ב’כתבים יהודיים' מאת קרוב-רחוק שב אלינו זה-עתה מיכה יוסף ברדיצ’בסקי¹. שב קרוב-ולא רחוק. אכן, נוטה היה להבליט את עצמו בדמות-דיוקנו של ‘הזר’, שחייו מפליגים אל ‘מעבר לנהר’ ואהבתו מחזרת אחרי נידחים ומרוחקים, בפלוגתות של דורות ובסיכסוכי-זמנים. ואף על פי כן – מספרו של דורו היה, והלבּה הגיעה ‘מחוץ לתחום’, בו היה שרוי הר-פרצים זה, אל הקורא /בין החומות' ומרעישה עליו עולמותיו. קרוב היה – ב’יגון התולדה‘, במבוכת היחיד המתהווה ובשירת הציבור שומר-השרשים, בהידיינות שאינה פוסקת עם העבר ובקשב ביקורתי אל אות-חיים: מן היומיום, מקונטרס לא-נחשב ומעלים שכוחים. אולם ב’כתבים יהודיים’ אלה ביקש ברדיצ’בסקי, כמדומה, לשים דגש על הריחוק שבקרוב.

כתבים אלה – לידתם בלשון יידיש בעשור הראשון למאתנו; ספרותנו בשתי הלשונות, בעברית וביידיש, בעיצומה, וכבר מסוכסכים בה חבלי-לידה וחבלי-פרידה. מתפצלת הדרך, אלה רצים אל הפיצול כאל שלימות, ואלה מבקשים לאַחד בעשייתם וביצירתם את הניגודים, ויש מבקשים לקיים שלימות אישיותם היוצרת, מנוּזרים משידוליהן של אשליות. ברדיצ’בסקי הפך והפך בייחודן של שתי הלשונות, שאל ל’מאין ולאן' שלהן, אמר תחילה להגדירן על דרך הצימצום, היינו: הליריקה, הבעת האדם הישראלי – בעברית, ואילו באֶפוס, סיפור חיי העם ותיאורם – יד יידיש על העליונה. ערכי הדורות ומחשבותם, אישי המחשבה, הנשמות הגדולות – השארתן בעברית, ואילו יידיש – כלי-יוצר של העם הפשוט, של רוחו. אף משל נאה המשיל לשם הֶבלט הנחתו: ‘אל אלהי הרוחות’! ‘אל שדי’! ‘ה’ אל צבאות‘! – מזה, ו’גאָט פון אברהם’, ‘מיין ליבער, הארציקער גאָט’ – מזה, ובתווך: רבונו של עולם! אבי שבשמים! – ברדיצקבסקי ביקש לטפח תודעת הלשון (‘ההכרה השפתית’), כי כל לשון נטיות לה משלה ואופי וייחוד ואולי גם תחומים (לירי, אפי, מחשבי). ההעתקה מלשון אל לשון היא ‘מעין בריאה אמנותית’, חיבור אורגני בין היצירה ולשונה, ולא נרתע מן האמירה, כי שירה עברית אינה אלא זו ‘שיכולה להיוולד רק עברית – וכאשר תפקח עיניה היא כבר עברית’, וכן הדבר בשירה היהודית – ‘היא תצא לאויר העולם וכבר שפתה אתה’; המדובר בזו שטבועה בחותם היהודית, כגון שלום-עליכם (‘משנה תורה של נשמת העם הפשוט בשפתו וברוחו’). מכאן גם דבריו הבוטים נגד טשטוש התחומים ועקירת הגבול בין הלשונות השתים, ועל העברה מאחת אל חברתה בלי ציון מעשה התרגום הוא מתריע כעל חילחול מסד בניינה של הספרוּת. סייג קבע לעצמו: לשון אחת לנפש ולדברים, וגבול-עולם אמר להציב בין כתביו העבריים והיהודיים. דומה, הוא עצמו לא ביקש כי יהודי סיפוריו ותיאוריו אלה ידברו עברית. אפשר חשש מרפיון-כוחה, ואפשר גדול היה בעיניו הייחוד שבאורח-דיבורם, העוויות-פניהם וקפלי-לשונם, וסבור היה כי כל טראנספלאנטציה אינה אלא ביזבוז החיוני ואבידת-עולמים. והנה חוזרים עתה אלינו אותם יהודים מקץ נ' שנה ודיבריהם נשמעים עברית. התחילה תוהה אתה על המעשה, שמא יש בו משום ערעור צוואת הסופר, אך עשורי שנים מתירים אפילו ‘נדרים’ ושינויי-העתים מבקשים רחמים על נפוצות רוחנו, להשיבן אל גבולן; ופשיטא שהתחייבנו למ"י ברדיצ’בסקי. ושמא מוּתר לנו להרהר בקול, כי קוּימה עתה גם מישאלה לא-הגוּיה אך מהורהרת בחשאי של הסופר-ההוגה שטרח כל ימיו בחישוף גנוזים, וכמו מצוּוה ועומד היה לכנס נידחים ושכוחים וראה לעולם את הפָּנים גם באלה הקרויים או נראים כחיצוניים.

