפארת נִתּנו ממנו לכל גבוריו ושריו רואי פניו, וכל בני משפחתו הורמו למעלה, כי אָצל הקיסר עליהם מהודו. אחרי ירחים אחדים נסע נפוליון עם רעיתו במסע כבוד דרך ערי ממשלתו ויעתק עד איטליה ויסר אל מילאנו הבירה. שׁם שׂם על ראשו כתר הברזל, נזר ממלכת לומברדיאה, ויהי למלך באיטליה, ומושל עליון על כל אירופה המערבית.

ואנגליה לא שמרה על ברית השלום אשר כרתה עמו, ותסכסך בו ממלכות שוודיה ורוסיה, וגם אוסטריה נלותה עמהן ויחדו קראו מלחמה על צרפת. אז עלה נפוליון עם חילו הגדול, ויט ידו על חיל אוסטריה ויכהו, וישבּ את מַק שר הצבא עם עשרים וחמשת אלפים אנשי חילו, ויעל על וויענה ויכבשנה. והקיסר פֿראַנץ עמד במוראַביה עם יתר חילו ויחכה להקיסר אלכסנדר וצבאו הגדול הבא מרוסיה לעזרתו. ונפוליון חש לעלות עליהם כנשר יטוש על טרפו ויתנגש עמהם על מרומי שדה אויסטרליטץ, וביום אשר הושם הכתר על ראשו ²⁶⁴, הכה את צבאותיהם מכה רבה. ויהי מספר כל השבוים תשעים אלף איש, ומאה ושלשים דגלים, ושלש מאות ועשרים כלי תותח וכבודה רבה היו לו לשלל. לרגלי המלחמה הזאת עברה רוח רעה בין פרוסיה וצרפת – כי המלך פֿרידריך ווילהעלם III שמר חקי הבינים ולא נתן להרוסים לעבור דרך ארצו, והקיסר נפוליון הפר ברית עמים, בהסיעו את חילו דרך אנשפאך הנחשבת על גבול פרוסיה. ובעוד פרוסיה חורשת עליו רעה לתת ידה למלכי הברית, נפרעה עצתה על ידי השלום אשר עשה קיסר אוסטריה עם נפוליון בעיר פרסבורג ²⁶⁵. בשלום הזה נשבר גאון אוסטריה, כי הרבה מחוזות נקרעו מעל גבולה והון רב נִתָּן לצרפת כסף כפורים. אחדוּת אשכנז נקרעה על ידי ברית ששה עשר מושלי הרינוס אשר נוסדה לטובת צרפת; בה קבלו עליהם להעמיד חילם לעזרת צרפת בכל אשר תדרשם. ונסיכי ווירטמבערג ובאבַריה נתעלו על ידי נפוליון למעלת מלכים, עקב אשר היו לעזרה לחיל הצרפתים. וקיסריוּת אוסטריה, אשר היתה לה עד כה הממשלה העליונה על כל ממשלות אשכנז, הוסרה מגבירה. ופֿרדינאַנד מלך נאפולי נדח כלה משאתו, על תתו את צבאות אנגליה ורוסיה לעבור דרך גבולו. ויברח פֿרדינאַנד לאִי סיציליה, וממלכתו נתן נפוליון ליוסף אחיו. ואת לודוויג אחיו השני הקים למלך על הולאנד, ואת אייגען בנו חורגו שם לו למשנה ויורש עצר באיטליה, ואת מוראַט גיסו, בעל אחותו, וברטיע שר צבאו וכל גבורי חילו, עליזי גאותו, מִנה לדוכסים ומושלים בארצות אשר כבש.

בעת ההיא נעור רוח סער מירכתי ארץ אשכנז על ראש היהודים יחול. שבטי האשכנזים שנשתעבדו זה מקרוב לקיסר צרפת ויהיו לו למס עובד, בקשו ומצאו נחמתם, בהגדילם בפיהם על היהודים המָשפלים עוד מהם במעמדם המדיני. יהודי אשכנז, בקנאתם באחיהם היושבים בצרפת שאפו גם הם לחפש, ועשיריהם ומשכיליהם ראו ראשית להם, לפרוק עֹל דתם מעל צואריהם, ויתערבו בשכניהם וילמדו מעשיהם, בבטחם על תֹהו, כי יכירו מעבדיהם ויחלקו עמם זכיותיהם. ויהי זה שכר האחים הנפשעים, כי סמכה עליהם חמת האשכנזים ביתר שאת ויתר עז, באמרם עליהם, כי גרועים הם מאחיהם האדוקים, הדבקים באמונתם. הרבה כתבי עמל נדפסו ונפוצו בקרב העם האשכנזי, אשר בלעם כבכורה בטרף קיץ, והם נכנסו כרעל בקרבו וימלאוהו איבה נצחת. וביותר שפכו זעמם על עשירי ישראל, אשר בנעוריהם סחרו בבגדים ישנים ונעלים בלים ורק בעֹשק ותרמית והונאה ותרבית עשו להם כל החיל הזה. גם הנשים השאננות לא נקו מהם, אלו הבנות הבוטחות, אשר יסדו להן בתי חבר לשיחות אהבה ורֵעות ושעשֻעים, כהענריטה הירץ ורחל לעווין, היו לחרפה וגדופים. ועל הצעירים המשכילים סמכה חמתם, בהתאוננם עליהם רע, כי הם עזי פנים וחזקי מצח, המרבים שאון בעולם, והבירזה וכל בתי הצבור מלאים מהם ואין קֵצה לחֻצפתם. ויהי המעט בעיניהם לדרוש מהממשלה, כי תחדש על היהודים גזרות הדומיניקים מימי הבינים, כי עוד הורוה למזמה, לתפוש את כל הגברים ולמסרם לצבא, להסגיר את העלמות לבתי הזמה ולסרס את הנערים ולהכרית מארץ זכרם.

אולם החשך אשר כסה את ארץ אשכנז היה כצללי לילה בטרם בקר, אשר לפני עלות עמוד השחר תרב אפלתם – אות הוא לעולם כי אור קרוב מפני חשך.

                                                                                      __________

כמעט כרת נפוליון בריתו את מושלי אשכנז הדרומית, והנה נדמה כמו שאף אל קרבו רוח הארץ ההיא, ויֵהָפך לבו לשנוא את עמנו. וזה הדבר אשר העלה עליהם חמתו: בהיותו עם חילו על גדות הדאָנוי, פגש ביהודים אחדים אשר הלכו אחרי המחנה ויקנו מאנשי הצבא את שלל הערים אשר לכדו, ויהי הדבר רע בעיניו. ובשובו מהכות את אויביו בא לשבת ימים אחדים בשטראַסבורג; שם הוציא את רוחו על היהודים אשר פגש בדרכו, וראשי העיר מהרו ויחלטו הממנו ויגלו את אזנו, כי רבים מיהודי עלזאס יצאו בעקבות אנשי המלחמה, להבָּנות מחרבנם של הנוצרים ולצבור הון להם מן הבזה אשר יקנו בלא מחיר – כי כלם כנענים ערומים, רודפי בצע מעשקות, אשר לא יקנו דבר עד אם ימצאו שכרם מְאַת מונים, ועשיריהם מנצלים את הארץ בנשך ותרבית אשר יקחו, ועל כן רב עליהם הקצף מאת העם העשוק והרצוץ. ואם תחזיק הממשלה בידי אויביו הרעים, להכירם בתור אזרחי ארץ, אז יקומו כאיש אחד להנקם מהם ולעשות בהם שפטים, ורבה השערורה בקרב הארץ. ונפוליון הטה לדבריהם אֹזן קשבת, ויבטיח אותם להכביד ידו על היהודים ולחלץ את העם מרעתם. לחזק את הדבר הרבו השופטים והפקידים וכל העלזאסים המדברים אשכנזית, צוררי היהודים מאז ומקדם, לבוא בבקשותיהם לפני שר המשפטים, לבצור רוח היהודים ולגרוע מהם זכויותיהם. וכמעט גמר השר בלבו לתת להם את שאלתם, להסיר משפט היהודים ולהוציא מתחת ידם את כל אדמת אחֻזתם אשר לקחו להם בחמס כפיהם.

לעזר להעלזאסים האשכנזים קמו הכהנים הקנאים וכל המון המחזיקים בנושנות, אשר כל ישעם וחפצם להסב השמש אחרנית במעלות אשר עלתה ולהשיב את הסדרים הישנים לקדמותם. גם נמצאו להם סופרים ומכַתבי עמל אשר עשו עט שקר ויכתבו שִטנות על היהודים ככל הדברים אשר הוציאו עליהם אויביהם מלפנים, ותהי עצתם רעה, כי בטרם ינתנו ליהודים משפטי אזרחים יאלצום לזַכות את ארחם, למען יחדלו מעֹשק ידיהם. ועשירי ישראל בצרפת לא שמו לזה את לבם, בחשבם כי הדברים נוגעים רק ליהודי עלזאס ולא להם. אבל נפוליון הטה אליהם אזנו ולבבו ויעד אליו את שריו ויועציו, לחקור דרכי היהודים ולחרוץ עליהם משפטם. ויהי כאשר נועדו יחדו ²⁶⁶, ויקם אחד השרים להגן על היהודים ולהפך בזכותם. ויהס אותו נפוליון בדברו עליהם רעות, כי היהודים הם “ממשלה בתוך ממשלה” כמפלגת האצילים מלפנים, ורעה נשקפה מהם לארץ ולדרים עליה, כי כלם עצרת בוגדים הנכונים למכור את הארץ ולהסגירה בידי אויב למען הבצע. ועל כן חושב הוא להגביל מספרם בארץ ולאסור עליהם מסחרם ומשלח ידם ולחדש גזרותיהם כקדם. אבל אחדים מהשרים הישרים ערבו את לבם להשיב על דבריו, כי בעון אחדים אין להאשים את הכלל כלו. הן היהודים היושבים בבורדו ומרסיליה ובכל ארץ איטליה כנים הם ונקיים מכל החטאים והעונות הנמצאים ביהודי עלזאס, וגם אלה אינם עושים מעשיהם מרוע לב, כי אם מפני החקים הרעים אשר השפילום עד העפר ויביאום עד הלום. גם הוכיחו לדעת, כי בזמן הקצר אשר הוטב מעמדם בארץ, הספיקו רבים מהם לעשות חיל בחכמה ועבודת כפים ובכל מלאכת מחשבת, אף הצטיינו בעבודת הצבא ויזכו לאותות כבוד בגבורת ישע ימינם – ורק דבת שוא הוציאו עליהם אויביהם למצוא עונם לשנוא. בדברים האלה הצליחו להָשֵך חמת המושל האדיר ומשפט היהודים נדחה לישיבה השנית ²⁶⁷; בה נחם נפוליון על הרעה אשר דבר לעשות לעמנו וידבר בלשון אחרת לאמר, כי אמנם רחוק הוא מכל מחשבה זרה על העם היהודי. והנה יש עם לבבו לקרוא עצרה ולאסוף אליו עדת יהודים אשר יבחרו מכל הארצות ומאתו יֵחקרו, אם אמת הדבר, כי מצֻוים הם על פי דתם לשנוא את הנוצרים ולעשות להם כל דבר עָול, ובזאת יבָּחֵנו ומהם בעצמם יֵצא משפטם לשבט או לחסד.

                                                                                        ________

וזה דבר הפקודה אשר יצאה מלפניו על כל הארץ: שמוט כל בעל משה יד מקרב היהודים לזמן שנה אחת, ולאסור להם כל אחֻזת נחלה מנכסי האכרים עד אשר יֵחקר דינם. ולמען העיר בלב היהודים רגש המוסר והיושר, ללמדם לאחוז במדות הראויות לאזרחי ארץ, המדות הטובות אשר נשכחו מלבם בימים הרעים שהגיעו להם מלפנים, הנהו מצוה אותם, לבחור מתוכם אנשים כנים ונאמנים, אשר יכלכלו דבריהם במועצות ודעת, להורות את הדרך אשר יבחרו, להרחיק את אחיהם מן העסקים אשר נחלו מאבותיהם לרעת שכניהם, וללמד ידיהם למלאכה ואומנות, שהן לכבוד לעושיהן ותפארת להם מן האדם, – ואז יזכו להחשב באזרחי הארץ לטוב להם כל הימים.

