¹

משחר נעוריו היה מורה ומדריך לנוער היהודי בגולה, באגודות הציוניות ובבמות הספרותיות השונות של הימים ההם היה ראש-המדברים. חותם הבגרות היה טבוע בו מראשית הופעתו. מראשוני מאמריו, נאומיו ומכתביו מארץ-ישראל כבר ניכר צלמו המיוחד. יסודות השקפת-עולמו, דרך כתיבתו ולשונו העברית העשירה היו נתונים לו כבר אז. אך במרוצת השנים נוספו לו רבדי תרבות חדשים, כשרון ההעמקה, אימון וליטוש, כי הוא עבד ולמד כל ימי חייו ולבו היה פתוח לכל חידוש.

הוא היה צופה לבית ישראל. כשלושים וחמש שנה ליווה את הישוב העברי בארץ ואת התנועה הציונית בעולם, למן העליה השניה ועד הקמתה של מדינת ישראל. כל הרעיונות הקונסטרוקטיביים של הציונות ושל תנועת העבודה שהביאוהו עד הלום, מצאו בו את מבטאם הנפלא ואת חסידם הנלהב. כיבוש העבודה, ההגשמה העצמית, החינוך העברי, הלשון העברית, ההתישבות, הקבוצה, התחדשות חיי היחיד והכלל, הארגון הלאומי, חזון החברה החדשה – לכולם נתן ניב פובליציסטי וחיבב אותם על העם.

היה אחד מסגל-החבורה של הוגי-הדעות, שקמו לה לתנועת הפועלים ולתנועה הציונית בדור האחרון. אך דרכו ומחשבתו היו עצמאיות, תמיד הוסיף גוון משלו, חידש בצורה ובתוכן.

בעבדו במחיצתו של יוסף אהרונוביץ, ואחר כך כעורך “הפועל הצעיר”, היתה שאיפה אחת נר לרגליו: השאיפה לאמת. שום דבר לא מנע אותו לומר את אשר עם לבו, לא חשבון אישי, ולא יחסי ידידות פרטיים, ואף לא חשש מפני התנגשות עם מפלגתו. לא נשא פנים לשום איש. כאשר הדברים נגעו לאמונתו ולהכרתו הפנימית, היה שואג כארי ומטיל את אמיתו בעוז אל תוך חלל חיינו.

נושאי מחשבתו וכתיבתו היו רבים. הוא ידע את הסוד, שהחיים ואף חיי העם, מורכבים מפרוטרוט, מפכים קטנים, ולפיכך היה מטפל בכל פרט ובכל מאורע ובכל מעשה בחיבה יתרה. מקום עבודה, יצירת משק, הקמת נקודה, קיפוח זכות, עוול אישי או לאומי,נגע חברתי, פגיעה במוסר וכיוצא באלה, היו מרעישים אותו ונותנים בפיו ובעטו דברי הסבר מלוטשים ודברי-כיבושין קשים ונוקבים. אולם הוא לא נשתקע בפרטים קטנים; הוא שיעבד את הקטנות לעקרון הגדול ורתם את הפרודות למרכבת החזון הנרחב. כי היה בעל השקפת-עולם שלמה.

הוא היה צופה לבית-תנועת-העבודה. בה ראה את יורשתה של מורשת ישראל הגדולה ואת הרוח החיה באופני ההיסטוריה הישראלית המודרנית. לפיכך לא ייחס לה תפקידים מעמדיים או מקצועיים צרים, אלא ראה אותה כנושאת התחיה הלאומית והחברתית, האחראית לכל דבר. שאם לא היא, אין ביהדות ובישוב שום כוח אחר, המוכשר למלא את היעוד הזה. על כן דקדק עמה מאד והתריע על כל סטייה ועל כל שיבוש. הוא ביקש להסיר מעל תנועת-העבודה כל רבב שהוא, כדי שתהא ראויה לשמש מופת לעם.

והוא ידע איך לומר את דברו. סגנונו הבהיק בכל צבעי הקשת. מאמריו שפעו תמונות וציורים. בהיותו בעל השכלה מגוונת ובקיא בספרויות העמים, ובהיותו בן-בית גמור בכל מכמני הספרות העברית לצורותיה – השכיל להלביש את מחשבותיו ואת פולמוסאותיו לבוש המושך את העין. על כן נהנו הקוראים לא רק ממה שנכתב ונאמר על ידיו, אלא גם מן הצורה, שבה כתב ואמר. יפי-הצורה סייע במיוחד לכך, שדבריו יהיו נכנסים ללב הקורא וישפיעו עליו. תבלינים הרבה היו לו: פאתוס ותוכחה, איזמל-ניתוח וכוח-מחץ, סאטירה ושנינה, השוואה והיקש, הומור וסארקאזם. בכולם היו לו עשר ידות ובכולם השתמש בשעת הצורך, כדי לחבב את דעתו על הקורא או כדי להרחיקו מדעות שהיו נפסדות בעיניו. על כן היתה ביקורתו חדה ומוחצת, אך משכנעת ואף מהנה.

לופבן נתן את רוב חילו לפובליציסטיקה. בה ראה את שליחותו המיוחדת בבירור שאלות החיים, המנסרות בעולמנו. אולם הוא היה סופר במלוא מובנה של המלה, ולא זו בלבד שאף כתב מסות ספרותיות מעולות, שבהן נתגלה כוחו כמבקר, אלא שגם מאמריו הפובליציסטיים הם מעשה ידי סופר אמן. סממנים מיוחדים היו לו, שייחדו את כתיבתו. המית-לב פיוטית עולה לקראתנו ממאמריו הפובליציסטיים.

לופבן היה עורך מובהק, ושיטת עריכה מיוחדת היתה נקוטה בידו. הוא שמר על עצמיותו של הכותב הנערך, אם כי הקפיד לתקן את הטעון תיקון ולא נשא פני שום סופר. הוא חינך דור של פובליציסטים ואף אלה שהתנגדו לדעותיו – הושפעו ממנו הרבה, וצירופיו וניסוחיו נשתלבו בתוך מחשבת דורנו והעשירו את כוח הבעתו.

וכשם שהיה בעל דעת רחבה ושאף לגדולות בספירת הרוח, כך היה עניו וצנוע בחייו הפרטיים. הוא הסתפק בקב חרובין. לא היו בו תאוות שלטון או יצר-פירסום. ספון בחדר-המערכת היה רוקם את מחשבתו ומגיש אותה בכלי נאה לפני הציבור.

גדולה ונכבדה הנחלה הרוחנית שהניח אחריו. ומבחר כתביו, העומדים להופיע, יהיו מקור ברוך ומחנך לנו ולדורות הבאים.