עכשיו, משאתה חוזר אל ‘כתבים יהודיים’ אלה בעבריתנו, אתה שב ונפגש עם מיכה יוסף בן-גריון-ברדיצ’בסקי: לא גנוזים ולא חיצוניים הם – אלא רסיסים נמלטים מאותה סטיכיה יוצרת. האמפליטודה, דומה, היא-היא עצמה, אותו היקף של עולמות, מהותם וטיבם. הנה נפתחים סיפורי-קדם, מימי החורבן – והרי חורבן הבית והארץ חלק מקיומנו הארוך הוא. והנה לפנינו דורות ראשונים, ופעמים דומה עליך כי שלמים וגדולים הם בחסידות, באמונה ובבטחון. אמנם אין ברשדיצ’בסקי, בעל השמא עדיף מן הברי, פוטר אף אותם ממצוקת הספיקות אם אמנם יגיעו אל תכליתם, ופעמים הם בעיניו ‘כיהודי בכפר בשבעה עשר בתמוז’. אולם בנפש התמה נכנע הספק לאמונה, והיא שמביאה שעת-רצון גם בעולמות העליונים המכוונים פני ארץ ואדם. והנה פשוטי-עם, קטני-עולם וחברה בימים כתיקונם, ששיעור-קומתם מתעלה בשעת צרה לכלל, כגון אותו זיידה שכולו הימנון ליד המגוננת ומצילה. והנה דמויות של נשים כפי שביקש לחבבן עלינו: זכּוֹת (‘יפיו וטוהרו האמיתי של אדם כובשים אף את לב האויב’), אמהיות, מחזקות רפיון-רוחן של בעלן כאותה צירל הצדקנית (‘העונש’), גדולות ומתרוממות מעל לעמק-נהבכא, כאותה דבורה מן ‘ההספד’: ‘אני אמו של ההרוג, אני אשר שלחתיו אליכם’. אף השאלות הנשאלות, שאלות-עולם הן: הגורל והגזירה, החברה וקרעיה, הגלגל המתהפך, הקֶיניוּת שבחים, זה הדחף הקדום באח הקם על אחיו להרגו ו’ההגיון' שבעשיית המשפט, האלהים המראה כוחו ועוצם ידו בבריות קלושות, ואיוביוּת זו שבחיים (‘איוב לא אחד היה’). רוח גדולה וחזקה מטיחה כלפי מנהגיו של בעל-הבירה, וברדיצ’בסקי אינו חושש לקרוא לדברים בשם ריאליסטי במודגש, כגון דבריו על גדי ‘שלא היה אלא אשפה בבחינת אדם; שור רתום למחרשה, חמור מהלך במדבריות אין קץ’. אכן, אותו גדי זכה ונכתב עליו פרק קנ“א בספר תהלים הקטן שלנו. ואפילו שמענו לא-מזמן על גילוי פרק קנ”א באחת ממערות קומראן – הרי אותו פרק קנ“א המרומז ע”י ברדיצ’בסקי יופי אגדי נסוך עליו, וטוֹרד שלוותנו בטראגיותו הריאלית. רוח אגדית מהלכת על פני המציאות, לרוב – רוח-נכאים; הקץ הולך אל התבוסה כבהגיון באלאדי. העולם ריאלי, וכוחות עליונים ידם באמצע. המעשי והמוחשי באים בצירוף עם הנשגב והנעלה, שרויים זה לצד זה ומפרנסים זה את זה בצינורות גלויים וסמויים. נקשיב-נא: ‘כל כרית וכתונת של יואליק הטמינו בתיבה ושמרו על אלה כשמור על ספר-תורה שפוסקים לקרוא בו’ – ‘זיווּג’ של חיים שחדלו מכותונת של אותו תינוק והספר שיצא מכלל החיים! או המשכו של אותו סיפור-תוגה: ‘נפש פעוטה זו, שכל משקלה פחות מעשר ליטראות, שלטה באביה ובאמה, בתנ"ך שלו ובדוכנה שלה’ – התנ"ך ודוכן-הרוכלים בזימון אחד; מין ראייה רוחנית-חמרית זו, ‘כוללותה’ כה נוגה.

המקורות, דומה, הם-הם כפי שזכורים לנו: אגדת-קדם ועבר קרוב והווי, הוויות דור-דור ומעשים שבכל שעה, תוגת יחיד וצרות הכלל (בעברית: ‘קינים והגה והי’); והגותו בעניני עם ולשון, גם גומות-החן העממי, מקבילה למחשבתו הקהלית העברית. אף כמה מן הגיבורים מקבילים הם: אפשר יש בו ביעקב-נתן ה’מושכל המת', משהו מנתן-נטע הנודע עם הציטוטין המרובין ועם הצחיחוּת שבנפש (‘ידוֹע ידע כי יש אלהים אבל היה זה אצלו בלא נפש ובלא יסוד’). כמה מוטיבים שהיו חביבים עליו מוּכּרים לנו, ביחוד דברים שבין היחיד והכלל הישראלי, הזדהות שבינם וריחוקים והשתייכות שאינה ניתקת לעולם: ‘בנפשו הפשוטה נפתח שער, ובשער הזה נכנסה ובאה חרפת ישראל כולו’.