ובכן יצאה הפקודה מאת נפוליון בימין דוחה ושמאל מקרבת, והבחירה נִתּנה ביד ראשי הערים והמחוזות בכל מקום אשר דבר הקיסר ודתו מגיע. גם ממדינות איטליה בקשו טוּבי אחינו לקחת חלק בעבודת האספה הרבה, ובקשתם נִתּנה להם. ויהי מספר הנבחרים מאה ואחד עשר איש, בהם שבעה עשר רבנים, וכלם אנשי שם חכמים וסופרים וסוחרים ובעלי נכסים וחרשת המעשה. מהם הכי נודעו: א) יצחק בער מעיר נאנסי, בעל בית חרֹשת ורב פעלים ועסקן גדול בעניני עמו; ובנו הסופר השתדלן מיכאל, שעליו נאמר כי עתיד הוא להיות גואל ישראל כעזרא בשעתו ²⁶⁸, ובני אחיו: דרוך, דניאל וטודרוס, כלם חכמים נבונים ורבי עלילה. ב) החכם והסופר ר' אברהם פֿורטאדו, מזרע אנוסי פורטוגאל, הנפלא בקורותיו ודברי ימיו. אבות אבותיו התנצרו בפורטוגאל לפני מאתים שנה, מיראת האינקויזיציה האוכלת את ישראל בכל פה, אבל בלבם נשאר נאמנים לאלהי ישראל מדור לדור. אבותיו גרו בליסאבון הבירה. שם נהרג אביו בזוָעת האדמה, אשר הפכה את ליסאבון לשממה ²⁶⁹. ואמו ההרה בעת ההיא נקברה חיים במפלת החומות – אך מקום נתבצר לה שם לנשמת אפה, ובצר לה נדרה נדר לה‘, אם יהיה עמה להצילה מרעתה, ושבה אליו בכל לבבה, והילד אשר תלד יובא בדת ישראל. והנה רעדה האדמה שנית, ושברי החומות זעו ממקומם, ומבין הפרצים יצאה שלֵמה ותנצל נפשה, ותהי לנס! אז עזבה את העיר ההפוכה ותסע ותבוא לונדונה ותקם את נדרה ותשב אל דת ישראל, ובמלאת ימיה ילדה בן זכר, ותביאהו בברית אברהם אבינו ותקראהו אברהם על שמו. משם נסעה לבורדו אשר בצרפת, לשבת בתוך קרוביה ושאריה. והנער גדל לתורה ולתעודה והיה לאיש סוחר מלא דעת ותבונה, ויַעש עֹשר במשפט ובכל אשר פנה הצליח. בימי המהפכה בצרפת נבחר לשבת בבית המועצה; שם התחבר אל הגירונדים, וכגבור עליהם יד היאַקובינים דנוהו למיתה; אך הוא הצליח למלט נפשו מקרדם הגילוטינה, וכל הונו ועשרו היה לחרם. ויחי בחסר כל ויהי נע ונד שנה תמימה עד יום מפלת רוביספור ומרעיו. אז שב פורטאדו אל עירו, אבל לא אל ביתו ונחלתו, כי כל רכושו היה לבז ואת נוהו הֵשמו. וה’ היה עמו לשוב שבותו ויעשירהו ויַגדל כבודו מבראשונה, וחכמתו עמדה לו כי הושיבוהו ראש באספה ההיא. ג) הרב הגדול ר' יוסף דוד זינצהיים, גיסו של השתדלן הידוע נפתלו (צערף) בער, רב ומורה צדק לעדתו ²⁷⁰ ומרביץ תורה בישיבה שיסד לו גיסו בראשונה בעיר זיסהיים ואחרי כן בשטראַסבּוּרג. הוא הרב הצדיק אשר רבות נשא וסבל עמל ונדודים בימי המהפכה בגלל דתו. ובאספה הרבה עמד בראש היראים, החרדים על דבר ה' וכבוד תורתו. ד) הרב הפורטוגזי ר' אברהם אנדרַדי מעיר ס"ט עספרי. ה) ר' יהושע בנציון סגרי, רב מופלא בתורה וחכמה, מעיר ווירצילי. ו) ר' אברהם וויטא (חיים) די קולוגנא, רב וחכם במנטובה. ז) ר' יעקב שמואל גרַציו הרב בווינציאה. ח) ר' יעקב ישראל כרמי הרב בריגיו. ט) ר' גרציאַדו (חננאל) ניפי, רב ומקֻבל ורופא בעיר צינטו. י) ר' שלמה ליפמאן, הרב דעיר קולמאר. יא)ר' משה מאי, שהצטין בעבודתו בצבא צרפת ויזכה לאות לגיון הכבוד ואחר כן קנה לו נחלת שדה ויהי עובד אדמתו ביד חרוצים. יב) ר' שמעון מאיר מפאריז, שגם הוא הצטין בעבודה ההיא ואחר כן נתמנה לסוכן ומשגיח בשלטון הצבא. יג) אלראי חיים וואָרמז, סגן משפט במחוז סיינה. יד) יעקב לאַזר, סוחר עשיר וחכם מדיני, יושב פאריז. ואני השתמטתי מהכבוד הזה, כי מטבעי בורח אני מכל פרסום שבעולם ²⁷¹, רק מסתר המדרגה מאחורי הפרגוד, הנני עוסק לפעמים לטובת הכלל כפי אשר תשיג ידי, ומסתפק בדעתי ערך עבודתי לרבים ופעולתי את אלהים. ממני ראה בחשא וכן עשה גם הוא, בהואילו להיות נקי לביתו לשמח את אשתו ולהשתעשע באהבתנו עולם.

                                                                                         _________

בלב חרד באו הנבחרים פאריזה, מבלי דעת מה ילד יום ומה המעשה אשר יעשון. ודבר יצא משר הפנים ²⁷², להיות כלם נכונים בעוד שלשה ימים להאסף יחדו בבית מועצת העיר באולם הנועד להם, ולהשיב על השאלות אשר ישימו לפניהם השרים הממונים על זה מטעם הקיסר. מטרת האספה – להשפיע מרוחה על היהודים ליַשר דרכם ולהיטיב מעלליהם לטובתם; ליחד את דתם עם חובתם לארצם; להשיב על טענות משטיניהם ולהעביר את הרעות שבאו עליהם בגללן. בין שלשת הממונים היה שר אחד ושמו מאָלי, שמוצאו ממקור ישראל ונחשב בצוררי עמנו. ביום שלפני האספה נדפס מאמר גדול במכתב העתי המדבר בשם הממשלה, להעיר לב הצרפתים על הענין הנתון לפני נבחרי היהודים לֵענות בו. שם סֻפר לדוֹר בקצרה קורות עמנו מאד ועד עתה, ומהן יצאו שני דברים שאין להכחישם: כי זה העם בודד לעצמו ובגוים לא יתערב, וכי דתו לא תפריעהו מעסוק בנשך ותרבית לרעת העמים סביבותיו. וזה האות: כי רוב העוסקים ברבית הם מהיהודים החרדים על דתם, השוקדים לקיֵם את כל החקים והמשפטים אשר התלמוּד מצוה אותם לעשותם, בעוד אשר הפורטוגיזים, הנקיים מאבק הרבית, וגם האשכנזים המשכילים בעם הזה אינם ממעריצי התלמוד ואינם סרים למשמעת הרבנים המחזיקים בו. בעצם היום ההוא אשר היו היהודים לשיחה בפי כל נקבצו באו כל הנבחרים אל בית חברם אלראי חיים וואָרמז, להועץ יחדו כדת מה לעשות ביום המחרת הַחַל להיות בשבת: זה היום תחלת מעשיהם, בו יגשו לבחירת היושב ראש וסגניו, ונחוץ יהיה להם איפוא לכתוב שמותיהם בספר, ומה יעשו ליום פקודה? היחלו מעשיהם בדבר עבירה, בחלול השבת? הימנעו מעשות זאת, ונתנו צדק לדבת אויביהם, האומרים, כי דתם תמנעם מעשות חובותיהם בתור אזרחי ארץ. ותהי ראשית פעלם לבחור להם מליצים ומתרגמים להנבחרים האשכנזים והאיטלקים, למען ישמעו איש את שפת רעהו. והנה בשאלה ההיא נחלקו לדעותיהם: הרבנים וכל שומרי התורה, כיצחק בער וסייעתו, אמרו לדחות את הישיבה הראשונה מפני קדושת השבת, ואלה אשר חכמתם קודמת ליראתם התאמצו להוכיח, כי פקודת המלכות קודמת לחקי האמונה. ויהי הריב הולך וגדול; אך החכם יעקב לאַזר השכיל לפשר את הצדדים ולעשות שלום ביניהם.

ויהי ממחרת ויֵאספו כל הקרואים אל מקום המוּעדה. אחדים מהם באו בסוסים וברכב, על אף חבריהם הרבנים והאדוקים בדתם. והבחירה החלה. החרדים הביאו עמם פתקאות כתובים אשר הכינו להם מיום אתמול, רבים כתבו לעיני כל והנשארים בקשו את אחרים לכתוב בשמם, ופורטאדו נבחר ברוב דעות. וליפמאן צערף בער פתח בדברי שלום אשר העירו את כלם, בקראו אליהם לאמר: “אדוני הנכבדים! זכרו לכם ראשונות, הביטו אל צור חֻצבתם וידעתם היום והשבותם אל לבבכם כי אב אחד לכלנו; פה אין אתנו עלזאסים, פורטוגיזים, ואשכנזים – כי כלנו אחים נחנו. גם בהזרתנו בארצות הננו בני עם אחד, המכירים אלהי אחד ונאמנים לממשלה אחת, אשר מפיה אנחנו חיים!”

בדברים האלה התרגשו לבותיהם ורוח אחרת נחה על כלם. ובראותם את הכבוד הנעשה להם מגדוד המשמר, אשר יצא חוצץ לקראתם מדי עברם על פניו, וירחב לבם ונפשם דרכה עֹז לענות חורפיהם דבר ולהשיב אמרים אמת לשואליהם.

באספה השנית ²⁷³שמו הממונים לפניהם שתים עשרה שאלות להשיב עליהם כלבבם, בהגידם להם בשם הקיסר, כי הוא בוטח בהם כי ישיבו דבריהם בתור צרפתים גמורים, למען הראות לכל באי עולם, כי ראוים הם להנות מזכויות האזרחים. הדברים האלה הביאו דאגה בלבבם, כי מכלל “הן” שמעו “לאו”, וידעו כי טוּבם בידם ומאתם יצא גורל עמם לטוב או לרע. ופורטאדו השכיל להמתיק הדברים בפיהו ולהביע עליהם רוחו לאמר: “רואה אני בדמיוני את המלאך הממונה עחל דברי הימים חֹרת בשמחה על לוח העתים לזכר עולם את מחשבתו הטובה של הקיסר האדיר והנערץ, להרוס את קיר הברזל המבדיל בין עמי העולם ובין שארית העם העתיק היושב בתוכם”. ברוח יותר נכונה ובשפה לנאמנים נשא יצחק בער מדברותיו, בהואילו באר, כי בעלי האספה יחשבו להם לחובה ולכבוד לעשות כרצון הקיסר ולמלא משאלותיו בכל אַות נפשם. וכה היה דברו לאמר: “יותר משבע עשרה מאות בשנים הנה עברו מאז גבר האויב על עם ישראל, ויבעלוהו לגיונות, ורוח סער וסופה נשאוהו אל כל קצוי ארץ, ויהי עבד לרבים, גוי קו קו ומבוסה. ובכל הצרות והרדיפות אשר מצאוהו בימי הרעה, נשאר נאמן לאמונת אבותיו, וברוחו העשוי לבלי חת נשא את כל המצוקות והענוּים וכל המיתות המשונות אשר נגזרו עליו, והנהו עומד עד היום כצור מעוז וכסלע איתן לאות ולמופת לרבים עמים – וכמוצאו מראש מקדמי ארץ כן יקום וכן יעמד עד דוֹר אחרון. וגם בבוא עליו כסופה אידו, בהיותו נדכא וזרוע רבים, היה הצדק אזור מתניו, האמונה נר לרגליו והחכמה אור לנתיבותיו… הבה, אדוני היקרים! תעלוזנה כליותינו בדברנו מישרים, בהתגלות לבנו בצרפתים וכיהודים. נשבע נא לאמונה כי כן נשאר לעד ולעולם. צרפתים נהיה, בהשליכנו נפשנו מנגד בעד ארץ מולדתנו, ויהודים – בשמרנו חקי תורתנו ככל אשר תדרוש ממנו אמונת אבותינו, וכצרפתים ויהודים נשבע שבועת אמונים לאהבה אהבת עולם את מלכנו ומושלנו האדיר והמרומם, יהי שמו הגדול מברך ויכונָן כסאו עד העולם!”

                                                                                   _________

ואלה שתים עשרה השאלות אשר הושמו לפניהם:

א‘, ב’: המותר ליהודים להרבות להם נשים ומה סדר הליכותיהם בעניני גטין?

ג': על דבר נשואי תערובות: היוכל יהודי לשאת לו אשה נוצרית, או יהודיה להלקח לאיש נוצרי?

ד‘, ה’: על דבר יחס היהודים לעם הארץ: התוכל היות ביניהם איזה אהבה ואחוה?

ו': היתחשבו יהודי צרפת כבנים לה? היחשבו להם לחובה להגן עליה? המחֻיבים הם על פי דתם לשמור חקיה ולקים משפטיה?

ז‘, ח’, ט': ע"ד הרבנים וסמיכותיהם ומעמדם בקהלותיהם.

י', י“א, י”ב: היש עסקים באסורים ליהודים מצד הדת? הרשאים הם על פיה להיות מלוי ברבית? היש בזה הבדל ביניהם לבין אֻמות העולם?

השאלות נמסרו לועד ארבעה רבנים ושני חכמים והם: זינצהיים, אנדרדי, די קולונגא וסגרי, יצחק בער ויעקב לאַזר, והם שמו את העבודה על שכם זינצהיים, הזקן שבחבורה, אשר סדר מערכת תשובותיו בימים אחדים ²⁷⁴, ואשר יחדו הפיקו רצון מחבריו, מהשרים הממונים וגם מהקיסר בעצמו. נפוליון שמח עליהן מאד ויגלה דעתו כי נכון הוא לקרוא את כל בעלי האספה לבוא ולהתיצב לפניו, כי יערב עליו שיחם. הוא דמה לראות לפניו עדת תגרנים ומלוי ברבית, ערומים ונוכלים, חנפים ומתקדשים, אשר עיניהם רק אל בצעם, ולתמהון לבבו ראה בם אנשי מעלה, יקירי רוח, חכמים ונבונים, הראוים לעמוד בהיכל מלך ולהיות במתי סודו. אכן במלאכותם הנעלה התעלו, בעבודתם בענינים העומדים ברומו של עולם התרוממו, ומדַברות חבריהם הלהיבום ויערוררום אל החפץ לעשות להם שם תפארת.

על שתי השאלות הראשונות ענו בישיבתם השלישית ²⁷⁵, לפי רצון הקיסר מבלי צאת מגדר הדת. בשאלה השלישית, שאלת חמור אבי שכם ²⁷⁶, התחבטו הצדדים. אלה אשר הסכינו לנהוג קלות ראש בעניני הדת ענו אליה “הן” בכל לבבם; אבל רוב הרבנים והאדוקים ראו בה מכשול גדול לקיום הדת והלאֹם, אף שגם המה ידעו היטב הסכנה הצפויה לעמם, אם יענו עליה בשלילה גמורה. אך ראש הועד מצא לו דרך ממֻצעה, לצאת ממנה בשלום ובלי פגע. הוא השיב בחכמתו, כי התורה אסרה ליהודים להתחתן בשבעת העממים, עובדי עבודה זרה אשר מעולם, ולא בנוצרים. אמנם לא יוכלו הרבנים להסכים לנשואי תערובות אפילו עם הנוצרים, מפני שלא יוכלו להתקים על פי המנהגים הקבועים להם מאז ומקדם, כאשר לא יסכימו עליהם גם כהני הנוצרים מצד דתם המה. אבל מֵאוּנם לא יֵחשב למניעה גדולה, אחרי שהממשלה פוסקת להתיר, ו“דינא דמלכותא דינא”. על כל פנים לא יוציאו הרבנים מכלל ישראל את האיש או האשה שבאו בנשואי תערובות.

יתר השאלות הֻתּרו בעוד שתי ישיבות²⁷⁷.

על השאלה הרביעית והחמישית: היֵחשבו הצרפתים בעיני היהודים כאחים להם? ענו ויאמרו בפה אחד: “הן!”, כי התורה בשלש תקופותיה: מזמן משה רבנו ועד התלמוד והרבנים, העמידה דבריה על עיקר אחד: “ואהבת לרעך כמוך!”

על השאלה הששית: היחשבו להם את צרפת לארץ מולדת, אשר תחיבם להגן עליה ולשמור חקיה ומשפטיה? – קראו בקול גדול ובהתלהבות עצומה: “הן ועד מסירת נפש!”.

