(שנה לאחר אלנבי ובלפור)
ממרחקי גלותי, בניו-יורק רבתי, דורשים אנו לשלומך כתלנו היקר.
אנחנו–נעדרי ארץ-ישראל בעקב המלחמה העולמית.
אנחנו – ואתנו כל ישראל אשר לארצות-הברית בעמים.
שמונה שנים עברו מאז העליבוך ועודך עלוב; שנתים וחצי מאז נותקו מוסרותיך, ועודך כלוא.
הנה נא הגענו ליום גאולתנו, ועודך קודר; הנה נא שמענו את פעמי המשיח, ועודך חרש.
אכן מסביבך– אותן הסימטאות המובילות אליך, אותם הבתים החוסמים בעדך, אותם ההמונים המסתגפים לרגליך, כשרק תכול-השמים מעל פסגתך–כאלו כלום לא שונה בארץ עדיין, כאלו עוד נשארה תורגמה המושלת, כאלו גם היום יד הגולה השחורה בלבנו וקללת הדורות הזעומים על כתפינו.
אפס, הכל-כך אטמו אבניך שלא תשמענה יותר?
הכל-כך יבשו אזוביך, שלא תראינה יותר?
הן דף לדף מדורות ישראל לחש באזניך תקוות ושנה לשנה מקורות יהודה התיזה לעיניך בשורות.
הזדעזע-נא, איפוא, הכותל הישיש, נער-נא את עול התרדמה מעל ראשך השגיב, עשה-נא כנפים לימינך ולשמאלך והתרומם-נא לקראת מחרך.
כי לא עוד תדע ידי-אדם שתפגענה בך; לא עוד קולות אנוש שיעליבו אותך; לא עוד מבטי-איש שיבוזו לך.
כי גדול ונורא, רם ונשא, עצום ואיתן תשתרר להבא על כל סביבותיך.
מוצק כברזל על נדבכיך תעמוד, חופשי מכל עקה, בודד ולא גלמוד, וקסם יפעתך לכל עובר יזכיר את זהרו של שלמה ואת מרצו של הורדוס.
שור! הריהם שבים אליך היום–כל ירושלים כלה, כל יהודה העבריה, כל תפוצות ישראל.
זקן וטף, אנשים ונשים, וראשם מה נאה, ולבם מה בטוח, וידיהם מה אמיצות ולוהטות–מחנה כבד מאד. לא לבכות כאז, לא להתפלל רק, אלא ודוקא לשמוח ולעלוץ, גם לנדור נדר חדש לידך,– כי כאבותיהם לפנים כן גם הם בעתיד זוז לא יזוזו מאתך עד אחרונת הטפות לדמם הסוער.
**
והיה בראשית הימים לבנין יהודה, שתכלול בתוכה את כנען עד לצפונה של צור, את פלשת עד לירכה של סוכות, את עבר הירדן עד למדבר הפרתי הגדול – תשוב ירושלים להיות הבירה היחידה לביתנו הלאומי העברי.
בירה שלא היתה כמותה בכל המזרח ושלא תיבוש מעמיתות המערב– בירת החלום של ישעיהו ושל יחזקאל, בירת הגאון של עמוס ושל הלוי.
במזרחך – הר שכולו זיתים, ליד קברי העבר וקברי ההוה, סמל העם שגורש ושבכל זאת חזר. בצפונך– הר של צופים, ומכללה נאה שתמחוק בתפארתה את חרבנו של טיטוס. בדרומך– הרריו של בית הלחמי ויורשיו העברים מיערים את פססגותיו שנית ובמערבך – שם, הרחק, הרחק, שפת-הים היפה, כל השפלה כלה, הפזורה כבר עכשיו מושבות וחוות שנבאו את שחרורך הקָרִיב.
ובמרכז כל ההוד וההדר הלזה, – אתה!
הכותל אשר לא נפל גם בנפול המקדש.
הכותל אשר לא זז גם עם בואו של עומר.
הכותל אשר לא נרתע בפני נוסעי הצלב.
הכותל אשר נשא את סבל התוגרים ואת יהירות הפרסים.
הכותל אשר ראה בשיבת עם-הגולה וזכה לראות בכניסת האנגלים הטובים – משחררי ישראל לעולמים.
מנה:
אלף ושמונה מאות וחמשים שנה חכית ולא נואשת.
אלף ושמונה מאות וחמשים שנה היית לסמל של חרבן ארצך ולזכר של חיות עמך–למרות צרות מכל-עבר וחכיון לבלי סוף.
מעכשיו נגמר:
לא לחרבן אתה, לא לחרבן תמנה יותר, כי אם לבנין; לא אתת"ן, כי אם א' – ומכאן ועד לאלף וחמשים שנה חדשות שתצלצלנה מעל לראשך חזר וצלצל, אחת אחר אחת, לאט אחר לאט, יחד עם פריחת כל מה שאהבת ויחד עם גשום כל מה שחלמת–אתה על כנך תעמוד, גדול ונורא, רם ונשא, עצום ואיתן על כל סביבתך.
הכותל, שמעה!
אם גם ידמה לך שעוד טרם נגאלנו; אם גם תתאכזב תוחלתך לרגעים אולי, אל-נא יראה ופחד, אל-נא יאוש ומות!
עמוד כאשר עמדת, רדה כאשר רדית, היה לדגל הבנים כאשר היית לחומת האבות, ומנה בכל-זאת ולמרות כל:
אחת לבנין, ואחריה שתים, ואחריה שלש–עד לאלף וחמשים שנה חדשות…
וחוזר חלילה עד אחרית הדורות.
ניו-יורק, ט' אב (אתת"ן), א' לבנין.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.