אף אותה התעוררות יצרים, קדומה, מיסתורית כמעט, הזכורה לנו מ’פרה אדומה' ועוד (‘אחד מגזע כובשי כנען’), מעשים של גילוי-עריות שעולמות מזדעזעים בעטיים (‘בסתר רעם’), יחסי משפחה שהם כברזל בליבונו וכאופן בשעת חישולו וכאותם נחשולי אביב, שלא פסקו מתחת לקרח – קולם וגילגולם חוזרים ונשמעים ב’האורח', ‘הנפח’, ‘נפסל’ ועוד.

אתה חוזר ופוגש כאן את הניאו-רומנטיקן שבברדיצ’בסקי, המבקש מקצת מהוֹדה של שבת ביום-חול, הרואה את הנשמות העדינות שתפילתן בלחש והן תועות בזמנן בחלומות שאינם באים; הקשוב לאי-ראציונלי שבזימוני האהבה, שמרובה בהם המפתיע והתמוה; והנה המוות בעקבות האהבה והמשך החיים במוות, בצער שאינו נגמר, והמחבר ב’אמצע בוכה בכי חרישי'.

אולם דומה, כי כתבים יהודיים אלה, שמיבחרם ניתן לנו כאן, בולטים ומתייחדים בשני יסודות, שאינם שכיחים בברדיצ’בסקי העברי. היסוד האחד: תוכני, הומור, והיסוד השני: צוּרני, מונולוג. הנה מעשה ב’סנדל ההפוך'. השטן מערבב, ומכאן – קומדיה קטנה של טעויות, ורק אליהו זכור לטוב גילויו בחלום לילה מעמידנו על הטעות ומחזיר את הסדר לערבוביה. והשחוק לא שחוק-מלים כי אם שחוק סיטואציות ודמויות, ואף השדכן, האורח הקבוע בהומור היהודי, כאן: ‘כלה ושני חתניה’. כל אותו מדור ‘היאך חיים’ – מונולוגי כולו, הוא מובהק באורח-הדיבור היהודי אל האוזן השומעת, והלשון כולה נשמעת באקומפנימנט חינני של העוויות וקימוטים. אפשר מעין דגם הראה לו שלום-עליכם לברדיצ’בסקי.

אכן, אין במבחר סיפורים אלה אותו טיפוס חביב על ברדיצ’בסקי:היחיד, האינטליגנט היהודי, שכולו געגועים, הנתלש מקרב עדתו אל מחוץ לתחום או נמלט אל מרחק קורות העם. ואילו במונולוגים הקצרים ‘מעתות בצרה’ הוא שב אל חשבון הכלל הישראלי בעולם מזואב, והיחיד – כולו השתייכות והזדהות ללא שיור.

בדפים המעטים על סופרי ישראל, דפי-בקורת, הכתובים מלפני-ילפנים, כדרכו בעברית, בצורת המַסה, בעלת הסגנון הלירי-האישי במובהק, נשמעים דברים עזים וחריפים ומתבלטים דיוקנאות ההולכים לפנינו. מפתעת ראייתו סופרי דורות אחרונים במסגרת הכוללת של תרבות ישראל רבת-הדורות-והפנים. נאזין-נא יפה: ‘הסב (מנדלי) בחיבוריו הגדולים הריהו הרמב"ם בספרות היהודית’; ועל שלום-עליכם: ‘הוא נושא בקרבו את אוצר הנשמות של יהודים רבים; את קולו של העם היהודי, של כנסת-ישראל גופא אתה שומע בו, כרש"י מן החומש הוא ואולי החומש עצמו’. – וצירופים אלה – מנדלי – רמב“ם, שלום-עליכם – רש”י – באים מפי איש שההסטוריה של העם היתה היסטורייתו האישית ומחשבת הדורות ארוגה במסכתו.

המשורר וההוגה – רשות אחת הם, והאיש שתינה קרעים שבנפשו הנהו לפניהו: מזיגה של אגדה וסיפור-מעשה, ליריות וטראגיות, התבוננות ודמיון ורגש; נושא ‘סבל התולדה’, המבקש תכלית קיומה וטעמה – חן עממי לו, והנה הוא גם מבקר ומחייך ואף מתפנה לשעשועי-לב ולבידוח הדעת ולצחוק בכתבים יהודיים אלה. מקץ חמישים שנה הוא שב אלינו שיבת קרוב – ולא רחוק.

[תשכ"ד]