על דבר מעמד הרבניחם ענו קשט אמרי אמת בדעת ותבונה. ועל שאלת הרבית בארו תשובתם לאמר: משה רבינו אסר לתת כסף בנשך בין היהודים, והתיר לעשות זאת להנכרי הבא מארץ אחרת, ואפילו אם הוא יהודי. כונתו היתה בזה, לחזק את האחוה בין בני ישראל, להקימם על נחלותיהם, לבל ידח מהם נדח, וכן עשה להם בחקי השמיטה והיובל. החקים האלה נִתּנו במדה אחת לאזרח הארץ ולגר הגר בתוכם, מן הבא מארץ נכריה, שאיננו עומד על הקרקע ובא רק לעשות מסחר בכסף אשר ילוה, ואחרי שחפצו להשתכר מהעם העובד אדמתו, עליו לתת חלק קטן – אבל לא גדול – גם להמלוה המעניק לו מכספו. לקיחת נשך מבעלי עסק ומסחר מותָרה גם מצד התלמוד והרבנות, וזהו דין “התר עסקא”. אמנם אין לכחד, כי יש יהודים המתירים לעצמם לקחת רבית במדה גדולה, האסורה כלה מצד הדת; אבל מספרם מועט מזער – ורשע כסל הוא לעשות כל רבבות אלפי ישראל ערבים בעד פשעי היחידים האלה.

בכלל היו כל התשובות ערוכות בטוב טעם ודעת, להיות לרצון להממשלה ובלי פגיעה בדת.

                                                                                             ______

עד כה וכה הגיע חג הקיסר, יום הולדת את נפוליון. והנבחרים נאספו אל בית הכנסת, ששם הָעמדה תמונת הקיסר עדויה פרחים, ולכבודו הושרו שירי תודה וברכה, ושלשה רבנים דרשו את דרשותיהם לכבוד היום בשלש לשונות: הרב אנדרדי בלשון צרפת, הרב סגרי בלשון איטלקית, והרב זינצהיים בלשון אשכנז. והקיסר היה שבע רצון ויצו להממונים להגיד להנבחרים כי ישרו בעיניו תשובותיהם ועל כן ימשכם חסד, והנהו נכון לכבד תורת היהודים ולזַכּות את שומריה בכל משפטי אזרחוּת. אך חפץ הוא כי יערבוהו לטובה, כי יֵאמנו דבריהם וכי ישמרו לעשות ככל אשר כתבו בּתשובותיהם מבלי לגרוע מאומה.

הערבות אשר דרש מהם היתה נפלאה בערכה להגדיל ששון ישעם. “הקיסר חפץ להושיב את הסנהדרין בישראל על מכונם”, זה ועד מחוקקי ישראל אשר בטל בהריסת בית קדשם ותפארתם ישוב לקדמותו ולחזקתו בעניני הדת כימי עולם, לתת לעמם חֻקי צדק לפי רוח הזמן והמקום, לטהרם משגיאות ולנקותם מנסתרות חשודות ולצרפם כזהב מזֻקק. והיו דבריהם חיים וקימים ומקֻבלים ונאמנים לעד בכל תפוצות ישראל. לתכלית הזאת יקראו עצרה בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות אשר לישראל באירופה, לשלוח מקרבם אנשים חכמים ונבונים הראויים לעמוד בראש עמם ולהיות למבטח עז לממשלה הצרפתית. ולמען תת להם הכבוד והגדולה והתפארת שהיו להסנהדרין מלפנים, יסֻדרו גם הם כמתכֻנתו, והיה להם נשיא ואב-בית דין וחכם, אשר ישבו בתוכם ראש כמקדם קדמתה.

שמעו הנבחרים את הדברים, ויפחד וירחב לבבם – כי הנה שב לעמם כבודו ופקודתו באה וגאולתו קרובה. ויצהלו כמו מיין ויקראו בקול גדול: “כל אשר דבר הקיסר נעשה ונשמע!” ויוציאן קול קורא אשר הפיצו בהמון רבה בכל תפוצות ישראל לאמר:

“אחינו בני ישראל, התבוננו והשיבו על לב! מי האמין לשמועתנו כי את אשר לא סֻפר לאבותינו ראינו ואשר לא קוו לשמוע הקשיבה אזננו – כי הנה אדוננו הקיסר נפוליון יר”ה קרא עלינו מועד, להיות עתידים ליום העשרים לירח אוקטובר, הוא יום ב' ח' לחדש חשון שנת תקס"ז, לכונן ישיבת סנהדריה גדולה בפאריז המעטירה, תחת חסותו של המלך הכביר הזה, המושל בעֹז עולם. זאת העיר כלילת היפי משוש כל הארץ, תהיה גם משושנו אנו, כי בה יָעמד החזון הנפלא הזה, ובו יבָּנה ויכונָן בית ישראל ההרוס, וזמן גאולתנו ופדות נפשנו בוא יבוא ולא יאחר.

אחינו בני ישראל! התפלאו והשתוממו אתנו על מסתרי מעללי יה, אשר נפלאו דרכיו ממנו ואין חקר לתבונתו. הוא המשַנה פני כל, משגיא לגוים ויאבדם; מטיב לעמים ויכוננם. בחפצו הנעלה מכל תבונת אדם יביאם במסה, ישפילם עד עפר, ובחסדו יתן בלבב לאֻמים רחמים וחנינה לאוהביו ולשומרי מצותיו. הן רבות חליפות ותמורות אין קצה ראינו מאז גלינו ונתרחקנו מעל אדמתנו, – זאת פקודת כל הארץ בבואה על עמי נכר, שנתה פני לאומים ותחליפם, אלה מאלה גֹרשו ואלה באלה התבוללו. לא כן חלק יעקב, כי נשארנו לעם אחד, וגם בהזָרותנו בארצות עמד טעמנו בנו ורוחנו לא נמר! אמנם אותותינו ראינו באירופה זה כבר, כי ימים טובים עתידים לבוא, אשר ישכיחונו את השנים הרעות שהיו לנו מאז; אולם אך קוה קוינו לישועה ועוד רחקה ממנו. והנה הקים ה' רוח סערה ותרגיז ארץ ממקומה, ויהי עם גדול ורם לחרדת אלהים – ובחסדו קם מקרבו מושיע ורב, אשר לו עמים יקראו ואל זרועו ייחלון, ויהי גם לנו מחסה ועז, ומאתו בוא תבוא תשועתנו ולא תאחר!

והדבר עשה רֹשם גדול בעולם. כל הגוים תמהו לשמוע כי פקד נפוליון את העם היהודי העתיק בלאמים, להקימו מעפר שפלותו ולהרים קרנו בכבוד – ואם זה המושל הכביר גזר אֹמר, מי זה יעצרנו מהשלים חפצו? ההוא ידבר ולא יקים, ואם הוא יחפוץ מי ישיבנו?

שמעו היהודים מרחוק ותחי רוחם, ויאמינו בלבם כי הנה קרבה עת גאולתם ונפוליון בונפרטו הוא כרש השני אשר בו בחר ה' לפאר ענוים בישועה. רק משכילי ברלין, קטני האמנה, הניעו ראש; החכמים בעיניהם, השואפים לעשות תקונים בדת ישראל ולשנותה כליל, לא האמינו כי שוב תשוב לקדמותה ברצון בונפרטו, הרודד עמים תחתיו ובוססם כטיט חוצות. הם לא אבו סלוח לו את הרעה אשר הביא על פרוסיה ארץ מולדתם, בפקדו אותה בחרבו הקשה להגיעה עד העפר, ויחשדוהו כי זה אך מעשה להָטים, להטות אליו לבב היהודים, אשר רב מספרם בפולין הדרומית. אף אמנם שמחו יהודי פולין לקראתו, כי על כן ראו פניו כראות פני גואלם ומושיעם, ויקבלו חילו באהבה רבה, וימלאו מחסרו בעת הרעה, בימות הגשמים ובקר החרף.

                                                                                         ________

הרוח הרעה אשר נשלחה בין המלך פרידריך ווילהעלם III ובין הקיסר נפוליון לא חדלה לסכסכם איש ברעהו עד כי שת מלך פרוסיה ידו עם קיסר רוסיה, וחיליהם התאחדו וגם חיל הזכסים נלוה עמם ויהיו למחנה עצום. אבל צבאות הצרפתים גברו מהם, ותהי ראשית גבורתם על מרומי שדה זאַאַלפֿעלד, בה הכו את חיל החלוץ מכה נצחת, והפרינץ לואיז פֿרדינאנד, אויב הצרפתים ואהוב אחותנו הנפשעה רחל לעווין, נפל על במותיו חלל ²⁷⁸. אחר כן היו שתי מלחמות ביום אחד ²⁷⁹על יד יענא ואויערשטאֶדט. ויכו הצרפתים את הפרוסים מכת חרב והרג ואבדן. אז נכנע נסיך זכסען מלפני נפוליון, ויעזוב את מלך פרוסיה וישת ידו עם מושלי הרינוס, הנאמנים בבריתם את צרפת, וכל מבצרי פרוסיה פתחו שעריהם לפני חיל המנצח, כי נפל פחדו עליהם. ואחרי שני שבועות בא נפוליון בראש חילו ברלינה.

עד כה וכה ושרידי חיל פרוסיה נספחו על צבאות רוסיה אשר באו עליהם לעזרה, והקיסר אלכסנדר חזק את בריתו עם המלך המֻכה, וגם מלכי שוודיה ואנגליה התחברו עליהם להעמיד חיליהן נגד הצרפתים. ותהי ביניהם מלחמה גדולה ורבת דמים אשר ארכה שני ימים ²⁸⁰, והנצחון עבר מחיל אל חיל ולא הכריע את הכף. ונפוליון הוציא קול קורא להפולנים, להתקומם על כובשיהם ולחדש ממלכתם כקדם. והעם הפולני שמע לקולו וישש לקראת נשק, והמלחמה התחדשה ביתר שאת על יד העיר פֿרידלאנד ²⁸¹. ותעז בה יד הצרפתים וצבאות הברית הֻכו מכה נצחת. אז שב קיסר רוסיה מחרון אפו וישחר פני אויבו לשלום. ויאות לו נפוליון, אך מנע שלומו ממלך פרוסיה, באוָתו ליסרהו קשה על אשר הפר בריתו עמו. לשוא באה המלכה לואיזה, העדינה והנעימה, אל מקום המוּעדה בעיר טילזיט היושבת על נהר ניעמען, להתחנן לפני נפוליון על ממלכתה ועמה – כי הקשה המנצח את לבו ויכבד תנאי השלום מנשוא. אז אבדה לפרוסיה יותר ממחצית ממשלתה. כל הארץ אשר בין הריינוס והעלבא והמדינות אשר מעבר לנהר עלבא נקרעו מעליה ונוסדו לממלכה בפני עצמה, היא ממלכת וועסטפֿאַלען, ועל כסא ממשלתה הושיב נפוליון את ירמיה אחיו השלישי. גם מחוזות פולין אשר עלו בחלקה של פרוסיה בשנת 1772, נקרעו מעליה ונתאחדו עם גליל וורשא לדוכסיוּת אחת, אשר היתה לנחלה למלך סכסען.

                                                                                      __________

בהיות ידי נפוליון אסורות במלחמתו עם פרוסיה ורוסיה נוסדה הסנהדריה הגדולה בפאריז ²⁸²לשמחת כל היהודים בגלוי ובסתר. בה נמנה הרב הזקן ר' יוסף דוד זינצהיים לנשיא, הרב הישיש ר' יהושע בנציון סגרי לאב-בית-דין, והרב ר' אברהם חיים די קולוגנא לחכם. מבית פורטאדו נהרו כלם אל בית הכנסת להתפלל אל ה' ולבקש עזרתו מקֹדש, ונהדר היה המחזה בקחת הנשיא את ספר התורה על זרועו ובברכו את חברי הסנהדריה בשם ה‘. והחכם מלא אחריו בנשאו מדברותיו בלשון איטלקית בהודות והלל לה’, כי חזון יחזקאל הנביא הנה נגלה לעין כל – כי קרבו העצמות היבשות עצם אל עצמו, ויעלו עליהן גידים ובשר ויקרם עליהם עור מלמעלה וה' נתן רוחו בהם ויקומו ויעמדו לעולם. משם באו החברים במספר שבעים איש אל בית פקידות העיר אל האולם הערוך להם, וישבו בהדר וגאון על כסאותיהם כחצי גֹרן עגולה. כלם לבושים שחורים ועטופים מעילי משי וכובעים בעלי שלשה קצוות על ראשיהם. ופורטאדו וזינצהיים שבו נשאו מדברותיהם, בהזכירם ברגש את מחזה הסנהדריה, בשבתה לפני הרבה מאות בשנים בלשכת הגזית בירושלים עיר הקדש, בהיות המקדש על מכונו. בישיבה השניה ²⁸³ נקראו לפניהם החקים והמשפטים אשר עליהם לגזור ולקיים, ואחרי כן נקראו לפניהם האגרות הרבות השלוחות מקהלות ישראל אשר בצרפת ואיטליה ואשכנז. ומקהלת “עדת ישורון” אשר באמשטרדם באו אליהם שלשה צירים לברכם בשם ה', אבל הנשיא לא שמח עליהם בלבו – בדעתו כי הקהלה הזאת היא הצעירה ביתר קהלות ישראל אשר בעיר ההיא, ואמונתה ודרכה לא כן… אבל גם השליחים בושו משׂברם, כי הם בטחו לראות את הסנהדריה הגדולה יושבת ועוסקת בדברים העומדים ברומו של עולם, והנה היא מטפלת בענינים הראוים רק לשוטרים ואנשי משמר. כי על פי שטת נפוליון לא נבראה אלא לערוב ערֻבתה לפני הממשלה לקיים דברי תשובותיה על שתים עשרה השאלות ולעשותם לחקי עולם ולא יעבורון. עליה הוטל להשגיח אל היהודים, כי ישמרו אמונתם לצרפת ואהבתם לשכניהם הנוצרים, כי ישקדו כלם למלאות פקודתם בעלות עליהם הגורל לעבוד בצבא; כי ילַמדו את בניהם מלאכה ואומנות ועבודת אדמה ומעשי חרשים, ומכל משמר ינצרו את נפשם מתת כספים בנשך. בדבר הנִשואים קימו התקנה הקדומה, האוסרת רבוי נשים, גם שמו להם לחק, כי התרת הנשואים על פי הרשות קודמת לסדורם על פי הדת, והוא הדין בגטין. בשאלת נשואי תערובות פסקו להתיר, רק בהעתיקם הדברים ללשון עברית דקדקו בסגנונם להרגיע לבות האדוקים, בכתבם לאמר: “אף על פי שהוא מן הנמנע שיהיו קדושין תופסים בהם כדת משה, לא יוטל עליהם ענש חרם ²⁸⁴.”

                                                                                     ___________

על מפעלות “הסנהדריה הגדולה” יאות המשל הידוע: “ההר התחולל וילד – עכבר”, כי לא חדשו ולא תקנו החברים מאומה, ורק את אשר שמו השרים הממונים לפניהם אותה שקדו לקיים, ויתר עתותיהם מלאו במליצות ריקות, בספרם בשבח כנסיוּתם ובהללם בשפת יתר את נפוליון יוצרה ובוראה, קונה ועושָהּ, וכן התמו.

החלטות הסנהדריה לא מצאו עוד את לב נפוליון נכון לקראתן – כי נטה אז ידו על פרוסיה, ועד נצחונו הגדול על יד פֿרידלאנד וברית שלומו עם קיסר רוסיה על מעברת הניעמען בעיר טילזיט לא יכל להפָּנות ולשים אליהם לבו. ויהי גורל היהודים טמון בחיק השרים הממונים, והשר מאָלי המנצח עליהם הערים עצה להטות משפטם ודינם. ובהודע הדבר לר' אברהם פורטאדו אזר חלציו ויאחז דרכו בלוית אחד מחבריו למקום תחנוּת הקיסר, לפקח את עיניו על מעשי אויבינו הצוררים לנו בנכליהם. והקיסר קבלם בכבוד וידבר אליהם דברים טובים, דברים נחומים.

כאשר בצעה הסנהדריה הגדולה את מעשיה הקטנים, שבה אספת הנבחרים לעבודתה ²⁸⁵ותיסד את הקונסיסטוריה, היא הועד העליון אשר יפקח על הרבנים רועי הקהלות, לרעות את עדריהם על פי החקים והמשפטים אשר שמה הסנהדריה לפניהם. ואז ערכה בקשתה אל הממשלה, לשים עינה לטובה על היהודים האשכנזים לבל תגרע מזכויותיהם מאומה, ואם יתָּפשו אחדים בעון הרבית, ישאו הם את עונם ולא יסבלו אחרים בגללם. אך שנה תמימה האריך נפוליון נפשם בתוחלת ממֻשכה, ואז ²⁸⁶נתן ליהודים את בקשתם במדה זעומה – כי הגביל זכויותיהם, לבל יעסוק איש מהם בסחר הארץ עד אם תהיה בידו תעודה כתובה וחתומה מהרָשות ומהקונסיסטוריה, אשר תערבנו לטובה ותגיד עליו ישרו. גם אסר ליהודים בָּאי ארצות אחרות להאָחז בגלילות הרינוס, וליהודים גרי הגלילות ההם – להאָחז במחוזות אחרים בצרפת. להגבלות האלה נתן זמן עשר שנים, עד אשר יבָחנו מעשיהם והיו לרצון לפני אדון כל, אז לא יבצר עוד מהם להשתוות אל אזרחי הארץ. מן הכלל הזה יצאו היהודים היושבים בפאריז ובבורדו ובליוורנו ובעוד חמישה עשר מחוזות – כי נמצאו תמימים וישרים ואין בהם נפתל ועקש. ויהי גמר דינם לפח ולמוקש ליהודים היושבים בממלכות האחרות, אשר התאמצו לשפר מעשיהם למען יזכו לעלות ולהגיע למעלת אזרחים – כי היה דבר נפוליון לפתחון פה לאויביהם מסביב, להתעולל עליהם לאמר: אם זה המושל הכביר, יליד הריבלוציה הצרפתית, לא יאמין בעם היהודי והוא נדרש להסיר משפטו – ומה נענה אנחנו?

                                                                                   ________

ולב הקיסר פראנץ, אשר הֻכה מאת נפוליון זה פעמים אחדות, לא נכנע בכל זאת, ויחכה לעת אשר תמצא ידו לחדש את המלחמה. והעת ההיא באה, בהיות ידי נפוליון אסורות במלחמה ארוכה בארץ ספרד, ששם העביד רוב חילו עבודה גדולה. ותהי לקיסר אוסטריה תקוה, להתגבר הפעם על אויבו עז, ולהשיב אליו את הארצות אשר נקרעו מעל ממלכתו בחזקת יד נפוליון המנצח. ויאסוף חיל רב ועצום ויעמיד בראשו את שני אחיו הארכידוכסים הגבורים, קארל ויאָהאַן, אשר פעמים רבות הערו לשוא כחם לעמוד בפני נפוליון במלחמות הקודמות. ומושלי יתר הממלכות חכו רק למוצא המלחמה הזאת, והיה אם תצלח אוסטריה להתגבר על אויבה, וקמו גם הם ועזרו לרעתו. בראשונה גברה יד קארל בשלחו את מגפותיו בחיל בייערן, אשר היתה בברית עם נפוליון. ותהי לו תקוה, כי אם תעֹז ידו על מושלי הרינוס, הנאמנים בבריתם את האויב, אז יט ידו גם על צרפת, והשיב לה כרעתה. אבל עד מהרה התנער נפוליון כארי מרבצו, ובעזרת אנשי בריתו התגבר על משנאיו. ותהי מלחמה גדולה ורבת דמים על יד עקמיהל ²⁸⁷, וקארל הֻכה אחור עד הגיעו למדינת ביהם. ונפוליון אחז לבטח דרכו ויבוא שנית בראש חילו אל ווינה הבירה. וגם קארל העתיק את מחנהו שמה, ותטש המלחמה אצל נהר הדאָנוי על יד אספערן ²⁸⁸. וגם שם גברה בראשונה יד קארל וחיל הצרפתים נסוג לאחור, מעבר לנהר. שם משך נפוליון אליו את יתר צבאותיו ויט ידו בכח על האוסטרים אצל וואַגראַם ממול פני העיר הבירה ²⁸⁹. והאוסטרים נלחמו כאריות עד אשר מטה ידם ונהדפו מזרוע נפוליון אשר הפליא בתחבֻּלותיו להעזר. אז נפל לב פראנץ בקרבו וישחר פני אויבו לשפות שלום לו, והוא נעתר לו חיש מהר, בדעתו כי אם ימָשכו ימי המלחמה, וקמו יתר המלכים והיו לצנִנים בצִדיו, ויכרות עמו ברית שלום ²⁹⁰בארמון הקיסר בשאֶנברון; בו אבדו לממלכת אוסטריה מחוזות הרבה מארצות ממשלתה, לא היה לה אבדן כזה במפלותיה הקודמות. ונפוליון שב בתרועת נצחון פאריזה.

מכל מלכי הארצות באירופה המערבית היה רק אחד אשר לא חת מפני נפוליון, ולשוא היה כל עמל המושל האדיר להכניעו לפניו – הוא האפיפיור פיאוס VII, אשר שמר לו עברתו על השיגו גבול ממשלתו, וכאשר שם נפוליון נזר הלומברדים על ראשו במילאנו, מאן הכהן הראש לקדשהו ולמשחהו למלך על איטליה. וחיל כהניו הנפוצים בכל הארצות עזרו על ידו, ויקנאו להאב הקדוש קנאה גדולה, וישפכו על נפוליון זעם לשונם להבאישהו בעיני מאמיניהם, וישימוהו לנואץ עצת עליון ולכפור בעיקר. והאפיפיור בבטחו בממלכות אוסטריה ואנגליה הכעיסהו תמרורים, ויַפל עליו אימתו, כי אם יוסיף ללכת עמו בקרי, אזי יגורהו בחרמו וישימהו לתועבה בקרב עמו. אז שלח נפוליון את אחד משרי צבאיו, וימלא את ידו לספח את כל אדמת הכהנים אל גבול צרפת ²⁹¹, ויהי כן. ואת האפיפיור נהגו בשבי מעיר לעיר עד סאבונה, אשר במדינת גינובה. והשבוי מלא את דברו ויטֵל עליו חרמו פעמיים ²⁹². אבל כבר עברה העת אשר היתה האמונה גברת ממלכות, וצרפת בזה לעגה להאב הקדוש ולא נחתה מגערתו. והוא עמד במריו ולא נכנע מלפני נפוליון עד אשר הובא בשבי צרפתה, ויהי עצור בפונטוניבלו עד רדת נפוליון מעל כסאו.

                                                                                       ________

ואחינו היהודים בושו כי בטחו בנפוליון כי יהיה להם מושיע ורב והצילם ברוב חסדו, כי גרע חלקם ויקח מהם את כל אשר נתנה להם הריבולוציה בראשונה, ויעכרם ויבאישם ביושב הארץ. ומכלם הכי גדל כעס שלשתנו, עצבוני אני ותוגת צביה רעיתי וחמת בחשא ידידנו. כלם מצאו עליו תנואתם, כי עכרם בתור מושל ארץ, ואנחנו לא יכלנו סלוח לו את אשר עשה בתור בן אדם תולעה, בעכרו נפשו ושארו. כי פתאם נמלך עליו לבו, לשלח מעליו את יוזיפֿינה רעיתו, עקב אשר מנע אלהים ממנה פרי בטן, ולשאת עיניו אל בת מלכים, לקחת לו נערה בתולה, אולי יבָּנה ממנה והיה לו בן יורש עצר, אשר יירש כסאו אחריו, ומולדתו תהיה לו למבטח משגב בהיות מוצאו ממשפחת מלוכה. ואשת חסדנו, יוזיפֿינה הטובה והעלובה, לא הקשתה לו ותקח ממנו ספר כריתות ²⁹³. ונפוליון בחר לו את מריה לואיזה, בת הקיסר פראנץ אויבו מאז, ותהי עצת שלום בין שניהם לבוא יחד בברית עולם, וכעבור חדש ימים נגמר הדבר לטובה ²⁹⁴. ונפוליון הוביל את רעיתו החדשה בשמחה וגיל והמון חוגג אל עירו המעטירה. והנסיך יוסף שווארצענבערג, ציר אוסטריה היושב בפאריז, עשה משתה גדול לכבודם, ויהי מספר הקרואים רב מאד, עד כי נדרש לבנות למענם בית עץ גדול ורחב ידים בגן מעונו. והקרואים הרבו לאכול ולשתות ולשמוח כטוב לבם – ופתאם נגעה אש באחת היריעות ותאחז בבית ויהי ללהבה. והקיסר אץ להבריח את רעיתו העדינה במרכבת כבודו אל ארמונו בס"ט קלוד. עד כה וכה היה הבית לגחלים, ונפשות אחדות ממרומי העם אֻכּלו כקש יבש. ויהי הדבר לסימן רע לזווג הזה, אשר במאֵרה נוסד ומנת חלקו קללה ולא ברכה.

אמנם לא אצה הקללה לבוא, כי עוד הופיעה הצלחתו עליו אורה, ואיש לא האמין כי עוד מעט תבגד בו ותהדפנו מאור אל חשך.

לתקופת הימים ילדה ²⁹⁵מריה לואיזה בן לנפוליון, אשר שמח עליו מאד, וכל העם צהל וירֹן בשמעו את ירית כלי התותח, המבשרות כי ילד יֻלד למלכם האהוב, בן יורש עצר אשר ינחל כסאו אחריו. וכאשר הובא הילד במסֹרת הדת ²⁹⁶, אָצל האב הצולח עליו מהודו ויכנהו בשם “מלך רומי”.

                                                                                         _________

תחבֻּלה אחת לשבר זרוע אנגליה מעֻזת הים היתה לנפוליון: לסגור שערי הארצות בפני מסחרה ומשלח ידה, למען תוָרש ולא תעצור עוד כח לתמוך בכספה ידי המלכים הנחרים בו, לגור כל הימים אתו מלחמות. והנה כל מושלי אירופה שנעשו בעלי בריתו נדרשו לחפצו ויעשו פקודתו בלבב שלם. גם הקיסר אלכסנדר נאות לו בראשונה בדבר הזה בשלום טילזיט. אבל חלוקת ארץ אשכנז אשר בה עשק נפוליון נחלת הנסיך לבית אָלדענבורג קרובו, העלתה עליו חמתו, ויפר בריתו עמו ויתן לסחורת אנגליה מהלכים בקרב ארצו הרחבה. והדבר הזה שלח מדון בין שני האיתנים מצוקי ארץ אלה, ותהי אחריתו מלחמה גדולה וקשה אשר לא היתה עוד כמוה. שני המושלים הכבירים הרבו התכונה, ויגדילו חיליהם ויעצימום במאד מאד. ויהי מספר חיל רוסיה כשלש מאות אלף איש, נהוגים בידי שרי הצבא ברקלאי-די-טולי ובַגראַטיון, ומספר חיל צרפת חמש מאות ושמונים וחמשת אלפים איש, אשר קרוב למחצה היו חילי מלכי בריתו, ובתוכם גם חילי פרוסיה ואוסטריה, ועל צבאותיהם שרי הצבא אדירי איומה, אשר נתנו חתיתם בכל הארצות, ולהם אלף ושלש מאות ושבעים ושנים כלי תותח ויותר מעשרים אלף עגלות טעונות נשק ומזון ומספוא. ורוסיה, אשר נלחמה אז עם תוגרמה, הָשלמה לה עד מהרה ותכרות ברית את שוודיה ואת אנגליה, להיות לה לעזרה לעת תדרשנה.

מאז עבר נפוליון את הגבול ²⁹⁷, בקש לשוא להתנגש עם חיל רוסיה ולעשות קץ למלחמה, בהכותו אותו בפעם אחת ולא ישנה לו – כי נסג תמיד אחור אל לב הארץ מבלי נסות דבר אל האויב, ואת כל הערים והכפרים ובתי השדה הצית עם הארץ באש, וכל אוצרות המזון ויבול האדמה החרימו, לבלתי השאיר מחיה להאויב ההולך אחריהם. ותקצר נפש נפוליון בעמל חילו, ההולך ותועה בערבות הארץ החרבה והנשמה, ועיניו כלו בצפיָתו ליום אשר יעמוד חיל רוסיה לדבר עמו בשער, כי בפעם ההיא יודיע את ידו ואת גבורתו, ושב הקיסר אלכסנדר ושחר פניו לעשות שלום לו. ותוחלתו באה: אצל המבצר סמולענסק ליד הנהר דניפר היתה מלחמת שני ימים ²⁹⁸. העיר עלתה באש כֻלה והצרפתים עלו עליה בסערה – והרוסים שבו על עקבם, סבו לאחור, הלוך וקרב אל מוסקוי הבירה, ואחריהם – מדבר שממה, מבלי השאיר להצרפתים אף בית אחד לנוח בו כאחד האדם. וכל המוני העם אשר השמו נויהם בידיהם נספחו על צבאותם וחמושים עלו באתים, בקרדֻמות ובשלש הקלשון ובכל כלי משחית אשר מצאה ידם. עד כה וכה ושר הצבא ברקלאי די טולי, המצביא את הרוסים, ירד מגדולתו ובמקומו בא הנסיך קוטוזאָוו, האדיר בגבורה, אחרי שובו מהכות את התוגרמים על יד רוסטשוק ויאכפם לבקש שלום ולרדפהו. ותהי השמחה גדולה לכלם כאחד – כי לא יוסיפו עוד לנוס, עוד מעט ומלחמה גדולה תכריע את הכף. והצבאות התנגשו אצל הכפר באָראָדינה ²⁹⁹במרחק עשרים פרסה מהעיר המעטירה, ושני הצדדים התמרמרו מאד וילחמו בגבורה נמרצה ודמים רבים נשפכו, ויהי מספר הנופלים ביום ההוא חמשים אלף איש ובתוכם הרבה שרי אלף ופקידי צבא מזה ומזה, לא היתה מלחמה כזאת מימי הפרסים והיונים מלפנים ועד היום ההוא. ובכל זאת לא הכריע הנצחון את הכף ושני הצדדים התפארו בו. וקוטוזאוו בשר את הקיסר אלכסנדר כי הנה גברה ידו על האויב – ובכל זאת גמר אֹמר לשוב ולסגת אחור ולעזוב גם את מוסקוי בידי צר. ונפוליון נהג את מחנהו אל העיר הבירה, בהנחמו בלבבו, כי שם ימצא חילו את המנוחה אשר יבקש, שם יכנע אלכסנדר בפניו ושלל לא יחסר.

                                                                                      __________

כראות הצרפתים את מוסקוי מרחוק צהלו קולם וימחאו כף; אבל נפוליון בוש משברו. הן מדי בואו אל אחת הערים הגדולות, הסכין לראות את ראשי העיר יוצאים לקראתו ומגישים לו מפתחות שעריה בהכנעה רבה, ושם – אך דומית מות, אין יוצא ואין בא להתרפס ולרהב אותו – כי כל יושביה נדדו ממנה, מהנסיכים והרוזנים וכל רבי המלוכה ועד טובי הסוחרים ובעלי המלאכה יצאו אחרי המחנה, לא נשארו כי אם חולים ופצועים ודלת העם והמון פושעים כבדי עון, אשר הוציאו ממסגר נפשם לעשות כלה לעיר העזובה. הצרפתים באו העירה ³⁰⁰ולא פגעו אדם, כי כל נפש חיה נדדה הלכה, לא נשמע בלתי אם הֵד קול צעדיהם בעברם בחוצות השוממים. ונפוליון אוה למושב לו את מצודת כְּרֶמֵל, מושב מלכי רוסיה מאז. ואנשי הצבא עטו אל השלל וימלאו אמתחותיהם כל הון יקר. ויהי בלילה ותפרץ אש בעיר הגדולה במקומות הרבה כאחד, וכל החיל לא מצאו ידיהם לכבות את השרפה. בלילה השני גדלה הבעֵרה ורוח חזק נשא את הלהבה ותאחז בכל ארמנות העיר ועד הכרמל הגיעה. ונפוליון נאנס לעזוב משכבו ולהחיש מפלט לו עם שרי חילו חוצה לעיר מפני האש האוכלה. רק אחרי חמשת ימים עלתה בידי הצרפתים לכבות מוקדי העולם. אבל המזון תם מכליהם והחיל הרב נשא חרפת רעב, רק יין טוב מצא די סבאו, ולחם אין בכל המקום ההוא להחיות נפשו. עד כה וכה החל החרף להשליך קרתו ולהפיל חתיתו על הצרפתים אשר לא נסו בו. אז נפל לב נפוליון בקרבו וישלח צירים אל הקיסר אלכסנדר לפתוח אליו לשלום ולא נענה. ובראותו כי החרף הולך וגבור והשלג הולך ורב, צוה לחילו לעזוב את העיר השֹרופה ולשוב אחור ³⁰¹. נורא היה מראה החיל הגדול בשובו בדרך בא. כלם עמוסים משא לעיפה בשלל אשר צברו, הולכים בלי משטר וסדרים ומשמעת, כלם מזי רעב, עטופים שמלות ובלויי סחבות ורועדים וקופאים מקרה. וחיל הרוסים ההולך ורב רודף אחריהם, והקוזקים, הרוכבים הקלים, סבום כדבורים וידריכום מנוחה ויזנבו את הנחשלים. הסוסים נפלו לאלפיהם באין מספוא, והעגלות וכלי התותח טבעו בערמות השלג ונעזבו בקרב צרה. ובהגיעם אל נהר בֶּרֶזינה ³⁰², במרחק שלש פרסאות מהעיר בוריסאָוו, היתה תבוסתם שלמה. לעבור את הנהר הכינו שתי מעברות, אך בעברם עליהן פגעו בהם הרוסים בכלי משחֵתם, ותהי מהומה ומבוכה ומבוסה רבה, כי הדפו איש רעהו להחיש ולעבור מקום הסכנה – ופתאם נשברו המעבדות וכל החיל הנשאר מאחריהן ספו תמו מן בלהות.

אז עזב נפוליון את מחנהו בנפש מרה ³⁰³ויחש דרכו בעגלת החרף דרך ווילנא, ווארשא, דרעזדען ומיינץ עד הגיעו פאריזה. ושארית חילו נדדו עם שרי צבאותם כצאן בלי רועה, ועד הגיעם אל הגבול, הוא נהר הניעמען, לא נשאר מהם אף המחצה. כי כשלש מאות אלף איש נעדרו מהם, נפלו בחרב וברעב ובקֹר ובתחלֻאים רעים, ומכל הכבוּדה הרבה אשר הלכה אחריהם בעלותם על רוסיה לא נשאר להם אף כלי תותח אחד, ואף לא עגלה אחת!

                                                                                       _________

המפלה הגדולה הזאת החיתה רוח האשכנזים, ומושליהם שתי יד לפרוק עֹל צרפת מעל צואריהם. מלך פרוסיה התאַחד עם קיסר רוסיה ויַסע את חילו ממחנה צרפת ויעמידהו מנגד לו. ויפן לעמו בקול קורא להחלץ חושים ולהשיב לאויבם את החרפה אשר נשאו ממנו ביום רעה. וכל יושבי הארץ התאזרו חיל, ויחדו נטו שכם לשאת במשא המלחמה בכל נפשם ומאֹדם. אבל גם נפוליון לא אסף ידיו, וכמעט בא פאריזה עשה לו חיל חדש ויסיעהו ארצה אשכנז אל מול צבאות פרוסיה ורוסיה אשר הֻכּו לפניו פעמים, על יד ליטצען ³⁰⁴ובויטצען ³⁰⁵. וקיסר אוסטריה יעץ מזמה לשבת מריב ולנסות דבר שלום לכלם. אבל נפוליון לא אבה שמוע לעצת השלום כפי התנאים אשר שמו לפניו למרות עיני כבודו. אז זכר לו פֿראַנץ שנאתו מלפנים ויקרא גם הוא מלחמה על נפוליון חתנו, ויעמוד את חילו כנגדו. ותרבינה המלחמות ויהי שפך דמים לרוב, עד בוא יום הפקודה במלחמה שהיתה על יד העיר לייפציג ³⁰⁶בירת זכסען. שם עמדו מאה וחמישים אלף איש צרפתים נגד שלש מאות אלף מצבאות הברית. בראשונה גברה עליהם יד נפוליון, אך פתאם עזבוהו הזכסים ויעברו אל חיל הברית, ואז מטה יד הצרפתים ונפוליון מהדף אחור לייפציגה. ויהי ממחרת הבקר, בעבור חילו את נהר עלסטער, נהרסה המעברה פתאֹם ותפול תחתיה מהמוקשים אשר טמנו בה האויבים, ותתחדש מפלת הצרפתים כיום עברם את הבֶּרֶזינה. ויהי מספר החללים והשבויים והנטבעים, יותר משמונים אלף איש, וגם השר הצבא הפולני, הנסיך פוניאטובסקי, אשר לעודד רוחו כנהו נפוליון ביום המלחמה בשם “מלך פולין”, נטבע בנהר. בעצם היום ההוא באו מושלי הברית עירה לייפציג, ומלך זכסען נפל שבי בידיהם, עקב אשר לא שקד להסתפח אליהם בעוד מועד.

ונפוליון חש לסגת אחור עם שארית פליטת חילו עד הרינוס, וצבאות אויביו רודפים אחריו. והנה גם מלך בייערן בגד בו כמו נחל ויתחבר אל האוסטרים, אשר התיצבו לנגדו לחסום עליו דרכו. ונפוליון חגר חמות ויכם בעברתו ויבוסס בחמתו ויעבור נהר הרינוס ביד חזקה ואיש לא עמד בפניו.

אז הופרה ברית הרינוס, וכל המושלים שתו יד עם אויבי צרפת. ממלכות וועסטפֿאַלען והולאנד בטלו באפס יש, וארץ איטליה שבה באה בידי אוסטריה. גם מארץ שווייץ גֹרשו הצרפתים בחזקת היד. כן נהרסו כל בניני נפוליון אשר יסד בהיות לאל ידו. ורק מוראט גיסו אשר הקים למלך על נאפולי נשאר על מכונו, בבגדו בו ובשחרו שלום אוסטריה, למען הצל ממלכתו מהריסותיה.

וכל חילי הברית שות שתו אל גבול צרפת איש מקצהו. ויעברו נהר הרינוס איש נגדו וישתפכו כנחל איתן במלוא רֹחב ארצנו. אך בהיות צבאותיהם רחוקים זה מזה, היה נקל לנפוליון לעשות תחבֻּלותיו ולהכותם אחד אחד, ומקצה שבועות אחדים ³⁰⁷ נהדפו כלם אחור מפני היד החזקה הנטויה עליהם. אבל כשוב כלם אחור כן התלכדו ולא התפרדו עוד, ויהי מספר על צבאות פרוסיה, רוסיה ואוסטריה ושוודיה וספרד ואנגליה וכל חילי המושלים האשכנזים ארבע מאות אלף איש, ויד נפוליון קצרה מאסוף עוד אנשים לצבא ולעשות חיל חדש למלחמה, ובראותו כי לא יוכל עמוד בפני אויביו הרבים, חבל מזמה חדשה, ויסב מאחריהם אל הרינוס קדמה מזרחה, בתקותו, כי בהשענו על מבצריו הרבים בין נהר הרינוס והמאָזעל ובקום כל העם לעזרה לו, יגדל כחו לחסום את הדרך על אויביו ולהכרית מהם כל מוצא לחם, ואם יעלה עוד בידו להכותם, והיתה תבוסתם שלמה ובחרב וברעב יסופו יחדו. אבל הם לא שעו אליו ורק חיל קטן שלחו אחריו לשמור צעדיו, ורב חילם העתיקו אל לב צרפת פנימה ומגמת פניהם אל פאריז הבירה, ובהגיעם אל שעריה ³⁰⁸ היתה עוד מלחמה קטנה עם חיל המשמר, אשר התבצר על מרומי מונמרטר. וגם שם נראה בגד בוגדים, ואחרי שני ימים ³⁰⁹נפתחו שערי העיר לפני החיל המנצח, וכל מלכי הברית והקיסר אלכסנדר בראשם באו העירה ביד רמה. רק הקיסר פֿראַנץ נשאר בעיר נאנסי, לבלתי עמוד על דם חתנו ביום מפלתו.

ביום ההוא שלח הקיסר אלכסנדר דברו אל הסינאַט הצרפתי, כי לא ידבר עוד שלום לבוניפורטו ולא עם אחד מבני משפחתו, – כי מנויה וגמורה בסוד חבריו להוריד את נפוליון מכסאו ולהושיב תחתיו את לודוויג השמונה עשר, בן אחי לודוויג XVI המומת. וזקני הסינאט מלאו אחר דברו ויכריזו בשערים ³¹⁰כי הורד נפוליון משאתו. בהגיע השמועה לאזני נפוליון, היושב בפונטוניבלו הקרובה, קצף מאד על שרי חילו ועל הסינאט ועל יושבי פאריז, אשר בגדו בו בעת צרתו. אך מה שעשו כבר נעשה ואין להשיב. וינסה עוד להטות לבבם לבחור בבנו יחידו תחתיו, אבל בקשתו לא נעשתה. אז נכנע הגבור הזה מפני מנצחיו ויאמר נואש ³¹¹. אולם מלכי הברית השאירו לו כבוד שמו ויועידו לשבתו את האי עלבא אשר בים התיכון. גם התירו לו לקחת עמו את שרי הצבא הקרובים אליו בלבם ומתי מעט אנשי חיל, ליסד שם ממלכה שפלה. ולרעיתו ובנו נתנו דוכסיות אחדות לנחלה בארץ איטליה. ומקץ תשעת ימים נפרד נפוליון בלב רגש מחיל שומרי ראשו אשר עבדוהו באמונה זה עשרים שנה, וישק את שר צבאים ואת דגלם, ואנשי הצבא בכו בכי גדול. וכל העם אשר פגשוהו בערים אשר עבר ברכוהו לשלום בבכי ותחנונים עד הגיעו אל חוף הים, שם הורד באניה אשר חכתה לו, להביאהו אל האי אשר יעדו לו. ואחרי שני שבועות ³¹²שב לודוויג XVIII אל היכל ירושתו בפאריז, ויעל על הכסא אשר הורד ממנו דודו לפני עשרים שנה לעלות על במת המטבח. עמו כרתו המלכים ברית שלום ³¹³, אשר לפיה נשארו לצרפת גבולותיה שהיו לה בראשית המהפכה, ואת העם פטרו מכל ענש, אף השאירו בארמנות כבודו כל שכיות החמדה שנאספו משלל הארצות בימי גאונה. ואחרי ימים אחדים עזבו מלכי הברית את פאריז הבירה, ואת כל צבאותיהם השיבו איש אל ארצו ומקומו.

המלחמות שהיו בין צרפת ויתר הארצות העתיקו גבולות עמים וישַנו פני הכל, ועל כן נדברו המלכים להוָעד יחדו אל מקום אחד, לסדר את המערכה ולהשיב הכל על מכונו. ולדבר הזה בחרו בעיר ווינה הבירה, בהאסף אליה כל מלכי ארץ ונסיכיה עם כל יועציהם ושריהם מתי סודם, להציב גבולותם ולהתיעץ על צפוניהם.

                                                                                     __________

פרידת נפוליון מחיל שומרי ראשו השאירה פצע אנוש בלבבם, וכל איש צרפתי אשר הגיע לו השמועה על אדות הקיסר המוּסר ודבריו אשר דבר מכאֵב לב אל עדת אנשי חילו, נרעש ונדכה מאד, ותבך במסתרים נפשו על גורל עמו וארצו, כי גלה כבוד מהם ועטרת תפארתם הָשלכה לארץ. אמנם הבטיח המלך החדש כי לא יבקש לו גדולות והכל ישאר על מכונו כבתחלה; אבל הוא לא שמר הבטחתו לעמו, וכמעט בא על מקומו, הסיר את דגל הנשר ואות שלשת הצבעים מקרב הצבא ויתן תחתיו את הדגל הלבן ואות שלש החבצלות חתם תכניתו, להיות לצרפת נס להתנוסס. גם העביר פקידים הרבה ממשמרותם כרצונו, ותהי המשרה על שכם אנשים חדשים מקרוב באו. והמונים המונים מהאצילים הגאיונים נתמנו על ידו ויהיו לבעלי פקודות בצבא ובמדינה, הנכונים לעקור משרש את חקי החפש, אשר הסכין העם אליהם זה עשרים וחמש שנה. וירבו המתאוננים בעם וינהו אחרי נפוליון אהוב לבבם, צור ישעם ומשגבם מלפנים. וביותר כבד האבל בחיל הצבא, אשר זכרו להם את כבודם וגאונם בלכתם אחרי נפוליון ושריו האדירים, מרגיזי הארץ, מרעישי הממלכות וחרפתם אשר ישאו עתה בהתענותם תחת ידי פקידיהם החדשים, הנערים האצילים, אשר הרכיב הבורבוני אלופים לראשם.

גם באספת המלכים בווינה רבה המהומה, כי חלק לבבם בהציבם גבולותם ותצר עינם בקנאתם איש ברעהו, ותהי חבילתם קרובה להתפרד.

ונפוליון ידע את כל אשר נעשה, ופתאם בחלה נפשו לשבת בטל בלב ים, ויתאזר עז להשיב אליו את עטרת תפארתו אשר נואש ממנה בימי רעה, ובטרם תמלא שנה אחת לשבתו על אי גלותו, אסף את חילו הקטן, שהיה מספרו רק אלף ומאה וארבעים איש, וירד עמם באניות ³¹⁴לשוב אל ארצו ועמו, ויבוא שלום אל חוף פרובינציה אשר בצרפת, ויקפוץ אל היבשה ואנשי חילו אחריו ³¹⁵. וירץ אמריו לעם ולצבא, בהואילו באר, כי רק בגלל מתי מספר שרי צבאו, אשר בגדו בו, גברו עליו אויביו, ולולא הם שעזרו לרעה, אזי התגבר על אויביו וישחקם כעפר על פני רוח – ועתה הנהו בא לתקן את אשר עותו ולהשיב לצרפת את גדולתה וגאונה כבשנים הטובות. וכרוזיו היוצאים מעמק הלב ומלאי רגש אהבה וכבוד לארץ ויושבי בה, מצאו מסלות בלבב הקוראים וילהיבו רוחם. ובכל מקום אשר נראה בכבודו, שמחו האנשים לקראתו ויקראו בקול גדול: “תחי צרפת! יחי הקיסר!”. וכל הגדודים אשר נשלחו לנגדו מטעם המלך הבורבוני לתפשו ולהמיתו, כרעו לפניו על ברכיהם וישבעו לו שבועת אמונים, וכל שרי הצבאות הָשלמו לו ברצון או באֹנס. לשוא הטיל המלך לודוויג עליו חרם, ויעד שכר שני מיליונים כסף לאיש אשר יכנו נפש, לשוא התעוררו עליו כל מלכי הברית ויפקירו דמו, בהודיעם בשערים, כי בפעלו זה חייב בונופרטו את ראשו וכל ההורג אותו אין לו דמים – כי באלפי רבבות עם צרפת לא נמצא אף אחד אשר ירים אליו ידו; חילו הלך ורב וכל העם מקצה רצו בשמחה לקראתו, בקראם פה אחד: “שובה אתה ומלכה עלינו!”. כן הגיע לפונטנבלו הקרובה לפאריז, והמלך הבורבוני ובני משפחתו וכל האצילים הנאמנים בבריתו שבו יצאו בגולה ³¹⁶, וליום המחרת בא נפוליון לפאריז המעטירה. והעם והצבא צהלו לקראתו ועל כפים נשאוהו ויביאוהו בשמחה ובקול תרועה והמון חוגג אל היכל המלוכה, לשבת בו כבתחלה.

משם החל לנהוג עולמו בחכמה ודעת, בצדק ומשפט ומישרים. לא יסר איש ולא לקח נקמתו מהבוגדים בו, כי סלח לעונם בלב שלם. את קרובי המלך הבורבוני שלח עד הגבול מבלי עשות להם רע, ובהודע לו כי אחד מהצבא הלאֻמי מאן להשבע אל דגלו, בשמרו אמונתו להמלך הבורבוני, הללהו בפני כל וישלח לו אות לגיון הכבוד על תֻמתו וישרו. גם הריץ אמריו למלכי הברית, בערכו אליהם דברי שלום ואמת; אבל הם לא ענוהו, כי נדוהו מקהלם וכלה ונחרצה מעִמם ליסרהו קשה ולבלי השב ידם מעליו ומעל אנשי חילו עד השמדם מפניהם.

                                                                                          ________

ובעיר ענסהיים העומדת על אֵם הדרך שבה עברו גדודי הנלחמים, בעיר מושבנו זו רבה העבודה והתלאה והעמל ונדודים, כי אין בית אשר אין בו חולה או פצוע או שבור עצמות או מרֻסק אֵברים – כי כלי המשחית עורים כלם ומפניהם אין מבטח לגוף ואין מחסה לנפש. ואשרי האיש הנופל חלל, כי בין רפאים חלקו ולא ידע עוד עצבת, ואוי לפצוע אם אנושה מכתו ואין כהה לשברו, כי רבים מכאוביו וליסוריו אין קצה. גם כי יקום ממשכבו לא ישוב עוד לאיתנו, כי מָשחתו בקרבו ומומו ישאר כל ימי חייו. על כן היה לחק עולם בין עמי הארץ, לחונן את הנחשלים בחיל המלחמה ולסעדם בחסד וברחמים, מבלי שום פדות בין אוהב לאויב, כי לא ירעו עוד לאדם אחרי נפלם, וכן אמרו חכמינו בצדקתם ³¹⁷על כל הנושא ענשו: “כיון שלקה הרי הוא כאחיך”.

ואני ובחשא הקדשנו את בתינו למשכב הנגועים, ולנו יעדנו למושב את סכותינו אשר בגנינו. וצביה שכלה ידיה לכלכלם בדעת ותבונה ובחמלה רבה כחק לאחות רחמניות, ושרה חברתה, אשת בחשא, עזרה על ידה. גם רופא חכם לקחנו לנו, איש עברי יליד עירנו, ויחדיו עמלנו להחיש ישע ומרפא לחולים ולפצועים מחיל ארצנו וגם מחיל פרוסיה אשר עברו עם בליכֿער שר צבאם. בתוך הפצועים אשר אספתי אל ביתי היה איש צעיר מאחינו, יליד פאָטסדאם, ושמו לודוויג מַרקוזא, מחיל הרוכבים ההוזַרים, אשר נגף בראשו מחרב אחד הקירַסירים מחיל צרפת. הוא היה נכד הקצין אברהם מרקוזה משטרעליטץ, אשר עוד בימי פֿריעדריך הגדול זכה לאזרחוּת גמורה ³¹⁸. ובעסקו במסחר אביו הזקן ישב ימים רבים בברלין ובווינה, ויהיו לו מהלכים בבתי גדולי עמנו שמה. וכאשר החל להרפא התענגנו לשמוע מפיהו פרשת גדולתם וחסדיהם הנאמנים לארץ ולממלכה. הוא ספר לנו, כי בשנים האחרונות לא נדרשה ממלכת פרוסיה לקחת אנשים לצבא, כי היה מספר המתנדבים בעם הארץ הולך ורב עד בלי די. וגם היהודים, אשר עליהם לא הוטלה חובת העבודה בצבא מעולם, רבו הצעירים המשכילים, הששים לקראת נשק ויוצאים למלחמה כצאתם במחול ³¹⁹. וכל בני עמנו כעשירים כעניים משחדים מכחם ונותנים כל מה שיש להם לצרכי המלחמה ³²⁰–ועל כן גדל כבודם בישועתם. אחינו ההם חדלו להחשב ליהודי פרוסיה כי אם לפרוסים יהודים, ובכל חשק לבבם מחרפים הם נפשם למות בעד ארץ מולדתם, אשר החלה להכירם לטובה ולאמצם כבנים לה ³²¹. גם שרי המלוכה הכירו מעבָּדיהם, כי גדולה אהבתם ואמונתם לארץ מולדתם וכבר הראו נפלאות בגבורתם על מרומי שדה, ומזקן ועד נער ומאיש ועד אשה הקריבו נפשותם קרבן מנחה לטובתה ³²². וכמעשיהם בפרוסיה כן גדולים מעשיהם באוסטריה ואגפיה. שם בווינה מתנוססות שתי האחיות הבַּרוניות, בנות דניאל איטציג מברלין, פֿאַנני פֿאָן אַרנשטיין וצאֶציליה פֿאָן עשקעלעס, כאבני חן בנזר הממלכה; שם עולם עשו להן בצדקת פזרונן, ומלכים ורוזנים וסופרים וחוקרים ומשוררים וחכמי חרשים וחכמי מדינה משחרי פניהן ומבקריהן בהיכלי תפארתן. וממרום עמדתן הן משפילות לרדת אל מעוני דלים, לחלצם מעניָם ולחבש לעצבותם ולהחיש ישע ומרפא ותנחומים לחולים, למנֻגעים, לאלמנות ויתומים. על כן גדל שמן בעולם, והקיסר פֿראַנץ בכבודו ובעצמו מוקיר ערכן וכבוד והדר יעטרן.

בדברו בנדבות אחינו בני ישראל אשר באשכנז, המפקידים נפשם והונם לטובת ארצם ולרעת ארצנו אנו, חשנו בנפשנו, כי יש אשר רגשי הלאֹם והמולדת לא יתאימו יחדו. כי כיהו דים היו לנו ספוריו אלה לששון ולשמחת לבב, וכצרפתים היו לנו כחצים שנונים, ומדי דברו באלה הרגשנו מה שהשכילו חכמינו לאמר על הכתוב “ויחד יתרו”, שמצד האחד היה מלא חדוה, ומצד השני "נעשה כל בשרו חדודים חדודים ". ובחשא לא יכל להתאפק ויהי מלעיג על דבריו ומתלוצץ ביהודי אשכנז אשר העבדוּת הטביעה בם חותמת לחרפת עולם, ובכל מעשיהם ומעלליהם ותקוניהם בדת ובחיים הם רק מחַקים כקופים את שכניהם למצוא חן בעיניהם. אבל גם מרקוזא לא הדביק לשונו אל חכו, ובדעתו את ספרותנו העברית זכר לו את “שיר הלעג לבני רינוס” ³²³, ויהי חוזר בעל פה את החרוזים השנונים אשר חבר משורר קדמון על אחינו יושבי מדינתנו, בהתלוצצו על קמצנותם וצרת עינם באֹרחים הבאים להסב אל שלחנם:

מְתֵי עֶצְרוֹנִים אֶגְ עַל

פָּנַי בָּהֶם אָשִׂים.

סוּרוּ לָכֶם מֵעַל

אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים.

מַחְשְׁבוֹת אָוֶן חוֹשְׁבִים,

אָבַד מִנְהֶם מָנוֹס,

אוֹרוּ אָרוֹר יוֹשְׁבִים.

אֶרֶץ הָרִינוּס.

אַךְ קִרְאוּ לָהּ אֶרֶץ צָרְפַת, כִּי

צַר לָהֶם פִּתָּהּ.

וְלֹא עַל נְהַר רִינוֹס, כִּי

עַל מֵי יַם סוּף נִבְנְתָה.

פעם אחת בערב, בשוב מרקוזה לספר תהלת שתי האחיות הווינאיות, הגיד לנו, כי אליהן נדמו שתים נשים מאחריותינו המהֻללות בברלין, והן הענריטה הערץ ורחל לעווין, המצֻינות בעלילותיהן לטובת העם והצבא, אף שלא חלק להן ה' בעֹשר רב, – כי האחת אלמנה מבעלה החכם הנודע, אשר מת עליה לפני שתים עשרה שנה, והון ועשר לא נשארו לה אחריו, והשנית היתה לאשה להסופר הנוצרי וואַרנהאגן פֿאן ענזע, אחרי המירה את דתה…

– אך זה חלי רע! – אמרתי – כי אבדה האמונה ונכרתה כלה מלבב משכילי הדור הזה, וכמעט טעמו מפרי עץ הדעת, הנם פורקים מעליהם על דתם ומתכחשים לאלהי אבותם.

– זאת פליאה היא בדברי ימי עמנו – קראה צביה – כי כגבור עליו צרותיו כן הוסיף תמיד אֹמץ לדבקה באלהיו, ומדי הוטב מצבו בעולם, לא זכר עוד את צור מעֻזו וישכחהו. כדבר הזה ראינו בימים הטובים שהיו לעמנו בספרד, וכן מקרהו גם עתה.

– על תכונת עמנו בדבר הזה כבר התאונן משה נביאנו בשירת “האזינו” לאמר: “וישמן ישורון – ויבעט, ויטש אלוה עשהו”. ואנכי אמצא תכונתו זו בדרך הטבע –

ואבאר דברי במשל הסערה והשמש אשר כבר נשאתיו על עמנו במקום אחר ³²⁴.

פתאם נפתחה הדלת ובחשא בא ברעש הביתה, ופניו העידו בו כי הוא נרעש ונפעם בעבור חושיו בו.

– מה לך ידידי כי נסערת? – שאלתיו בתמהון.

– אריה שאג מי לא ירגז! – ענה בחשא ברגש – נפוליון השמיע קולו בקריאה גדולה לעם צרפת – ומי זה יעמוד מרחוק ולא ישעה אל גבורהו הנפלא? שמעו נא הדברים וישמע אליכם אלהים!

ובדברו הוציא מחיקו מגלה עפה, ובה נדפסו הדברים האלה לאמר:

– "נצחוני בני, גבורי החיל! שנים שלשה אנשי צבא בגדו בנו, חללו כבודנו, הובישו את ארצם ועמם ופני מושלם ואיש חסדם – העל כן ירימו אויבינו ראש? אלה שונאינו ומנדינו אשר עשרים וחמש שנה נדדו הלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר לעורר עלינו חמת כל יושבי אירופה; אנשים אשר רוב שנותיהם בלו במחנות זרים, בקללם אותנו ואת ארצנו מחמד עינינו, בהלחמם אלינו באף ובחמה ובקצף גדול – הלאלה אשר מפנינו תמיד חתו ובֹשו, נתן דגלינו למרמס ונשרינו לחרפה? האלה יעשקו עמלנו לעינינו, ינחלו הוננו אשר קנינו לנו בדמינו, בהתעללם בנו כל היום ובשימם כבודנו לכלמה? לו עלתה בידם לכבשנו אזי אבד זכרנו, נכחד שמנו כלה מקרב הארץ. כי הנה ברגלים ירמסו עטרת גאותנו, ותהלתנו בגוים ישימו לאפס ואפע, וכמעט נתנער מעפר ונקום להשיב אלינו כבודנו, ושבו ונסו מפנינו והתיצבו בקרב אויבינו אשר פעמים רבות הפכו ערף לפנינו.

שִמעו גבורי החיל! מרחוק שמעתי נאקתכם ואנחותיכם מני לא יסתרו – ולמענכם עזבתי את אי שבותי, ואשים נפשי בכפי ואשוב אליכם כיום הזה. היו ימים אשר אני אחיכם הנוהג בכם לֻקחתי אחרי כבוד, הורמתי בחור מעָם ואהי למלך בארץ, ואתם התימרתם בכבודי ותרימו למרום קרני. עתה הנני שב אליכם, להשיב לכם כבודכם ולחדש ימיכם כקדם. שובו אתיו אלי! השליכו מעליכם את הדגלים אשר שנאה נפשכם זה כמה, ואשר רק לאויביכם היו נס להתנוסס! השיבו לכובעיכם את הקוקרדה בעלת שלשת הצבעים, אשר נשאתם בימי כבודכם וגאותכם. נשכח נא כי זה לא כבר היינו אדוני כל הארץ; אבל אל נא יעיזו אחרים להשתרר עלינו ולכבשנו לעבדים להם! אחזו בדגלי נשריכם, אשר עופפו על ראשיכם בימי גבורותיכם ונפלאותיכם אשר הראיתם בכל קצוי ארץ, והיו בטוחים כי מתי מספר האצילים הגאיונים הרודים בכם יחתו מפניכם וישובו ינוסו אל המקומות אשר בהם התגוררו בימי ענים ומרודיהם. השיבו אליכם כבודכם ותהלתכם והונכם ורכושכם אשר שדדו מכם אויביכם אלה, השאירו כל אלה לבניכם אחריכם, הצילום מידי העריצים אשר הרכיבו זרים אלופים לראשכם – כי צוררים הם לנו ומקנאים לשם תפארתנו ורודפים באף את כל אלה אשר הראו להם נחת זרועם בימי תהלתכם וגאונכם. אם תכנעו לפניהם – ונחשבה לכם כל תְּהִלה לתָהלה, והיו כל נפלאותיכם ונצחונותיכם – לעונות חרב, וכל אשר שפכו דמם בעד ארצם ועמם – לפושעים ומורדים, ורודפיהם ינחלו טוב וכגדל רשעתם כן יגדל כבודם ושכרם. זכרו זאת אנשי חיל והתאוששו, התחזקו והיו לאנשים כמלפנים, חושו אל דגל מושלכם מנהלכם מאז! כי חייו חייכם, תקומתו תקומתכם וכבודו ותהלתו – כבודכם ותהלתכם אתם, והנצחון ילך לפנינו ויאר על דרכנו, ונשרינו יעופו מעל לראשינו אל קניהם במרומי פאריז המעטירה. אז לא תכלמו מפצעיכם ובקהל עם תַראום והיו לכם לצבי ולכבוד – כי בהם גאלתם ארצכם מיד צר ומידי עריצים פדיתוה. אז יתהללו בכם בניכם ונכדיכם, ודור לדור ישבח מעשיכם ומעולם ועד עולם יתברך שמכם. בגאון וגדל לבב תוכלו אז לקרוא בשערים: “גם אני הייתי בחיל הצבא הנודע לתהלה; גם אני נמניתי בגבורים אשר צבאו על חמות ווינה ורומה וברלין ומדריד ומוסקוי! גם אני הייתי בגואלי עמי, הסירותי מעליו את החרפה אשר שמו המורדים והעריצים על פאריז ועל כל מקראיה, בחזקת יד אויבינו הזרים והאכזרים!” אשרי החיל עז לארצו בו, כי בשמו תתהלל ותתברך סלה, וחרפה וקללת עולם לבוגדים בעם, לאלה החטאים בנפשותם, אשר הסיתו בנו המון צרים להכות ארץ מולדתנו לרסיסים ולפרענו לשמצה בקמינו!"

                                                                                    _________

נפוליון ידע את נפש הצרפתים אנשי חילו; הוא בחן לבבם וישכיל לדבר עמם כרוחם, להעיר בם רגש גאותם ולהלהיב לבבם באש קנאתם. והדברים אשר שלח בעמו עוררונו גם אנו לזכור לנו חסדיו הנאמנים, וכרגע היינו נכונים להתיצב אל דגלו וללכת אחריו אל כל אשר יהיה רוחו.

ומרקוזה שמע הדברים מפי בחשא ויחרוק עליהם בשניו, וכהתימו לקרוא ענה בחמה גלויה: “הנה יצא הנחש ממאורתו להביא לעולם קללת עולם. שב השטן לסכסך את צרפת באירופה כֻלה – אות הוא כי ה' חפץ דכאו, לתת דרכו בראשו ולהצמיתהו כרעתו!”

– ובמה נחשבה אירופה כלה, בקום הצרפתים כאיש אחד ומלכם בראשם? – קראתי באפי ובקנאתי – כבר נסו כל עמי אירופה לדבר עם נפוליון בשער, ויהי להם כאריה בבהמות יער, ויעבור וירמוס ויטרוף ואין מציל.

– הלא תזכור ראשונות – קרא בחשא – בהיות ידינו בערף הפרוסים, וכל מבצריהם היו לנו כענבים במדבר. גם אם יקומו כל “הפרוסים היהודים”, הרוכלים והתגרנים מקרב אחינו שמה, והשליכו את סחר ידם, הנעלים הבָּלים והמכנסים המטֻלאים, לאחוז בחרב ובכדון ולהיות להוּזַרים בחיל בליכֿר גבורם – לא יועילו להם ביום עברות.

ועיני מרקוזה מלאו דם, ועל פניו נגלתה סערת רוחו בהמון רגשותיו המתנגדות, רגשות אהבה ותודה לאחיו אשר גאלו משחת חייו, ורגשות איבה ונקם לצרפתים השאטים את הפרוסים בנפשותם. ברוח מלא מאלה קם ממטתו, וימהר וילבש את בגדיו ובצעדים צרים מרפיון רגלים קרב אל הפתח ויקרא ברגז קולו:

– עוד נתראה פנים, עוד יפָגשו הרוכלים והתגרנים הפרוסים עם היהודים היאַקובינים אשר בצרפת, ונראה יד מי תעז!

כן דבר ויפן ויצא בחמה.

– צר לי מאד על העלם הנלהב – אמרה צביה ברחמיה הרבים – כי חלף עבר מאתנו בטרם ישוב לאיתנו, ואיך יעצור כח לענות בדרך כחו בעודנו חולה וכואב!

– ילך בסערות תימן! – ענה בחשא – וצר גם לי מאד כי לא הענקתיו ממתנת ידי צדה לדרך – כי הכעיסני תמרורים זה כמה, בהתפארו עלינו תמיד בצדקת אחיותינו הסוררות, שהן לעמנו כעשן לעינים, בבגדן בו אחת אחת.

המקרה הזה מרה ועִצב את רוחנו, ושמחתנו על שיבת נפוליון אלינו הופרה, ונשב כל הערב ההוא סרים וזועפים באין דובר דבר.

ביום המחרת אסף בחשא אליו את כל צעירי אחינו יושבי עירנו ויעירם ויעוררם ללמד ידיהם לקרב ולהיות נכונים לקראת האויבים, העתידים לעלות על ארצנו ולהביא מלחמה בשעריה.

                                                                                       _________

בהגיע השמועה לאזני המושלים יושבי שבת תחכמוני בווינה הבירה, כי שב נפוליון מאי גלותו וישֶב אליו ממשלתו באפס יד ובלא מחיר דם ונפש, רגזו כלם מכסאותם, חרדו ממקומם כל עתודי ארץ ויגורו מפני האריה המשחית, פן ישוב ויחבל והצליח ועשה בכחו, להשבית ממלכות ולהכרית גוים לא מעט. וימהרו ויעשו שלום ביניהם ויחדו נטו שכם להרסהו ממעמדו ולהלחם בו עד רדתו. ויפקדו על צרפת את כל גבורי חיליהם, ויהי מספרם אלף אלפים ושלש מאות וחמשה וששים אלף איש צבא. אבל גם נפוליון לא חבק ידיו ונגד משנאיו עשה פלא – כי ברא יש מאין ויפקד מחנה חדש במספר שלש מאות וחמשים אלף איש מלחמה, וצבאו הלאֻמי שש מאות אלף, עומדים הכן לעת ידרשם. וצבאות האויבים עלו בסערה על כל גבולות צרפת להשתער עליה מסביב. ויהי מחנה החלוף מאתים ועשרים וארבעת אלפים איש רגלי וארבעים אלף רוכבים, עומדים תחת פקודת שרי צבאות למודי מלחמה, ובראשם וועלינגטוּן האַנגלי ובליכער הפרוסי, ולהם חמש מאות וארבעים ושלשה כלי תותח, ויַעלו דרך בלגיה לבוא על צרפת לכבשה. נגדם יצא נפוליון בראש החלוץ אשר לחילו במספר מאה ועשרים ושלשת אלפים רגלים ורוכבים, נהוגים מאת שרי צבאותיו הנודעים, אשר נשארו באמונתם לו, לחלק עמו מנת חבלו, ועמם שלש מאות וחמשים כלי תותח. ונפוליון אחז בשטתו הישנה שהצליחה לו בכל עת בהלחמו נגד אויביו: להפריד בין הדבקים ולהכותם אחד. ויהרוס אל הכפר ליגני אשר במחוז נאַמוּר. ותכבד המלחמה מאד ³²⁵– כי שני הצדדים הערו כל כחם וילחמו בגבורה נמרצה, עד אשר גברו הצרפתים על אויביהם ויהדפום בכח הרחק מהכפר ההוא אשר עלה באש כֻלו, ובליכער נפל תחת סוסו המומת, וישאר תחתיו מבלי יכלת לקום, וכמעט היה למרמס לגדודי הרוכבים ברדפם אלה את אלה חליפות. ויהי מספר הנעדרים מחיל בליכער ביום ההוא עשרים וחמשת אלפים איש, ועשרים אלף איש נפוצו מעליו וילכו באשר התהלכו. ומהצרפתים נעדרו רק שבעת אלפים איש. בלילה ההיא נפתרו ארֻבות השמים ויהי גשם שוטף ותהי כל האדמה לנחל מים ועפרה לבצה ועבטיט. לפנות בקר שם נפוליון פניו אל מחנה וועלינגטון העומד בכפר וואטערלאָאָ אשר במחוז בְּרַבַּנט לעשות לו כמעשהו לבליכער. אבל אנשי החיל התנהגו בכבדות, כי טבעו ברפש עד הברכים וכמו יוצר רמסו טיט, והסוסים לא עצרו כח להסיע את כלי התותח ממקומם, ובכל זאת חגרו שארית כחות ויתנפלו בגבורה על האויב ויכוהו מכה רבה. ועיני וועלינגטון כלו בצפיָתו לבליכער וחילו כי יצילוהו מיד צר, ומן המצר קרא פּעמים אין מספר: “מי יתן ויבוא בליכער או ינטו צללי ערב!”. ושניהם כאחד באו – כי לעת הערב הגיח בליכער בראש רוכביו הקלים כנשרים ויפול על חיל הצרפתים אשר מאריות גברו, ואז היתה מבוכתם – רֻבם הפכו ערף בקול קורא: “נוסו מלטו נפשכם!”. רק חיל הגרינַדירים שומרי הראש התאמצו להחזיק מעמד ויחדו נפלו על חלליהם, והנשארים שברו בידיהם את חרבותיהם או שלחו יד בנפשם לבלתי נפול ביד האויב. ונפוליון נס מנוסת חרב אל עירו הבירה. שם קוה לעשות חיל חדש ולנסות כחו עוד הפעם במלחמה. אבל ראשי העיר וזקני הסינאט לא נתנו לו עוד את חפצו, כי נפל עליהם פחד אויביהם. אמנם היו רבים אשר הואילו לעמוד לימינו ולהחזיק בו, אבל הקיסר מאן לשלוח מדנים בין מפלגות העם, פן תפרץ מלחמת אחים והיתה חרב איש ברעהו. על כן נואש שנית מממלכתו, אך קוה כי יבֻחר בנו תחתיו תחת משמרת אמו הקיסרת עד אשר יגדל ויצלח למלוכה. אבל מלכי הברית השיבו פני מלאכיו ריקם. וירא כי נוחל אבדה תקותו ויתן אל לבו לעזוב את צרפת ולעבור ארחות ימים ולבוא לשבת באמריקה. אך בהגיעו לראָשפֿאָר ³²⁶, מצא את החף סגור באניות אנגליה החונות עליו מסביב. אז הפקיד נפשו בידי האנגלים בבטחו בם כי יזכרו לו כל מעשי תקפו וגבורתו מלפנים וימשכוהו רצון ויעבירוהו בשלום ובכבוד אל הארץ החדשה. אבל גם תוחלתו זו נכזבה – כי בשמרם עברתם לו הובילוהו בשבי אל ארץ גזרה, אל אי הסלע ס"ט העלענא; העומד הרחק מאדם בלב ים אוקינוס, אשר ארצו אֹכלת יושביה ואדמתו לא תצמיח מוצא דשא, כי ילהטהו השמש בחֻמו, והאֵדים העולים ממנה בימות הגשמים, היורדים ששם פעמים בשנה, ישימו מחנק לנפש כל חי. שמה הובא גבורנו הנפלא, להמיתהו לאט לאט עד תֻמו לגוע.

ולודוויג XVIII שב פאריזה ³²⁷ויעל שנית למלוכה. ועמו כרתו המלכים ברית השלום ³²⁸. בפעם הזאת לא נשאו עוד פני צרפת, - את גבולותיה הציבו במעמדה בשנת 1790, וענש כסף שמו עליה סך שבע מאות אלף פֿראנק, גם לקחו ממנה כל שכיות החמדה אשר אֻספו אליה מארצות האחרות, ועוד השאירו בה מחנה רב במספר מאה וחמשים אלף איש, לשמור את העם מפרוע פרעות, ולהתכלכל על הוצאותיה משך חמש שנים. ואחדים מראשי הצבא נדונו למות, עקב אשר עברו על שבועתם למלך הבורבוני בנתנם יד לבונפרטו איש חרמו.

                                                                                    __________

אז הגיעו לצרפת ימים אין חפץ בהם. אבלה אמללה ארץ, כי יצא ממנה כל הדרה, הורד גאונה, חֻללה תפארתה. והעם בכה למשפחותיו, בכה להולך ולא ישוב, ולבָּא אשר לא יוסיף עוד לכת; המר על נפוליון האהוב כהמר על מת, ועל הבורבוני תועבת נפשו – כעל רעה אשר לא יוכל עוד להמיש ממנה צוארו. גם אחינו היהודים נעצבו, כי הנה קם מלך חדש על חזקתו הישנה, והמנהגים הישנים החלו לשוב לקדמותם, ומי יודע אם לא תתחדשנה הגזרות עליהם כשהיו! רק אני לא דאגתי דאגת הכלל, נקי הייתי לביתי, בכלות הרעה לנפשי אני – כי נהפכו עלי צירי הזמן, נפלתי בים דאגה, וכל משבריו וגליו עלי עברו.

צבאות וועלינגטון ובליכער עמדו בבלגיה, ואדיריהם שלחו צעיריהם אל גבולות צרפת, לעלזאס ולוטרינגיה, לאסוף צדה לאנשי המלחמה ומספוא לסוסי הרוכבים והמורים בכלי משחֵתם. והם כארבה עלו וכחתף ארבו לכל אוצרות הבר ותבואות האדמה באשר הם שם.

היום פנה לערוב ובחשא כלה זה מעט לפקד גדודו הקטן שאסף לו מבני הנעורים וללמדם תכסיסי מלחמה. והנה להקת עשרים אנשים רוכבים מחיל פרוסיה עובר דרך ענזיסהיים עירנו ושם פעמיו אל נכסינו, ופקידם עובר לפניהם הלוך וקרב אלינו, וקורא לנו צרפתית, בדרשו מאתנו בגאון ובגדל לבב, לפתוח לפניו את בתי האֹצר והממגורה ולתת לו סוסים ועגלות להוביל תבואת אדמתנו אל המחנה. שמע בחשא ויתעבר ויענהו עזות: “לך וקח לך בחזקה אם יש לאל ידך!”

והפקיד ידע מראש כי בדברו רכות ישיג אך כלמות ומאומה לא ישא בעמלו, ויצו לאנשיו לרדת מעל סוסיהם, לשלוף חרבותיהם ולתת פחדם ומוראם על פנינו. ובחשא הריק את חניכיו, וגם אני רצתי הביתה, ואחגור חרבי ואכין לי קנה הרבה, ואתחבר אל עדת צעירינו, העומדים הכן לגרש את האויב מפניהם בדי חזקה ובזרוע נטויה. והמלחמה החלה. החרבות צלצלו, כלי המשחית השתקשקו, קני הרבה נתנו קולם, האויבים נאנקו באף ובחמה, וכבר נפלו חללים ופצועים מזה ומזה, ופתאם נפלו בחשא והפקיד הפרוסי איש בחרב רעהו.

– “שמע ישראל!” – קרא בחשא בהגיע החרב עד נפשו.

– “ה' אלהינו ה' אחד!” – ענה הפרוסי אחריו בנפלו ארצה מתבוסס בדמו.

ואנשי החיל בראותם כי נפל פקידם הפכו ערף וינוסו, לא נשאר מהם כי אם איש אחד, אשר כרע לפני החלל בקול מר צורח: “מי יתן מוּתי אני תחתיך!”

כל זה נקרה ויאת במשך רגעים אחדים.

כמעט נשמע קול ענות הנלחמים בבית מעוני, וצביה ושרה התפרצו בבהלה מחדרי החולים ותרוצנה אלינו בשערות פרועות ובפנים חורים, ובראותן את בחשא שוכב לארץ ודמו עליו נִטש, נשאו קולן ותזעקנה זעקה גדולה ומרה.

ואנכי עמדתי מַשמים מבלי דַבר דָבר – כי גדל הכאב מאד. אך הרופא רץ בבהלה ויבוא אלינו בהחפזו, ויתן קולו לנערים אשר נשארו בחיים, למהר ולשאת את הנופלים ולהביאם הביתה, ושם ישים פדות בין החללים אשר מתו לשחת ובין הפצועים אשר עוד יש תקוה להחיותם.

                                                                                        _________

הנופלים במלחמה הובאו הביתה. החללים הנוצרים נשלחו ונמסרו ליד כהן העיר, והיהודים הובאו אל בתי אבותיהם להביאם אל קברותיהם כמשפט דתנו. ועינינו ונפשנו נשואות אל שפתי הרופא, לשמוע משפטו זה יצא על בחשא יקירנו לחיים או למות. ומה גדל אבלנו בראותנו אותו מניע ראש בנפש מרה, בהביטו אל הפצע העמוק בצלעו השמאלית, כי נגעה החרב עד הנפש.

– אוי לי, אמללה – יללה שרה בהשתפך עליה נפשה – מי מלל לי כי היום ילָקח אדוני מעל ראשי, תורד לארץ עטרת תפארתי וסורה וגלמודה אשאר כשהייתי!

– אללי לי!– ספד איש החיל הפרוסי על פקידו החלל – הנה נקטף הנטע הנעמן עודנו באבו, ואיך אשא פני אל אבותיו השכולים? ועל מי יעזבו עתה את חילם וכל אוצרותיהם!

– מה יקר לי חסדו ומה נפלאתה אהבתו לנו! – בכתה צביה תמרורים בנשקה ידי הגוע – הלא כאב רחמן היה לי מילדותי, וכאח נאמן התהלך עמנו כל ימי חיינו! אוי נא לי כי גדול כים שברי מי ירפא לי!

והגוע פקח עיניו בכבדות ויאחז בידו הרפה את ראש צביה וימשכנה אליו וישקנה על מצחה, ואחר הקריב אליו את שרה אשתו וישקנה על פיה, ובקול כאֹב מארץ השמיע אמריו לאמור: “שם במלתחה… צוָאתי לביתי… עשו כמצותי… והיו ברכה!”

רגעים אחדים נשמעה נחרת הזקן הגוסס, על שפתיו נראה קצף מהול בדם ונחרתו הלכה ורפה, אז גהק פעם אחת ולא שנה עוד – כי יצאה נפשו.

ושרה הכתה ראשה אל הקיר בזעקתה מרה וצביה נאנשה ותפול לארץ ותתעלף.

ואנכי הייתי כאיש נדהם, מפי נעתקו מלים בצר לבי, לא יכלתי לדבר על לב הנשים המתיפחות, כי איך אנחמן ונחם נסתר גם מעיני!

רבות עמל ויגע הרופא להשיב רוח הנשים הנהלאות ולהרגיע עצביהן כמעט. ואיש החיל התמרמר ביגונו, ובעזבו עליו שיחו הגיד כי שמו ליאופולד מאָזעס והוא בן יחיד לאבותיו הקצינים, נכד האזרח הנכבד לדורותיו ר' יעקב מאָזעס, שהיה ראש הפרנסים לעדת היהודים בברלין ואלוף וראש לכל קהלות ישראל בפרוסיה ³²⁹. והצעיר הזה חובב עמנו ושפתו וספרותה, חבר לחברת “שוחרי הטוב והתושיה” וברוחו הנדיבה פזר רֹב הונו למשען אלמנות ויתומים שנשארו ממלחמות ארצו, וגם נפשו השליך מנגד בהתנדבו לבוא בצבא להצלת ארץ מולדתו, ובמלחמה הגדולה על יד לייפציג הראה כחו וגבורתו וחרף נפשו לעיני מלכו, אשר הכירהו לטובה, ובידו שם אות הכבוד על חזהו וישימהו לאביר צלב הברזל ולפקיד בחיל צבאו. והמקונן, מאָריטץ זעליגמאן ³³⁰– היה סוכן על בית חרשת המתכות אשר בנה אביו, ליאון מאָזעס, בברלין הבירה, ויהי לו אוהב דבק מאח, ובהתנדבו לעלות לצבא, התפטר גם הוא ממשמרתו ויבוא לעבוד עמו יחדו, ויהי שומרו וצלו על יד ימינו עד היום המר והנמהר הזה, אשר קפד כאֹרג חיי עלומיו. ומה נורא האסון כי הצעיר הזה, אשר אהב את עמו כנפשו, המית איש יהודי, שהוא עצמו ובשרו, אף נספה בחרבו ויחד עמו על עפר נחת!

ובחשא ידידנו האהוב הובא אלי קבר במקהלות המון רבה, יהודים ונוצרים כאחד, אשר ספדו לו “הוי אדון והוי הודו!”. וצביה ושרה הובלו אחריו בידי ובידי ידידי הרופא נאמן ביתנו, לשלח את אהובנו בדרך לא ישוב עוד ממנה, והן מררו בבכי עד אשר אין בהן עוד כח לבכות. וכאשר נפתחה הצַוָאה מצאנו ראינו, כי את כלנו פקד לטובה: את נכסיו הוריש לי ולצביה רעיתי, אשר אמצָנו לו כבן וכבת; סך חמשת אלפים פֿראַנק הקדיש לצרכי עדתנו בדברים שבצדקה, ויותר משמונה עשר אלף פֿראַנק הנחיל לשרה אלמנתו, עקב אשר היתה רוחה נאמנת אתו, ותנעים לו חיי זקנתו ושיבתו מאז באה לשבת בצל קורתו עד יום מותו.

                                                                                       __________

אין צרה באה לבדד, כי מושכת היא תמיד אחרת עמה, והשנית שבאה לי לרגליה גברה ממני ותכריעני כלה. אני אמרתי בחפזי אֻמלל באדם אני, כי אבד לי אוהבי האחד אשר הקנני מנעורי ויאמצני כבן לו, והנה הראני ה' קשה מזה – כי ממרום שלח בי אש יֹקדת ויֵאכל חצי בשרי. צביה רעיתי מחמד לבי ומחמל נפשי נעדרה ממני! שבוע אחרי מות ידידי ירדה גם היא דומה וקברה חֻצב לה ליד בחשא אוהבה כאב לה. ואנכי הָשברתי משנה שברון, כפלים לאֵבל לי – כי את שני רעי האהובים והיקרים שכלתי בשבוע אחד!

מר המות הכפול הזה כבר טעמתי מלפנים בעמק יזרעאל ורוחי חֻבלה, בתעותי לחשוב כי שכלתי שניהם ביום אחד, עתה סר אלי באמת, במראה ולא בדמיון – עדים לי שני הגלים והמצבות השתים על שדה קברות אבותי בעיר מולדתי – וימי נזעכו, ומכל יקרותי בחיים נשארו לי רק עֵדי אמת אלה – קברים לי! אוי נא לי, כי טוב מותי מחיי!

הכד תּנָשא אל המבוע עדי תשבר והיתה לרסיסים. כל ימיה שמה צביה נפשה בכפה, בעשותה חסד לחולים מסֻכנים, לכלכל מחלתם ולהפוך משכבם תחתיהם, עד אשר דבקה בה מחלה עזה ותרמוס לארץ חייה. לא בפתע פתאֹם כבדה המחלה, כי שלחה לפניה אותותיה, בהביאה עליה קֹר וחֹם חליפות, גם הוכחה בכאב ראש כבד מנשוא. ומראה המלחמה האחרונה ותוצאותיה הנוראות בנפול חלל בתוכה עזרו לרעה, וכמעט שבנו מקבורת ידידנו לא עצרה עוד כח לעמוד ותפול למשכב. וקדחת-עצבים נוראה שלחה אש בעצמיה ותיקד בה עד שאול. אז תעה לבה, אבדה רוח בינתה, ופיה דבר זרות ותהפוכות לאזני שומעיה אשר לא הבינו פשרן – חוץ ממני. כי ברֹב דברים לא יסכנו התמלטו מפיה מלים: “כנף המעיל, הגואל הנאמן”. הנאהבה והנעימה! גם בהאבקה את המות לא חדלה להגות בבעלה אשר אהבה סלה, גם בתעות לבה היו כל מַעיניה בי, והמלים ההן לא פסקו מעל שפתיה עד אשר נאלמו לנצח. בצאת נפשה, כי מתה!

היא באה אלי קבר ומביתי יצא כל הדרו, אבדה ממני נחמתי ומשוש גילי וחלקי בחיים. בדד נשארתי כערער בערבה, וחיי תפל בלי מלח, קדרו עלי שמים ממעל, אבלה אֻמללה ארץ מתחת, ומכל חמֻדותי לא נשארו לי בלתי אם שני הגלים והמצבות השתים אשר הֻצבו עליהם לזכר עולם. אבל מלבד המצבות השתים, האבנים הדוממות, אשר לא תחושנה מאומה גם במות כל האדם יחד, יש לעצמות החביבות עוד שתי מצבות חיות: אני האמלל ושרה האלמנה, אשר לא תתן פוגת לה, בבכותה בלי חשך על שני הקברים גם יחד. כי אמנם היתה צביה לה כאחות נאמנה ובחשא בעלה ידיד אהוב ויקר אשר עד עולם לא תשכחהו, ואנחנו חיינו יחדו כשכנים קרובים וכאחים נאמנים, בהיות נחלותינו ובתינו כנפשותינו מחֻברים יחדו כתאמי צביה.

אבל עוד מעט וגם קרבת נחלותינו תחדל ותסוף – כי בעודני יושב לארץ באבלי הכבד, הגיעתנו פקודת המלכות הבורבונית, לעזוב מעוננו וליָאש על אדמת אחֻזתנו, כי מוּשבים הם לבעליהם הראשונים, להאדונים האצילים, אשר ישבו שם על נחלות אבותיהם מאז ומקדם ואשר נדדו מהם בההפך עליהם בלהות בימי המהפכה. ואותנו יפצו במכסת כסף אשר קצבה לנו הממשלה העליונה, – סך מצער אשר לא ישוב גם במחיר הבנינים אשר בנינו והגנים אשר נטענו לנו במיטב כספנו.

עתה לא נשאר לנו עוד כי אם חלקנו בבית מועד לכל חי, שני הקברים אשר כרינו למתינו היקרים, וגם אותם נעזוב בהגיע הקץ לשנת אבלנו – כי כבר גמרתי חשבונותי עם העולם הזה, והנה גמרתי בלבי לעזוב את הארץ הזאת עם כל תהפוכותיה, לנטוש את אירופה עם כל חליפותיה ותמורותיה בדת ובחיים, ולעלות אל ארץ הקֹדש, נחלת אבותינו אשר מעולם, לשבת לפני ה' בירושלים עיר קדשנו, ולהקדיש יתר שנותי לעבודת ה' אלהינו ולשמירת מצותיו חקותיו ותורותיו על טהרת הקדש.

וכשמוע שרה אדיר כל חפצי, חִלתה פני ותרבה אלי תחנונים לקחת גם אותה עמי, כי מה לה פה ומי לה פה מבלעדי? וטוב לה היות שפחה לי מהיות גבירה לעצמה ולאכול ברגזה ובדאבה את כסף ירֵשתה, אשר השאיר לה בעלה הטוב והרחמן. ואנכי לא יכלתי השב פניה, בדעתי את נפשה התמה והישרה, ואעתר לה לקחתה עמי, והיתה כאחות לי ויחדו נשיח ונהגה בזכרון הנפשות היקרות והימים הטובים אשר עברו עלינו לבלתי שוב עוד עד עולם.

ואני הנני הולך ערירי. אשה לא אקח לי עוד – כי יקר לי שם צביה אשתי, לא אוכל להמירנה ולשכחה כל ימי חיי. ובנים לא יהיו לי עוד אשר יקימו שמי בקרב עמי. לכן אמרתי אבוא במגלת ספר זה כתבתי והיה לזכרון אחרי, ולא יכרת שמי מישראל. ואת המגלה הזאת הצמדתי אל ספר רות, ספר יחוסי ומולדתי, אשר היה יקר מאד לצביה אשתי ואותו נשאה בחיקה כל ימי חייה. ושניהם יחדו הנני שולח אל דודי הרב ר' יהודה אברבנאל, היושב על כסא רבנותו בעיר מארוקו, כי אותו ברך ה' בבנים טובים ויקרים אשר יקימו שמו עד דור אחרון – והיתה לו ולהם המגלה הזאת בין יתר המגלות הגנוזות אצלם למשמרת עולם, עד קום הגואל הנאמן מקרב משפחתנו, השריד האמיתי לבית המלך דוד אבינו, וקרנו תרום בישועת עמנו – אמן ואמן!

תמו דברי

משה בן מאיר ענסהיים מבית אברבנאל

מזרע דוד בן ישי מלך ישראל.